ויקרא פרק ט״ו

כי יהיה זב — יכול זב מכל מקום יהא טמא, תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון, טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טמאה קלה, נדה, מטמאה טמאה חמורה, זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טמאה קלה, קרי, מטמא טמאה חמורה, זיבה:

זובו טמא — למד על הטפה שהיא מטמאה זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:

רר — לשון ריר שזב את בשרו: את זובו. כמו ריר שיוצא צלול:

או החתים — שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטפת זובו, זהו פשוטו ומדרשו מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלש וקראו טמא, שנאמר טמאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמאתו היא. הא כיצד, שתים לטמאה, והשלישית מזקיקתו לקרבן:

כל המשכב — הראוי למשכב, יכול אפלו מיוחד למלאכה אחרת, תלמוד לומר אשר ישכב, אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

אשר ישב — ישב לא נאמר אלא אשר ישב עליו הזב, במיוחד תמיד לכך:

ואיש אשר יגע במשכבו — למד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטמאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטמאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:

והישב על הכלי — אפלו לא נגע, אפלו עשרה כלים זה על זה, כלן מטמאין משום מושב וכן במשכב:

וכי ירק הזב בטהור — ונגע בו או נשאו, שהרוק מטמא במשא:

וכל המרכב — אף על פי שלא ישב עליו, כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו"ן [שלד האכף] טמא משום מרכב והאכף, שקורין אלוו"ש טמא טמאת מושב:

וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו — של זב בא ולמד על המרכב, שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חמר במשכב מבמרכב:

והנושא אותם — את כל האמור בענין הזב, זובו ורקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב והמושב, שיהא משאן מטמא אדם לטמא בגדים:

וידיו לא שטף במים — בעוד שלא טבל מטמאתו, ואפלו פסק מזובו וספר שבעה ומחסר טבילה, מטמא בכל טמאותיו וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידים:

וכלי חרש אשר יגע בו הזב — יכול אפלו נגע בו מאחוריו וכו', כדאיתא בתורת כהנים, עד איזהו מגעו שהוא בכלו הוי אומר זה הסיטו:

וכי יטהר — כשיפסוק:

שבעת ימים לטהרתו — שבעת ימים טהורים מטמאת זיבה, שלא יראה זוב, וכלן רצופין:

ורחצו במים — גזרת מלך היא שתטמא האשה בביאה ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים הוא:

כי תהיה זבה — יכול מאחד מכל איבריה, תלמוד לומר (ויקרא כ יח) והיא גלתה את מקור דמיה, אין דם מטמא אלא הבא מן המקור:

דם יהיה זבה בבשרה — אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום:

בנדתה — כמו (איוב יח יח) ומתבל ינדהו, שהיא מנדה ממגע כל אדם:

תהיה בנדתה — אפלו לא ראתה אלא ראיה ראשונה:

ואם על המשכב הוא — השוכב או היושב על משכבה או על מושבה, אפלו לא נגע בה, אף הוא בדת טמאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים:

על הכלי — לרבות את המרכב:

בנגעו בו יטמא — אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי:

בנגעו בו יטמא — ואינו טעון כבוס בגדים שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים:

ותהי נדתה עליו — יכול יעלה לרגלה, שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים כמותה, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים ומה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס:

ימים רבים — שלשה ימים:

בלא עת נדתה — אחר שיצאו שבעת ימי נדתה:

או כי תזוב — את שלשת הימים הללו:

על נדתה — מפלג מנדתה יום אחד, זו היא זבה ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת שבעה נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה בין רואה בין שאינה רואה ודרשו רבותינו בפרשה זו, אחד עשר יום יש בין סוף נדה לתחלת נדה, שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו, תהא זבה:

והזרתם — אין נזירה אלא פרישה, וכן (ישעיה א ד) נזורו אחור, וכן (בראשית מט כו) נזיר אחיו:

ולא ימתו בטמאתם — הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה:

זאת תורת הזב — בעל ראיה אחת, ומהו תורתו,

ואשר תצא ממנו שכבת זרע — הרי הוא כבעל קרי טמא טמאת ערב:

והזב את זובו — בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות, שתורתן מפורשת למעלה: