Genesis Chapter 29

וישא יעקב רגליו THEN JACOB LIFTED UP HIS FEET —As soon as he received the good tidings that he was assured of God’s protection his heart lifted up his feet and he walked swiftly. Thus is it explained in (Genesis Rabbah 70:8).

ישקו העדרים THEY GAVE THE DROVES DRINK —the shepherds used to water the flocks: this verse uses an elliptical phrase (omitting the subject “the shepherds”).

ונאספו [AND THITHER WERE ALL THE DROVES] GATHERED — they regularly gathered there because the stone was a heavy one

וגללו AND THEY ROLLED THE STONE — it means and they used to roll. In the Targum it is therefore translated by ומגנדרין (a participle). The idea of frequentative action is expressed indifferently by the imperfect (future) or the perfect (past) because every action that occurs continually, has already happened and will again happen,

והשיבו AND RESTORED [THE STONE] — In the Targum it is translated by ומתיבין(a participle) — and they were always putting back.

באה עם הצאן IS COMING WITH THE FLOCK — The accent in the word באה is on the א, and the Targum is אתיא (a participle), “she is coming”; but in (v. 9) “And Rachel came (באה)”, the accent is on the first syllable, on the ב, and the Targum is אתת, “she came”. The former expresses the meaning “she is doing something” (a participle), the latter expresses the meaning “she has done something’ (a past tense).

הן עוד היום גדול LO, IT IS YET HIGH DAY — Because he saw them lying down he thought that they wished to take the cattle home, and that they should not graze any longer. He, therefore, said to them, “Lo, it is yet high day” — meaning, if you are hired men you have not yet finished your day’s task, and if these are your own cattle, nevertheless — 'לא עת האסף המקנה וגו IT IS NOT YET TIME FOR THE CATTLET TO BE GATHERED TOGETHER TO TAKE THEM HOME (Genesis Rabbah 70:11).

לא נוכל WE CANNOT — give them water because the stone is a heavy one.

וגללו AND THEY ROLL AWAY — This word is rendered in the Targum by ויגנדרון “and they will roll away” (whilst in Genesis 5:3 it is rendered by an Aramaic participle) because the verb has here a future meaning.

ויגש יעקב ויגל JACOB STEPPED NEAR AND ROLLED [THE STONE]- as easily as one draws the stopper from the mouth of a bottle — thus showing you how strong he was. (Bereishit Rabbah 70:12)

ויבך AND HE WEPT- because he foresaw by the Holy Spirit that she would not be buried with him in the cave of Machpelah (Genesis Rabbah 70:12). Another explanation is: he wept because he came with empty hands. He thought: Eliezer, my grandfather’s servant, had with him rings, bracelets and all good things, whilst I have nothing with me (Genesis Rabbah 70:12). This was because Eliphaz Esau’s son pursued Jacob by his father’s order to kill him, and overtook him. But because Eliphaz had been brought up on Isaac’s lap, (cp. Deuteronomy Rabbah 2:13) he withheld his hand. He said to him (Jacob), “But what shall I do as regards my father’s order?” Jacob replied, “Take all I have and you can say that I am dead for a poor man may be accounted as dead" (Nedarim 64b).

כי אחי אביה הוא HE WAS HER FATHER’S BROTHER — near kin to her father, as (Genesis 13:8) “for we are men, brothers (אחים)” (i. e. near kin). A Midrashic explanation is that he meant: if he (Laban) intends to practice deceit upon me then I am his brother (a match for him) in deception; if, however, he is an honest man then I, too, am the son of his sister, the pious Rebekah (Genesis Rabbah 70:13).

ותגד לאביה AND SHE TOLD HER FATHER, because her mother was dead and she had no one to tell except him (Bereishit Rabbah 70:13).

וירץ לקראתו HE RAN TOWARDS HIM — thinking that he was laden with money, for the servant of that household (Eliezer) had come there with ten camels fully laden (Bereishit Rabbah 70:13).

ויחבק AND EMBRACED HIM — When he saw that he had nothing with him, he thought, “Perhaps he has brought gold coins and they are hidden away in his bosom!”

וינשק לו HE KISSED HIM — he thought, “Perhaps he has brought pearls (or precious stones, in general) and they are in his mouth!” (Genesis Rabbah 70:13)

ויספר ללבן HE TOLD LABAN that he had come only because he was forced to do so by his brother, and that all his money had been taken from him.

אך עצמי ובשרי SURELY THOU ART MY BONE AND MY FLESH — Really, I have no reason to take you into my house, since you have brought nothing with you; but because of our relationship I will put up with you for “the space of a month”. Thus, indeed, he did, but even this was not for nothing, for he tended Laban’s sheep.

הכי אחי אתה This is a question — — IS IT BECAUSE THOU ART MY BROTHER THAT THOU SHOULDST SERVE ME FOR NOUGHT?

ועבדתני is the same in sense as ותעבדני THAT THOU SHOULDST SERVE ME. So, too, in the case of every verb in the past tense, if one adds as prefix a ו it may change the verb to the future.

רכות TENDER — She thought she would have to fall to the lot of Esau and she therefore wept continually, because everyone said, “Rebekah has two sons, Laban has two daughters — the elder daughter for the elder son, the younger daughter for the younger son” (Genesis Rabbah 70:16).

תאר FORM — this denotes the shape (outline) of the face, just as the verb formed from the same root in (Isaiah 44:13) “he marks it out (יתארחו) with a pencil” old French compas.

מראה OF BEAUTIFUL APPEARANCE — this denotes the beauty of her features (a good complexion).

אעבדך שבע שנים I WILL SERVE THEE SEVEN YEARS — These are the “few days” of which his mother had spoken to him (27:44)): “And thou shalt tarry with him a few days”. You can see that this is so, for it is written (v. 20) “And they (the seven years) were in his eyes (i.e. according to his view) the few days” of which his mother had spoken (Genesis Rabbah 70:17).

ברחל בתך הקטנה (literally, for Rachel, thy daughter, the younger one) — What reason was there for mentioning all these detailed descriptions of Rachel? Because he (Jacob) knew that he (Laban) was a deceiver. He said to him, “I will serve thee for Rachel”: and should you say that I mean any other Rachel out of the street, therefore I say “your daughter”. Should you say, “I will change Leah’s name and call her Rachel”, I say “your younger one”. In spite of this, however, all these precautions did not avail, for he did actually deceive him (Genesis Rabbah 70:17).

מלאו ימי MY DAYS ARE FULFILLED — which my mother told me to remain with you. And another explanation is: MY DAYS ARE FULFILLED for I am now eighty-four years old and when shall I beget twelve tribes? That is what he meant by adding “that I may go in unto her”; for surely even the commonest of people would not use such an expression. But he said this because his mind was intent upon having issue (to fulfil his mission of rearing children who would carry on the religious traditions of his fathers) (Genesis Rabbah 70:18).

ויהי בבקר והנה הוא לאה AND IT CAME TO PASS, THAT IN THE MORNING, BEHOLD, IT WAS LEAH —But at night it was not Leah (i. e. he failed to recognise that it was Leah) because Jacob had given Rachel certain secret signs by which they could at all times recognise one another, and when Rachel saw that they were about to bring Leah to him for the marriage ceremony, she thought, “My sister may now be put to shame”, and she therefore readily transmitted these signs to her (Megillah 13b).

מלא שבע זאת FULFIL THE WEEK OF THIS ONE — The word is in the construct state for it is punctuated with Sheva, so that the meaning is “the seven days of this woman”, referring to the seven days of the marriage feast. Such is the statement in the Talmud Yerushalmi Moed Katan 1:7. It is impossible to say that it means an actual week, (i. e. a calendar week), so that it would mean “finish this week” in the sense “wait until this week be ended”) — for, if so, the ש should be punctuated with Patach (Rashi terms our Kametz a Patach) for the noun must be in the absolute state. Then, again, the word שָׁבֻעַ is masculine — as it is written (Deuteronomy 16:9) “Seven (שבעה) weeks shalt thou number unto thyself” (and here we should have had שָׁבֻעַ זֶה). Consequently the word שבוע can only mean “a period of seven days” old French septaine (cf. Rashi on Exodus 10:22).

ונתנה לך AND WE WILL GIVE THEE — The verb is plural 1st pers. like (נרדה) (Genesis 11:7) “let us go down”, ונבלה “and let us confuse and (Genesis 11:3) ונשרפה “and let us burn": so, also here, it is a form of וְנִתֵּן “and we will give”.

גם את זאת THIS ONE ALSO we shall give to you immediately after the seven days of the marriage-feast and you may serve for her after marriage with her.

עוד שבע שנים אחרות YET SEVEN OTHER YEARS — Scripture adds the apparently redundant word אחרות another seven years, for the purpose of comparing them to the preceding seven years. — Even as he had worked faithfully during the earlier period (not anticipating any deception on Laban’s part), so he worked faithfully during the latter period, although he (Laban) had practised this deception on him (Genesis Rabbah 70:20).

ותקרא שמו ראובן AND SHE CALLED HIS NAME REUBEN — Our Rabbis explained it thus: she said, “See (ראו) the difference between (בין) my son and my father-in-law’s son who himself sold the birthright to Jacob and yet wished to kill him afterwards. This (my son) did not sell it (his birthright) to Joseph (it must be remembered that Joseph being the founder of two tribes was regarded as the first-born of Jacob’s sons since the eldest son took a double portion in the father’s property), yet he did not raise any protest to him being regarded as the first-born and not only did he not raise a protest but he even wished to take him out of the pit and so rescue him from death (Berakhot 7b).

הפעם ילוה אישי THIS TIME WILL MY HUSBAND BECOME ATTACHED TO ME — Because the Matriarchs were prophetesses and knew that twelve tribes would issue from Jacob and that he would have four wives, she said, “From now he will have no fault to find with me, for I have assumed my full share in giving him children” (Midrash Tanchuma, Vayetzei 9).

על כן THEREFORE — Wherever in the case of the names given to Jacob’s sons the word “therefore” is used, that tribe had a numerous population (Genesis Rabbah 71:4), Levi forming an exception, because the Ark decimated them.

קרא שמו לוי [THEREFORE] WAS HIS NAME CALLED LEVI (literally, he called his name) — Of all of them (the sons) it is written “And she called”, but of this one Scripture writes “he called!” There is a Midrashic statement in Deuteronomy Rabbah that the Holy One, blessed be He, sent Gabriel who brought him (Levi) into His presence. He called him by this name and gave him the twenty-four perquisites with which the priesthood was favoured, and because He gave him these perquisites as an accompaniment (לוהו) He called him Levi (accompanied).

הפעם אודה NOW WILL I PRAISE [THE LORD] — because I have assumed more than my share, from now on I should praise God (Genesis Rabbah 71:4).

שאלות — מה תועלת יוצא לנו בספור הזה של הבאר ושלשה עדרי צאן והאבן. הי"ל רק לספר שפגע שם את רחל:

וישא יעקב רגליו — עד עתה הלך בע"כ, שעליו יאמר בדרך המליצה שרגליו נושאים אותו בע"כ, כענין יובילוה רגליה מרחוק לגור, ועתה שהובטח מה' נשא הוא את רגליו:

וירא והנה באר בשדה — יש בזה רמזים רבים בדברי המפ', ואחשוב כי כאשר ראה יעקב את הבאר שם על לבו כי ירמזו לו על העתיד, והוא במ"ש במעשה דסבי דבי אתונא ששאלו את ר' יהושע שיש להם באר בשדה איך יכניסוהו לעיר, והשיב להם שיעשו לו חבלים מן סובין ויכניס אותו, והכונה שהשפעת ה' נקרא בשם באר מים חיים כמ"ש כי אותי עזבו מקור מים חיים, כי הוא מקור לא אכזב ומקור הטוב והאושר, וכ"ז שישראל בא"י הבאר הוא בעיר מושב, וכשהם בגלות והשכינה עמהם, הבאר היא בשדה, ובזה אמרו לר' יהושע איך יצויר שיביאו את הבאר אל העיר, ושיחזיר שכינתו לציון, והשיב שזה אם יעשו חבלים מסובין, ר"ל שעקר הגלות הוא בעבור שנאת חנם וכל שישראל דומים כסובים ופסולת אין יכולים להתדבק לעשות חבל אחד. וז"ש שיעשו חבלים מסובין, וזה שראה יעקב שהבאר הזה הוא בשדה, שזה בעת הגלות וזה היה שלשה פעמים בגלות מצרים ובבל ואדום שגלו מא"י (כי בזמן היונים לא נדחו מא"י), וז"ש והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה, כי גם בגלותם רק מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שכל קיומם הוא ע"י השגחת ה' ושפעו, רק שהאבן גדולה על פי הבאר, שהיצה"ר והעונות הם האבן המכסה את הבאר בל יזל מי הישועה מדליו, רק בעת שיתאספו שמה כל העדרים, שכל ישראל יתאחדו והיו לגוי אחד, ואז וגללו את האבן ויפתחו מקור השפע בכל פעם בגלותם רק שבכל פעם חזרו לחטוא, ועי"כ חזר האבן למקומה, עד שיגש יעקב, שבזכותו יבנה מקדש הג', כמו שהראו לו הסולם ומלאכי אל ואת האבן שנתאחד מאבני מראשותיו, והוא יגל את האבן מעל פי הבאר, בעת תגיע העת שתקרב רחל עם צאן קדשים אל יעקב להשקות הצאן:

מאין אתם — באשר רצה להוכיחם על שאין משקים הצאן, חשב תחלה אולי הם ממקום אחר רחוק מכאן ולכן אין משקים כי עיפים מהדרך, או שעד שישובו לביתם תבא השמש ולא יוכלו לרעות עוד היום, לכן שאל מאין אתם, וכשהשיבו לו מחרן אנחנו, היה דעתו להוכיחם רק שרצה תחלה לדעת שלום לבן:

הידעתם את לבן — האיש יודע לכל, או מרוב עשרו או שלותו או מרוב עניו או בשהוא איש ריב ומדון, לכן כשאמרו ידענו, שאל השלום לו, ר"ל אם יודעים אותו מזה הצד ששלום לו בגופו ובממונו ועם כל אדם, והשיבו כי שלום, והראיה שרחל בתו באה עם הצאן לבדה, ואינה יראה מן הרועים כבנות יתרו:

ויאמר — ר"ל הנה מה שאין הולכים לרעות יצויר או לעת ערב או בעת הצהרים שהחום גדול ואוספים הצאן למקום א' שיש בו צל, נגד עת ערב אמר הן עוד היום גדול, ונגד עת הצהרים שהיא עת הרביצה, כמ"ש איכה תרביץ בצהרים, אמר לא עת האסף המקנה, וא"כ השקו הצאן :

עודנו מדבר — ספר איך הזמין ה' שתצא בת זוגו וימצא אותה על הבאר כיצחק ומשה, ואיך באו עמה ג"כ צאן לבן שמהם היה עתיד להתעשר. ואגב נדע מזה שלבן היה עני בעת ההיא אחר שבתו הקטנה רעה את כל צאנו, ועבדים לא היו לו וכל עשרו היה ע"י יעקב כמ"ש כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב:

ויהי כאשר ראה — יספר איך התלהב יעקב מאהבת הקרובים ואיך חס על ממונם, ולבל נטעה שנתפעל מרחל באשר היתה יפ"ת, עז"א כאשר ראה את רחל נתפעל מאשר היא בת לבן אחי אמו, וכן נתפעל מן הצאן בעבור שהם צאן לבן אחי אמו, עד שלא נגש אל רחל כלל עד שהשקה את הצאן תחלה, וההתפעלות הזה עוררה בו רוח גבורה, ויגל את האבן, כמעביר הפקק מעל צלוחית כדברי חז"ל, [דייקו זה ממה שלא אמר ויגלל כמו שבארתי בס' התו"ה שיש הבדל בפעלי הכפל בין אם בא בתשלומו שאז מורה על חוזק הפעולה, ואם לא בא בתשלומו מורה על קלות הפעולה] וספר שגם רגש זה היה מצד שהם צאן לבן אחי אמו, ואח"כ וישק לרחל ולא היה נשיקה של תפלות, כי נשא קולו ויבך :

ויגד יעקב לרחל — א] שהוא קרוב לה, כי אחי אביה הוא. ב] ש הוא בן רבקה, ר"ל בנה העיקרי היורש כל הברכות של רבקה, וחז"ל אמרו שא"ל שהוא אחי אביה ברמאות ובן רבקה בצדקות. ר"ל שספר לה כל קורותיו, ומזה ידעה שרמה את עשו שזה מעשה אביה, ושכונתו היה בעבור עבודת ה' וזה מצד שהוא בן רבקה:

ויספר ללבן — יש הבדל בין הגדה לספור. הגדה הוא בדבר שנוגע אליו וצריך לדעת אותו, וזה היה ברחל לכן כתיב ויגד לרחל, וספור הוא ספורי דברים שאין נוגעים אליו וזה היה בלבן שלא נגע אהבת הקרובים בלבו:

אך עצמי ובשרי אתה — לעומת ששמע שעשו רודף אותו ואמו רק אותו אהבה, א"ל אל תירא כי רק אתה עצמי ובשרי לא עשו, כי אני אאהב את אשר תאהב רבקה, ואם יבא עשו לעשות לך רעה בחרב אצא לקראתו:

הכי אחי אתה — ר"ל כי פועל העובד ולא התנה תחלה כמה יהיה שכרו ישלמו לו שכר פעולתו כפי מנהג המדינה לשלם לשכיר בשכרו. אבל אח העובד את אחיו אין על זה קצב ומנהג ותוכל אח"כ לתבוע שכר שאין לו קצבה. וז"ש הכי בעבור שאחי אתה תעבדני חנם, בודאי תבקש אח"כ שכר הרבה שאין לו שעור, לכן הגידה לי תיכף מה משכרתך שלא יהיה בינינו אח"כ טענות ודין ודברים:

וללבן שתי בנות, יספר הטעם מה שיעקב התחייב תיכף בעבודה של שבע שנים, שלפי הסברא היה לבן מתרצה בעבודה של ג' שנים, כמ"ש טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, ובאר שזה היה מד' טעמים. א] כי ללבן שתי בנות, וירא יעקב פן ירצה דוקא שיקח שתיהן והוא לא רצה בלאה. ב] שם הגדלה לאה, ולא ירצה לתת הצעירה לפני הבכירה, או עכ"פ ירצה שימתין עד שלאה תהיה לאיש אחר:

ג] ועיני לאה רכות, ובודאי יעשה לבן כל התחבולות שיקחה יעקב אחר שהיא בעלת חסרון. ד] מצד שרחל היתה יפת תאר ויעקב אהב אותה וידע שבעבור זה ירצה בעדה שכר הרבה:

שאלות — למה הבטיח תיכף עבודת ז' שנים והלא לבן היה מתרצה בפחות מזה כמ"ש טוב תתי אותה לך, ומה התשובה הסתומה טוב תתי אותה לך, ומ"ש שהיו בעיניו כימים אחדים והדרך הוא להפך שהחושק אצלו יום לשנה יחשב, ואיך אמר ואבואה אליה שלשון זה אינו מדרך הצניעות:

ויאמר — מכל אלה הטעמים אמר אעבדך שבע שנים, למשל שחשב בדעתו שרחל מצד שהיא יפ"ת ושאוהב אותה צריך לעבוד ג' שנים, וכדי שלא יתנה עמו שיקח גם את לאה עמה צריך עוד שתי שנים וכל זה נכלל במ"ש ברחל בתך, ומצד שיתן לו הצעירה לפני הבכירה ולא יצטרך להמתין יעבוד עוד שתי שנים ועז"א בתך הקטנה :

ויאמר לבן, אחר שראה לבן שיעקב מתנה בפירוש שלא יתן לו רק את רחל ושבעבור זה יעבדנו שנים רבות, השיב בערמה אינך צריך לעבוד כלל תחת נשואי בתי כי טוב תתי אותה לך, ולא לבד שאיני רוצה עבודה בעבור זה, בהפך שבה עמדי, לא תעבוד כלל רק תשב ואני אכלכלך בעבור שתשא את בתי, ובזה השמיט א"ע מכל תנאים, שלפי"ז מה שיעקב שמר צאנו לא היה בתורת עבודה בעד בנותיו רק נדבה וחסד, וכשאמר אח"כ לא יעשה כן במקומנו, לא היה יכול יעקב לאמר הלא תנאי היה דברינו שאקח הצעירה קודם, כי לא היו תנאים ביניהם כלל:

ויעבד יעקב, יעקב לא הבין ערמת לבן ועבד ברחל דוקא ושבע שנים מלאים, ותחת שלבן אמר שא"צ לעבוד אותו בעבור זה היה אצל יעקב בהפך, שמרוב אהבתו אותה היה בעיניו כימים אחדים, שחשב בדעתו שעבודת שבע שנים הם רק ימים אחדים לפי ערך יקרת רחל ששוה הרבה יותר מזה, גם יאמר שאהבתו את רחל לא היה אהבת החשק, שהחושק יום לשנה יחשב לו, כי אהב אותה מצד כשרון מעשיה, לא מצד החשק עד שהשנים היו בעיניו כימים. וע"ז אמר באהבתו אותה, כי אהבת החשק הוא אהבת עצמו, לא אהבת הדבר, אבל אהבת הטוב אוהב את הדבר הטוב, לא את עצמו, ועז"א באהבתו אותה, שלא היתה אהבה חוזרת, וע"כ היו בעיניו כימים אחדים:

הבה את אשתי וגו' ואבואה אליה — הוצרך לאמר כן, כי לא היה יכול לקדשה בשכר עבודה שעבד שבע שנים, דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והו"ל מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, וכמ"ש באה"ע סימן כ"ח סעיף ז' וט"ו, ואף אם בעל אח"כ סתם אינם רק ספק קדושין כמש"ש סעיף ט"ז. ואחר שהדין הוא שבקטנה צריך אביה דוקא למסרה לקדושין כמש"ש סי' ל"ז סעיף ז' בהג"ה לכן היה צ"ל הבה את אשתי ושיקנה אותה בביאה:

ויאסף לבן, אסף את אנשי המקום כדי שיסכימו על המנהג שלא לתת הצעירה לפני הבכירה, ושיבוש יעקב לגרש את לאה מפני הפרסום, ושלא יבדוק יעקב אם היא לאה או רחל, כי יסמוך שלא ירמה אותו בכזאת במעמד כל אנשי העיר:

ויתן לבן, וזה היה ג"כ שלא ירגיש יעקב שהיא לאה כי זלפה הקטנה מבלהה היתה מוכנת לרחל:

מה זאת עשית לי, שאלו שתי שאלות — א] הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה לא נתת לי את רחל, ב] ולמה רמיתני ונתת לי את לאה שאיני חפץ בה:

ויאמר לבן — השיב לו, לא תחשוב שעשיתי זאת מפני שאני רוצה לשנות שלא לתת לך את רחל, או שאני רוצה להכריח אותך שתשא את לאה שלא כרצונך, שבהפך עשיתי זאת למען אוכל למלא את אשר הבטחתי לך לתת לך את רחל, ומנהג המקום מעכב, כי לא יעשה כן במקומנו, ולא אוכל לתת לך את רחל עד שלאה תהיה לאיש, ואם אתן אותה לאיש אחר בשכר עבודת שבע שנים, תצטרך להמתין שבע שנים, כי לאחר לא אאמין לתת לו בהקפה שישא את לאה ואח"כ יעבוד, לכן הטבתי עמך מה שנתתי לך את לאה, שעי"כ תוכל לקחת תיכף את רחל, וכמו שיפרש:

מלא שבע זאת — ר"ל עתה לא תמתין רק שבעה ימים שהם שבעת ימי המשתה של אשה זאת היינו לאה, ואז תוכל לקחת את רחל בשכר עבודה שעבדת בעדה שבע שנים כפי התנאי, ודע כי נתנה לך [נתנה הוא נפעל עבר] לאה נתנה לך בשכר עבודה שתעבוד עוד שבע שנים בעתיד, כי אני מאמין לך ונתתי לך גם את זאת, היינו לאה בהקפה ובאופן שעבודת שבע שנים שעברו היו בשביל רחל, ולאה נתנה לך בהקפה בעד עבודה שתעבוד בעתיד, וזה לטובתך שתוכל לקחת את רחל תיכף, ואם לא תחפוץ בלאה תצטרך להמתין ימים רבים עד שתנשא לאה לאיש אחר:

שאלות — מ"ש ויאהב גם את רחל משמע שאהב גם את לאה, בשם ראובן אמרה כי עתה יאהבני, ובשם שמעון אמרה שנואה אנכי שהוא יותר מבלתי אהבה, וכן הראיה הוא יותר מן השמיעה, והי"ל לקרא הראשון שמעון והשני ראובן, למה שם לוי קרא יעקב ולא שם ראובן ושמעון:

ויאהב גם את רחל מלאה — ר"ל שלא היתה אהבת החשק, שעת מלא חפצו תכובה האהבה, ולפעמים תהפך לשנאה, כמ"ש גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, רק הגם שבא עליה התמיד באהבתה, ועוד אומר שעוד גדלה האהבה ע"י לאה, כי יתרון הדבר נכר מפאת הפכו, וע"י ששנא את לאה גדלה עוד יותר מעלת רחל בעיניו והוסיף באהבתה:

וירא ה' כי שנואה לאה — האמהות היו כלם עקרות, כדי שיתפללו עליהן ושתהיה לידתן בדרך נס והשגחה, ואם לא היתה לאה שנואה היתה היא העקרה, אבל ע"י שראה ה' כי שנואה לאה ורחל היא העיקר בעיניו ולא יתפלל על לאה רק על רחל, לכן פתח את רחמה, ורחל נשארה עקרה, ועז"א במד' ורחל עקרה, שהיתה עיקרה של בית, ר"ל ע"י שהיתה עיקרה של בית לכן נשארה עקרה:

כי ראה ה' בעניי, כי שמע כי שנואה אנכי — ר"ל שלפעמים יאמר שראה ה' ולפעמים יאמר ששמע ה', והוא אם הנענה ידע מצרותיו והתפלל עליהם, יתואר בלשון שמיעה, ובמקום שאינו מרגיש בצרתו רק ה' היודע תעלומות ראה בעניו ויוכח, יתואר בלשון ראיה, והנה לאה לא הרגישה תחלה שיעקב שנא אותה, ולא הרגישה רק חסרון אהבה לא שנאה, שאחר שעוד לא ילדה לא עלה בדעתה שישתעשע עמה כמו עם רחל אשר אהבה, וע"כ לא התפללה עדיין רק ה' ראה בעניה, וע"כ קראה שמו ראובן ע"ש הראיה, ולא אמרה ששנאה רק אמרה כי עתה יאהבני אישי, אבל אחר שילדה בן שחשבה שעתה ראוי שתהיה חשובה בעיניו כרחל, וראתה שלא נשתנה ענינה אצלו, הרגישה ששנא אותה והתפללה, ועז"א כי שמע ה' את תפלתי, כי שנואה אנכי :

עתה הפעם — אחר שהשנאה שככה, ראוי שע"י הפעם הזאת ילוה אלי, ויעקב שמע דבריה והסכים לזה וקרא שמו לוי, ובבן הרביעי לא היה לה לחדש דבר מעניני אישה רק להודות לה' כי טוב: