ויקרא פרק י״ג

שאת או ספחת וגו' — שמות נגעים הם ולבנות זו מזו:

בהרת — חברבורות טיי"א בלע"ז [כתם] וכן (איוב לז כא) בהיר הוא בשחקים:

אל אהרן וגו' — גזרת הכתוב היא שאין טמאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן:

ושער בנגע הפך לבן — מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע, ומעוט שער שנים:

עמק מעור בשרו — כל מראה לבן עמק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל:

וטמא אתו — יאמר לו טמא אתה, ששער לבן סימן טמאה הוא גזרת הכתוב:

ועמק אין מראה — לא ידעתי פרושו:

והסגיר — יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:

בעיניו — במראהו ובשיעורו הראשון:

והסגירו שנית — הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מחלט:

כהה — הכהה מראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא:

מספחת — שם נגע טהור:

וכבס בגדיו וטהר — הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא וצריך טבילה:

וטמאו הכהן — ומשטמאו הרי הוא מחלט וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפרשת זאת תהיה:

צרעת הוא — המספחת הזאת:

צרעת — לשון נקבה. נגע. לשון זכר:

ומחית — שינמינ"ט בלע"ז [רפוי], שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר, אף הוא סימן טמאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טמאה:

צרעת נושנת הוא — מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה מלמעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה:

מראשו — של אדם ועד רגליו:

לכל מראה עיני הכהן — פרט לכהן שחשך מאורו:

וביום הראות בו בשר חי — אם צמחה בו מחיה הרי כבר פרש שהמחיה סימן טמאה, אלא הרי שהיה הנגע באחד מעשרים וארבעה ראשי אברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כלו כאחד ששופע אלך ואלך, וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו על ידי שמן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו הכתוב שתטמא:

וביום — מה תלמוד לומר, ללמד יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולכסותו ולביתו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל:

צרעת הוא — הבשר ההוא בשר לשון זכר:

שחין — לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה, שלא מחמת האור:

ונרפא — השחין העלה ארוכה ובמקומו העלה נגע אחר:

או בהרת לבנה אדמדמת — שאין הנגע לבן חלק אלא פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם:

מראה שפל — ואין ממשה שפל, אלא מתוך לבנוניתו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל:

נגע הוא — השאת הזאת או הבהרת:

תחתיה — במקומה:

צרבת השחין — כתרגומו רושם שיחנא, אינו אלא רושם החמום הנכר בבשר כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חמום, כמו (יחזקאל כא ג) ונצרבו בה כל פנים, רייטרי"ר בלע"ז:

צרבת — ריטריימינ"ט בלע"ז:

מחית המכוה — שיינימנ"ט בלע"ז [רפוי] כשחיתה המכוה נהפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, נלד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה לא ידנו כגריס:

בראש או בזקן — בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב:

ובו שער צהב — שנהפך שער שחור שבו לצהוב:

נתק הוא — כך שמו של נגע, שבמקום שער:

ושער שחר אין בו — הא אם היה בו שער שחור, טהור ואין צריך להסגר ששער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר (פסוק לז) ושער שחר צמח בו וגו':

והנה לא פשה וגו' — הא אם פשה או היה בו שער צהוב טמא:

והתגלח — סביבות הנתק:

ואת הנתק לא יגלח — מניח שתי שערות סמוך לו סביב, כדי שיהא נכר אם פשה, שאם יפשה ועבר השערות ויצא למקום הגלוח, טמא:

אחרי טהרתו — אין לי אלא פושה לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, תלמוד לומר פשה יפשה:

ושער שחר — מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, תלמוד לומר ושער ולמה צהוב דומה, לתבנית הזהב. צהוב, כמו זהוב אורבל"א בלע"ז [זהוב]:

טהור הוא וטהרו הכהן — הא טמא שטהרו הכהן, לא טהור:

בהרת — חברבורות:

כהות לבנת — שאין לובן שלהן עז אלא כהה:

בהק — כמין לובן הנראה בבשר אדם אדום, שקורין רו"ש [אדמוני], בין חברבורות אדמימותו, קרוי בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח:

קרח הוא טהור הוא — טהור מטמאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן, שהם מקום שער, אלא בסימני נגע עור בשר בשער לבן, מחיה ופשיון:

ואם מפאת פניו — משפוע קדקד כלפי פניו קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל ומשפוע קדקד כלפי אחוריו, קרוי קרחת:

נגע לבן אדמדם — פתוך מנין שאר המראות, תלמוד לומר נגע:

כמראה צרעת עור בשר — כמראה הצרעת האמור בפרשת עור בשר (פסוק ב) אדם כי יהיה בעור בשרו ומה אמור בו, שמטמא בארבע מראות ונדון בשני שבועות, ולא כמראה צרעת האמור בשחין ומכוה, שהוא נדון בשבוע אחד, ולא כמראה נתקין של מקום שער שאין מטמאין בארבע מראות שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה:

בראשו נגעו — אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנגעים, תלמוד לומר טמא יטמאנו, לרבות את כלן על כלן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים וגו':

פרמים — קרועים:

פרוע — מגדל שער:

ועל שפם יעטה — כאבל:

שפם — שער השפתים גירנו"ן בלע"ז [שפם]:

וטמא טמא יקרא — משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו:

בדד ישב — שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל:

מחוץ למחנה — חוץ לשלש מחנות:

לפשתים ולצמר — של פשתים או של צמר:

או בעור — זה עור שלא נעשה בו מלאכה:

או בכל מלאכת עור — זה עור שנעשה בו מלאכה:

ירקרק — ירוק שבירקין:

אדמדם — אדם שבאדמים:

צרעת ממארת — לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד) פוינינ"ט בלע"ז [דוקר]. ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה המנו:

בצמר או בפשתים — של צמר או של פשתים, זהו פשוטו ומדרשו יכול יביא גזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, תלמוד לומר היא באש תשרף, אינה צריכה דבר אחר עמה. אם כן מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים, להוציא את האימריות שבו, שהן ממין אחר. אימריות לשון שפה, כמו אימרא:

את אשר בו הנגע — יכול מקום הנגע בלבד, תלמוד לומר את אשר בו הנגע יכול כל הבגד כלו טעון כבוס, תלמוד לומר הנגע. הא כיצד, יכבס מן הבגד עמו:

אחרי הכבס — לשון העשות:

לא הפך הנגע את עינו — לא הכהה ממראיתו:

והנגע לא פשה — שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר והסגיר את הנגע, מכל מקום, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים וכו', כדאיתא בתורת כהנים. ורמזתיה כאן לישב המקרא על אפניו:

פחתת היא — לשון גמא, כמו (שמואל ב' יז ט) באחת הפחתים, כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין:

בקרחתו או בגבחתו — כתרגומו בשחיקותיה או בחדתותיה:

קרחתו — שחקים ישנים ומפני המדרש שהצרך לגזרה שוה מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים, מה להלן פרח בכלו טהור, אף כאן פרח בכלו טהור, לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פרושו ותרגומו זהו משמעו קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב (פסוק מא) ואם מפאת פניו וגו', והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כהנים:

וקרע אתו — יקרע מקום הנגע מן הבגד וישרפנו:

פרחת הוא — דבר החוזר וצומח:

באש תשרפנו — את כל הבגד:

וסר מהם הנגע — אם כשכבסוהו בתחלה על פי כהן, סר ממנו הנגע לגמרי:

וכבס שנית — לשון טבילה תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לבון ויתחור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתרגמין ויצטבע: