Genesis Chapter 18

וירא אליו — לבקר את החולה אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו:

באלוני ממרא — הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו:

ישב — ישב כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקדוש ברוך הוא שב ואני אעמד, ואתה סימן לבניך, שעתיד אני להתיצב בעדת הדינין והן יושבין, שנאמר (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל:

פתח האהל — לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו:

כחם היום — הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים:

והנה שלשה אנשים — אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים (פסוק ח) ויאכלו (פסוק ט) ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר (שם י) ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר (יט כב) כי לא אוכל לעשות דבר, (שם כא), לבלתי הפכי. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר (שם יז) ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל:

נצבים עליו — לפניו, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה אבל לשון נקיה היא כלפי המלאכים:

וירא — מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם בבבא מציעא (פו ב) כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, כד חזיוה דהוה שרי ואסר פרשו המנו, מיד וירץ לקראתם:

ויאמר אדני אם נא וגו' — לגדול שבהם אמר, וקראם כלם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבר, וכיון שלא יעבר הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול דבר אחר קודש הוא, והיה אומר להקדוש ברוך הוא להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים. ואף על פי שכתוב אחר (פסוק ב) וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפרשתי אצל (ו ג) לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר ויולד נח (ה לב), ואי אפשר לומר אלא אם כן קודם הגזרה עשרים שנה, ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח י):

יקח נא — על ידי שליח, והקדוש ברוך הוא שלם לבניו על ידי שליח שנאמר (במדבר כ יא) וירם משה את ידו ויך את הסלע:

ורחצו רגליכם — כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו אבל לוט שלא הקפיד, הקדים לינה לרחיצה, שנאמר (יט ב) ולינו ורחצו רגליכם:

תחת העץ — תחת האילן:

וסעדו לבכם — בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא בתורה סעדו לבכם. בנביאים (שופטים יט ה) סעד לבך פת לחם. בכתובים (תהלים קד טו) ולחם לבב אנוש יסעד. אמר רבי חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים:

אחר תעבורו — אחר כן תלכו:

כי על כן עברתם — כי הדבר הזה אני מבקש מכם מאחר שעברתם עלי לכבודי:

כי על כן — כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא (לקמן יט ח) כי על כן באו בצל קורתי, (לקמן לג י) כי על כן ראיתי פניך, (שם לח כו) כי על כן לא נתתיה, (במדבר י לא) כי על כן ידעת חנותנו:

קמח סלת — סלת לעוגות, קמח לעמילן של טבחים, לכסות את הקדרה, ולשאוב את הזהמא:

בן בקר רך וטוב — שלשה פרים היו כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל:

אל הנער — זה ישמעאל לחנכו במצות:

ויקח חמאה וגו' — ולחם לא הביא לפי שפרסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה:

חמאה — שומן החלב שקולטין מעל פניו:

ובן הבקר אשר עשה — אשר תקן, קמא קמא שתקן, אמטי ואייתי קמייהו:

ויאכלו — נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג:

ויאמרו אליו — נקוד על אי"ו שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקדה אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקדה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם, למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. בבבא מציעא (פז א) אומרים יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה:

הנה באהל — צנועה היא:

שוב אשוב — לא בשרו המלאך שישוב אליו אלא בשליחותו של מקום אמר לו, כמו (טז י) ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה, והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו כן אלישע אמר לשונמית (מלכים ב' ד טז) למועד הזה כעת חיה את חובקת בן ותאמר אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך, אותן המלאכים שבשרו את שרה אמרו למועד אשוב. אמר לה אלישע אותם המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם אמרו למועד אשוב, אבל אני בשר ודם שהיום חי ומחר מת, בין חי ובין מת למועד הזה וגו':

כעת חיה — כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נלד יצחק, מדלא קרינן כעת אלא כעת

כעת חיה — כעת הזאת שתהא חיה לכם שתהיו כלכם שלמים וקימים:

והוא אחריו — הפתח היה אחר המלאך:

חדל להיות — פסק ממנה:

ארח כנשים — אורח נדות:

בקרבה — מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב, תנחומא (שופטים יח):

עדנה — צחצוח בשר, ולשון משנה (מנחות פו א) משיר את השער ומעדן את הבשר דבר אחר לשון עדן, זמן וסת נדות:

האף אמנם — הגם אמת אלד:

ואני זקנתי — שנה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדוני זקן:

היפלא — כתרגומו היתכסי, וכי שום דבר מפלא ומפרד ומכסה ממני מלעשות כרצוני:

למועד — לאותו מועד המיחד שקבעתי לך אתמול למועד הזה בשנה האחרת:

כי יראה וגו' כי צחקת — הראשון משמש לשון דהא שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה, והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בארבע לשונות אי, דילמא, אלא, דהא:

וישקיפו על פני סדום — כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו טו), שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רגז לרחמים:

לשלחם — ללוותם, כסבור אורחים הם:

המכסה אני — בתמיהה:

אשר אני עושה — בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר (י יט) גבול הכנעני מצידן וגו' באכה סדמה ועמרה וגו' קראתי אותו אברהם, אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי:

ואברהם היו יהיה — מדרש אגדה (משלי י ז) זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו ופשוטו וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ:

כי ידעתיו — לשון חבה, כמו (רות ב א) מודע לאישה, (שם ג ב) הלא בעז מדעתנו, (שמות לג יז) ואדעך בשם, ואמנם עיקר לשון כלם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו יודע אני בו שיצוה את בניו וגו', אין למען נופל על הלשון:

יצוה — לשון הוה, כמו (איוב א ה) ככה יעשה איוב:

למען הביא — כך הוא מצוה לבניו שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו' על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת:

ויאמר ה' — אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו:

כי רבה — כל רבה שבמקרא הטעם למטה בבי"ת, לפי שהן מתורגמין גדולה, או גדלה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי"ש, לפי שמתורגם גדלה כבר, כמו שפירשתי לעיל (טו יז) ויהי השמש באה, (רות א טו) הנה שבה יבמתך:

ארדה נא ואראה — למד לדינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה (לעיל יא ז) דבר אחר ארדה נא לסוף מעשיהם:

הכצעקתה — של מדינה:

הבאה אלי עשו — ואם עומדים במרדם כלה אני עושה בהם ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר (שמות לג ה) ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך, ולפיכך יש הפסק נקדת פסק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משנה על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט ב):

ויפנו משם — ממקום שאברהם לום שם:

ואברהם עודנו עומד לפני ה' — והלא לא הלך לעמוד לפניו אלא הקדוש ברוך הוא בא אצלו ואמר לו (פסוק כ) זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם, אלא תקון סופרים הוא זה (אשר הפכוהו זכרונם לברכה לכתוב כן):

ויגש אברהם — מצינו הגשה למלחמה (ש"ב י יג) ויגש יואב וגו', הגשה לפיוס (להלן מד יח) ויגש אליו יהודה, והגשה לתפלה (מלכים א' יח לו) ויגש אליהו הנביא, ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות, ולפיוס ולתפלה:

האף תספה — הגם תספה ולתרגום של אנקלוס שתרגמו לשון רוגז, כך פרושו האף ישיאך שתספה צדיק עם רשע:

אולי יש חמשים צדיקים — עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי חמשה מקומות יש, ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים:

חלילה לך — חלין הוא לך, יאמרו כך הוא אמנתו, שוטף הכל, צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה:

כדבר הזה — לא הוא ולא כיוצא בו:

חלילה לך — לעולם הבא:

השופט כל הארץ — נקוד בחטף פת"ח ה"א של השופט לשון תמה, וכי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת:

אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום — לכל הכרכים, לפי שסדום היתה מטרופולין וחשובה מכלם תלה בה הכתוב:

ואנכי עפר ואפר — וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי:

התשחית בחמשה — והלא הן תשעה לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם:

אולי ימצאון שם ארבעים — וימלטו ארבעה הכרכים, וכן שלשים יצילו שלשה מהם או עשרים יצילו שנים מהם או עשרה יצילו אחד מהם:

הואלתי — רציתי כמו (שמות ב כא) ויואל משה:

אולי ימצאון שם עשרה — על פחות לא בקש אמר, דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם, ועל תשעה על ידי צרוף כבר בקש ולא מצא:

וילך ה' וגו' — כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדין:

ואברהם שב למקומו — נסתלק הדין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג, ולפיכך (יט א) ויבאו שני המלאכים סדומה [בערב] להשחית אחד להשחית את סדום ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם. והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו:

שאלות — מה היה ענין המראה הזאת שלא דבר עמו כלל. ולמה הודיע שהיה באלוני ממרא ושהיה יושב פתח האהל כחום היום. מה ענין השלשה אנשים. אם הכירם שהם מלאכים איך האכיל אותם ואם לא הכירם איך האמין לבשורתם. ולמה אמר ב"פ וירא. ואמר נצבים עליו וירץ לקראתם והם דברים סותרים. ואיך אמר להם אדני שהוא שם קדש לדברי חז"ל. מ"ש תעבור בלשון יחיד ואח"כ אמר בלשון רבים. מ"ש כי על כן עברתם הוא לשון בזיון כאילו עברו כדי לאכול:

וירא — לדעת הרשב"ם הראיה הזאת היתה ראית המלאכים, עפ"י מדת ר' אליעזר בנו של ריה"ג שכל כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ור"ל וירא אליו ה' ומפרש שראה שלשה אנשים שהיו מלאכים, אבל הגם שמצאנו בהרבה מקומות שידבר על ראית המלאך בלשון שכינה, עפ"י רוב היה שליח שאדוניו אתו, כמו שיתבאר אצלי בכ"מ, והמלאך היה תמיד ממוצע בראית הנבואה ונראה לרוב לפני הדבור להכינהו אל הדבור, כמו מלאך שנראה אל יהושע שאחריו בא הדבור, וכן מלאך שנראה אל גדעון כמש"פ במקומות אלה, ובכ"מ שנראה ה' אל נביאיו בא הוא וקדושיו עמו, וכן חז"ל פירשו פה שנראה אליו ה' הגם שלא דבר אליו דבור כלל, היה זה לכבדו כמו שהיה במשכן, כמ"ש ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, ואמר במדרש מה שם שהקריבו שור ואיל לשלמים כתיב וירא כבוד ה' אל כל העם אברהם שמל א"ע לשמי עאכ"ו. ואמרו חז"ל שבא לבקר את החולה, ואתו באו מלאכיו עושי רצונו, א' לרפאותו מחליו, שתיכף נאזר בגבורה ונתרפא, ולבשרו בבן הנולד שהמבשר החזיר את שרה לימי נעוריה כמו שאפרש, וגם באשר רצה להודיעו במראה זה מהפיכת סדום כמ"ש המכסה אני מאברהם, שהיה ג"כ במראה זאת, בא גם המלאך הממונה להפך את סדום ולהציל את לוט. כי כל מעשה ה' יעשה ע"י מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ולכבוד אברהם ומטעמים שאבאר נתגלמו ונתראו כאנשים, עד שראית ה' ואת מלאכיו הכל היה שייך אל המראה הנשגבה הזאת, וספר שנתעלה אחר המילה בענין השגת הנבואה בעלוי רב על מדרגת נבואתו בעוד שהיה ערל. א] וירא אליו ה'. שכבר בארתי באילת השחר (כלל קפ"ז) שכ"מ שנזכר הפעל ושם הפועל ומלה הרומזת על גוף הפעל כמו אותי עליו לו אליו, לפעמים יקדים שם הפועל ולפעמים יקדים את המלה, כמו וירא אליו ה', וירא ה' אליו, וכ"מ שמקדים את המלה בא לדייק את המלה לאיזה דיוק עיי"ש, ור"ל שהוא היה מצד עצמו מוכן אל הדבור ואליו נתראה מצד זכותו והכנתו בעצמו, משא"כ קודם המילה היה צריך לזה עזר ממרומים. ב] הגם שהיה באלוני ממרא רחוק ממקום המזבח ובית תפלתו (כי שם מל א"ע כדי שממרא וב"ב ישמשוהו בחליו וישמרוהו בהיותם כואבים) ולא היה המקום מוכן לזה. ג] והוא יושב ולא נפל על פניו כמו קודם המילה וגם לא עמד כמ"ש חז"ל שהקב"ה א"ל שב לכבדו. ד] הגם שהיה פתח האהל שאינו מקום התבודדות כי שם בני הבית מצוים. ה] הגם שהיה כחם היום שהוא עיף ויגע מחום השמש והנבואה צריכה מנוחת הגוף ושמחה ושלוה והשקט:

וישא — (העלוי הו'), שתחלה נראה אליו ה' ואחר כך נתגלו לו מלאכיו וקדושיו, שכל הנביאים יראו את המלאך תחלה ואח"כ יגלה להם כבוד ה', וה' הראה אהבתו אליו שתחלה נראה אליו המלך ואח"כ צבא משרתיו עושי רצונו, וישא עיניו וירא תחלה ראה את המלאכים בעין הנבואיי בעודם ברוחניותם וראה אותם מעופפים למעלה והתחקה המראה בנבואתו כי שלשה אנשים נצבים עליו, ר"ל שנצבים ברום עולם שעז"א נצבים עליו למעלה, ואח"כ נתגלמו בגולם ולבוש גשמי ועבר המראה מן עין הנבואיי אל עין החושיי, שעז"א שנית וירא. שראה אותם בעיניו הגשמיים שעומדים על הארץ כעוברי אורח, וכאשר ראה אותם עוברים בצד האהל כרוצים לעבור לדרכם, רץ לקראתם לעכבם שיסורו אל ביתו, ובמדרש אהל של א"א מפולש היה, דייקו ממלת לקראתם שרץ מפתח זה אל פתח האהל שכנגדו ושם בא לקראתם, כי אם רץ מפתח שהיה יושב שם היה צ"ל וירץ אליהם, וישתחו ארצה :

ויאמר אדני — שם זה קדש (כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' יסוה"ת ה"ט) שאמר כן אל השכינה, וכן מ"ש וישתחו ארצה היה אל השכינה, כי הם אחר שנתגלמו בדמות אנשים נהג עמם כאלו הם אנשים עוברי אורח, וכשרץ לקראתם לא סר מראות ה' מעליו, ובקש שלא יעבור ממנו עד יקיים מצות הכנסת אורחים, וכמ"ש חז"ל שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, והיה מדרך השלמים הדבקים אל ה' שגם בדברם אל אנשים ואל מלכי הארץ היה עקר דבורם אל ה', ודברו דבור כעל שתי פנים, כמ"ש (נחמיה ב׳:ד׳-ה׳) ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך, שהדבור שדבר למלך היה עקר כוונתו תפלה לה', שמ"ש אם על המלך טוב, היה כונתו תפלה למלך העליון אלהי השמים שהוא ישלחהו אל יהודה, והמלך חשב שאליו הוא מדבר, וכן אברהם השתחוה ודבר זאת אל האורחים, וכונתו היה בין בהשתחויה בין בדבורו אל ה' הנראה אליו, וע"כ אמר שם קדש, כי היה כוונתו אל ה': אולם באיזה אופן נתגלמו המלאכים עד שהיו לאנשים עוברי דרך וישענו תחת העץ ויאכלו, אמרו המקובלים שמלאכי עליון ברדתם למטה יתלבשו גוף ובשר והצופים יראום בתמונה זאת בהשגה חושיית וקראו זאת גלוי עינים, ומעין זה היה המלאך שנראה להגר ולמנוח וליעקב בהאבק איש עמו וכן לאברהם וללוט במראה זו, והרי"א שאל על התלבשות הזה כמה שאלות, מאין יתהוה גוף הזה, ומה יהיה ממנו אחרי שישובו המלאכים למרומים, ומדוע לא יראוהו רק החוזים ולא כל בני אדם אחרי שנעשה גוף מוגשם, וע"כ דעתו שהצורות האלה לא היו במציאות, רק השם יראה להם צורות האלה שיראו אותם בעיניהם כל מי שירצה ה' שיראה צורות האלה, ויראו כן על דרך הפלא, ואין זה מפעל הדמיון כמראות שיראו המוקדחים והנכפים, כי מוחשות היו באמת הצורות לעיניהם. ודבריו לא ירוו נפש שוקקה, שא"כ מה בינו לצורות שיראו מוכי חולי הדמיון, אחר שגם צורות אלה לא נמצאו בפועל, ומה אם נמצאו בדמיון הנכפה, או בעין החולה בחולי עינים, או בעין החוזה שיראה ג"כ דבר שאינו נמצא, והכתובים כפי פשוטם מעידים שראו מלאכים ממש נמצאים חוץ מנפש הנביא, לא מדומים או מצטיירים במחזה, והם אכלו חמאה וחלב ובן הבקר והמאכלים נסתלקו מן השולחן בפועל ממש לא בנפש החוזה לבד. אולם זה שהמלאכים יתגלמו ברדתם למטה הוא זר לפי דעת הפילוסופיא שהמלאכים הם שכליים מפשטים מחומר לגמרי, אבל דעת המקובלים ועמהם גם חבל נביאים מפילוסופי בני עמנו שהמלאכים מרכבים מחומר וצורה, ויש שחמרם מיסוד האש הדקה ויש שחמרם מיסוד הרוח הדקה, כמו שכן דעת הראב"ע והכוזרי ור' שלמה בן גבירול ורבים וכן שלמים עם היות ביניהם דעות באיכות חמרם, ואם כולם בעלי גשם, עכ"פ לא יפלא לנו אם נאמר למשל שהמלאכים שנשתלחו לאברהם היה גופם מיסוד הרוח הדק, הנה יסוד הרוח שלנו דק חלק שמונה מאות מן המים, וגם אם תאמר שיסוד הרוח של גוף המלאכיי דק חלק אלף מיסוד הרוח שלנו, הנה יסוד הרוח בטבעו להתקמץ ולהתפשט כנודע, א"כ כשיתקמץ גוף המלאך הגדול אל גוף קטן כתבנית אדם חלק שמונה מאות אלף מגוף המלאך, כבר יתגלם כמים, ואם גוף המלאך יותר גדול כפי שאמרו חז"ל על וגויתו כתרשיש יהיה גופו מוקשה כזהב ויותר ממנו, ואחר שהמלאכים דמות פניהם כפני אדם, כשירדו לעוה"ז ויתקמצו ויתגלמו כתבנית אדם שלנו, יהיה בם ממש כגשם מוקשה ויתראה לעין בשר, ומה שהקשה מדוע לא ראו כל אדם, באמת מלאכי אברהם נראו לכל, וכל אנשי סדום ראום וחשבו שהם אנשים, והמראה של דניאל שאמר והאנשים אשר עמי לא ראו את המראה, שם ראהו ברוחניותו וגויתו כתרשיש, שזה לא יושג בעין בשר רק בעין הנבואיי, וכן תוכל לצייר לך איכות ההתגלמות הזה בפנים אחרים. כי אין לנו חוש ששי אשר בו נוכל לדעת דברים שלא נוכל להשיג בחמשה חושים שלנו. וכאשר יסמוך העור על עדות הפקח בענין המראות כן צריכים אנו לסמוך על עדות התורה בענינים הנבואיים האלה, וצדיק באמונתו יחיה:

יקח נא מעט מים — אחר שראה אותם בדמות אנשים התנהג עמהם כמנהג עם עוברי ארח, ואשר מדת אברהם היה מדת החסד להכניס אורחים ולהאכילם וללמדם ג"כ לברך את שם ה'. להיטיב עם כל בני אדם בגשמיות וברוחניות וזה היה כל מגמתו, לא יכול להתאפק מלבקש את האורחים האלה שהיה דעתם לעבור לדרכם שינוחו אצלו קצת, ובזה נבדל ממי שיתן צדקה לעניים מצד מדת הרחמים, שזה לא יתן רק לעני הרעב ללחם, ורק לעני השואל ומבקש, לא למי שאינו צריך ואינו מבקש וכ"ש הבלתי רוצה להתעכב, וכ"ש שלא ישתחוה ויחנן לו שיבא אל ביתו, שזה מורה רב טובו וחסדו שהיה זה בעיניו כאלו העובר אורח מהנהו ומטיב עמו במה שיאכל מפתו, ופייס דעתם שאינו רוצה לעכבם הרבה רק שירחצו רגליהם וינוחו מעט תחת העץ, שזה יעשו גם בדרך כשימצאו מעין מים וחורש מצל:

ואקחה — ואני לא אקח רק פת לחם לבד, ותפס לשון ואקחה כאלו הוא יקח מידם מתנה בזה. אחר תעברו כי על כן עברתם. ר"ל אחר שראיתי שעברתם על עבדכם, ר"ל שעברתם את ביתי ולא נכנסתם אל ביתי באשר אתם נחוצים לדרככם, לכן לא אעכב אתכם יותר מזה:

וימהר — ספר איך חרד אל המצוה במהירות ואיך זרז בזה כל ב"ב, שצוה לשרה שהיא בעצמה תלוש ותעשה העוגות, וצוה שתקח שלש סאים קמח להוציא מהם הסולת:

ואל הבקר רץ, בעצמו — ולפי פשוטו מ"ש ויקח מוסב על הנער, שהנער לקח חמאה וחלב ונתן לפניהם תחלה, ואחר שנצלה הבשר הביא בן הבקר, והוא ר"ל אברהם, היה עומד תחת העץ שלא ישבו לבדם. ויש לחז"ל שבן הבקר רץ מלפני אברהם ואברהם ברא אחר ע"י ספר יצירה, שעז"א וימהר לעשות אתו שעשה אותו ע"י ספר יצירה. נראה שרצו לתרץ בזה איך האכיל להמלאכים בב"ח, ואמרו שהיה בשר שנברא ע"י ספר יצירה שאין לו דין בשר, וז"ש שלקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, ר"ל יען שעשאו ע"י ספר יצירה היו יכולים לאכלו עם חלב. אבל בפשוט לא קשה כי נתן לפניהם תחלה חמאה וחלב ואכלו ואח"כ שעשה בן הבקר נתן לפניהם הבשר, ויאכלו ענין האכילה יצדק בכל דבר שהוא מתקיים על ידו, האש תאכל את העצים, שע"י אכילת העצים תתקיים האש, לחם הנפש ומאכלה הוא כל מוצא פי ה', כמו לכו לחמו בלחמי, והקרבנות נקראו לחם ה' שע"י נתקיים השראת השכינה למטה, והמן הרוחני נקרא לחם שמה"ש אוכלים אותו, והמלאכים האלה באו אל אברהם בזכות מצות גמ"ח שאחז בה כל ימיו, ומכל מצוה נברא מלאך, שהוא שליח ההשגחה לגמול לו טוב כגמול ידיו, ומלאכים אלה היו מלאכי חסד, שנשלחו או שנבראו ע"י זכות מצות גמ"ח והכנסת אורחים של א"א, ובמצוה זו נתרפאה שרה להוליד ונגלה ה' אל אברהם, וניצול לוט, וסדום שעשו מעשים רעים הפך מדת החסד היה מלאך מדת החסד שליח לשחת אותם, וא"כ המאכל שנתן א"א להאורחים זה היה חיותם וקיומם של המלאכים האלה, וזה היה להם מאכל ולחם אבירים להחיותם ולקיימם:

ויאמרו אליו איה שרה אשתך — כי שרה עסקה תמיד במצות הכנסת אורחים, רק עתה פרסה נדה, כמ"ש חז"ל שלכן לא הביא לחם כי בעת הלישה היה לה עדנה כי אז נתרפאה ושבה לנערותה, ולא יכלה למוש מן האוהל בעת נדותה, ועז"א הנה באהל, ר"ל א"א לה לצאת מן האהל:

ויאמר — ע"ז השיב המלאך שמה שהיא באהל וחזרה לנערותה, כי מוכנת שתתעבר עד שבשובו אליך והיא תהיה חיה ובריאה כעת ולא יזיק לה הלידה, וחזרת הוסת היא האות כי בן לשרה אשתך, ובאר שהגם שעקר ביאת המלאך היה לבשר את שרה, כי אברהם כבר נתבשר מה' ולמה אמר זה לאברהם, משיב ששרה שומעת כי המלאך עמד אחרי הפתח כדי שתשמע:

ואברהם — ובעת ההיא כבר היו אברהם ושרה זקנים, וסבת הזקנה הי' ע"י הימים ולא כמי שיזקן קודם זמנו. ושרה כבר חדל להיות לה ארח כנשים, ויש הבדל בין דרך ובין אורח, שדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, ואורח הוא האורח הקטן שיתפרד מן הדרך הגדול אל הצד ואינו קבוע כ"כ, וע"כ רחל אמרה כי דרך נשים לה כי היתה ילדה והיה לה הוסת הקבוע לכל הנשים, ובשרה אמר שלא לבד שלא היה לה דרך נשים שהוא הוסת הקבוע בנערותה, כי חדל גם האורח שהוא הוסת הבלתי קבוע שיבא גם בנשים זקנות, כי פסקו הדמים בכלל מרוב ימים, וע"כ מה שעתה חזר הוסת ופרסה נדה היה סמן בדוק שחזרה לנערותה ונעשה שנוי בטבעה:

שאלות — למה צחקה שרה ולא האמינה לדברי המלאך, ואיך כחשה לאמר לא צחקתי. שרה אמרה ואדוני זקן וה' אמר ואני זקנתי:

ותצחק שרה — עי"כ צחקה שרה ושמחה מאד לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה, כי כבר שמעה מפי אברהם שהבטיח ה' שתלד בן וששנה שמה להקרא שרה, ובודאי האמינה לדברי ה', רק שבאשר עד עתה לא היה לה וסת, וכפי הטבע א"א שתתעבר כי מזון הולד הוא מן הדמים, ואשה שפסקו דמיה א"א שתתעבר אם לא עפ"י נס גדול כבריאה חדשה, וכל העושים לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי מי שיצטרך ה' לשנות עבורו סדרי בראשית יחקרו אחר מעשיו, וגם אם ימצא ראוי לזה ינוכה לו משכרו, משא"כ עתה שאחרי בלותי היתה לי עדנה וחזרתי לימי עלומי, שיהיה לי וסת הדמים שמעתה אוכל להתעבר כפי הטבע, וע"ז שמחה מאד כי לא ינוכה מזכיותיה. אולם אדוני זקן, הוא לא חזר לימי עלומיו ואצלו יצטרך ה' לעשות חדשות ולהפליא פליאות וינוכה מזכיותיו, והיה הצחוק והשמחה מה שהיא לא תצטרך לנס גדול:

ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה — לשמחה מה זו עושה, היא חושבת לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, שבדרך הטבע א"א שתלד בעודה בזקנותה מסולקת דמים, ולא יהיה זה רק עפ"י נס, וע"ז שמחה מה שאינה זקנה עוד שלא תצטרך לנס:

היפלא מה' דבר — הודיע לו שיש הבדל בזה בין דבר שיעשה ה' ע"י מלאך ושליח ובין דבר שיעשה ה' בעצמו שלא ע"י שליח, כי מה שיעשה ע"י שליח והוא יצטרך לשדד הטבע שהוא ג"כ שליח הבורא (כמ"ש חז"ל בגינאי נהרא, שהשיב, אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני) שאז יצטרך זכות גדול שעל פיו יכריע לשדד את הטבע, אבל דבר שיעשה ה' בעצמו שלא ע"י שליח, אינו קרוי פלא כלל, כי הוא אשר צוה אל הטבע ודרכיה והיא המצוה אל הפך הטבע, ועז"א היפלא מה' דבר, אחר שהכל תלוי בדברו ובגזרתו, והנה מפתח של חיה לא נמסר לשליח כמ"ש חז"ל, וע"ז פירש לה שמה שאמר המלאך שוב אשוב אליך והנה בן וגו', לא אמר זה בשם עצמו כי מפתח של חיה אינו ברשותו רק אמר כן בשם ה' הדובר בו, (כי לא מצאנו שהיה המלאך שנית בבית אברהם רק כתיב וה' פקד את שרה), ועז"א למועד אשוב אליך, שאני אשוב אליך וא"כ היה השמחה בחנם כי אצלי לא נמצא נס ופלא כלל:

ותכחש שרה — באשר לשון צחוק יבא לרוב על לשון לעג, וכשאמר ה' למה זה צחקה שרה שמשמעו שלעגה על דברי המלאך, השיבה לא צחקתי, כי היה זה שמחה וגיל אצלה לא צחוק, כי יראה שהלשון משמע שלא האמינה ולעגה, ויאמר לא, ר"ל אין כוונתי שלעגת רק כי צחקת דרך שמחה:

ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום — ר"ל שכאשר ראו גודל מדת הגמלת חסד הנעשה בבית אברהם כן גדל לפי ערך זה עון סדום שנהגו בזה בהפך, וז"ש שמשם השקיפו השקפה לרעה על פני סדום, ואברהם הולך עמם באשר לא ידע אברהם ע"מ הם הולכים בדרך סדום וידע שאנשי סדום ישחיתו לעוברי אורח, הלך עמם לשלחם לשמרם בדרך מאנשי סדום:

שאלות — מה הטעמים שנתן שלא יכסה מאברהם מפני שיהיה לגוי גדול. ומ"ש כי ידעתיו וכו' שנתקשו המפרשים בהתכת הכתובים. אחר שאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה א"כ החליט שהם חייבים ולמה ירד לראות. ומהו הירידה הזאת. ולמה הלכו המלאכים לסדום הלא היה יכול להמטיר עליהם גפרית ואש בלעדם:

וה' אמר — אז אמר ה' אל מלאכיו שאין ראוי לכסות הדבר מאברהם באשר אברהם יהיה לגוי גדול, אין ראוי לכסות הדבר ממנו מפני ג' טעמים. א] אחר שנברכו בו כל גויי הארץ :

כי ידעתיו — שעל ידי שידעתיו ובו דבקה ידיעתי והשגחתי הפרטיית, עי"כ נעשה הוא הצינור שע"י תבא הברכה לכל גויי הארץ, שלולא אברהם סר אז השגחת ה' מן העולם ונמסרה הנהגתם אל המערכת והטבע, ועל ידי אברהם שדבקה בו השגחת ה' התחילה ההנהגה ההשגחיית על כלל העולם, וכמ"ש חז"ל בחידתם שקודם א"א סלק הקב"ה שכינתו מכל הרקיעים ואברהם היה המתחיל להוריד את השכינה לארץ, ועי"ז נסתבב ג"כ משפט סדום וענשם שהיה השגחיי, וא"כ יחויב שאודיע אותו ממשפט סדום אשר לפי מעשיהם ראוים לקללה ולא לברכה, וגם כדי שיתפלל עליהם ויבקש עליהם זכות כי ע"י יבורכו גויי הארצות, זאת שנית למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, אחר שיהיה לגוי גדול ועצום ראוי שאודיע אותו כדי שידע שדרכי ה' הם במשפט לפי המעשה, ושהעונש בעונש של כליה להעם אשר הפכו ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו, והענישם במשפט צדק, וכ"ז יודיע לבניו למען ילמדו ללכת בדרכי ה' במשפט וצדקה (הטעם הג') למען הביא ה' כי באשר סדום וערי הככר הם מן הארץ שנשבע ה' לאברהם לתת לזרעו, וכשישחית את סדום לא יוכל להביא על אברהם את אשר דבר עליו, מוכרח אני להודיעו אולי ימצא להם זכות שלא ישחתו הערים ואוכל לקיים הבטחתי, ור"ל שממ"נ אם יסכים שהם ראוים לכליה והשחתה יצוה את בניו ושמרו דרך ה' וכו', ואם לא יסכים לזה כי ימצא להם זכות ויעביר הגזרה, אוכל לקיים מה שדברתי עליו שהארץ הזאת תהיה לזרעו, וגם לזה הקדים מ"ש שאברהם יהיה לגוי גדול (שהוא הקדמה לכל הג' טעמים) שעי"ז יצטרכו לארץ רחבת ידים והשחתת ערי הככר יגרע נחלתם שנשבעתי להם:

ויאמר ה' עפ"ז אמר למלאכיו במעמד אברהם שישמע משפט ה' וטעם גזר דינו, א] זעקת סדום ר"ל שהם חטאו חטאים רבים בין אדם לחבירו שע"ז עולה צעקת הדלים והנעשקים וה' עושה משפט לעשוקים. ב] חטאתם ביתר ענינים כבדה מאד באיכות החטא ע"ז וג"ע, בענין שיש רבוי הכמות ורבוי האיכות:

ארדה נא — בכל זה עדן לא נחתם גזר דינם עד שאשלח מלאכי לראות את מעשיהם שם במקום הרשע, כי בזה נעלה משפט ה' ממשפט בני אדם, כמ"ש ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם, ר"ל שמשפט ה' נבדל ממשפט בני אדם תחת השמש, שבמשפט בני אדם לא יביטו רק על המעשה לבדה, וכפי המעשה יחרצו את הדין, וז"ש שתחת השמש גם במקום המשפט לא יביטו רק על הרשע, וכפי שהרשיע כן יחרצו משפטו, וכן גם במקום הצדק לא יביטו על ענין אחר רק על רשע של המעשה, אבל במשפט האלהים יביט על הצדיק ועל הרשע, ר"ל יבחן את הפועל את הרשע ותכונתו, וגם יבחן את העת באיזה עת הרשיע וענין החפץ של הפועל שעז"א כי עת לכל חפץ, וגם יביט על כל המעשה בכללו, ובצרוף המקום שנעשה המעשה שעז"א ועל כל המעשה שם, למשל במשפט של סדום שכלאו רגל עובר אורח מארצם וענו את העוברים בתועבת רצח, ויד עני ואביון לא החזיקו, לפי מה שעלה זעקת הנעשקים למרום היו חייבים כליה, אבל ברדת השופט העליון למטה להשקיף על תכונת נפש הפועל, יביט אם הם בטבעם כיליים שלא השליטם האלהים לאכול מעשרם ועי"כ קפצו ידם מתת לדל, או אם רבו אורחים עניים כארבה לרוב, או אם הוא עת רעב, או אם הוא עת מלחמה שאז יקפידו שלא יעברו זרים לרגל את ארצם, או שמה שיענו את האורחים במשכב תועבה הוא מפני תאותם כמו שהיו בגבעה, או שלא יכלאו רק רגלי אורחים עניים לא רגלי אורחים עשירים שאין שואלים מהם מאומה, וכדומה, שכ"ז יקל ענשם וכמו שפירש זאת (יחזקאל יז, מט נ) הנה זה היה עון סדום גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי, באר שלא היה זה מפני רעב, שהיה לה שבעת לחם, ולא מפני הכילות, כי הי"ל גאון שבעת לחם, ולא מפני מלחמה, כי השקט הי"ל, ולא מפני שהאורחים רבו עליה, שהי"ל שלוה, שמורה שלוה פנימית, וכן מה שעשתה תועבה מ"ש הוציאם אלינו ונדעה אותם לא היה מפני התאווה רק מפני גבהות הלב להבזות את האורחים ולענותם, לכן ואסיר אתהן כאשר ראיתי, רומז עמ"ש ארדה נא ואראה, שכ"ז ראו המלאכים בבואם לסדום כמו שיתבאר בפרשה הבאה, שהשקיפו על כל הפרטים האלה, ועז"א ארדה נא ואראה ואז כשאביט על תכונת הפועלים והעת ויתר ענינים ואראה שכצעקתה הבאה אלי עשו שגם למטה נמצאו כל אלה לרוע, אז כלה היה הפקודה שיעשו כלה ויהפכו משרש ערים, ואם לא אם למטה ימצאו ענינים המקטינים רשעתם לפי תכונת העושים ומקומם וזמנם ויתר פרטים, אז אדעה ואשגיח איך להענישם ולא אעשה כלה:

ויפנו משם — לא נמצא בשום מקום בתנ"ך שיקשר מלת פנה עם מ"ם, כי פנה מציין המקום שלשם מחזיר פניו, וזה יצוין במלת אל, ומה יפה דקדק מזה במדרש הדא אמרת אין עורף למלאכים, ואברהם עודנו עומד לפני ה', ראה שאין ה' הולך עמהם רק שלחם בשליחות להשחית, וע"כ נגש להתפלל:

שאלות — טענת אברהם היה שלא יספה צדיק עם רשע. ואיך שאל עי"ז שינצלו כל אנשי המקום בעבורם הלא די שינצלו הצדיקים לבד:

על שאלה של ארבעים וחמשה ושל עשרים אמר הנה נא הואלתי לדבר — ועל השאלה של שלשים ושל עשרה אמר אל יחר לאדני ועל שאלה של ארבעים אמר סתם; על שאלה של מ"ה ושל עשרים ועשרה אמר לא אשחית ועל ארבעים ושלשים אמר לא אעשה:

האף תספה צדיק עם רשע — כי כ"מ שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, וע"כ כשעבר ה' לנגוף את מצרים כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ולא שרף וכו' כמ"ש חז"ל, כי אחר שהיה צריך לפסוח על בתי ב"י, וזאת לא יעשה המשחית שאינו מבחין בין טוב לרע, ותחלה חשב אברהם שה' ילך אתם ופסח על בתי הצדיקים, אבל כשראה שהוא עודנו עומד לפני ה' והם הלכו לבדם, והם ישחיתו את הצדיקים ג"כ לכן טען על זה:

אולי יש — כי בזה שאין המשחית מבחין בין טוב ורע, בארו חז"ל שדוקא בין צדיק שאינו גמור ובין רשע אינו מבחין, אבל צדיקים גמורים יבחין גם המשחית. ואהרן עמד בין החיים ובין המתים ועצר המגפה. וכבר פירשו המפרשים מ"ש בסורא הוה דברא בשבבותיה דרב לא הוה דברא, סברי כ"ע משום כבודו דרב הוא, אתחזי להו בחלמא, זכותיה דרב נפיש רק משום האי גברא דהוה משאיל מרא וחצינא לבה"ק, כי כשחשבו שהוא בעבור רב חשבו שרב הוא צדיק שאינו גמור שלכן מוכרח להציל כל השכונה, כי המשחית לא יבחין אותו באשר הוא צדיק שאינו גמור, והודיעו בחלום, שזכותיה דרב נפיש ולא היה צריך להציל כל השכונה, כי גם המשחית לא היה נוגע בו באשר הוא צדיק גמור, ורק משום האי גברא דהוה שאיל מרא וחצינא, שהוא לא היה צדיק גמור והמשחית לא היה מבחין להצילו, הוכרח להציל את כל השכונה. וע"ז טען אברהם אולי יש חמשים צדיקים שאינם צדיקים גמורים רק שהם צדיקים בתוך העיר הזאת, שלפי ערך אנשי סדום הם צדיקים, ואותם לא יבחין המשחית להצילם, אחר שאינם צ"ג, וא"כ האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה, ר"ל שהם רק צדיקים בקרבה לפי ערך אנשי סדום:

חללה לך — ר"ל הלא אתה השופט משפט הכלל, וצריך אתה לדון מעשה הרשע לפי מקומו באשר הוא שם, שמי שהוא צדיק בערך אנשי מקומו כבר יחשב שם לצדיק הגם שבמקום אחר בין אנשים צדיקים יהיה רשע, וא"כ חלילה להמית מי שהוא צדיק עם רשע, ר"ל שהוא צדיק בערך הרשע, הגם שוהיה כצדיק כרשע, הגם שהצדיק הזה יהיה כרשע, שבמקום אחר יחשב ג"כ לרשע, אבל חלילה לך השופט כל הארץ הלא אתה שופט את הכלל, וצריך אתה להשקיף עליו שבערך שכניו ואנשי עירו הוא צדיק ואינו מן הדין שיספה עמהם אחר שהוא צדיק בערכם:

ויאמר ה' — הודה לו שאם אמצא בסדום חמשים צדיקים, אפילו שלא יהיו צדיקים גמורים רק יהיו צדיקים בתוך העיר בערך אנשי סדום ישא לכל המקום שכולל לכל ערי הככר:

ויען — הנה מה שתפס אברהם מספר חמשים הוא כדי שיגיע לכל עיר מערי הככר עשרה צדיקים שהם עדה שאין עדה פחות מעשרה, ונחשב כאלו נגד עדה הרשעה יש עדת צדיקים, אולם באשר הוא היה המתחיל לדבר והוא קצב המספר הזה, חשב בלבו הלא יוכל להיות שדי בפחות ממספר הזה, וז"ש הנה נא הואלתי לדבר הלא אני הייתי המתחיל בדבור ואנכי עפר ואפר ואיך דעת קדושים אדע, ויוכל להיות שהפרזתי על המדה וא"צ דוקא חמשים, ועפ"ז אוכל לשאול על פחות ממספר זה:

אולי יחסרון — הלא יכול להיות שבין החמשים הצדיקים ימצאו חמשה שהם טובים מאנשי סדום ובכ"ז הם רעים לערך הארבעים וחמשה האחרים, עד שאם תרצה לצרף אותם אל מספר החמשים, יחסרון ע"י החמשים, שלערך מעשה החמשים הם חסרים בערכם עד שהחמשים יחסרון חמשה שלא יהיו שוים עמהם, וכי תשחית בעבור זה את כל העיר, ויאמר השיב לו שאינו צריך כלל אל החמשה שהם חסרים בצדקתם נגד רעיהם, כי די לו אם יהיו רק ארבעים וחמשה, והיל"ל לא אעשה כמו שיתבאר רק תפס הלשון שאמר אברהם התשחית, א"ל לא אשחית:

ויוסף עוד — הוא תוספות דבור הקודם שאחר ששמע שדי בארבעים וחמשה, וזאת ידע שהחמשה הנוספים על ארבעים הם כמו שאינם אחר שאינם עדה, וע"כ שאם ימצאו ארבע ערים שי"ל עדה של צדיקים די בזה, וע"כ אמר אולי ימצאון שם ארבעים אחר שהחמשה לא יועילו כלל, והודה לו ה' ואמר לא אעשה, ר"ל שאף בהעיר שאין בה עדת צדיקים לא אעשה דבר כי הרוב יגינו על המעט:

ויאמר אל נא יחר לאדני — ר"ל הלא ממה שאמרת שהרוב יגינו על המעט אין חלוק אם הרוב הוא ארבע ערים או שלש ששלש הוא ג"כ רוב נגד שתים, ונשמע מדברך שה"ה ששלשים די רק שאני רוצה לדבר ולפרש זה בפירוש ואל יחר לאדני מה שאדברה ואפרש דבריך אולי ימצאון שם שלשים, והשיב לו שהבין דבריו כהוגן וה"ה אם אמצא שם שלשים לא אעשה שום מעשה, ואף שתי הערים שאין בהם עדת צדיקים ינצלו:

ויאמר — הנה עתה בא בשאלה חדשה, כי זאת ידע שא"א שאם יהיו עשרים יועיל, כי שתי ערים שיהיו בם עדת צדיקים לא יוכלו להציל את השלשה שאין בהם שהם הרוב, אבל השאלה היא אם עכ"פ יצילו שתי הערים את עצמם, אחר שיש בכ"א עדת צדיקים. או נאמר שגם לרעה נלך אחר הרוב ויספו בעון השלש שהם הרוב, ועז"א הנה נא הואלתי כי זה התחלת דבור חדש, שהגם שממה שא"ל תחלה שהרוב מכריע את המועט לטובה, משמע שה"ה שהרוב מכריע את המועט לרעה, אני מבקש שיהיה כאלו לא דברנו עדיין כלל, וזה התחלת דבורי אולי ימצאון שם עשרים, אם אז ינצלו שתי הערים, וע"ז השיב לא אשחית, ולא אמר לא אעשה, כי אז יעשה משפט בשלש ערים שאין בהם צדיקים, רק שלא ישחית את הככר דרך השחתה להפך את כל הככר שאז יספו גם השתי ערים, רק יעשה משפט אחר שימותו אנשי שלש הערים, והככר עם שני ערים שיש בהם צדיקים ישארו:

ויאמר אל נא יחר לאדני — אחר שהודה לו ה' שלרעה לא ילך אחר רוב הערים רק אם שני ערים יהיו בהם עדת צדיקים ינצלו הם והככר, ה"ה שזה בעיר אחת שיש בה עשרה צדיקים, רק שאני רוצה לפרש זה, ואל יחר לאדני מה שאני מדבר ומפרש, וע"כ אמר ג"כ לא אשחית, ר"ל שלא יושחת הככר רק יכלה יושבי ארבע הערים במגפה והעיר והככר לא יושחתו, וילך ה' כי מעתה אין עוד לבקש: