Genesis Chapter 15

אחר הדברים האלה — Wherever the term אחר is used it signifies immediately after the preceding event; whilst אחרי signifies a long time afterwards. אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS means: after this miracle has been wrought for him in that he slew the kings and he was in great anxiety, saying, “Perhaps I have already received, in this God-given victory reward for all my good deeds” — therefore the Omnipresent said to him, אל תירא אברם אנכי מגן לך FEAR NOT ABRAM, I AM THY SHIELD against punishment: for you shall not be punished on account of all these people whom you have slain. And as for your being anxious regarding the receipt of any further reward, know that שכרך הרבה מאד THY REWARD WILL BE EXCEEDING GREAT (Genesis Rabbah 44:5).

הולך ערירי I GO CHILDLESS — Menachem ben Seruk explained it (ערירי) as meaning heir, and another example of it is (Malachi 2:12) ער ועונה “son and grandsonערירי — (״ then would mean “without child or heir” being an example of a word that has two opposite meanings, just as you say (Job 31:12) “and it would תשרש all my increase” — meaning it would tear up its roots, and the same word might also mean to take root. So, too, the meaning of ערירי is “without a child” although ער means “a child”. old French désenfanté; English childless. It, however, seems to me that the word ער in ער ועונה is of the same derivation as the same word in (Song 5:2). ולבי ער “and my heart awaketh”, whereas ערירי has the meaning of destroyed (a childless person being “demolished” so far as his memory in future generations is concerned; cf. Rashi on Genesis 16:2). Similarly (Psalms 137:7) ערו ערו “Rase it, rase it”; (Habakkuk 3:13) ערות יסוד “destroying the foundation”, and (Jeremiah 51:58) ערער תתערער “shall be utterly destroyed” and (Zephaniah 2:14) כי ארזה ערה “for the cedar-work thereof shall be destroyed”.

ובן משק ביתי AND THE STEWARD OF MY HOUSE — Explain it as the Targum has it, “the man of my household”, meaning the man by whose orders all my household is fed. Similarly, (Genesis 41:40) “And according to thy word shall all my people be fed (ישק)” — so that it signifies my administrator.

If, however, I had a son, my son would be in charge of my affairs. דמשק OF DAMASCUS — According to the Targum he was of Damascus, but according to the Midrashic explanation (Genesis Rabbah 44:9) he bore this designation because he had pursued the kings as far as Damascus. In the Talmud (Yoma 28b) they explained it as an abbreviation of דולה ומשקה “One who drew up and gave to drink to others of the edifying waters of instruction given by his Teacher.

הן לי לא נתתה זרע BEHOLD, TO ME THOU HAST GIVEN NO CHILD —What use, then, is all else that thou givest me?

ויוצא אתו החוצה AND HE BROUGHT HIM FORTH OUTSIDE — Its real meaning is: He brought him outside his tent so that he could look at the stars. Its Midrashic explanation is: Go forth from (give up) your astrological speculations — that you have seen by the planets that you will not raise a son; Abram indeed may have no son but Abraham will have a son: Sarai may not bear a child but Sarah will bear. I will give you other names, and your destiny (מזל planet, luck) will be changed. Another explanation: He brought him forth from the terrestrial sphere, elevating him above the stars, and this is why He uses the term הבט ‘‘look”, when He said “look at the heavens” — for this word signifies looking from above downward (Genesis Rabbah 44:12).

'והאמין בה AND HE BELIEVED IN THE LORD — He did not ask Him for a sign regarding this; but in respect to the promise that he would possess the land he asked for a sign, inquiring of God, במה אדע “By what sign shall I know [that I shall possess it?]” (Genesis 15:8).

ויחשבה לו צדקה AND HE ACCOUNTED IT UNTO HIM FOR RIGHTEOUSNESS — The Holy One, blessed be He, accounted it unto Abraham as a merit, because of the faith with which he had trusted in Him. Another explanation of במה אדע is: he did not, by these words, ask for a sign regarding this promise that he would possess the land, but he said to Him, “Tell me by what merit they (my descendants) will remain in it (the land).” God answered him, through the merit of the sacrifices (Taanit 27b).

עגלה משלשת means THREE HEIFERS — symbolical of three sacrifices of bullocks, viz., the bullock offered on the Day of Atonement, the bullock offered when the correct interpretation of a precept was unknown (העלם) to leaders of the nation (see Leviticus 4:13), and the heifer whose neck had to be broken (see Deuteronomy 21:4) (Genesis Rabbah 44:14).

ועז משולשת THREE GOATS — symbolical of the goat the blood of which was sprinkled in the Holy of Holies, of the goats of the additional sacrifices on Festivals, and of the goat brought as a sin-offering by an individual (Genesis Rabbah 44:14).

ואיל משולש AND THREE RAMS—symbolical of the trespass offering brought by a man who knows for certain that he has committed certain offences, the offering brought by a man who is in doubt whether he has committed such offence, and the ewe brought by an individual as a sin-offering.

ותור וגוזל means A TURTLE DOVE AND A YOUNG PIGEON (Genesis Rabbah 44:14).

ויבתר אתם AND HE SPLIT THEM — He divided each into two portions. This verse does not lose its literal meaning although there are various Midrashic explanations of it. Since He was making a covenant with him to keep His promise to give the land as an inheritance to his children — as it is written (Genesis 15:18), “In that day the Lord made a covenant with Abram, saying …” — and as it was the custom for parties to a covenant to divide an animal and to pass between its parts, as it is said elsewhere (Jeremiah 34:19) “who passed between the parts of the calf”, so also here the smoking furnace and the flaming torch which passed between the pieces (Genesis 15:17) were representative of the Divine Shechinah which is spoken of as fire.

ואת הצפור לא בתר BUT THE BIRDS SPLIT HE NOT — Because other nations are compared to bulls, rams and goats, as it is said (Psalms 22:13) “Many bulls have encompassed me”, and it says, (Daniel 8:20) “The ram which thou sawest having two horns, they are the kings of Media and Persia” and it further says, (Daniel 8:21) “And the rough he-goat is the king of Greece” — and Israel is compared to young doves, as it is written, (Song 2:14) ‘‘O my dove that art in the clefts of the rock” — he therefore divided the animals indicating that other nations will gradually perish, ואת הצפור לא בתר but “the birds split he not”, suggesting thereby that Israel will live forever (Pirkei D'Rabbi Eliezer 28).

העיט THE BIRD OF PREY— It is a bird so called because it swoops down (עט) greedily upon dead bodies, darting quickly upon its food. Similarly we have the verbal form (1 Samuel 15:19) “And thou didst pounce down (ותעט) upon the spoil”.

על הפגרים UPON THE CARCASSES i.e — the pieces of the carcasses. — The word הפגרים we should translate in the Targum by פגל) פגליא being the same as פגר); since, however, people were familiar with the Targum’s translation of the words איש בתרו (in Genesis 5:10) ‘‘each piece” by פלגיא (the halves), the word פגליא here was mistakenly changed by them into פלגיא and so they gave the Targum of פגרים (carcasses) by פלגיא (halves). But whoever renders it thus in the Targum is wrong for there is no comparison (similarity in meaning) between בתרים and פגרים; for the Targum of בתרים is פלגיא (“parts”, from פלג “to divide”,) whilst the Targum of פגרים is פגליא, which has the sense of פגול, something; abhorrent, as (Leviticus 7:18) פגול הוא “it shall be an abhorred thing”, similar in sense to פגר a carcass.

וישב [AND ABRAM] SCARED THEM AWAY — The word means “blowing upon a thing and making a thing fly away”, similar to (Psalms 147:18) יַשֵּׁב רוחו “He causeth His wind to blow”. It is a symbol that David, the son of Jesse, will wish to destroy them (the nations), but that he will not be permitted by God to do so until king Messiah comes (Pirkei D'Rabbi Eliezer 28).

'והנה אימה וגו AND, LO, AN HORROR etc — — This is symbolic of the woes and the gloom of the Jews in Exile (Genesis Rabbah 44:17).

כי גר יהיה זרעך THAT THY SEED SHALL BE A STRANGER — From the birth of Isaac until Israel left Egypt was a period of 400 years. How so? Isaac was 60 years old when Jacob was born, and Jacob when he went down to Egypt himself stated, (Genesis 47:9) “The days of the years of my sojournings are a hundred and thirty years”, making together 190 years. In Egypt they were 210 years — corresponding to the numerical value of the word רדו (see Rashi in Genesis 42:2) — making altogether 400 years. If, however, you say that they were in Egypt 400 years — well, Kohath was one of those who went down to Egypt with Jacob; go and add up the years of Kohath (130), those of Amram (137), and the 80 years that Moses was old when Israel left Egypt, and you only have about 350, and you really have to deduct all the years that Kohath lived after Amram was born, and those that Amram lived after the birth of Moses (Megillah 9a).

בארץ לא להם IN A LAND THAT IS NOT THEIRS — It does not say here in the land of Egypt but in a land that is not theirs; for soon after Isaac was born it states, (Genesis 21:34) “And Abraham sojourned (ויגר) [in the land of the Philistines]”; in regard to Isaac it is said, (Genesis 26:3) “Sojourn (גור) in this land (Canaan)”, and of Jacob Scripture states, (Psalms 105:23) “Jacob sojourned (גר) in the land of Ham”, whilst of his sons it is said, (Genesis 47:4) “To sojourn (לגור) in the land (of Egypt) have we come”.

וגם את הגוי AND ALSO THAT NATION — The word וגם and also—(that nation also will I judge)—suggests that other nations will be judged as well: it is used here to include the four Monarchies (of the book of Daniel) who also will perish because they enslaved Israel (Genesis Rabbah 44:19).

דן אנכי I WILL JUDGE with ten plagues (Genesis Rabbah 44:20).

ברכוש גדול WITH GREAT SUBSTANCE — with great wealth, as it is said, (Exodus 12:36) “And they despoiled the Egyptians.”

ואתה תבוא BUT THOU SHALT COME etc — Thou shalt not behold all this.

אל אבותיך UNTO THY FATHERS — His father was an idolator and yet it (the text) announced to him that he (Abraham) would go to him! But this teaches you that Terah repented of his evil ways (Genesis Rabbah 30:4).

תקבר בשיבה טובה THOU SHALT BE BURIED IN A GOOD OLD AGE — He announced to him that Ishmael would repent during his (Abraham’s) life-time (Genesis Rabbah 38:12). Esau, too, did, not become degenerate during Abraham’s life-time. It was just for this reason (in order that he might not witness Esau’s evil conduct) that Abraham died five years before his proper time, for the very day when he died Esau rebelled against God (Genesis Rabbah 63:12).

ודור רביעי BUT A FOURTH GENERATION — i.e. after they go into exile in Egypt they will be there three generations, and the fourth will return to this land (הֵנָה hither). For He was then speaking to him in the land of Canaan and it was there that He made this covenant, as it is written (v.7) “to give thee this land to inherit it”. Thus it really was: Jacob went down to Egypt. Go and count up his generations: Judah, Perez, Hezron— and Caleb (whose father Jephuneh is identified with Hezron, see Sotah 11b) was amongst those who entered the land of Canaan.

כי לא שלם עון האמורי FOR THE INIQUITY OF THE AMORITE IS NOT YET FULL enough that he should be driven out of his land until that time, for the Holy One, blessed be He, does not exact punishment from any nation until its measure is full, as it is said, (Isaiah 27:8) “In her full measure wilt thou contend with her when thou sendest her away” (Sotah 9a).

ויהי השמש באה AND IT CAME TO PASS, WHEN THE SUN WENT DOWN —Similar syntactical constructions are (42:35) ויהי הם מריקים שקיהם “And it came to pass when they were emptying their sacks”, and (2 Kings 13:21) ויהי הם קוברים איש “and it came to pass when they were burying a man” — as much as to say, and this thing happened (i. e. after ויהי supply the words דבר זה: “And this thing happened: the sun set etc.”)

השמש באה THE SUN CAME — i.e. set.

ועלטה היה THERE WAS THICK DARKNESS — darkness during the day-time

'והנה תנור עשן וגו BEHOLD A SMOKING FURNACE — He foreshadowed to him that these Monarchies would descend into Gehinom (Pirkei DeRabbi Eliezer 28).

באה IT (SHE) CAME — The accent is on the first syllable, consequently it must signify that it (the sun) had already set. If, however, the accent were on the last syllable, on the א, it would signify that there was darkness whilst it was setting (i. e. the former is a perfect, the latter a participle). It is impossible to explain it thus here (that it means the sun was setting) because it has already been stated (v. 12) “And it came to pass that when the sun was setting”, and the passing of the smoking furnace took place after this — consequently the sun had set already when it passed. This is the difference in the case of every word (verb), feminine gender, whose root has two letters, as בא, קם, שב: when the accent is on the first syllable, it is the perfect tense, as is this word באה here, and like (19:9) “And Rachel (באה) came”; (37:7) “And my sheaf קמה arose”; (Ruth 1:15) “Behold, thy sister-in-law (שבה) has gone back”; but when the accent is on the last syllable it is a present tense (participle), denoting an action being done now and continuing to be done, as for instance, (29:6) “She is coming (באה) with the sheep”; (Ester 2:14) “In the evening she used to come (באה) and in the morning (שבה) she used to return”.

לזרעך נתתי UNTO THY SEED HAVE I GIVEN — The promise of the Holy One, blessed be He, is as an accomplished fact. (Consequently the perfect tense is here used) (Genesis Rabbah 44:22).

הנהר הגדול THE GREAT RIVER—Because it is associated with (mentioned in connection with; see Rashi on Deuteronomy 1:7) the land of Israel, Scripture calls it “great” although it is the last mentioned of the four rivers that went out of Eden — as it is said (Genesis 2:14). And the fourth river is the Euphrates”. There is a popular proverb: “A king’s servant is a king; attach yourself to a captain and people will bow down to you” (Genesis Rabbah 16:3).

ואת הרפאים AND THE REPHAIM — the land Og King of Bashan, of which it said, (Deuteronomy 3:13) “All that (Bashan) is called the land of the Rephaim”.

היה דבר ה' אל אברם במחזה, החזון הוא מדרגה מיוחדת מן הנבואה, שהנביא חוזה בעין הלב את העתיד בציורים נשגבים ודמיונות, ולפעמים יהיה מחזה שוא, כמ"ש חזו לך שוא ותפל, לכן באר שהיה מחזה אלהית כי היה דבר ה' אליו, אל תירא אברם, מבואר שהיה מתירא מאיזה דבר, ונתנו בו חז"ל והמפרשים כמה טעמים, שהיה מתירא שהמלכים ישובו וילחמו אתו, או שירא פן עשה שלא כהוגן ששפך דמים, או שירא פן ינוכה לו מזכיותיו, נגד יראת ב"ו א"ל אנכי מגן לך, ונגד היראה שעשה בזה שלא כהוגן נגד המקום א"ל שכרך הרבה מאד, כי עוד יקבל בעבור זה שכר, כי כלה הקוצים מן הכרם וקדש שם ה', וכדומה, ולשון היה דבר ה' אליו יבא לפעמים כשישיב לו ה' תשובה אל איזה דבר, כי בא הדבור להשיב לו על הרהורי לבבו. והנה המפרשים נתקשו מאין ידע אברהם שמכוין על שכר גשמי בעוה"ז שע"כ אמר מה תתן לי, הלא י"ל שמכוין על שכר עוה"ב. ואין זה שאלה, כי לא יצדק לשון שכר ונתינה רק על גמול שאינו בטבע הפעולה בעצמה, לא על אושר ושלמות המסובב מן הפעולה בעצמה, לא על אושר ושלמות המסובב מן הפעולה בעצמה, כי לא יאמר האב אל בנו אם תלמד אתן לך שכרך שתתחכם, אחר שזה לא יתן לו בשכרו, שהוא מסובב מן הלמוד מעצמו, רק יאמר אם תלמד אעשירך עושר גדול וזה יקרא שכר, ואם כן שכר עולם הבא שהוא נצחיית הנפש והזדככה ושובה אל צרור החיים הוא מסובב מעצמו מן עבודת ה' ואינו שכר ולא יצדק בו נתינה, כי זאת יעשה האדם בעצמו בהתהלכו עם אלהים שבזה ישלים את עצמו, ובהכרח שמ"ש לו שכרך הרבה מאד כוון על שכר עוה"ז שזה אינו רצוף ומסובב מטוב המעשים רק הוא חסד ה' שישלם לו שכר עוה"ז נוסף על מה שהשלים את נפשו לחיי העוה"ב, וע"כ לא נזכר היעוד הרוחני בתורה כי זה אינו שכר רק מקושר עם השלמת נפשו בעיון ובמעשה:

שאלות — איך נסתפק אברהם בהבטחת ה' שיהיה לו זרע שהבטיחו כ"פ. ולמה חלק מאמר אחד לשתי אמירות ויאמר מה תתן לי ויאמר הן לי לא נתתה זרע. ועוד הלא יכול להיות שמ"ש שכרך הרבה מאד כוון על שכר עוה"ב. ולמה הוציא אותו החוצה, ומז"ש שהאמין בה' וכי עד עתה לא האמין. ומז"ש ויחשבה לו צדקה:

ויאמר אברם — הנה זה א"א לומר כלל שהי' לאברהם קצת ספק בהבטחת ה' אשר הבטיח לו ג' פעמים שיהיה לו זרע (כמ"ש ואעשך לגוי גדול, לזרעך אתן את הארץ, ושמתי את זרעך כעפר הארץ) וכל מדה טובה שיוצא מפי ה' אפי' על תנאי אינו חוזר בו, ואיך לא האמין ראש המאמינים בדבר ה', אמנם באשר ראה באצטגנינות כי לא יהיה לו בן, והוא היה אז דעתו שהמחויב מהוראת המזל והמערכת מוכרח שיבא, עד שגם חז"ל אמרו שא"ל ה' אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שהוצרך שנוי השם שיהיה כאיש אחר אשר עליו לא חל הוראת המערכת, ואמרו שא"ל ה' מה דעתך דקאי צדק במזרח מהדרנא ליה למערב, כוונתם שהודה לו ה' שלפי מעמד כוכבו ומזלו [שהיה כוכב צדק] בעת ההיא א"א שיוליד, רק שבהסב הגלגל את מעגלו השנתיי, אז ישתנה הוראת הכוכב לטובה, כמ"ש גלגלא דרקיע הוא דהדר נטר עד למחר כי השתא ומשתכחת לה, וסבוב השנתיי שיסוב כוכב צדק סביב השמש הוא קרוב לי"ב שנה, וע"כ הוליד את ישמעאל כשהיה בן פ"ו שהוא קרוב לי"ב שנה אחר הדבור הזה שהיה אז אברהם בן ע"ה, ונצטוה על המילה שהיה הכנה ללידת יצחק כשהיה בן צ"ט, שהוא יותר מי"ב שנה אחר לידת ישמעאל, שאז סבב כוכב צדק את מעגלו השנתיי, ועל כן חשב אברהם שהבן שהוא עתיד להוליד יולידהו קרוב למותו או שיוליד אחר מותו, ובזה תתקיים הבטחת ה' שזרעו יפרה וירבה וינחל את הארץ, וגם הוראת המזל, כי הבן הנולד אחר מותו או סמוך למותו הוא אצלו כאלו לא נולד, אחר שלא היה אז בעולם, או שכבר מוכן ללכת בדרך עולם ולא יוכל לגדלו ולחנכו, ועפ"י מחשבה זו שהיה בלב אברהם, השיב על מ"ש לו שכרך הרבה מאד, שני טענות בשני מאמרים, א] למה לו העושר והקנינים הרבים, אחר שכל ימי חייו יהיה ערירי, ובן משק ומנהל את ביתו [מלשון על פיך ישק כל עמי] הוא לא קרוב לו כי הוא אליעזר, ואף לא מארץ מולדתו כי הוא מדמשק :

ויאמר אברם, עוד טען טענה שניה, שאף אם תאמר כי הלא כל העושר והנכסים שתתן לי הגם שאני אין לי שום הנאה מהם בחיי, הלא יהיו שמורים לזרעי אחרי, ע"ז השיב הן לי לא נתתה זרע שהלא ימי חיי יחלפו בלא זרע והבן שיולד לי סמוך למיתתי יהיה קטן, וא"כ הנה בן ביתי יורש אותי, כי במותי יחזיק העבד בנכסים, וכשיגדל בני יהיה רש וחסר כל כי העבד יקח את כל עשרי ולא יתן לו כל מאומה:

והנה דבר ה' אליו, ע"ז השיב לו ה' כי הבן שיולד לו, יולד ויגדל ויהיה לאיש גדול בעודו בחיים חייתו, עד שבמותך לא יירשך זה, כי הבן כבר יהיה אז אדון הבית ושליט בנכסים, וכל העושר אשר אתן לך זרעך יירשנה, ובאשר היה זה לפלא בעיני אברהם שהיה נמשך לפי דעת האצטגנינים, וידע שלפי הוראה מזלו הוא דבר בלתי אפשר. לכן,

ויוצא אותו החוצה — גלה לו שהוא וזרעו אינם נתונים תחת משטרי הכוכבים והמזלות. והגם שהמערכות שולטים על עניני העולם, הוא יוצא החוצה מן הנהגת העולם הזה ואינו נתון תחת המזל, וחז"ל במליצתם שהעלהו למעלה מכפת הרקיע, ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים. הנה לפי פשוטו א"ל שזרעו לא יספר מרוב כמו שאין מספר לכוכבים, כי הגם שהקדמונים מנו מספר לכוכבים שהם אלף וכ"ב. הנה להאחרונים שהמציאו המראות המלוטשות נתברר כי מספר הכוכבים רב ועצום מאד, וה' נתן בכח ראותו של א"א שיביט את כל המון כוכבים השטים במרחבי מרחקים שאין להם סוף, ואמר לו אם תוכל לספר אותם. כפי שאני מראם לך עתה. ומבואר אצלי (ישעיה ה') שיש הבדל בין הבטה לראיה, שההבטה היא שימת לב על הדבר ועיון השכל, ובזה בא תמיד הבט וראה, ר"ל שים לב וראה, או ראה והבט, ר"ל ראה בעיניך ושים לב להבין, ובמקום שבא פעל הבט לבדו בלא פעל ראה, יבא לרוב על שימת הלב ועיון המחשבה כמו הביטו אליו ונהרו, והביטו אחרי משה [פי' חז"ל שהיו אומרים אשרי יולדתו], וכשבא על הראיה אמר במדרש אין הבטה אלא מלמעלה למטה, ר"ל הבטה שבא לבדו ושבא על הראיה כמו משמים אל ארץ הביט, למרחוק עיניו יביטו (איוב ל״ט:כ״ט), מזה אמרו שהגביהו למעלה מכפת הרקיע שהוא למעלה מן העננים כמ"ש בפסוק יהי רקיע. ואז ראה גם הכוכבים שנראים בחצי כדור הארץ השני שבזה הביט מלמעלה למטה. והנה מ"ש לו כה יהיה זרעך א"א שאמר לו על הרבוי לבד שכבר אמר לו והיה זרעך כעפר ארץ, שזה מספר יותר גדול ממס' הכוכבים, ושם אמר אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, ופה תפס לשון מספר וכבר בארתי בפי' ש"ב (סי' כד) ההבדל בין ספר ומנה שספר הוא אם סופר לדעת מספרם, וזה רק בדבר שדרך לספור אותם, אבל על עפר הארץ לא יצדק לשון מספר, שמי יספור את האבק והעפר, רק יצדק לשון מנה שהמנוי הוא לדעת אם חסר ממה שהיה כמ"ש עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, שכבר יודע מספר צאני רק מונה אם לא חסר ממספרם, והעפר אם יוקח מעט עפר לא יורגש חסרונו, וכן דרשו חז"ל במדרש כשם שהעפר אם יוקח ממנו מתמלא חסרונו, כך יתמלא תיכף חסרון של ישראל שמתו בעת הדבר, וא"כ הוסיף לו שזרעך יהיה כל אחד מהם עולם חשוב בפ"ע ויספר בפ"ע, כמו שה' מונה מספר לכוכבים שכל כוכב הוא עולם בפ"ע, ואם יחסר כוכב אחד מן המציאות יהיה זה חסרון לכלל הבריאה, כן כ"א מישראל הוא עולם מלא בפ"ע ואם יחסר איש מהם הוא חסרון נוגע לשלמות העולם הכללי, וכ"ש לאושר העם כולו כמש"פ מ"ש ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. והראה לו ג"כ שכמו שמנהיג ה' את ההנהגה המסודרת מאת הטבע ע"י מערכת הכוכבים, שכל כוכב פועל פעולה מיוחדת וה' ערכם וסדרם בסבובם התמידי למשול ביום ובלילה על ההנהגה הטבעיית, כן ערך הנהגה שניה מסודרת לפי ההשגחה ע"י מערכה שניה שהם צבא משרתיו ומקדישיו למטה שהם זרע אברהם שהם מכוונים כמספר הכוכבים וכ"א י"ל סגולה מיוחדת, והם מושלים על הכוכבים והוראותיהן, והשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים להם ונכנעים להם, וכ"ש שהם אינם נתונים תחת המזל ומשטרי שמים, כי הבנים אשר יוליד יהיו עפ"י סדר השני ההשגחיי והם יהיו צבאות ה' למשטר ההנהגה ההשגחיית הבלתי נתון תחת המערכה המזליית:

והאמין בה' — ואז האמין בה' ובהשגחתו הפרטיית ועזב דעותיו הקודמים שנמשך אחר דעת האצטגנינים והאמין שאינו נתון תחת המזל רק תחת ההשגחה הפרטיית. ויחשבה לו לצדקה, ר"ל אבל כאשר עיין וחקר באיזה זכות ישנה ה' את המזל וישדד את המערכה בעבורו, אם הוא על פי מעשיו וזכותו, או הוא מצד החסד לבד, היה קטן בעיניו שיחשוב שזה הוא ע"פ מעשיו מצד המשפט, כי נדמה לו כי אין לו זכות ומע"ט שיזכה בהם, וחשב שה' עושה לו זה מצד הצדקה העליונה וחסד ה' שלא מצד זכות. והנה התבאר אצלי בפי' התנ"ך בכ"מ שכ"מ שיבאו שמות משפט וצדקה אצל ה', יציין בשם משפט המעשים שיעשה ה' בהשקף על זכות בני אדם ומעשיהם, ובשם צדקה יציין המעשים שיעשה ה' מצד אלהותו וצדקתו וחסדו שלא ע"י זכות בני אדם, ויש הבדל ביניהם, שאשר יעשה ה' מצד המשפט עפ"י הזכות והמעשה, אז יופסק הטוב ההוא בעת שבני אדם ירעו מעשיהם ולא יהיה להם עוד זכות שתאריך הטובה עליהם, אבל מה שיעשה ה' מצד הצדקה העליונה שלא בהשקף על המעשה רק מצד חסד ה', הוא לא יופסק לעולם, אחר שאינו תלוי בזכות בני אדם והכנתם, ואברהם חשב שמה שהבטיח לו ה' לשדד המזל אינו מצד זכות, רק ויחשבה לו צדקה חשב שהוא מצד הצדקה העליונה:

שאלות — למה הזכיר לו עתה ההוצאה מאור כשדים. איך אמר במה אדע כאלו לא האמין בדבר ה'. ולמה צוה לקחת מינים אלה. ומי הוא העיט שירד על הפגרים. למה נגזר על בניו עבדות וענוי בלא פשע. ולמה תלה העבדות והגרות בבניו (דהא לא אמר ועבדו בהם) והענוי תלה בהמצריים. ולמה ידין את הגוי אשר יעבדו. הלא הם שלוחי המקום למלאות גזרתו. ולמה לא אמר הגוי אשר יענו. ומלת וגם זרה. ואיך עולה החשבון לדור רביעי שיש מבוכה בזה בין המפרשים:

ויאמר אליו — הודיע לו ה' שהוא טעות, כי מה שיעשה עמו אינו מצד הצדקה רק מצד המשפט כי ראוי הוא לזה עפ"י מעשיו, ועז"א אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ר"ל הזכות שהיה לך באור כשדים ששם הודעת שם ה' ומסרת א"ע למות על קדוש ה' בכבשן האש, ע"י אור כשדים הוצאתיך בנס לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, שאז מצאת זכות ומשפט לפני על פי מעשיך, לא מצד הצדקה והחסד:

ויאמר — אחר ששמע שהבטחה זאת אינה מצד החסד והצדקה רק מצד הזכות, אם כן אין לו לבטח שתתקיים בידו מתנת הארץ רק בעוד יהיה לו זכות לפני ה', וא"כ במה אדע כי אירשנה, הלא אם אחטא או יחטאו בני תפסק ירושת הארץ, ור"ל במה אדע, אדע במה, אני מבקש לדעת במה אירשנה, מה הם המעשים שאצטרך לזה להבא, שיאריך הזכות הזה גם לעתיד:

ויאמר אליו — פי' במד' במה אדע באיזה זכות א"ל בזכות הקרבנות, ר"ל שזכות מה שמסרת א"ע להשרף על כבוד שמי והוא מתמיד בקרבנות, שענין הקרבן הוא שיחשוב החוטא שהוא המוסר א"ע להשחט ולהקרב ע"ד כבוד שמו, רק שהשם מקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם, ומחשיב מחשבת המקריב שיחשוב שהוא הוא העולה כליל על האש, כאלו הקריב א"ע ונשרף בפועל, אחר שכבר היה זה בפועל במקור מחצבתו שמסר נפשו לכבשן, וכ"מ שנעשה בהשורש נחשב כי נעשה גם בהענפים ותולדותיו אשר יוליד, אולם מה שצוה לו לקחת עגלה משולשת וכו', רמז לו בזה שיכניע כל כחות גופו תחת הנפש האלהית שבו, עד שידכא כל כחות החומר ויבתר אותם לבתרים שלא יתקוממו על נפשו האלהית אשר היא האדם באמת, וכחות החומריים בהמה המה להם, היא הבהמה אשר האדם רוכב עליה להנהיגה ולמשול בה, וכחות החומריים יתחלקו לשלשה. א] הכח הדמיוני שהוא נמצא בכל בע"ח, ועת ימשול באדם יוליך את שכלו שולל לפרוק עול שמים מעליו ולחשוב מחשבת מינות אמר נבל בלבו אין אלהים, וזה הציור בעגלה משלשת, שהעגל היא אות החפשיית, כי השור נושא בעול והעגל לא עובד בו ולא משך בעול. ב] הכח המתעורר שעת ימשול באדם יעוררהו לכל מדה רעה ולכל עלילות נשחתות אשר מקורן מנפש החיונית, וזה ציור העז משולשת שהשעיר ירקד על ההרים ובמדבריות, וכן הכח המתעורר יוליכהו בהרים ובמדבריות לאסוף הון ועושר ובצע מעשקות. ג] הכח המתאוה לאכילה ולעדונים ולזמה, שמקורו מנפש הצומחת, וזה ציור האיל משלש, שהאיל מורה על חוזק הגוף ותקפו, צוה שכל אלה כחות החיים יקח לו שיהיו מיוחדים לעבודת ה', וגם צוה שיקח תור וגוזל. שהתור הוא מעופות הנוסעים, כמ"ש ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה, וגוזל היא היונה הצעירה הבייתית, והתור הוא הגדול כמ"ש חז"ל, והוא ציור אל הנשמה העליונה הנושאת כנפים לעוף לשמים, ויש נפש קדושה השוכנת באדם כל ימי חייו, ויש נשמה הבאה ממרום לפי הזכות ומסתלקת בעת החטא, שזה במשל התור הנוסע בעת הסתיו לארץ צלצל כנפים, כמ"ש בפי' שה"ש על וקול התור נשמע בארצנו:

ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם — שאברם כבר הכניע את חומרו בכל חלקיו לעבודת ה', אם את כח דמיונו שלא נטה כחוט השערה מהאמונה האמתיית, אם את כח המתעורר שמאס בבצע, ואמר אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם כח המתאוה, כמ"ש חז"ל שאברם כרת ברית עם היצה"ר, וע"ז ציין שבתר אותם לגזרים, היינו שבטל כחות גופו והמית אותם בל ישלטו שלטת, ואמר שבתרם בתוך, כי בכל מדה יש שני קצות והדרך האמצעי, ושני הקצוות הם רעים והדרך האמצעי הוא טוב והוא הנמצא בתוך, וע"כ רמז במ"ש עגלה משולשת, על שני הקצוות והאמצע, והוא אחז דרך התוך והאמצעי, ונתן את הבתרים איש לקראת רעהו, ששני הקצוות ינגדו זא"ז וישובו אל השווי שהוא האמצע, אבל את הצפור לא בתר, כי העוף בת שמים שהיא נפשו האלהית לא מתה בקרבו, רק היתה חיה ורבת פעלים ומושלת על כל כחות גויתו:

וירד העיט, אחר שבטלו כל כחות גויתו ירד העיט [עיט הוא העוף הבא מארץ מרחקים בימי הקיץ ושב לארצו בימי הסתיו כמ"ש וקץ עליו העיט], ר"ל נשמתו האלהית ירדה על הפגרים להחיותם ברוחניותה ומפעליה הטובים, וישב אותם אברם, פעל נשב בא תמיד על נשיבת רוח חם המחמם האויר, ישב רוחו יזלו מים, יבש חציר כי רוח ה' נשבה בו, רוח חם המיבש את החציר והממיס את הקרח, ע"י העיט נשב אותם ויפח נשמת חיים בפגרים ורוח צח חם, וישב פעל יוצא לשלישי אברם השיב אותם ע"י העיט. ובנמשל אברם עצמו הוא העיט שהיא נשמתו האלהית שהיא עקר עצמותו של אברם, והיה הרמז בלקיחת המינים האלה ובמה שבתר אותם, על שאברם בטל כחות חמרו, וכמו שמסר גופו להשרף על קדוש ה' כן התמיד זאת אצלו, להמית את חמרו ולהחיות את נשמתו, כמ"ש שאם ימית יחיה ואם יחיה ימית:

ויהי, אחרי שהודיע לו הזכות שיש לו על שיתקיימו בידו המתנות האלהיות המובטחות לו, במה שהוא כבר בטל כחות חמרו וירד העיט עליהם להחיותם בנשיבת רוח הקדש, שב להודיע לו איך יתקיימו המתנות האלה ביד בניו, שהם יוצרפו בכור עוני, וע"י הגלות והשעבוד והענוי יכנע חמרם וישוב עד דכא בל ישתרר על הנפש והרוחניות שבו, וזה הודיע לו בעת שהתחיל השמש לבוא, כי צרת הגלות ידמה תמיד כחשכת הלילה ושקיעת אור השלוה וההצלחה, ואז תרדמה נפלה על אברם, שהוא השתקעות בשינה עמוקה ובטול כחות הגוף ממצוקת לב, ונפל עליו אימה גדולה של חשכה, ור"ל אימת חשכה [וגדולה תואר על אימה] שזה ציור על הצרה הגדולה אשר יחזה בנבואה זאת, כמ"ש בפי' זכריה על ראיתי הלילה:

ויאמר לאברם, הודיע לו שכמו שבאיש הפרטי יעברו עליו בנעוריו כמה יסורים ומכאובים, אם בעת הולדו אם אח"כ מצמיחת השנים והחלאים הנקרים בילדים, למען יזכך חומרם וירגישו אור נפשם כמ"ש בחובה"ל כן האומה אשר בחר ה' לסגולתו שם אותה תחלה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה ע"י עוני ומכאובות, (וכמ"ש באורך בס' ישעיה סי' כח, עמש"ש ויסרו למשפט אלהיו יורנו), הודיע לו כי דור בניו טרם יזכו אל המדרגה הזאת שיהיו כולם לב וסגולה והעם אשר ידבק בם הענין האלהי, ידוכא חומרם ע"י קושי השעבוד וכור עוני, וזה יהיה בג' מדרגות, שתחלה גר יהיה זרעך, וזה התחיל תיכף בלדת יצחק, שהיה גר בארץ לא לו, [ותפס הלשון בארץ לא להם, שיש בו ב' פירושים, אם שהוא לא להם לבני אברהם, שאף שא"ל לזרעך אתן את הארץ עדן לא החזיקו בה, ואם נחשב שזה כאילו החזיקו בה הוא ארץ לא להם של הכנעני היושב בה. וכן ארץ מצרים, היה לא להם לישראל ולא להם להמצריים כי מכרו את ארצם לפרעה] ואח"כ ועבדום שזה התחיל משמת יוסף ואחיו ששמו עליו שרי מסים, ואח"כ וענו אותם וזה התחיל משנולדה מרים, ובין כולם ימשך ארבע מאות שנה. והנה הגר יכנע כח חפשיות דמיונו שרמז בעגלה משולשת, וישא מרום עיניו ושכלו אל אלהי אביו, והעבד יכנע כח המתעורר שלו, כי לא יתאוה אל הקנינים והעושר והמשרה כי הוא וכל אשר לו קנין אדוניו, ויבתר בתוך את העז המשולשת, והמעונה יבטל כח תאותו המרומז באיל משולש. והנה בגרות ועבדות יחס הדבר אל זרעו, שהם מעצמם היו גרים והם מעצמם עבדו את המצריים, וע"כ כתוב ועבדום ולא כתוב ועבדו בם או והעבידום שיסוב על המצריים, כי תחלת העבודה לתת מס היה בהסכמתם. אבל הענוי היה בעל כרחם וזה מיחס אל המצרים. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. יש הבדל בין דן ובין שופט [כמ"ש בפי' התנ"ך בכ"מ] שמשפט בא על גמר הדין בדבר שמשפטו מבואר, ודין בא על שמיעת טענת בע"ד או על עיון השופט וחקירתו בדבר שאין משפטו מבואר, אמר שידון ויחקור על הגוי אשר יעבודו אם חייבים עונש אם לא, ופי' הדבר כי הגרות והעבדות מיחס אל ישראל כאלו זה יקבלו מעצמם לתת מס אל מלך מצרים וזה מחוקי הארצות, אמנם הענוי שזה מיחס אל המצריים, זה יעשו המצריים מעצמם מרוע לבבם, הענוי לא נגזר מדרך גזרה רק ה' הודיע העתיד שיעשו זאת בזדון לבם. והנה על הענוי א"צ שידון אותם, כי משפטם מבואר שחייבים ע"ז עונש, כי זאת עשו בחמס וברשע ולא שייך ע"ז לשון דין, אבל העבדות שזה קבלו ישראל מרצונם וזה מחוקי הארצות לתת מס למלך הארץ, זה ידון וידרוש ויחקור ע"ז, אם היה העבדות כפי חוקי הארצות וכפי מה שקבלו ישראל ברצונם אין מגיע להם עונש, אבל אם היה העבדות יתר על המדה, שעז"א אשר יעבודו שמיחס העבדות אל מצרים (כמ"ש ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, אשר מצרים מעבידים אותם) שהוא מה שהעבידום יותר על המדה זה ידון ויחקור, שעל מה שעבדו בם יותר על הראוי יעניש אותם, ועז"א מלת וגם ר"ל שלא לבד שיעניש את הגוי אשר יענו אותם, שזה היה חמס ושוד, כי גם את אשר יעבודו בעבדות לבד ושלא בענוי דן אנכי, לשער אם היה כפי הראוי או לא, וע"ז הביא עליהם עשר מכות שהיו עונש בין על הענוי בין על מה שהעבידום בפרך שזה לא נגזר עליהם כלל, כי לא נגזר רק שישראל יעבדו אותם כמ"ש ועבדום שהיא עבודה ברצון כפי חוקי המדינה, לא שהמצריים יעבדו בם, שזה מציין עבודה בע"כ נגד החוק. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שכל מה שיעבדו בם בעל כרחם נגד חוקי הארצות יצטרכו לשלם להם שכר עבודה כפי עבודתם, וזה יעלה לחשבון גדול ועצום מאד, וה' גבה זאת מהם בבזת מצרים ובבזת הים, במשפט אמת וצדק:

ואתה — והודיע לו כי הוא בשלום ימות, כי היה שר וחשוב ונשיא אלהים בתוכם, והגרות התחיל בדור זרעו, שיצחק נגרש מאבימלך, ורועי גרר רבו עם רועי יצחק, וכ"ז לא קרה לאברהם, ומ"ש תבוא אל אבותיך יכוין על ביאת הנפש בצרור החיים שתאסף אל אבותיך הצדיקים אדם נח שם ועבר, ועל הגוף אמר תקבר בשיבה טובה :

ודור רביעי ישובו הנה, פרש"י לאחר שיגלו ממצרים יהיו שלשה דורות, יהודה פרץ חצרון כלב בן חצרון מבאי הארץ, וזה לשטתו שכלב בן חצרון הוא כלב בן יפונה, ואני בררתי בפי' ד"ה שמ"ש (דה"א ב' י"ח) וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה הוא כלב בן חצרון, וכלב שנכנס לארץ הוא בן יפונה בן קנז, ואבותיו של קנז לא נתבארו והיה דור החמישי או הששי, וגם אם היה כלב זה בן חצרון, בארתי (שם פסוק מ"ב בראיות) שהיה בן בנו של חצרון עיי"ש, ולדעתי אחר שאמר שישובו הנה מדבר מאותם שיצאו מן הארץ, שהשב הוא מי שיצא, ומהם נחשב הדורות, ובמ"ש ישובו הנה יל"פ על היוצאים ממצרים שאף שלא נכנסו לארץ הלא שבו ע"מ ללכת שם כמו הנה שבה יבמתך (רות א), או שיכוין על גמר השיבה שהוא על באי הארץ, והרבה מן היוצאים היו דור רביעי ויותר, וכן הרבה מן הנכנסים, למשל משה ואהרן בן עמרם בן קהת דור שלישי ובניהם דור רביעי. יאיר בן שגוב בן חצרון נכנס לארץ והיה דור שלישי כמ"ש בדה"א ב' כ"א, יהושע בן נון בן אלישמע בן עמיהוד בן לעדן (אף שנפרש לעדן בנו של בריעה שהוא עירן) בן בריעה בן שותלח ותפרש מ"ש שותלח בנו של ברד (עיין היטב דה"א ז' ט) בן ברד בן שותלח בן אפרים, היה הדור העשירי, ויצא ממצרים ונכנס לארץ, וכן רבים, וא"כ נעלם מאתנו חשבון הדורות, וי"ל שכל חמשים שנה נחשב לדור חדש וזה היה בצאתם ממצרים, או שכל ששים שנה נחשב דור, שכן במ"ש אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה מתו בני ששים, ויל"פ שר"ל בעת שיהי' לאמורי דור רביעי אז ישובו, כי פוקד עון אבות עד רבעים. וכשיתמידו ד' דורות ברעת אבותיהם תתמלא סאתם, כי עד הנה לא שלם עון האמורי, שא"א לכלותם עד שתתמלא סאת עונותיהם בשלמות, ועי' מ"ש בזה בריש פ' בשלח:

ויהי השמש באה, דבורי הפרשה הזאת נאמרו ביום, שאף שספר הכוכבים גם ביום יראו הכוכבים למי שהוא בבור עמוק והחוזה יראם ביום בקנה ההבטה, וכבר בארתי שהיה ראיה זו למעלה מדרך הטבע, ובעת שהתחיל השמש לבוא נפלה תרדמה על אברם, ובעת שנגמרה ביאת השמש ראה תנור עשן, שהוא העשן שעלה מן הקרבנות ולפיד אש הוא אש שירדה מן השמים ותאכל את הקרבנות, אשר עבר שקודם שאכל את הקרבנות עבר האש בין הגזרים מעבר לעבר, שדרך כורתי ברית לבתר בע"ח לשנים ולעבור בין בתריו כמ"ש (ירמיה לד), והאש מלאך כבוד ה' עבר בין הבתרים לסימן כריתת ברית, ואח"כ שרף את הקרבנות, לכן אמר אשר עבר, ר"ל שהאש אשר עבר נשאר שם והעלה עשן הקרבנות:

ביום ההוא כרת, וזה הי' כריתת ברית שדינו כשבועה, והיה כריתת הברית שיתן לזרעו עשרה עממין, וקיני קנזי קדמוני הוא אדום עמון ומואב שיתן להם בעתיד וז' עממין נתן להם כבר, ובימי אברהם היו שם קצת עמים אחרים, ונשתנה שמם בימי משה ויהושע: