מסכת ברכות דף ס׳ עמוד א׳

דקנה וחזר וקנה דברי הכל אין צריך לברך דהא רבי יוחנן לא אמר צריך לברך אלא משום דלענין קנייה חדש הוא:

ואיכא דאמרי כו' מכלל דכי יש לו וקנה דברי הכל צריך לברך דהא רב הונא לא אמר אין צריך לברך אלא דקנה וחזר וקנה דליכא חדוש כלל אבל יש לו וקנה דאיכא חדוש מודה הוא דצריך:

בין כך ובין כך בין שיש לו בין שאין לו הואיל ולא קנה הראשונים ועכשיו קנה צריך לברך:

לא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה דאפילו רבי יהודה לא פליג אלא ביש לו וקנה אבל בקנה וחזר וקנה לא:

דמסקא ארעא שרטון לימ"ץ מחמת המים והוה ליה לזבל:

השתא מיהא רעה היא שמחבלת תבואה של שנה זו ומברך ברוך דיין האמת:

ועל הטוב שהיא מעין הרעה יברך הטוב והמטיב:

מאי היא כגון דאשכח מציאה:

לישנא אחרינא אמרי ליה א"ר הונא לא שנו אלא שלא קנה כיוצא בהן אבל קנה כיוצא בהן. כלומר: ועדיין ישנן תחת ידו אין צריך לברך, ורבי יוחנן אמר אפילו קנה כיוצא בהן וישנן תחת ידו צריך לברך שבכל עת שהוא מוסיף לקנות מתחדשת לו הנאה ושמחת לב, מכלל דיש לו כלים בירושה וקנה דברי הכל צריך לברך. נראה היה לי דקיימא לן כלישנא קמא ואליבא דרבי יוחנן דאפילו ביש לו כיוצא בהן מירושה צריך הוא לברך, אבל קנה וחזר וקנה אין צריך לברך והוא שישנן לראשונים תחת ידו, ומשום דכל ברכות אלו אינן אלא מדבריהם, ותרי לישני הוו להו כתרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי בשל דבריהם, והלך אחר המיקל. ועוד דפשטא דברייתא דרבי מאיר ורבי יהודה הכי אתיא, והוי ליה רב כר"מ ורבי יוחנן כר' יהודה, וללישנא בתרא אצטריך לדחוקה אליבא דר' יוחנן, והלכך לישנא קמא דלקולא ופשטא דברייתא טפי עדיפא. אלא שראיתי לרבותינו הפוסקים ז"ל שפסקו כר' יוחנן אליבא דלישנא בתרא.

האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה פירש רש"י ז"ל: כל היכי דדרשת ליה להאי קרא מדרש לחדא משמעות, מרישא לסיפיה מדרש מי שנכון לבו ובטוח בה' משמועה רעה לא יירא, וכן דרשת ליה מסופיה לרישיה משמועה רעה לא יירא מי שלבו נכון ובטוח בה'. ואינו נכון דלכאורה משמע דבשני פנים נדרש, כשאתה מרישיה לסיפיה מדריש שפיר לענין אחד, וכי מסיפיה לרישיה מדריש שפיר לדרשא אחרינא ותרווייהו איתנהו. על כן נראה מה שפירש הראב"ד ז"ל מרישיה לסיפיה מדריש, מה טעם משמועה רעה לא יירא משום דהוא נכון במעשיו ובוטח בה', והיא הבטחה לצדיק שאינו צריך לירא מדבר רע. ומסיפיה לרישיה מדריש אין כאן הבטחה לצדיק, אלא כך אמר דוד המלך עליו השלום אדם שהוא נכון ובוטח בה' אינו ירא משמועה רעה כהלל שבטח בחסידותו.

מברך על הרעה מעין הטובה פירוש על רעה שהיא כעין טובה מברכין כמו על רעה גמורה והיכי דמי כגון דשקל בדקא וכו' דהשתא מיהת רעה היא. ועל הטובה שהיא כעין רעה נמי מברך הטוב והמטיב דאע"ג דמסתפי דילמ' שמעי ושקלי לה מיניה השתא מיהת טובה היא. ואיכא נוסחי דכתיב בהו במתניתין מברך על הרעה מעין על הטובה וכו' והצועק על מה שעבר ואכולהו קאמר הרי זו תפלה שוא שאם בירך על הרעה כמו שמברך על הטובה (וכו' והצועק) דהיינו הטוב והמטיב והיכי דמי בשקל בדקא הרי זו תפלה שוא:

ובכרך שאין דנין והורגין בו פירוש שהורגין בלא דין אבל בכרך שהורגין במתון וע"י דיינים אינו צריך להודות וה"ה שאינו צריך לברך כשנכנס והכי משמע בירו':

לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא לא שנו אלא שלא קנה וחזר וקנה אבל קנה וחזר וקנה אין צריך ור' יוחנן אמר אפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך והלכה כר' יוחנן וכלישנא בתרא ואף גדולי הפוסקים מסכימים בה אלא שיש להם גירסא אחרת, ויש פוסקים כר' יוחנן כלישנא קמא וכל שקנה ועדיין הם בידו וחזר וקנה אין צריך לברך שמאחר שברכות אלו אינן תורה הלך אחר המיקל ואין נראה כן, וברכה זו גדולי המפרשים ג"כ כתבו שמיד שקנה הבית או הכלים אע"פ שלא נשתמש בהם מברך ויש חולקים בדבר שלא לברך עד שישתמש בהם ונראה לי כדעת ראשון ממה שאמרו בתלמוד המערב קנה אומר שהחיינו, נתן לו במתנה אומר הטוב והמטיב, לבש אומר מלביש ערומים, אלמא קודם לבישה מברך בשעת קנייה ולמדת משם ג"כ שאם לא בנה ולא קנה אלא שנתנה לו שמברך הטוב והמטיב אע"ג שבגמ' שלנו לא חלקו בה, בתוספות כתבו שלא נאמרה ברכה זו אלא בקונה כלים שאין דרך לקנותם תמיד שאדם שמח ונהנה בקנייתם אבל כלים דקים שאדם קונה אותם תמיד ושאין שמח בקנייתם כגון מנעלים או חלוק אינו מברך מתורת חובה ואין נראה לי אלא כל כלים במשמע, זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא בארנוהו:

המשנה הששית מברך על הרעה מעין הטובה כלומר שיברך על הרעה הטוב והמטיב וכן המברך על הטובה מעין הרעה ר"ל שיברך על הטובה דיין האמת הרי זה כעין תפלת שוא, ופרשו בגמ' אע"פ שאפשר קרוב להיות רעה נמשכת אחר טובה זו או טובה נמשכת אחר רעה זו כגון שטובה זו שהוא מברך עליה דיין האמת הוא שמצא מציאה ומתירא שמא יודע למלך ויהא חובשו עליה ומתוך יראתו מברך דיין האמת, וחמ"מ הואיל ותועלתו מצוי עכשיו והיזקנו אינו וודאי אין ראוי לברך אלא הטוב והמטיב, וכן על הרעה כגון שנכנס הנחל בתוך שדהו אלא שמחשב שלמחר יהנה ממנו שיזבל לו שדהו והוא רוצה לברך על שם סופו ואעפ"כ אין לו לברך אלא על שמצוי עכשיו, הצועק על מה שעבר הרי זו תפלת שוא שהרי אי אפשר להשתנות והביא משל על זה כגון שהיתה אשתו מעוברת ואומר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא שהרי כבר נוצר אם זכר ואם נקבה ומ"מ דוקא אחר מ' יוום אבל תוך מ' יום אין תפלתו שוא, וכן אם היה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר ואומר יהי רצון שלא יהא זה בתוך ביתי הרי זו תפלת שוא שאין ראוי לו להתפלל על מה שאפ היה אי אפשר שלא להיות וכשהתפלל על מה שאין באפשר טעה ותפלתו שוא ושקר, אבל יש לו להתפלל שינצל ממנו או לבטוח בשם שאינה בביתו שהבוטח בשם אין תוחלת שלו נכזבה כבר אמר והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכן אמר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה', ואמרו ז"ל האי קרא מרישיה לסופיה מידריש, ומסופיה לרישיה מידריש, כלומר שלאיזה מהם יש לו משמעות מרישיה לסופיה מידריש מה טעם משמועה רעה לא יירא משום דנכון לבו בטוח בה', והוא הבטחה לצדיק שלא יתיירא מן הפורענות, ומסופיה לרישיה מידריש אינו הבטחה אלא הודעה שמי שלבו נכון ובטוח לא יהא לבו הומה להתיירא שאין יראה ראויה לצדיק אלא בדברי תורה שמא ישכח או שמא יכשל בהוראה, הא במלי דעלמא לא, זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה דבר שלא בארנוהו:

המשנה השביעית הנכנס לכרך מברך שתים אחת בכניסתו והוא שמברך לשם שהכניסו לשלום, ואחת ביציאתו שיברך את השם שהוציאו לשלום ובן עזאי אומר ד' ב' של תפלה וב' של הודיה והוא שבכניסתו מברך ב' אחת קודם שיכנס שיתפלל שיכינסהו שם לשלום ואחת אחר שנכנס שיודה על שהכניסו לשם לשלום, ושתים ביציאתו אחת קודם שיצא שיתפלל שיוציאהו משם לשלום ואחת אחר שיצא שיודה על שהציאהו משם לשלום, והלכה כבן עזאי, ולעולם נותן הודאה על מה שעבר כגון אחר שנכנס ואחר שיצא שאין לשון תפלה על מה שכבר עבר וצועק על מה שעתיד לבא כגון קודם שיכנס וקודם שיצא שלשון תפלה מונח על העתיד, זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא נסח ברכות אלו הוא שבכניסתו הוא אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתכניסנו לכרך זה לשלום, בשעת יציאתו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתוציאני מכרך זה לשלום כך תוליכני לביתי או למחוז חפצי לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ואין צריך לעמוד בהם ר"ל להתעכב ולא להחזיר פניו לעזרה ולא להזכרה ומלכות:

ברכה זו הן בברכה שבתחילה הן בהודאה שבסוף אינה צריכה אלא למי שנכנס לכרך שאין בתי דינין מצויין בו ולא אימת מלכות ומכין וחובטין שלא מן הדין ואדם צריך לרחמי בוראו ואע"פ שאמרו בגמ' כן דוקא לחיוב אבל מ"מ התירת רשות לאדם לברך כן על כל מקום שהוא נכנס, ולא עוד אלא שגדולי הפוסקים אין מחלקים בה, ונראה שהם גורסים אלא אימא אף בכרך שדנין והורגין בו, ולשטה הראשונה גורסים אלא אימא בכרך שאין דנים והורגים בו:

מי שנכנס לבית המרחץ אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתכניסי לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מזו ומכיוצא בזו לעתיד לבא ולא יארע בי דבר קלקלה ועון, וכשיצא משם יאמר ברוך שהצילנו מן האור ויראה לי ענין זה שחמי טבריא וכו' וכיוצא בהן:

הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה כי אל רופא חנם אתה, וכשיוצא אומר ברוך רופא חנם:

מכלל דכי קנה וחזר וקנה כיון שיש לו כלי אחר שקנה הוא עצמו אינו צריך לברך דאפילו ר' יוחנן לא אמרה אלא מפני הקניה:

לישנא אחרינא אמרי לה לא שאנו אלא שלא קנה וחזר וקנה כיוצא בזה אבל קנה וחזר וקנה כיוצא בזה והוא עדיין בידו אין צריך לברך:

ור' יוחנן אמר אפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך דעל כל כלי שקונה מחדש הנאתו מתרבית:

מכלל דכי יש לו כיוצא בו שלא קנאה דברי הכל ואפילו רב הונא מודה דמברך. וקיימא לן כלישנא בתרא וכר' יוחנן דאפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך וכן פסקו התוספות והראב"ד ז"ל. בדר' מאיר גרסינן ויש לו כיוצא בהן אין צריך ובדר' יהודה בין כך ובין כך צריך:

אלא ר' יוחנן דאמר כמאן דהא ר' יהודה דוקא יש לו קאמר ולא בקנה וחזר וקנה:

מברך על הרעה מעין הטובה פירוש על רעה שהיא כעין טובה מברכין כמו על רעה גמורה:

והיכי דמי כגון דשקל בדקא וכו' דהשתא מיהת רעה היא:

ועל הטובה שהיא כעין רעה נמי מברך הטוב והמטיב דאף על גב דמסתפי דילמא שמעי ושקלי לה מיניה השתא מיהת טובה היא - ואיכא נוסחי דכתיב בהו במתניתין מברך על הרעה מעין על הטובה וכו' והצועק על מה שעבר. ואכולהו קאמר הרי זו תפלת שוא שאם בירך על הרעה כמו שמברך על הטובה (וכו' והצועק) דהיינו הטוב והמטיב והיכי דמי בשקל בדקא הרי זו תפלת שוא:

גמ' כח דהתירא כו' עי' רש"ל פסחים ק"ב ע"א ד"ה להודיעך כחו ועי' א"ר סי' כב:

שם כל היכי דדרשת להאי קרא כעין זה לקמן סג ע"א:

רש"י ד"ה שלא יהא סנדל שלא תתעבר. עי' נדה דף כה ע"ב תוס' ד"ה קמ"ל:

מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין עַל הַטּוֹבָה, הֵיכִי דָּמִי? כְּגוֹן דְּשָׁקִיל בִּידְקָא בְּאַרְעֵיהּ. נראה לי בס"ד לכך אחר אותיות רָעָה יש שפ"ו [386] מספר ישולם [386], רצונו לומר משכחת לה 'אחר שתגיע לו רעה להיות לו נזק, ישולם נזקו' דפסקא שירטון, ואחר טּוֹבָה יש אותיות גוז"י דמשכחת לה 'אחר שהגיעה לו הטובה גזזו לה עיניה', דשמע מלכא ושקיל לה וגוזי מלשון (תהילים עא, ו) מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי בְּךָ, (ירמיהו ז, כט) גָּזִּי נִזְרֵךְ, ובשם רבינו האר"י ז"ל כתבו המפרשים דמפרש בזה הכתוב (תהלים לב, ו) עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, פירוש החסיד יתפלל שתזמין לו מציאה שהוא טוב בהווה, אף על פי שאפשר שיהיה לו רע להבא דשקל לה מלכא, אך לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים שהוא רע בהווה יתפלל אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, אף על פי שהתכלית יהיה טוב דמסקא שירטון עד כאן דבריו וש"י.

מִשְׁנָה הַצּוֹעֵק עַל מַה שֶּׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, כֵּיצַד? הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאוֹמֵר: "יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר", הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאוֹמֵר: "יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יְהֵא בְּתוֹךְ בֵּיתִי", הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. יש להקשות למאי נקיט שני אופנים דסגי בחדא? ונראה לי בס"ד דאי נקיט מְעֻבֶּרֶת בלבד הוה אמינא הוי תְּפִלַּת שָׁוְא מפני שהוא מפרש שתלד זכר ואולי העובר הוא נקבה, מה שאין כן בצווחה אינו מזכיר צווחה בתפלתו, אלא אמר שֶׁלֹּא יְהֵא בְּתוֹךְ בֵּיתִי, ואפשר בכהאי גוונא לא הוי תְּפִלַּת שָׁוְא, ואי נקיט צְוָחָה בלבד הוה אמינא אף על גב דלא הזכיר צְוָחָה סתמו כפירושו דעל צְוָחָה ששמע קאמר תפלה זו, ודילמא האי צְוָחָה ששמע היא כבר בתוך ביתו, מה שאין כן מְעֻבֶּרֶת לא קאמר שיהיה עובר זה זכר, אלא אמר "יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר" ואפשר לפרש תפלה זו לאו על עיבור זה הוא מתפלל אלא על עיבור שתתעבר אחרי זה. ומה שאמר לְאַחַר שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ נראה לי בס"ד, על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל לאה בחינת עצם לכך היא דינא קשיא, ורחל בחינת בשר לכך היא דינא רפיא, ולזה אמר אשמעינן בזה רבותא שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ, שאף על פי שהיא בחינת עצם דינא קשיא דנה דין זה לזכות את אחותה בו.

מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר אָמַר מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. מקשים והלא הלל עניו סגי הוה ואיך אומר דברים אלו שנראין דברי יוהרא חס וחלילה? ונראה לי בס"ד דהגוף נקרא בַּיִת, כמו שנאמר (קהלת יב, ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וחלק הנפשיי עומד בְּתוֹךְ הַבַּיִת שהוא 'הגוף', והלל אומר מֻבְטָח אֲנִי שאין זה הצער של צְוָחָה זו בְּתוֹךְ בֵּיתִי, רצונו לומר אינו נוגע לחלק הנפשיי אפילו אם הוא נוגע אלי, אלא נוגע לחלק הגשמי דוקא. ומה שאמר הַהוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב, נראה לי בס"ד אחר ע"ז ג ' יש פחד, כי עֹז היא הַתּוֹרָה והיא משולשת אוריין תליתאי, יש פחד שתתקיים כמו שיש לו פחד בעבורה.

אִתְרַחִיש לֵיה נִיסָא קָם עַל עֲמוּדָא חָדֶא נראה לי בס"ד רמזו לו מן השמים זכותו רב והוא לבדו כדאי שיתקיים העולם עליו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על עמוד אחד העולם מתקיים וצדיק שמו, שנאמר (משלי י, כה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. והא 'דשזיב מאה וחד' נראה לי בס"ד, היה מספר זה בהשגחה לרמוז כל אלו ניצלו בזכות רבי אבהו ולא בזכותם, והניצול בזכות הצדיק הוא ניצול על פי מדת החסד, אבל הצדיק עצמו ניצול בגבורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק (ישעיהו מו, יב) הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה, אלו צדיקים, שכל העולם נזון בצדקה, והם נזונין בזרוע, ולכן הוו מאה וחד כמנין מיכאל [101] שהוא שר החסד.

כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אַתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת יש להקשות מה ענין אֱמֶת יש ברפואה? ונראה לי בס"ד יש רופא נותן סמנים לחולה וקם מחליו, אך אותם סימנים הזיקו לו בענין אחר שנעשה עקר וכן הנקבה עקרה שלא תוליד, וזה אינו ניכר בשעת הרפואה אלא אחרי זה, וכן אפשר שיהיה לו קלקולים אחרים ואינם נכרים לפי שעה, אבל הקב"ה רוֹפֵא נֶאֱמָן הוא שרפואתו אֱמֶת! כלומר אמיתית שאינה עושה קלקול בדבר אחר כלל.

וְרַפֹּא יְרַפֵּא מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת קשא למאי אצטריך לכפול הלשון ד'וְרַפֹּא יְרַפֵּא'? ונראה לי בס"ד מעשה בשני חכמי ישראל היו מהלכין בדרך, וראו לפניהם א' מוכה שחין מצטער מאד, אמרו לו עשה סם פלוני ופלוני ותתרפא, והיה אדם אחר הולך אחריהם נושא קופה תרמוסין מבושלים למכור, אמר להם אתם החכמים נכנסים בעניינים שאינם שלכם, ומימי לא ראיתי חכם מרפא כי החכם עסקו בתורה ומה לו אצל רפואות?! ועוד איך אתם דוחקים לעשות דבר נגד רצון הבורא, שהקב"ה נתן לו צרעת, לזה ואתם רוצים להסירה ממנו?! אמרו לו החכם מחוכם בכל דבר ואין זה חידוש, ועוד מה אתה נושא? אמר להם תרמוסים מבושלים. אמרו לו הקב"ה ברא תרמוסים אלו מרים כלענה, ואתה עברת רצונו ועשית אותם מתוקים?! אמר להם כך דרכו של הקב"ה בורא כמה דברים שהם חסרים ורוצה שהאדם יבא ויתקנם, אמרו לו גם זה נתן לו צרעת ורוצה שהאדם ירפא אותו ממנה! עד כאן. והנה תיקשי למה לא אמרו לו ראיה זו ממה שאמר הכתוב וְרַפֹּא יְרַפֵּא, שהיא ראיה מן התורה, והשיבו לו דבר מסברה? אך נראה דאם יאמרו לו פסוק זה ישיב שהפסוק איירי בחולי הבא לאדם על ידי אדם ולא על ידי שמים, ובזה אני מודה שרשאי אדם לרפאת, לכך אמרו לו דבר על פי הסברה, ובזה יתיישב דקדוק הנזכר, דאם לא היה הכתוב כופל הלשון הייתי מפרש דלא ניתן רשות לרופא לרפאת אלא רק חולי ומכה הבא על ידי אדם, ובפרט דהאי קרא בחבורה הבאה על ידי אדם איירי, לכך כפל הכתוב הלשון וְרַפֹּא יְרַפֵּא לרבות כל דבר, הן הבא על ידי אדם הן הבא על ידי שמים.