Genesis Chapter 3

והנחש היה ערום — מָה עִנְיָן זֶה לְכַאן? הָיָה לוֹ לִסְמוֹךְ׃ (פסוק כא) "וַיַּעַשׂ לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם", אֶלָּא לִמֶּדְךָ מֵאֵיזוֹ עלה קָפַץ הַנָחָש עֲלֵיהֶם, רָאָה אוֹתָם עֲרוּמִּים וְעוֹסְקִים בְּתַשְמִישׁ לְעֵין כֹּל וְנִתְאַוָּה לָהּ:

ערום מכל — לְפִי עָרְמָתוֹ וּגְדוּלָּתוֹ הָיְתָה מַפָּלָתוֹ, עָרוּם מִכֹּל, אָרוּר מִכֹּל:

אף כי אמר וגו' — שֶׁמָּא אָמַר לָכֶם לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל וגו'. וְאַף עַל פִּי שֶׁרָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים מִשְּׁאָר פֵּירוֹת, הִרְבָּה עָלֶיהָ דְבָרִים כְּדֵי שֶׁתְּשִׁיבֶנּוּ וְיָבֹא לְדַבֵּר בְּאוֹתוֹ הָעֵץ:

ולא תגעו בו — הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו:

לא מות תמתון — דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה:

כי יודע — כל אמן שונא את בני אמנותו, מן העץ אכל וברא את העולם:

והייתם כאלהים — יוצרי עולמות:

ותרא האשה — ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו:

כי טוב העץ — להיות כאלהים:

וכי תאוה הוא לעינים — כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם:

ונחמד להשכיל — כמו שאמר לה יודעי טוב ורע:

ותתן גם לאישה עמה — שלא תמות היא ויחיה הוא, וישא אשה אחרת:

גם — לרבות כל בהמה וחיה:

ותפקחנה עיני שניהם — לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש, וסוף המקרא מוכיח:

וידעו כי עירמם הם — אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו המנה:

עלה תאנה — הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו, אבל שאר העצים מנעום מלטול עליהם ומפני מה לא נתפרסם העץ, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם על ידו. מדרש רבי תנחומא (וירא יד):

וישמעו — יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה (יט ו) ובשאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אפניו ומשמעו, שמעו את קול הקדוש ברוך הוא שהיה מתהלך בגן:

לרוח היום — לאותו רוח שהשמש באה משם וזו היא מערבית, שלפנות ערב חמה במערב, והם סרחו בעשירית:

איכה — יודע היה היכן הוא, אלא לכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום וכן בקין (בראשית ד ט) אמר לו אי הבל אחיך, וכן בבלעם (במדבר כב ט) מי האנשים האלה עמך, לכנס עמהם בדברים, וכן בחזקיה בשלוחי (אויל) מרודך בלאדן (ישעיה לט א):

מי הגיד לך — מאין לך לדעת מה בשת יש בעומד ערום:

המן העץ — בתמיהה:

אשר נתת עמדי — כאן כפר בטובה:

השיאני — הטעני כמו (דה"י ב' לב טו) אל ישיא אתכם חזקיהו:

כי עשית זאת — מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאלו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

מכל הבהמה ומכל חית השדה — אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן, העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (דף ח א) ללמד שימי עבורו של נחש שבע שנים:

על גחונך תלך — רגלים היו לו ונקצצו טו

ואיבה אשית — אתה לא נתכונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה, ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית:

ישופך — יכתתך, כמו (דברים ט כא) ואכת אתו, ותרגומו ושפית יתיה:

ואתה תשופנו עקב — לא יהא לך קומה ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו ולשון תשופנו כמו (ישעיה מ כד) נשף בהם, כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון כתב לשון נשיפה בשניהם:

עצבונך — זה צער גדול בנים:

והרנך — זה צער העבור:

בעצב תלדי בנים — זה צער הלידה:

ואל אישך תשוקתך — לתשמיש ואף על פי כן אין לך מצח לתבעו בפה אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך:

תשוקתך — תאותך, כמו (ישעיה כט ח) ונפשו שוקקה:

ארורה האדמה בעבורך — מעלה לך דברים ארורים כגון זבובים ופרעושים ונמלים, משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם:

וקוץ ודרדר תצמיח לך — הארץ כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות, והן נאכלים על ידי תקון:

ואכלת את עשב השדה — ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו (לעיל א כט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' אלא מה אמור כאן בראש הענין (פסוק יז) ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה, ואחר העצבון וקוץ ודרדר תצמיח לך, כשתזרענה קטניות או ירקות גנה היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עשבי שדה, ועל כרחך תאכלם:

בזעת אפיך — לאחר שתטרח בו הרבה:

ויקרא האדם — חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדוגה לו חוה, כמו שכתוב (לעיל ב כ) ולאדם לא מצא עזר כנגדו, לפיכך ויפל תרדמה, ועל ידי שכתב (שם פסוק כה) ויהיו שניהם ערומים, סמך לו פרשת הנחש, להודיעך שמתוך שראה ערותה וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה:

חוה — נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר מה הוה לאדם, (קהלת ב כב) בלשון היה:

כתנות עור — יש דברי אגדה אומרים חלקים כצפורן היו מדובקים על עורן ויש אומרים דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבים שהוא רך וחם ועשה להם כתנות ממנו:

היה כאחד ממנו — הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידותו, לדעת טוב ורע ומה שאין כן בבהמה ובחיה:

ועתה פן ישלח ידו — ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה ויש מדרשי אגדה, אבל אין מישבין על פשוטו:

מקדם לגן עדן — במזרחו של גן עדן, חוץ לגן:

את הכרובים — מלאכי חבלה:

החרב המתהפכת — ולה להט לאים עליו מלכנס עוד לגן תרגום של להט שנן, והוא כמו שלף שננא, [להב]. ומדרש אגדה יש, ואני איני בא אלא לפשוטו:

והנחש היה ערום כתב הראב"ע שהדברים כפשוטן, שהנחש קודם הקללה היה הולך על רגליו והיה מדבר, שהלא נאמר בקללתו על גחונך תלך מבואר שתחלה היה לו רגלים, ואמר ועפר תאכל, מבואר שתחלה אכל פירות, ושתחלה היה לו אהבה עם האשה שלכן נתקלל ואיבה אשית, וע"כ לא יהיה מוזר בעיניך מ"ש חז"ל שנתאוה אל האשה, וכן נוכל לאמר שהיה יכול לדבר ג"כ כי נמצאו קצת עופות שמלמדים אותם לדבר, וזה מבואר שכמו שמעלת אדם היה גדול מאד קודם החטא עד להפליא כמ"ש למעלה, כן גם החיה והבהמה היה טבעם מעולה מאשר עתה, שמבואר בכתוב שחיתו ארץ לא טרפו טרף, כי אמר ולחית הארץ את כל ירק עשב לאכלה, לא בשר, מבואר שזה שיטרפו טרף נולד אחר החטא שנשחת טבעם וחל הקללה גם עליהם עם האדם, כמ"ש ארור אתה מכל הבהמה מכלל שגם הבהמה והחיה יתקללו רק הנחש נתארר יותר מכולם, וע"ז אמר הנביא שלעתיד כשיתוקן העולם אריה כבקר יאכל תבן, והשבתי חיה רעה מן הארץ, ואמרו הכל מתרפאים לעת"ל חוץ מנחש, מבואר שכן היה בתחילה ונתקללו ויתרפאו לע"ל. וכבר התבאר אצלנו בפי' ספר משלי, כי הערום אינו חכם, רק הערום הוא הפך הפתי, והוא מי שיוכל לחשוב על דרכיו ולעשות דברים בערמה פעמים לטוב ולפעמים לרע, ויש ערמה גם בהרבה בע"ח כמו השועל ודומיהם וכמו שנראה מערמתם בענין הצידה וכמו שסופר בספורי חכמי הטבע, והגם שלא יצדק עליהם שמות חכמה ובינה ושכל, שזה מיוחד לאדם לבדו, יצדק עליהם פעל ערמה ושם ערום, והנחש היה ערום יותר מכולם, וע"ז אמר אשר עשה ה' אלהים, שכולם היו ערומים מצד שעשאם ה' והיה מעשה ידיו לתפארת, ולכן היה בהם ערמה יותר ממה שהוא עתה, והנחש היה ערום מכולם, ובעת שהעביר ה' לפני האדם כל חית השדה ומסרם לאדם שיהיו תחת רשותו, וראה את הנחש שיוכל להעזר בו לצרכיו היה בייתי שוכן ביחד עם האדם, ובאשר האדם היה עוסק רק בשכלו העיוני היו דבריו אל האשה שעסקה בצרכי הבית בשכל המעשי. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים, פי' הדבר שהנחש אף שהיה ערום לא היה בעל בחירה רק טבעי במעשיו, כי לא נתנה הבחירה והחפשיות כי אם אל האדם, וידוע שהצווי לא שייך רק אל מי שיש לו בחירה במעשיו, שמ"ש ויצו ה' על האדם וכו' לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, שזה צווי שמזהיר אותו שאם יאכל ימות הוא מצד שיש לו בחירה וחפשיות לאכול ע"ז צוהו שלא יאכל שאם יאכל ימות, וזה לא הבין (או עשה א"ע כאינו מבין) הנחש שהוא מוכרח במעשיו ואין לו בחירה, ואצלו אין שייך צווי רק אמירה, כמו שאמר אלהים יהי רקיע, יקוו המים, שגזר על הטבע שיהיה כן, כן ראוי שיאמר שלא יאכלו מעץ הגן ואז יהיה כן בטבעם שלא יוכלו לאכול, וז"ש כשואל למה צוה אלהים ולמה אמר כי מות תמות, הלא אף כי אמר אלהים אם היה רק אומר וגוזר שיהיה כן ג"כ לא תאכלו, כי מי יוכל לשנות גזרתו, וע"ז אמר לא תאכלו מכל עץ הגן ר"ל לא מעץ הדעת לבד שממית בטבעו אף מכל עץ הגן שאינם ממיתים אם אמר אלהים לא תוכלו לאכול, כמו שלא יוכל השור לאכול בשר מפני שהוא נגד טבעו, כי גזרת ה' הוא טבע הדברים שאי אפשר לשנותם:

ותאמר האשה אנחנו אין אנו דומים לכל הנבראים המוטבעים במעשיהם, כי אנו יש לנו אפשרות לעשות או לחדול כי אנחנו בעלי בחירה, ומפני אמירה וגזרה בעלמא לא נחדל מלאכול, כי מפרי עץ הגן נאכל, ר"ל שאם היה אומר שלא נאכל מפרי עץ הגן, היינו אוכלים מצד בחירתנו החפשיית, רק

מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו — ולא היה זה גזרה רק מצד שהזהיר אותנו פן תמותון שהוא סם המות, וע"כ הוסיפה לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. כי אחר שהוא סם המות הממית תיכף יש להזהר גם מנגיעתו. ומזה מצא הנחש מקום לפתותה במ"ש לא מות תמותון. ובזה למדנו דרך ההסתה ופתוי הנחש אשר הוא נוהג עוד היום הזה, שאם יבא אדם לדרוש אחרי טעמי המצות כאשר יעשו המתפרצים בעם שידרשו עליהם מדוע אסר ה' מינים הטמאים וירצו למצוא בהם הטעם שהם מזיקים לגוף האוכלם, וכשיתברר להם אח"כ שאין בהם סכנה לגוף ישליכו המצוה אחר גום, שאם לא היתה האשה דורשת הטעם רק היל"ל שה' צוה ומי ימרה את דברו ואנחנו לא נדע טעם מצותיו לא היתה באה לידי כך:

כי יודע אלהים — כבר בארתי למעלה שעץ הדעת טו"ר היה ענינו לצייר בנפשו ציורים מן הטוב המדומה והרע המדומה, כמו בקשת העושר והשררה והתאוה שנדמה לו שהוא טוב והוא רע באמת. והנה האדם שהוא בעל שכל, יוכל להבחין בין טוב האמתי וטוב המדומה מצד שכלו, וכן מצד שנפשו הוא מעולם העליון ימאס בתענוגות גופו ומשאלותיו וכל מה שהוא טוב לגופו, מפני שיצמח מזה רעה לנשמתו שהוא עקר האדם, אבל הנחש שהיה מן חית הארץ הגם שהיה לו ערמה לא היה לו שכל, כי ערמת הנחש הוא מכח המדמה שלו, ומצד כח הדמיון א"א שידע מה הטוב המוחלט, וכל שהוא טוב לשעתו לפי דמיונו הוא אצלו הטוב המוחלט וכל הרע לשעתו הוא אצלו רע מוחלט, הגם שאחריתו טוב, וכן א"א לו לעזוב מה שהוא טוב לגויה מפני שהוא רע לנפש, כי הבהמה והחיה אין להם נפש שתהיה מעולם אחר נפרדת מן הגויה, וע"כ לפי השגת הנחש בכח דמיונו, הטוב והרע המדומה שהוזהרו עליה באכילת עץ הדעת, הוא הטוב האמתי, ומה שעתה אין יודעים לבחור בטוב כזה הוא כי טח עיניהם מראות, וע"ז אמר ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, וכן לפי דעתו גם האלהים הם יודעי טוב ורע המדומה ובו ברא את העולם, שהטוב שבכלל העולם הוא הטוב המדומה, וע"ז אמר במדרש מן העץ הזה אכל וברא את העולם, ואמר במדרש כל הנברא אחר חברו שליט בחברו, קדמו ואכלו עד שלא יברא עולם אחר שישלוט בכם. ר"ל שראה שמה שימנעו מלהשתמש בטוב המדומה שהוא טוב לגוף כמו התאוה והעושר וכל הנתלה בהם, הוא מפני שעולם אחר שהיא הנשמה שבהם וחלק הרוחני [שהוא עולם אחר לפי השגת הנחש שאין מכיר ענין הנשמה והרכבתה עם הגויה] שולט עליהם וימנע אותם מלבחור בדברים שהם לטוב ולעונג לגופם, וע"ז אמר שיקדמו ויאכלו עד שלא ישלוט בהם עולם אחר, ר"ל ענין הרוחני שאינו מעולמם שהוא שם עתה משטרו עליהם:

שאלות — מה כוונתו במ"ש כי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. מ"ש וידעו כי עירומים הם היל"ל ויתבוששו כי עירומים הם. מהו הלשון מתהלך בגן לרוח היום. כשאמר לו איכה היל"ל הנני, לא מ"ש את קולך שמעתי. מהו התשובה האשה נתנה לי וכי היה לו לשמוע לאשתו נגד מצות ה'. וכן תשובת חוה הנחש השיאני:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל — הנה ראתה שע"י אכילת העץ תבקש את הצורך ההכרחי, שזה הותר לה כמ"ש ויטע כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, אולם נגד עץ נחמד למראה אמר וכי תאוה הוא לעינים, שיש הבדל בין חמדה ובין תאוה, החומד הוא רק דבר שיראה בעיניו, והמתאוה יתאוה גם דבר שאינו לפניו, והמליצה שיתאוה לאסוף כעפר כסף ולצבור פנינים ולבנות בנינים ויתר תאוות שכ"ז מן הטוב המדומה שהוא רע באמת, וכן במ"ש ונחמד העץ להשכיל, ר"ל עפמ"ש לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז, ופרשתי כי השכל כשיקדם אל התאוה הוא טוב, וכל שיהיה האדם בעל שכל יותר גדול ישכיל שלא להתאוות רק אל הטוב האמתי ולסור ממוקשי רע, אבל כשתקדם התאוה אל השכל, ואז תקרא התאוה את השכל לעזר לה, והשכל ימשך אחר התאוה ויעזור לה בשכלו, בתחבולות רשע ובהמציא היתרים ואמתלאות למעשיו ויחפה כסף סיגים על חרש לאמר שהדבר מותר, ע"ז אמר ונעוה לב, שהלב הוא כח הממשלה אשר בנפש, ומי שלבו טוב ויבחר בטוב יהולל לפי שכלו, אבל מי שלבו נעוה וציורי התאות מושלים בלבו ומתגברים עליו, אז יהיה השכל לבוז, כי שכלו יעזור לרע. וכן האשה ראתה תחלה מה שהוא תאוה לעינים, שהוא ע"י עץ הדעת יתגברו בלב האדם ציורי התאוה להתאוות להבלים הרבה, וכאשר לא יוכל להשיג תאותו אז נחמד העץ להשכיל, מטבע פרי העץ להגביר כח שכלו המלאכותי שישכיל איך ימצא תאותו, שעל שכל זה אמר החכם ונעוה לב יהיה לבוז. ותקח מפריו ותאכל. שהיא לקחה מן העץ בעצמה ונתנה לאדם, ולפ"ז רק אדם הי"ל אמתלא שחשב שלא אסר ה' רק לקחת מן העץ עצמו כמ"ש לא תאכל ממנו, אבל חוה לא היה לה אמתלא זו:

ותפקחנה עיני שניהם — כבר כתב במו"נ שיש הבדל בין פקח ובין פתח, שהפקיחה היא הסרת המכסה שעיניהם היו פתוחות גם תחלה. וראו מה שראו עתה, רק שתחלה לא נחשב להם גילוי ערוה לגנות כי לא גברו בלבם ציורי התאוה, ולא שמשו באברי ההולדה רק להקים זרע, והיה אצלם כיתר אברים שהאדם משמש בהם כפה וחוטם שאינו בושש בהם, ועתה שגברו בלבם ציורי התאוה, נתחדש להם ידיעה חדשה מה שלא ידעו מקודם שגילוי הערוה הוא בושה, וע"ז אמר וידעו כי עירומים הם ולא אמר ויראו, כי לא נתחדש להם ענין חדש בראיתם רק בידיעתם, ומבואר אצלי שיש הבדל בין ערום בקמ"ץ והרבוי ממנו ערומים בחטף פת"ח, ובין עירום בצר"י והרבוי ממנו עירומים, שעירום ועירומים מורה על גילוי הערוה, וערום וערומים מורה רק על חסרון בגד, לכן אמר תחלה ויהיו שניהם ערומים ר"ל מחוסרי בגדים, ועתה יאמר שידעו כי עירומים הם היינו שגילוי ערוה הוא חסרון ובושה וצריך לכסותה, וימתק יותר למ"ש למעלה שתחלה לא היה דבוק כ"כ לנפש עם הגוף שיכלה להתפשט ממנו בכל עת שתרצה, ולא היה צריך בגד לכסותו שהגוף עצמו היה רק כלבוש, ועתה ע"י החטא שנמזג הגוף עם הנפש והיו אחד צריך לבוש לכסותו, ויתפרו עלה תאנה, היא התחבולה הראשונה שהתחילו לפעול בשכל המלאכתותי והיתה חלושה מאד שלא היה אומנות לעשות בגד שלם רק חגורות, ולא מאריגת צו"פ רק מעלה תאנה, והכתנות עור שנעשה להם אח"כ היה ע"י הערה שמיימית כמ"ש ויעש ה' כתנות עור, כי למלאכה זו להפשיט העור ולעשותו במלאכה מכוון למדת האדם צריך אומנות יותר והרגל רב:

וישמעו את קול ה' — ספר איך נפלו תיכף ממדרגתם בענין הנבואה, שתחת שתחלה היה נבואתם באספקלריא המאירה והשפע חל על הנשמה והשכל שלא באמצעות הכח המדמה, ולכן לא השיגו תחלה שום דמות ודמיון ולא שמעו קול גשמי ולא נפל עליהם פחד ורעדה כמו שיפול על הנביאים שרואים באמצעות כחות הגוף, רק היה מדרגת נבואתם כמדרגת נבואת משה ע"ה, הנה עתה שגבר החומר והנפש נכלאה בו והתמזגה עמו, שמעו קול גשמי וגם נדמה להם שהיה מתהלך בגן שמעתיק א"ע ממקום למקום ושמתקומם במקום, שכ"ז מפעולת כח הדמיון, שע"ז אמר מתהלך בענין התפעל שמורה לפעמים על הפעולה המדומה כמו מתעשר מתרושש מתכבד, ואמר שכל זה היה לרוח היום היינו לפי הרוח של נבואה שחל עליהם היום אחר החטא כי קודם החטא חל עליהם הרוח בענין נעלה מזה, [וידוע שא' משתופי שם רוח הוא שמורה על הנבואה, ויהי כנוח עליהם הרוח, רוח ה' עלי]. עוד היה ענין שלישי, שאחזם המורא והפחד מה שלא היה כן עד עתה, שע"ז אמר ויתחבא האדם ואשתו. וגם תחת שעד עתה שמשו בכח השכל באורח ישר, כי היה שכל משכיל בפועל, והשיגו אמיתת האלהות שלא יסתר ממנו דבר כמ"ש אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, עתה שהתחילו להמשך אחר החוש והדמיון, גם השכל נמשך אחריהם וחשבו את האלהי כח נטוע בחומר, וחשב שיוכל להתחבאות מפניו כמ"ש ויתחבא האדם ואשתו, וכמ"ש הוי המעמיקים מה' ויאמרו מי רואנו ומי יודענו כמ"ש בפירוש שם:

ויקרא ויאמר לו איכה — הוא על שאלת המדרגה ראה איה אתה איך נפלת ממדרגתך:

ויאמר, השיב הנה ראיתי שנוי בנבואתי — א] שאת קולך שמעתי. שהוא ע"י תערובות כח המדמה. ב] בגן מה שנדמה לי שאתה בגן מתקומם במקום. ג] ואירא שזה מפני שבא השפע ע"י כחות הגוף. ד] כי עירום אנכי. שהרגשתי שגילוי ערוה גנאי ואיך אעמוד ערום לפני ה' לכן ואחבא:

ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה — הלא אם לא אכלת מעץ הדעת אינך עירום, ר"ל איך גילוי הערוה גנאי ובע"כ שאכלת מן העץ שעי"כ אתה עירום ר"ל צריך לכסות בשר ערוה:

ויאמר האדם האשה — הוא כמ"ש למעלה שממ"ש מן העץ לא תאכל ממנו למד שרק ממנו היינו מן העץ לא יקח לאכול, אבל כשאחר נותן לו מותר לאכול, וגם אמר אחר שאתה נתתה אותה עמדי לתקן מאכלי, הייתי סומך שהמאכל שנתנה לי הוא מאכל של היתר:

הנחש השיאני — כבר בארתי ההבדל בין משיא ומסית ומפתה, שהמשיא מסיר הפחד, ר"ל אני נמנעתי מלאכול מפני הפחד שמזיק וממית והנחש ברר לי שאינו ממית בטבע ובסור פחד המות ממני אכלתי:

שאלות — קללת נחש כפי הנראה אינה קללה רק דברים טבעיים שיש בע"ה הרבה שהם ארסיים. ושאין להם רגלים. ושהם מזיקים לאדם. וכן קללת האשה והאדם. וכמו שהאריך בזה הרי"א:

ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה — מבואר שגם הבהמות והחיות נתקללו, והנחש נתקלל יותר מהם, כי כפי שירד האדם ממעלתו ירדו גם הם עמו, וחיות השדה נתקללו יותר מהבהמה, שע"כ מוסיף לא זו אף זו, כי תחלה לא אכלו בשר, וכמ"ש בפסוק א'. וחז"ל דייקו שלענין ימי ההריון הבהמה מקוללת יותר שיאריכו ז' פעמים מן החיה, ומזה הוציא ר"י שהנחש נתקלל בערך זה ז"פ מן הבהמה שימי עבורו ז' שנים, ור"ל ארור אתה בערך שבהמה נתקללה מכל חיה, ומבואר שגם הבהמות נתקללו בצער עבור והריון, והוסיף על גחונך תלך תחת שתחלה הלך בקומה זקופה שזה סימן שהושפל עד זוחלי עפר, ושיהיה עפרורי בטבעו, שלכן עפר תאכל, והוסיף כל ימי חייך כי האיבה תסתלק לעת"ל כמ"ש ושעשע יונק על חור פתן, אבל עפר תאכל גם אז כמ"ש ונחש עפר לחמו, וכמ"ש חז"ל, וע"ז אמר כל ימי חייך להביא לימות המשיח:

ואיבה אשית — הפך האהבה שהיה לו אל האשה, והתבאר כי איבה גדולה מן השנאה, שע"ז מפרש הוא ישופך ראש, שתהיה האיבה גלויה להמית זה את זה, ושיתה מורה על הקביעות יותר משימה, שתהיה קבועה לדורות כמ"ש ובין זרעך ובין זרעה:

הרבה ארבה עצבונך — מדם הנדות והוסת. והרונך. שאז יפסקו הדמים ויהיה לה צער ההריון. בעצב תלדי. הוא צער הלידה וכולל צער הגידול, שבא פעל לידה על הגידול והאימון, אשר ילדה לעדריאל (ש"ב כא) וכמ"ש חז"ל, הפך מקודם החטא, שבו ביום נבראו בו ביום הוציאו תולדות וקין והבל לא הוצרכו לגידול ואימון, וע"ז אמר עתידה אשה שתלד בכל יום, ר"ל שיהיה כמו קודם החטא, ובכ"ז אל אישך תשוקתך, ושם תשוקה עקר הנחתו על הצמא לשתות, כי השביע נפש שוקקה (תהלות ק"ו) ונפשו שוקקה (ישעיה כ"ט) והושאל על התאב לאיזה דבר, כמו צמאה נפשי לאלהים, צמאה לך נפשי, והוא ימשל בך הפך מקודם החטא, כי שמעת לקול אשתך:

כי שמעת לקול אשתך — פי' במדרש שאמרה לו דברים של טעם עיי"ש, שזה ההבדל בין שמיעה בקול ובין שמיעה לקול כמ"ש שמות (סי' ג' פ' י"ח). אשר צויתיך לאמר, פי' במדרש לאמר לזולת להזהיר החיה והבהמה, ר"ל שאין לך תירוץ שלא אסרתי לך רק ליקח מן העץ בעצמו, שא"כ לא יצויר בחיה, שאזהרה לחיה שאין בה דעת פי' שאדם לא יתן להם לאכול. ארורה האדמה בעבורך, לפי כללי הלשון היה צ"ל בגללך, שבגלל מציין הסבה הקודמת, אבל בעבורך משמע שזה לצרכך, שאחר שאכלת מעץ הדעת אם תמצא מזונותיך בקל יולדו בך בכל יום ציורי תאוה חדשים, וצריך שתהיה טרוד תמיד ועמל להוציא לחם, שעי"כ לא ימשלו בך ציורי הקנאה והתאוה והכבוד, כי בעצבון תאכלנה, שתהיה עמל תמיד להשביע רעבונך, ולא תהיה נפשך פנויה אל ציוריה הרעים:

וקוץ — וכמו שערבת עירוב טוב ברע, וכן גרמת שתתמזג הנשמה הרוחנית באדמת החומר בעירוב תמידי אשר לא תוכל להתפשט ממנו עד יום המיתה, כן נעשה תערובות הזה בעולם הגדול, והפרי מעורב בקליפה, וזה בשלשה פנים. א] קוץ ודרדר תצמיח לך שהם הפסולת שתוציא האדמה בפ"ע. ב] ואכלת את עשב השדה שכאשר תרצה לאכל לחם תמצאהו מעורב בפסולת הדבוק דבוק שכני שהוא המוץ שצריך דישה. ג] פסולת הדבוק דיבוק עצמי שהוא הקליפה והסובין שלא יוסר רק ע"י טחינה, ואם תרצה לאכול בלא טורח ומלאכה תצטרך לאכול את עשב השדה כמו הבהמה שאוכלת בלא יגיעה, אבל אם תרצה לאכל לחם אז,

בזעת אפיך תאכל לחם — כי תצטרך לכמה מלאכות הקודמות ללחם, והם מקבילים נגד המוץ והסובין שערבת בכחות נפשך, וכמו שנשא ע"ז משלו בישעיה (סי' כ"ח) במ"ש הכל היום יחרוש החורש לזרוע, שדמה עבודת הנפש אל עבודת האדמה להוציא לחם, עיי"ש באורך, וזה יהיה עד שובך אל האדמה, כי לא תוכל הנשמה האלהית להתפשט מן הגויה עד יום המות שאז ישוב העפר אל הארץ והרוח תשוב אל האלהים, ומ"ש עד שובך אל האדמה הוא הקבורה שקוברין אותו באדמה שמשם לוקח, ומ"ש כי עפר אתה הוא שאחר הקבורה יתבלה הגוף ויתפרד אל יסודותיו, וחלק העפר ישוב לעפר, ומ"ש ואל עפר תשוב פי' במדרש אמר רשב"י מכאן רמז לתחה"מ, כי יש צדיקים שלא ישלוט בם רמה ותולעה, ואדם בעצמו לא נתבלה גופו כמ"ש במעשה דר' בנאי, כפי משלו, אך כבר אמרו חז"ל במעשה דהנהו קפולאי (שבת דף קנ"ו) שקודם תחה"מ יחזרו לעפר, וז"ש ואל עפר תשוב, עת תשוב לבוא שנית אל העוה"ז בעת התחיה צריך תחלה שתהיה עפר, וממנה יצמח בנין חדש מתוקן כמו שהיה קודם החטא:

שאלות — למה נתן לה עתה שם חוה. ולמה הסמיך לזה מה שעשה להם כתנות עור: מז"ש הן האדם היה כאחד ממנו. איך יתיחס להשי"ת או למלאכים ידיעה זו שחטא בה האדם. ואם זה מעלה למה הזהירו ממנו ורחק אותו עי"כ מעץ החיים. ולמה כפל וישלחהו מגן עדן ויגרש את האדם. ומי הם הכרובים ולהט החרב שנלחצו המפרשים בענינם:

ויקרא האדם שם אשתו חוה — כאשר ראה אדם כי אשתו יעצתו להרשיע, ראה שאין ראוי להקרא שמה אשה כבראשונה, כי לא השיג ממנה עזר כראוי. וקרא שמה חוה מצד שהיא היתה אם כל חי, כי מעתה לא יושג ממנה העזר רק להוליד בנים, שכן היו נקבות כל בע"ח רק לקיום המין, וע"כ אמרו חז"ל שפירש אדה"ר ממנה ק"ל שנים, וגם שאחר אכילת עץ הדעת התחיל להשתמש בשכל המעשיי והיה יכול לתקן צרכי הבית בעצמו, והיא לא היתה רק להקים זרע:

ויעש — ומאז הוצרכו למלבושים וה' נתן בינה בלבם לעשות כתנות עור, שכבר התנוצץ בו השכל המלאכתותי והתחיל לעסוק באומנות ומלאכות, וכמ"ש חז"ל על וחרשים המה מאדם שהאומניות התחילה מאדה"ר, וחכמי החקירה יאמרו כי מאז היה האדם מוכן שיקבל תורה אלהית כתובה על גוילין של עור ללמדו דרך איך ינצל מעטיו של נחש, שתחלה היתה התורה כתובה על לוח לבו והיה מלא רוח דעת ויראת ה', ועתה שנטה מן המסלה העולה בית אל יצטרך לתורה כתובה. ובתורתו של ר' מאיר מצאו כתנות אור, כי פנימיות התורה הוא אור בהיר תשים כל מחשך לאור ומעקשים למישור:

ויאמר ה' הן האדם היה כאחד ממנו — ר"ל שאם לא היה האדם אוכל מעץ הדעת היה האדם נשאר מחולק משני חלקים. חלק אחד הוא נשמתו הרוחניית. וחלק השני הוא גופו החמרי, שכבר בארנו שקודם חטא אדה"ר לא המזגו בהרכבה מזגית רק שוכנים זה אצל זה בהרכבה שכנית, והיתה נפשו יכולה להתפשט מגופו בכל פעם, כמדרגת משה ואליהו ע"ה, ועתה אחרי החטא נמזגו בהרכבה מזגית והיה האדם אחד עד שכלל האדם היה כאחד משני חלקיו, ויש הבדל בין אחד ממנו בסגו"ל ובין אחד ממנו בפת"ח, שאחד בסגו"ל מורה על חלק החשוב, ובפת"ח מורה כל אחד שיהיה ומציין החלק הגרוע, ר"ל שכלל האדם בשני חלקיו נעשה כאחד משני החלקים וכחלק הפחות שבו, שנעשה אדם גופני וחומרי, וא"א לו עוד להפשיט את חלק הרוחני שהוא נשמתו מגויתו, וזה נעשה מצד שהוא מוכן לדעת טוב ורע ולהמשך אחר החומר ומשאלותיו, והנפש כלואה במכלא החומר והיתה כמוהו, וא"כ אין לנשמתו תקוה לשוב אל רוחניותה ואל שלמותה עד שימות, ועתה פן ישלח ידו וכו' וחי לעולם, כי היה מסגולתו שהאוכל ממנו לא ימות, וזה רעה גדולה להנפש וגם להגוף, וכמ"ש באורך למעלה (סי' ב' פסוק וא"ו) כי הנפש לא תוכל לשוב אל מדרגתה, והגוף יהיה תמיד שבע כעס ומכאובות, ולכן

וישלחהו ה' מג"ע — והנה בצאתו מג"ע יש לפניו כמה דרכים דרך הנהרות שכבר בארנו ענינם למעלה, ששלשה מהם הם רעים וחטאים, הנהר הרביעי הוא פרת הסובב את א"י הוא הטוב מהם, ושלחו ה' בשליחות לעבוד את האדמה אשר לקח משם, שילך דרך נהר פרת אל א"י, שמשם נברא כמ"ש חז"ל שממקום כפרתו נברא, כי נברא מאדמת הר המוריה ממקום המזבח, והושם אח"כ בגן עדן, ושלחו שנית למקומו הראשון שמשם נברא:

ויגרש — אבל אח"כ לא שמר דרך זה ופנה אל שלשה נהרות האחרות ואז גרש אותו, כמגרש שאינו משלח בשליחות מיוחד אל מה שאליו רק מגרש אותו שילך לאשר יבחר, וישכן מקדם לג"ע ר"ל ובכל זה לא גרשו מג"ע לנצח, כי הכין לפניו הדרך שישוב אל הג"ע אחר המות אם ימות מות ישרים, וזה בשני פנים: א] במה שהשגיח על האדם לתת לו תורה ומצות שידע הדרך איך יעזוב את עץ הדעת טו"ר והבלי העולם וישוב לאכול מעץ החיים, וזה מרמז בכרובים שהשפעת הנבואה על בני אדם ללמדם תורת ה' ומצותיו, יהיה באמצעות הכרובים שהם המלאכים פורשי כנפים, שנראים אל הנביאים בצורת כרובים, כמ"ש ביחזקאל ואדע כי כרובים המה, וכן התורה ששם ה' על ידי משה נתנה בא"מ מבין כנפי הכרובים, וכן ע"י שכינת ה' למטה בין כנפי הכרובים יכינו בני אדם אל דרך עץ החיים, וזאת שנית ישוב אל הג"ע ע"י להט החרב המתהפכת, הוא חרב מלאך המות שעל ידו מפריד בין הנפש ובין הגויה, והנפש תצא ממאסרה ותתפשט מן הגויה ותשוב אל גן עדנה, וכבר בארו האלהיים, כי הנשמה העליונה תשוב אל צרור החיים, והרוח ההיולאני ישאר חי בג"ע, והוא האחות הקטנה ושדים אין לה שזכר שלמה ע"ה בשיר האלף שקראה היושבת בגנים, כמ"ש בספרי שירי הנפש. וקראה חרב המתהפכת שיש בה שני הפכים, שהיא נותנת מות אל הגויה וחיים אל הנשמה, כי ע"י הפרוד הזה תחל הנשמה לחיות חיי הנשמה, החיים השכליים והנצחיים אשר נעדרו ממנה כל ימי שכונתה בגויה, וגם שני אלה שהם הכרובים ולהט החרב יעזרו לה להשיג שלמותה ולנצח את הנחש והיצה"ר גם בעודו בחיים, וכמ"ש חז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, לא נצחו יעסוק בתורה וכו' שהיא נתנה מבין הכרובים, לא נצחו יזכיר לו יום המיתה שהוא להט החרב המתהפכת, ובזה ישכון מקדם לג"ע ויכין א"ע אליו ובזה ישמור את דרך עץ החיים, ויכין לו הדרך להגיע אליו אחרי תפרד נפשו מגופו ותשוב אל בית אביה כנעוריה:

ערום — הוא חכם לעשות דבר בערמימות וחכם להשכיל נקרא חכם גם שמצינו תחבולות שונות בחית הארץ ובעוף השמים כאשר האריכו מחקרים בספריהם. אפס אלהים חנן אותם תחבולות אלו בטבע' בעת יצירת' בלי ערמימות. אבל הויותו של נחש הי' שיוכל להתחכם בעצמו בערמימות והתחכמות בעצות משונות וז"ש מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים ביצירתם וטבעם. ויאמר אל האשה. גלה לנו התורה כל טענות היצר המה שנים למשפחותם בתחלה הוא בא אל האדם בטענה זו. שאי אפשר בשום אופן לאדם לקיים מצוות הש"י כי הוא דבר שאין יוכל לעמוד בו. וז"ש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. אולי הי' כונת הבורא שלא תאכל מאומה והוא דבר שא"א לעמוד בו. ולשון אף כי כו' כמו וכי אמר כו' ושלא תבין חוה שדעתו על עץ הדעת אמר כן. ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל. א"כ הוא דבר שאפש' לעמוד בו:

ולא תגעו בו הוסיף לה אדם הראשון סייג לדבר כן אמרו באבות דר"נ פ"א. והוא לתוספת זהירות ותלתה באמירת אלהים. לומר שרצון השם הוא כן כי אמירה הוא רצון. ואמרה פן תמותון כן אמר לה אדם כי הי' ספק בדעתו אם בא הציווי גם עלי' מפני שהיתה בו בגוף אחד. או בעבור שנתייחד הדבור אליו לא בא הציווי עלי':

לא מות תמותון — פי' כי אין בטבעו להמית רק שרצון הבורא לצוות לכם למנוע מכם ידיעת טו"ר ולכן הפחיד אתכם. וזאת היא טענה השני' של היצה"ר להטעות את האדם מדרך השכל בפירוש התורה ולהראות לו היתירים ולגלות פנים שלא כהלכה וז"ש לא כמו שאתה סובר שכוונת הש"י במה שאמר מות תמות. פי' מית' גופנית אלא מית' רוחני' שתגבר השכל על הגוף:

והיית' כאלהי' ככל המלאכי' יודעי טו"ר בעצ' ולא בחקירות הזמן ועמל הגוף — וכוונתו הי' שתצרכו להעמל. וז"ש ונפקחו עיניכם:

כי יודע אלהו' וגו' יודעי טוב ורע — בעבור שיודע אלהים כי תיכף ביום אכלכ' ממנו ונפקחו עיניכם ולא תצטרכו להעמל ולידע הדבר מהנסיון הזמן רב:

ותרא האשה מפני שכל טובת העולם נחלקים לשלשה אלו — טוב ערב מועיל והסי' טעמו וראו כי טוב. כי מהש"י יגיע לנו כל שלשה אלו. ואחר ששמעה האשה דברי הנחש התחילה לעיין בדבר וז"ש ותרא כי טוב העץ למאכל בעצם הטוב זולת הערב והמועיל. וכי תאוה הוא לעיני'. הוא הערב אשר יתאו' האדם בכל אות נפשו לא כן אל המועיל או אל הטוב. ונחמד העץ להשכיל הוא המועיל כי החמדה הוא אל דבר רוחני או אל ההשכלה אשר יגיע ממנו הכבוד. ותאכל היא בראשונה וכיון שראתה שלא מתה מיד אז האמינ' אל דברי הנחש שכוונ' מות תמות הוא אל הגברת שכל על הגוף. ותתן גם לאישה עמה ויאכל. פי'. אחר שאכלה לבדה אכלה עמו ג"כ. ולכן נתקלל' עמו בקללתו וגם בקללות מיוחדת א' על אכילת' לבדה וא' על אכלה עמו:

ותפקחנה קודם שאכלו מעץ הדעת הלכו לתומתן ולא חשבו על הרע שיוכל להיות. וכיון שאכלו ותפקחנה כו' להשגיח בעינ' פקיח' על כל דבר ולדאוג על כל רע אשר יוכל להיות אז נודע להם כי ערומים הם הוא ידיעת פחיתות מה שאל הדמיון ואל ההרהורים רעים:

לרוח היום — פי' שהקול הולך עם הרוח כמו שכתו' אצל אליהו והנה רוח גדולה וכן ביחזקאל ואראה והנה רוח כו' ע"ש. וקודם החטא זכו לגילוי השכינ' פנים אל פנים אפס אחר החטא לא שמעו רק בת קול וזהו קול ה' אלהים מתהלך בגן בפני עצמו. לרוח היום כי רוח היום הביא להם הקול וזהו בת קול:

ויתחבא כו' — כי ידעו והבינו שחטאו נגדו:

ויקרא — הקריאה היתה כ"א להכניס עמו בדברים. ויאמר לו איכה. פי' התבונן בעצמך איך נפלת ממעלתך. איה מדרגתך:

ואירא כי עירום אנכי ואחבא — מדוע לא אמר ואבוש כי עירום אנכי. והוא מפני שראה כי אבד גילוי השכינה. וז"ש את קולך שמעתי בגן ולא פנים אל פנים כבראשונה לכן ואירא כי עירום אנכי הבנתי הפחיתות של העירום כי מתחילה לא ידעתי רק הטוב. ועכשיו שהשכלתי את הרע ואחבא:

ויאמר שאל ממנו ב' שאלות — א' מי הגיד לך כי ערום אתה ביאורו וכי היתה הבריאה חסירה. וזה הוא רק מצד הדמיון והרהור הרע שנית איך מלאת את לבך לעבור על מצותי וז"ש המן העץ. הוא ה' התמיה:

ויאמר האדם השיב ב' תשובות על השאלה השני' — ועל שאלה הראשונ' שתק והודה כי זאת בא לו מן הדמיון. תשוב' הראשונה מדוע עברתי על מצותיך הוא כיון שראיתי אחר הצווי הבאת לי אשה חשבתי כי שמעה ממך שהתרת את הציווי. שנית צווית לי שלא אוכל ממנו שלא אתלוש הפרי ממנו בידי. אפס היא נתנה לי מן העץ וחשבתי שמותר לאכול על ידה כמ"ש ומעץ הדע' טוב ורע לא תאכל ממנו. ממנו מיותר וחשבתי שכוונתך הוא שלא נשחית את העץ לכן אמר כי ביום אכלך ממנו דוקא. ד"א היא נתנה לי מן העץ ולא ידעתי איזה עץ הוא לכן ואוכל:

מה זאת עשית — ולא הוצרך לפרוט לה כי שמעה דברי אדם:

ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל — לשון הסתה בא בשמות שונות ולשון השיאני היא הטעאה שבא אל האדם שהמסית מנשא את האדם בחניפותו עד שמאמין לכל דבריו. וזאת תשובתה שהנחש החניף אותי עד שמשך את לבבי ונפשי אליו באמרו כי הוא יועץ אותי לטובתי כי יודע אלהי' כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים וגו' ואינו חפץ בטובתכ' אכן גדול הבנתכם ואין חסר לכם כי אם לאכל ממנו. לכן ואכל:

ויאמר ה' אלהים — פי' בפמליא של מעלה אמרו כן. כי עשית זאת ביאורו עד כה הגיע ערמימותיך להחניף כל כך את האדם עד שמלאת את לבך לדבר עלי סרה שאינני חפץ בטובת האדם לכן ארור אתה מכל הבהמה. פי' ותחסר מכל בהמה ומכל חית כו' כי לפי רוע לבבך גם אם תשוה לבהמות וחיות תחרב העולם כולו לכן על גחונך תלך שאם תלך כשא' כל החיות תטעה את העולם ומלואה וגם עפר תאכל כל ימי חייך. כי גדלה תאותו וקנאתו עד שלא הי' משאיר שום מאכל בני אדם לכן קללו שלא יהנה משום מאכל אדם עד שיטעם טעם עפר בכל מאכל שיאכל:

ולפי שלא הזכיר רק האכילה לכן ישלוט במשקות הגלוים:

ואיבה אשית — אולי ברוב הזמן תשוב לפתות את האשה או את זרעה. לכן אשית איבה בטבע שניהם שיברחו זה מזה בראותם יחד. אפס ידעתי רוע טבעך שתוכל להסתיר שנאתך בחובך כדי לפתות אותו לרעה. לכן נתתי בטבע האדם מיד שיראה אותך מרחוק ירוץ עליך לישוף ראשך. ואתה על גחונך תלך ותנועתך מאוחר לכן תשופנו עקב ולא ללחום עמו ותוכרח לברוח מפניו ואין הנחש ממית כ"א החטא בעונש הבא בסוף וזהו עקב:

אל האשה אמר — באופן אחר. שלא הכביד עונשה בבת אחת כמו עונש הנחש. אלא הרב' ארב' עצבונך והרונך. מעט מעט ברוב הזמן. עצבונך היא צמצום כמו אמות עוצבות ואמות שוחקות. ביאורו שקודם החטא היתה הרה ויולדת יחדיו:

בכל יום (וכן יהא לימות המשיח שבת למ"ד ע"ב) ועכשיו יצמצם רחמה שלא תהא יולדת בכל יום כתרנגולת. וכן הרונה ישתהא יותר:

בעצב תלדי בנים שלא תהא יולדת ברווח.

ואל אישך תשוקתך אין תשוק' האש' אלא לבעל' ולא לשו' דבר ההשכל' — היפך כוונתה כי נחמד העץ להשכיל:

והוא ימשול בך — היפך כוונתה שנתנה לו מן העץ שיהא הוא כרוך אחריה אפס הוא ימשול בך:

ולאדם אמר — באופן אחר וגילה לו העונש בערך החטא. מפני שסרת מן הדרך אני אמרתי אכילת עץ הדעת רעה היא מאד ושמעת בקול אשתך שאמרה כי טוב הוא בלי טעם האמנת לה יותר ממני לעבור על מצותי והוא מפני שכרוך אתה אחריה בעבור רוב העונג ולא תחסר לך כל. כי טבע הפירות והתבואות היו למלאות חסרון הליחות השרשו שנתכו בכל עת מחום הטבעי. לכן תקנתך להיות ארורה האדמה בעבורך שלא תוציא הפירות ברוב טעם הליחות. ולא תמלא חסרונך בכל. שנית בעצבון בדוחק והוא היגיעה ולא בריוח תאכלנה כל ימי חייך. ולא תפנה מדעתך להיות כרוך אחר התאוה. ארורה האדמה ולא אמר ארור אתה מן האדמה כמ"ש אצל קין לפי שע"י כך נמחה זרע קין לגמרי וזה לא רצה הקב"ה שיתקלל מין האדם ח"ו:

וקוץ ודרדר יש בזה ב' קללות א' שתצמח הארץ קוץ ודרדר ליסרך בשוטים ועקרבים להכניע רוע בחירתך אם לא תשוב מדרכך הרעה אביא עליך צר ואויב ותנום אל היערות להמלט על נפשך ב' ואכלת שמה את עשב השדה להחיות נפשך אז תכנע לבבך הערל כמו שיהי' לעת קץ הימין. עוד תקנה אחרת תיקן לנו להסיר מכשול הבא מתאוה הרעה שלא נוכל ליזהר עוד ממותרות האכילה והשתיה והוא מקור לכל נגע ומחלה תיקן לנו בזעת אפך תאכל לחם שיצא המותרות. עד שובך בעצמך בלי שום ליחות המותרות. אל האדמה כי ממנה לקחת במעט ליחות הטבעי ולא בחלב הכסלים והבטן.

כי עפר אתה ואל עפר תשוב עם הבשר והדם והחלב וכולם ישובו לעפר: מוטב שיחסרו המותרות קודם שובו אל האדמה. ועד שובך כו' זה אינו קללה אלא זה בחיוב כי עפר אתה ואין בך עתה התגברות השכלי שיהי' החומר זך ונקי. ולכן חנוך ואליהו שלא נמשכו אחר החומר כלל לא חזרו לעפר ואלו הי' זה קללה לא נמלטו אלו. והתוספת קללה אצלו על המיתה לפי שלא האמין בה' והאמין לאשתו יותר:

ויקרא האדם שם הראשון קראה אשה כי מאיש לוקחה זאת — להיות לו לעזר במושכלות לו ושניהם שווין לכן נקראו שניהם בשם אחד איש ואשה. ואחר החטא אין תשוקתה למושכלות כ"א לאשה לתאוות כמבואר רוצה אשה בקב ותפלות כו' (כתובות ס"ב ע"ב סוטה כ"א ע"ב). ונשאר העזר רק לבנים לקיום המין לכן קרא אותה בשם אחר חוה כי היא היתה אחר החטא רק אם כל חי והוא קיום המין:

ויעש ה' אלהים כו' עשה להם צידה לדרך שחפץ לשלחם מג"ע שלא יתבוששו עשה להם מדה כמדתם. ואמר כתנות לפי שכתונת הנאמר בכ"מ הוא של כתנא הוא פשתן לכן נקרא כתנות. ועשה של עור לא מפני הקור כי נתגרשו לארץ הקדם שאין שם קור. רק מפני שלא הביא עדיין בכורים מפשתן עד שהביא קין. וילבישם להורות להם סדר הלבשה כמו שקבלו רז"ל (יומא דף ה') ויאמר ה' אלהים הן האדם הי' כאחד ממנו הוא כל העליוני'. ועתה פן ישלח ידו כל מקום שנאמר הן הוא ק"ו וביאורו אין ספק שישלח ידו לאכול מעץ החיים הן מאי דלא הוי הוי. שנברא לדעת רק טוב ולא לידע דרך הרע כלל נתגלגל הדבר והוה והי' כאחד ממנו כמעט בריאה חדשה אפס אינו חדש מוחלט. כי כאשר אמר נעשה אדם בצלמנו פי' בצלם כל הברואים ונברא בכח שיוכל להשיג בחינת כל הברואים ואח"כ נברא בצלם אלהים הוא צלם הנבחר המיוחס אל אלהים כח כל הכחות תעשה הכל בכלל. ועתה פן ישלח ידו הוא לשון בתמי' אלא בוודאי ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וכבר נגזר עליו לטובתו שלא יחי' לעולם כי אין טוב לאדם כי אם להתעכל החומר כשרז"ל טוב מאד זה המות:

וישלחהו ה' אלהים — כי מראש הניחו בגן עדן לעבדה ולשמרה ביאורו לעבדה להשקות אותה ולשמרה שלא יעלה בתוכה פריץ חיות כמבואר למעלה ועתה לא שמר אותה עד שבא פריץ חיות והוא הנחש אל האשה ולכן העביר אותו מאומנתו וישלחהו מג"ע ולא שיהא יושב בטל כ"א לעבוד את האדמה אשר לקח משם לשרשו הראשון:

ויגרש את האדם — אחר ששלחהו מג"ע לא רצה לילך לעבוד את האדמה אשר לוקח משם ויגרש אותו אל מקום אשר לוקח משם. מקדם. שמשם שולח האדם ושם שכן כמ"ש למטה וישב בארץ נוד קדמת עדן. הכרובים הם צורת אדם וכל הגוף של אדם רק עם כנפים ותחת הכנפים ידי אדם ופנים של תינוקת ולכן נקראו החיות של יחזקאל כרוב וכן במקדש. ואת להט החרב. פי' בידם חרב ויש לה להט כי היא מראה מלוטשת והיא ברק החרב והברק מתהפך בכל רגע כפי ניצוצי החמה ונטיתה לכל רוח העולם כפי הילוך החמה והיא שורפת מאד:

ועיקר הכרוב הוא צורת שור לכן כל הנמשכים מצורת שור הם כרובים והן הנזכרים כאן וכן כ"א הן בצורה הזאת לשמור את דרך עץ החיים אעפ"י ששמירתן כולל כל ג"ע מ"מ עיקר תכליתן אל דרך עץ החיים.