Genesis Chapter 23

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים AND THE LIFE OF SARAH WAS 127 YEARS (literally, 100 years, 20 years and 7 years) — The reason the word שנה is written at every term is to tell you that each term must be explained by itself as a complete number: at the age of one hundred she was as a woman of twenty as regards sin — for just as at the age of twenty one may regard her as having never sinned, since she had not then reached the age when she was subject to punishment, so, too, when she was one hundred years old she was sinless — and when she was twenty she was as beautiful as when she was seven (Genesis Rabbah 58:1).

שני חיי שרה THE YEARS OF SARAH’S LIFE — The word years is repeated and without a number to indicate that they were all equally good.

בקרית ארבע literally, the city of the Four, and it was so called because of the four giants who lived there: Ahiman, Sheshai, Talmai and their father (Numbers 13:22). Another explanation is that it was so called because of the four couples who were buried there, man and wife — Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah (Genesis Rabbah 58:4).

ויבא אברהם AND ABRAHAM CAME from Beer-Sheba

לספוד לשרה ולבכותה TO BEWAIL SARAH AND TO WEEP FOR HER — The narrative of the death of Sarah follows immediately on that of the Binding of Isaac, because through the announcement of the Binding — that her son had been made ready for sacrifice and had almost been sacrificed — she received a great shock (literally, her soul flew from her) and she died (Pirkei DeRabbi Eliezer 32).

גר ותושב אנכי עמכם I AM A STRANGER AND A SETTLER WITH YOU — A stranger having come from another land, but I have settled down amongst you. A Midrashic explanation is: if you agree to sell me the land then I will regard myself as a stranger and will pay for it, but if not, I shall claim it as a settler and will take it as my legal right, because the Holy One, blessed be He, said to me, (12:7) “Unto thy seed I give this land" (Genesis Rabbah 58:6).

אחזת קבר A POSSESSION OF A BURYING PLACE — means possession of land to serve as a burying place.

לא יכלה means will not withhold, just as (Psalms 40:12) “Thou wilt not withhold (תכלא) Thy mercies”, and (Genesis 8:2) “And the rain was restrained (ויכלא).

נפשכם means YOUR WILL.

ופגעו לי — This phrase signifies entreaty, as (Ruth 1:16) “Do not entreat (תפגעי) me”.

המכפלה MACHPELAH (the root, כפל, means double) — it had a lower and an upper cavern. Another explanation of why it was so called is, because it has the characteristic of being doubled on account of the couples who are buried there (see Rashi in verse 2) (Eruvin 53a).

בכסף מלא FOR ITS FULL VALUE IN SILVER — מלא means שלם so that the phrase means all that it is worth. Thus, too, did David say to Ornan, (1 Chronicles 21:22) “for full money”.

ועפרון ישב The verb is written without a ו so that it may be read ישב he sat, thus indicating that on that very day they had appointed him (Ephron) to be an officer over them. Because of the high standing of Abraham who needed to negotiate with him, he was elevated to a dignified position (so that Abraham whom they esteemed as a great prince might have to negotiate with an equal and not with an inferior person (Genesis Rabbah 58:7).

לכל באי שער עירו OF ALL THAT CAME IN AT THE GATE OF HIS CITY — for they all left their work and came to pay their last respect to Sarah (Genesis Rabbah 58:7).

לא אדני NAY, MY LORD — You are not to buy it with money.

נתתי לך I HAVE GIVEN IT TO THEE (a perfect tense) — See, it is as though I have already given it to you.

אך אם אתה לו שמעני BUT IF THOU WOULDST ONLY HEAR ME — You tell me to listen to you (verse 11) and to accept it without payment. I do not desire this:

BUT IF THOU WOULDST ONLY HEAR ME!—i.e — I only wish that you would listen to me and do as I ask.

נתתי I GIVE (perfect with present sense) old French donne; English I give. I have the money ready and I only wish that I had already given it to you.

ביני ובינך BETWEEN ME AND THEE — Between two such friends as we are, of what importance is that? Nothing at all! Leave business alone and bury your dead!

וישקל אברהם לעפרן AND ABRAHAM WEIGHED TO EPHRON [THE SILVER] — The name Ephron is written defectively (without the ו) to indicate that there was something missing in Ephron viz, sincerity — because he promised much but did not do even the very least (Bava Metzia 87a): He took from him big Shekels, viz., centenaria (worth a full 100 smaller units) as it is said, “money current with the merchant” which means, such coins as were everywhere accepted as worth a full Shekel — for there are places where their Shekels are of large size, centenaria; old French Centenars (cf. Ruth R. 7).

ויקם שדה עפרון AND THE FIELD OF EPHRON WAS MADE SURE (literally, it rose) — It received a rise in importance because it passed from the possession of a commoner (הדיוט an ordinary person) into the possession of a king (Genesis Rabbah 58:8). But the real meaning of the verse is: The field and the cave that was therein and all the trees … became secured to Abraham as a possession etc. (i. e. verse 17 is an incomplete sentence and must be read together with verse 18, thus: ויקם השדה וגו… לאברהם למקנה —The field etc. became secured to Abraham as a possession).

בכל באי שער עירו BEFORE ALL THAT CAME IN AT THE GATE OF HIS CITY — In the midst of all them, and with all of them standing by he gave him legal possession of it.

שאלות — למה חזר שנית שני חיי שרה. למה נתן ג' סימנים קרית ארבע היא חברון בארץ כנען:

למה דבר אל בני חת ולא אל עפרון בעצמו — ולמה אמר גר ותושב אנכי עמכם. ואחרי שאמרו במבחר קברינו קבור מה בקש עוד יותר. למה הוא בקש המערה לבד ועפרון נתן השדה. ולמה האריך ויתן לי את מערת המכפלה, יתננה לי. וגם ויתן משמע מתנה ואיך אמר בכסף מלא. ומ"ש שענה באזני בני חת הוא למותר. ואם עפרון נתן לו הכל במתנה למה בקש שנית שיקח מאתו כסף:

ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה — שעקר החיים הם חיי השכל והעבודה שזה נקרא חיי האדם, לא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה, וע"כ אמר שכלם היו שנות חיים, ויען שזה לא יודע רק בעת המות, שאז יודע סוף האדם וכללות ימי חייו, כי בעודו בחיים אינו בטוח פן יקלקל מעשיו ויפסיד גם העבר, כמ"ש כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה לו ביום פשעו, לז"א שעתה נודע כי היו חייה קכ"ז שנים וכלם היו שני חיי שרה חיי הצדקת, וכמ"ש חז"ל שכלם שוים לטובה. ואמרו במד' הה"ד יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום אל יום כמ"ש בר"ה, ועז"א שני חיי שרה שלא מתה קודם זמנה, שמ"ש בר"ה ששרה מתה קודם זמנה ע"י שמסרה דין על אברהם לאמר חמסי עליך, כוונתם עפמ"ש בחגיגה יש נספה בלא משפט, שמי שמת קודם זמנו נותנים שנותיו לצורבא מרבנן דמוותר במליו, ואם היתה מוותרת על מדותיה ולא מסרה דין היו מוסיפים לה שנים, ועי"כ לא חיתה רק השנים הקצובות לה:

ותמת שרה — והגם שאברהם ישב בבאר שבע נזדמן ששרה תהיה בעת מיתתה בחברון מצד ג' טעמים, א] בקרית ארבע, שהיא מוכנת לקבורת הד' זוגות. ב] שהיא חברון, ששם יתחברו הרוח עם הגוף עולם העליון והתחתון. ג] בארץ כנען הקדושה ורגלוהי דבר אינש אינון ערבין לי' שבאה למות כדי שתקבר שם. ויבא אברהם מבאר שבע, לספד לשרה ולבכותה, הבכי הוא קודם ההספד כמ"ש חז"ל ג"י לבכי ואח"כ להספד, אך זה בשאר כל אדם שתחלה יעוררו בכיה על החסרון וההעדר שקרה להנפטר ולמשפחתו ואח"כ יעוררו הספד, אבל בשרה היה ההספד עקר על מעשיה ושלמותה וע"י ההספד עוררו בכי:

גר ותושב אנכי עמכם — אברהם רצה דוקא אחוזת קבר שהוא בית קברות מיוחד אל כל המשפחה. והנה הגר לא ישאל אחוזת קבר אחר שאין דעתו לישב שם בקבע הוא ובני ביתו, והתושב לא יצטרך לשאול אחוזת קבר באשר י"ל שם שדה ונחלה שיכול להקצות ממנה מקום לאחוזת קבר, אבל אנכי גר עד עתה ואין לי פה שדה ואחוזה מכבר, ועתה אני רוצה להיות תושב לשבת פה בקביעות עם בני ביתי, לכן אבקש תנו לי אחוזת קבר עמכם, שיהיה מיוחד לכל בני ביתי, ואקברה מתי מלפני, דקדק במלת לפני, שלא תנוח דעתי בקבורתה רק באופן זה שאדע שמקום זה הוא אחוזת קבר לכל המשפחה, ואם לא יהיה נחשב בעיני כאלו לא קברתיה כראוי, כי רצה מצד אמונתו שכל המשפחה יקברו במקום אחד, כענין ושכבתי עם אבותי:

ויענו בני חת שמענו אדוני — מבואר מענין הפרשה כמ"ש הרמב"ן שהיה חק ונמוס לבני חת שלא ליתן אחוזת קבר לגר הבא לגור בארצם, ולא היה אחוזת קבר רק לתושבי הארץ והגדולים שבהם, ולדלת העם וכן לגרים הבאים לגור היה בית הקברות כולל, והיה תקנה ביניהם שלא לתת לגר מארץ אחרת אחוזת קבר, ועפ"ז השיבו לו שלא יוכלו למלאות שאלתו לעבור על נמוסיהם לתת לו אחוזת קבר, וע"כ אמרו שמענו אדוני והבן דברינו, והקדימו לאמר בל תחשוב שמה שלא נמלא שאלתך הוא מפני שכבודך קל בעינינו, לא כן כי נשיא אלהים אתה בתוכנו ורק הנמוס ותקנת המדינה מעכב בידנו, אבל יש לך ברירה, במבחר קברינו קבר את מתך, אם תרצה לקבור בבית הקברות הכולל תוכל לבחור לך הקבר המובחר הנמצא שם, ואם תרצה לקברה בקבר של יחיד, אז איש ממנו גם את קברו המיוחד לו לא יכלה ממך, וזה יעשה אם בעבורך, שעז"א ממך או משום כבוד המת, שעז"א מקבר מתך, אבל על בקשתו לתת לו אחוזת קבר לא הסכימו, ובודאי ספרו לו כי יש תקנה בעיר שלא לתת לאיש זר אחוזת קבר:

וידבר אתם לאמר — אברהם נתן להם עצה שיוכלו למלאות שאלתו, ועז"א אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני, שבאר להם שנית שאם לא יהיה לו אחוזת קבר, יהיה נחשב אצלו שלא קברה כראוי, והעצה היה באופן זה, כי תקנה הזאת שלא לתת אחוזת קבר לאיש נכרי, יש לומר בה שני טעמים. א] י"ל שהיא תקנה כללית שזר לא יהיה לו אחוזה בתוכם, וכמ"ש גבי שכם והאחזו בה, שסתם גר אינו יכול להאחז לקנות שם אחוזה, וזה מפני שהאזרחים קודמים לקנות, ובזה י"ל שהיתה התקנה רק על המכר לא על המתנה, שבמכר י"ל שהאזרח קודם ובר מצרא, אבל במתנה הלא כל אחד יכול לעשות בשדהו מה שירצה, ואין שייך לומר תנהו במתנה לאזרח הארץ, שהמתנה הוא בשביל שהאיש ההוא מצא חן בעיניו. ב] י"ל שהתקנה היא רק על אחוזת קבר מפני שאין רוצים שאיש נכרי יהיה לו הכבוד הזה, שי"ל בית קברות מיוחד למשפחתו, שזה לא ניתן רק לגדולי הארץ, ובצד זה אחוזה אחרת יוכל לקנות גם הגר, ואחוזת קבר אין לתת לו גם במתנה, ואחר שיש ספק בתקנה זאת איך היתה, יש רשות ביד מושל הארץ שהוא ממונה על חוקי המדינה לעשות פירוש לתקנה זו כטוב בעיניו, לכן אמר שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר, שאחר שעפרון הוא השופט יוכל להסכים שהפי' הוא כטעם הראשון, שהתקנה הוא מצד שהאזרח קודם לקנות, ובזה הצד יכול לתת לו אחוזת קבר במתנה כמו שיכול לתת לו שדה במתנה, וע"ז אמר:

ויתן לי את מערת המכפלה — ר"ל שיתן אותה לי במתנה, ובפרט שהיא בקצה שדהו, ועקר טעם הנמוס שלא ימכור איש נחלתו לזרים לא שייך בזה, כי עקר השדה תשאר בידו והמערה היא רק זוית קטנה בקצה השדה, ואמר בכסף מלא, שר"ל שבינו לבין עצמו יקבל גם הוא ממנו מתנה כסף מלא בענין שלא יגיע הפסד לעפרון, אך יתננה לי בתוככם, שבפני העם יהיה בתורת מתנה שע"ז אינו מוזהר מן החק והנמוס, כדי שיהיה ל אחזת קבר, כי כל שנעשה בדרך מתנה יכול לתת אחוזה, בפרט שהעם מסכימים ועפרון הוא המפרש את החק להיתר, שמה שיתן מעות יהיה דרך מתנה לא דרך מכר:

ועפרון ישב בתוך בני חת, הוא טעם לדברי אברהם, שלכן אמר שיבקשו מעפרון, מפני שעפרון שופט הארץ ויושב בתוכם ובאמצעותם במקום מושב השופט, והוא יכול לפרש התקנה להיתר, וגם הוא טעם למה שיאמר שמפני שהיה שם במעמד ענה בעצמו, ואמר שענה באזני בני חת לכל באי שער עירו, ר"ל הגם שהייתי ממלא רצונך לפרש התקנה כחפצך אחר שבני חת מסכימים לזה, הלא חברון היא כרך ובאים לשם כל הסביבות ובזה א"א לשנות איזה תקנה אם לא בצירוף כל המדינה וזה א"א:

לא אדוני — ר"ל אין הפירוש כדבריך, כי עיקר התקנה היא רק על אחוזת קבר שלא יתכבד בזה איש זר, ואין חילוק בין מתנה ובין מכר, וא"כ א"א שאתן לך המערה לבדה שבזה גלוי לכל שנתתי לך אחוזת קבר וזה נגד התקנה, רק יש עצה אחרת והיא השדה נתתי לך, שאני אתן לך את כל השדה שזה מותר למכור או ליתן נחלת שדה וכרם לזריעה ולנטוע, וממילא והמערה אשר בו לך נתתיה, כי המערה היא טפלה אל השדה, ולעיני בני עמי נתתיה לך, שכולם יסכימו בזה, באופן שהשדה יהיה שלך בלי ערעור עם המערה, ואח"כ קבר מתך, אחר שהיא שלך עשה מה שתרצה, אבל אני איני נותנה לך לאחוזת קבר רק לחרישה ולזריעה ולקבור מת אחד לפי שעה:

וידבר אל עפרון, אך אם אתה לו שמעני, ר"ל אחר שאתה מפרש התקנה שלא היתה רק על אחוזת קבר לא על אחוזה אחרת, וא"כ השדה שאתה נותן לי לזריעה תוכל לתת בין במכר בין במתנה, א"כ א"צ כלל שיהיה דרך מתנה רק נתתי כסף השדה קח ממני, וגם זה השיב בחכמה, כי אחר שהוא נותן לו השדה לזריעה לא לאחוזת קבר, והוא ישנה אח"כ ויעשה ממנו אחוזת קבר, א"כ אם יהיה בדרך מתנה תבוטל המתנה כי אדעתא דהכי לא נתנה לו, משא"כ אם יהיה דרך מכר שאגב זוזי גמר ומקנה. וכן הדין אצלנו שמי שנתן מתנה לחבירו וידענו שהיה בלבו שאינו נותן לו רק על אופן זה אינו יכול לעשות דבר נגד רצון הנותן ואם לא בטלה המתנה אעפ"י שלא פירש אבל במכירה אמרינן אגב זוזי גמר ומקני (ח"מ סי' ר"ז וסי' רמ"א) ועז"א אחר שאני אשנה אח"כ רצונך ואעשה שם אחוזת קבר, אין עצה רק אם יהיה דרך מכר, ועז"א אך אם אתה, ר"ל אך באופן זה תתקיים בידי, ואקברה את מתי, ולא לאחוזת קבר רק קבורה למתי זה:

אדני שמעני — כוון בזה שני ענינים, א] אחר שבין בני אדם כמותם הוא דבר קטן אין כדאי לדבר מזה אם יקח כסף או לא כי כספו כאין. ב] רמז לו שאף אם יתן כסף לא שייך בו אגב זוזי גמר ומקני, כי לפי ערכו הכסף הזה כאין ודינו כמתנה, ורק את מתך קבור לא לאחוזת קבר, ועז"א במד' נבהל להון איש רע עין, זה עפרון שהיה נבהל להון ובקש ממנו הון רב יותר מן השווי ובכ"ז היה רע עין ולא רצה שתתקיים בידו אם יעשה ממנו אחוזת קבר:

וישמע אברהם אל עפרון — עפרון אמר לו ואת מתך קבור, ר"ל שיתן לו המעות אח"כ ובזה לא היה אברהם קונה את השדה דצריך שיתן מעות תחלה ואח"כ שטר או חזקה לכן וישקל את המעות תיכף, ובזה נסתלק זכות עפרון, כפי הדין שאם לקח מעות מעכו"ם נעשה השדה הפקר, והיה המעות עובר לסוחר, שלא יכול לטעון איזה טענת אונאה:

שאלות — למה כפל ויקם שדה עפרון וכו' ובסוף חזר שנית ויקם השדה וכו' וכל הענין כפול ומכופל. ולמה האריך בכל הספור הזה. מה יושיענו ספור זה לתורה ולתעודה:

ויקם — אח"כ קם שדה עפרון לאברהם למקנה דהיינו שנתן לו שטר, ואז נקנית לאברהם בכסף ובשטר, ובשטר הזה ציינו מצרי השדה, שהוא במכפלה בצד האחד, ובצד השני הוא לפני ממרא, וגם ציינו פרטי הדברים שמכר לו, שהוא השדה והמערה וכל העץ, ובזה נתקיים לאברהם למקנה, לקנין גמור, לעיני בני חת, שלא ערער אדם בדבר ולא טען איש טענת בר מצרא:

ואחרי כן קבר אברהם — והחזיק בה למקום קברות, והשדה לא נתיחדה לזריעה רק לשדה שלפני הקברות, ועז"א שדה עפרון אשר במכפלה, שהשדה נעשית טפלה אל המכפלה, ותחלה היה שמה קרית ארבע, ע"ש ארבע אבי הענק או ארבע ענקים שהיו שם, ואברהם שנה שמה לקראה בשם חברון על ששם יתחברו הזוגות הנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו:

ויקם — ואח"כ הסכימו כל בני חת לשנות התקנה לכבוד אברהם שנעשה תושב בתוכם והי"ל רשות ליחד לו אחוזת קבר, עד שקם לאחוזת קבר גם מבני חת והסכמתם שכל בני חת הסכימו לזה: