מסכת ברכות דף נ״ג עמוד ב׳

לא יאותו ממש שאפילו לא נהנה ממנו מברכין עליו ומאי עד שיאותו עד שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדים סמוך לו ואז מברכים עליו אפי' הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו:

בפנס בעששית:

יאותו ממש עומד בסמוך:

וכמה הוא צריך להיות בסמוך:

מלוזמא משקל:

רב יהודה היה מברך על אור שבבית אדא דיילא ורחוק מביתו היה רב יהודה לטעמיה דלא בעי סמוך:

רבא מברך אדבי גוריא בר חמא סמוך לביתו היה רבא לטעמיה דאמר סמוך בעינן:

אין מחזרין על האור אם אין לו אור א"צ לחזר אחריו:

באכילה מרובה ד' מילין כך פירש"י ולי נראה דזה מועט יותר מאכילה מועטת אלא נראה לפרש איפכא אכילה מרובה כל זמן שהוא צמא דאין שם קצבה אבל מועט ד' מילין:

והייתם קדושים אלו מים אחרונים דוקא להם שהיו רגילין ליטול ידיהם אחר הסעודה מפני מלח סדומית אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בינינו ואין אנו רגילין ליטול אחר הסעודה אין הנטילה מעכבת עלינו לברך ומיהו אנשים מעונגים הרגילין ליטול ידיהן אחר הסעודה ודאי להם מעכבת הנטילה לברך ברכת המזון וצריכים ליטול את ידיהם קודם בהמ"ז:

הדרן עלך אלו דברים

כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של ציפורי הא פירשוה בתלמוד ארץ ישראל כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע ובגמ' דאין עומדין [בירושלמי הלכה ב] אמרו העונין אמן צריכין ליתן עיניהם בנר ועיניהם בכוס:

היתה אור טמונה לו בחיקו או בפנס או שראה שלהבת ואין משתמש לאורה או משתמש לאורה ולא ראה שלהבת אין מברך עד שיראה שלהבת ומשתמש לאורה. נראה דפנס אינו כעין עששית שרואה השלהבת מתוך העששית דההיא כרואה שלהבת חשבינן ליה, ואע"פ שגוף העששית מפסיק, אפילו הכי ראיה חשבינן ליה. וכאותה שאמרו בשלהי מי שמתו (לעיל ברכות כה, ב) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, מ"ט צואה בכסוי תליא מלתא והא מכסיא, ערוה ולא יראה בך ערות דבר כתיב (דברים כג, טו) והא מתחזיא. ועוד דהא לא משכח משתמש לאורה ולא ראה שלהבת אלא כדקיימא בקרן זוית, ואם איתא משכחת לה באור טמונה בפנס או בעששית שאינו רואה שלהבת ממש אלא ודאי כדאמרן. ושלשה חלוקין קתני: האחד, שאינו רואה שלהבת ולא משתמש לאורה אע"פ שנרו תפוש בידו והיינו אור טמונה בחיקו או בפנס, הב', שמשתמש לאורה ואינו רואה שלהבת כגון דקיימא בקרן זוית, והג', רואה שלהבת ואינו משתמש לאורה למ"ד בדקיימא ברחוק ולמ"ד (בדרביא) [בדכביא] ואזלא. אבל עומד בעששית ורואה שלהבת מתוך העששית הרי זה כרואה שלהבת ומשתמש לאור ומברכין עליו.

רב הוה מברך אדבי אדא דיילא, אביי הוה מברך אדבי גוריא בר חמא, רבה אדבי רב בר חמוה. איכא מ"ד דמהכא שמעינן דלא יאותו ממש אלא כל שיכול להשתמש לאורה ואפילו ברחוק מקום דהני כולהו ברחוק מקום הוא ואפ"ה מברכין עליו. וליתא, דרב דמברך אדבי [אדא] דיילא, אזיל לטעמיה דאמר לא יאותו ממש, ורבה ואביי נמי כותיה סבירא להו. ואנן כרבא קיימא לן וכעולא וחזקיה נמי דמפרשי ויאותו לאור בעינן. ופשטה דמתניתין נמי הכי משמע דקתני עד שיאותו לאורו, וכ"פ גאון ז"ל. והני מתנייתא דלעיל דהיה מהלך חוץ למדינה וכו', אפשר נמי דהנהו בשיכול להשתמש לאורן מיירי. וכ"כ הראב"ד ז"ל.

אר"י אמר רב אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות כתב הראב"ד ז"ל: וכל שכן על הבשמים דאינה אלא הנאה דנפשיה, ואור דנקט לרבותא נקטי דכיון דעל האור דמעשה בראשית מברך, סלקא דעתך אמינא ליהדר קא משמע לן דלא. והני מילי במוצאי שבת, אבל על אור ששבת ביום הכיפורים איכא למימר דמהדר, לפי שהיא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין בו.

מחלוקת בשוכח אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ודוקא בפת וכסתמא דמתניתין דקתני מי שאכל, אבל יין אין צריך לחזור למקומו. והוא הדין לאוכל ענבים תאנים ורמונים שכל שאינו טעון אלא ברכה אחת לבסוף אין טעון ברכה לאחריו במקומו. אלא שראיתי לרבנו אלפסי ז"ל שכתב בפרק ערבי פסחים (פסחים קא, ב), דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דגן, שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ובתוס' נראה כסברא הראשונה.

בעידן מיפטרינהו עונין פירוש: בשעה שמברכין לפטור עצמן על אכילתן, אף על פי שאינה אלא לחינוך דמכל מקום חנוך מצוה היא. ורבנו שלמה זכרונו לברכה פירש בשעה שמברכין כשמפטירין בבית הכנסת או בשעה שקורין בתורה.

היה אור טמון בחיקו קמ"ל דאע"ג דאוחזו בידו בחמום אינו מברך. או בפנס יש שאמרו שאינו עששית דודאי בעששית מברך כיון שרואה שלהבת שבפנים כדאמרינן בפ' מי שמתו גבי ערוה בעששית, אלא פנס הוא כלי שמונח בו שאינו רואה שלהבת כלל. אבל בירושלמי מצאתי היה אור טמון בחיקו או בפנס או לתוך ספקלריא וזהו כעין עששית:

והא דאמרינן דגחלים לוחשות מברך עליהן כל שמכניס לתוכן קיסם ודולק מאליו איירי כשעשויות להאיר וכיון שהן לוחשות עד שהקיסם דולק מאליו כשלהבת חשיבי ולא כגחלת. והראב"ד ז"ל כתב דכל אור שאינו עשוי לכבוד אעפ"י שהוא להיסק ולא להאיר מברכין עלי' כל שהוא כשלהבת. וקיי"ל דאין מברכין על האור עד שיאותו ממש לאורו. כלומר שיהא קרוב לו בכדי שיכיר בין מטבע למטבע כרבא דהוא בתרא וכל הנך מתניאתא דלעיל דמהלך חוץ לכרך כשהוא קרוב כזה עסקינן וכן גחלים לוחשות בשראויות לכך להכיר בהן בין מטבע למטבע, ולא קיי"ל כרב יהודה והנך אחריני דאמרי כל שעומד אצלו ומשתמש לאורו מברך עלי' אפילו ברחוק מקום. ומיהו לא בעינן משתמש ממש אלא כל שהוא בכעין שיעורא שפירשנו וכן דעת הראב"ד ז"ל. וקיי"ל דאין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות וה"ה אהדם דהנאה דנפשיה היא ואין מחזרין עליה וכל דכן נמי הוא אבל על האור שהיא כברכת שבח ס"ד ניהדר קמ"ל. הראב"ד ז"ל. ובענין ברכת האור כתב הרמב"ן ז"ל שאינה ברכת הנהנין דא"כ כל שנהנה ממנו יברך עליו ואפי' בכל הלילות אלא שלא חייבו חכמים ברכת הנהנין אלא בהנאות שנכנסות לגוף כגון אכילה וריח שהנשמה נהנית ממנו אבל שאר דברים אעפ"י שיש בהן הנאה לא וברכת האור אינה אלא כעין שבח כברכת יוצר המאורות ובורא חושך דלפי שאין אדם יכול להשתמש בלילה אלא באור האש והאי האש בלילה כמו אור השמש ביום ובדין היה שיברך בכל לילה אלא כיון שתשמישו של אש צריכין לו אף ביום ומשתמשין בו כל היום לא ראוי לומר שיברך עליו אחר שעד עכשו נשתמש בו ולא בירך כעין יושב בחנותו של בושם וכעין ברכת השבח שאינה אלא בזמן שרואהו לפרקים אבל במוצאי שבת ויום הכפורים שעד עכשיו לא נשתמש בו ראוי לברך ולשבח בעת שמשתמש בו ומפני זה אין מחזרין על האור כמו שמחזרין לברך ברכת השבח אלא בשעה שרואה במקרה יברך, ומה שאין מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ביום הכפורים מפני שאין אנו משבחין במעשה בראשית אלא על מה שנברא באותה שעה והווה כל שעה אבל מה שיוצא מן העצים ומן האבנים אינו ממעשה בראשית אבל במוצאי שבת מפני שהיתה תחלת ברייתו בזו הלילה ומן האבנים יצא שהקישן זו בזו כדאיתא בפרקי דר' אליעזר כיון דכן רצו לרמוז לזה בברכה. ומ"מ בין בשבת בין ביום הכפורים אין מברכין על אור שלא שבת דכיון שלא שבת ולא פסק תשמישו הוה ליה כשאר הלילות ואף על גב ששימש לחיה או לחולה או עששית דולקת מ"מ כיון שעכשו ניתוסף היתר ראוי לברך עליו:

מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך יש אומרים דבכל דבר שטעון ברכה לאחריו מן התורה אמרינן דצריך לחזור למקומו לב"ש בשוכח ולב"ה במזיד. והרב אלפאסי ז"ל כתב בערבי פסחים טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דייסא אין טעונין במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ויש אומרים דדוקא פת שחייב בג' ברכות החמירו ולא בדבר אחר:

עד מתי יברך עד שיתעכל המזון במעיו, ואר"ז כל זמן שאינו רעב והאמר ריש לקיש לעיכול כדי הילוך ד' מילין והא דלא מני לה בהדי לגבל ולתפלה דאמר ריש לקיש גופיה משום דלא פסיקא ליה דאיכא חילוק בין אכילה מרובה למועטת אי נמי דלא דמי דהתם ד' מילין דוקא והכא שיעור כדי ד' מילין:

אסיקנא דחייב לענות אמן אעפ"י שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה:

אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע מואכלת ושבעת וברכת אלא שממהרין שכר למברך וכו':

וה"מ בעידן דגמרי פירוש שלומדין אבל בעידן מיפטרינהו כלומר שהם מברכין לפטור עצמן אעפ"י שאין להם חיוב אלא שאביהם מחנכן עונין אחריהם אמן כן פירש הראב"ד ז"ל. ורש"י ז"ל גריס אפטרינהו. ופי' שאומרים הפטרה בצבור וקמ"ל דכיון דתקון רבנן דקטן יכול להפטיר עונין אמן אחריו. והראב"ד ז"ל הקשה דא"כ אפי' קורא בתורה נמי דהא תנן קטן קורא בתורה ומתרגם ומאי שנא הפטרה דנקט:

כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה וילפינן לה ממאי דכתיב והייתם קדושים. ומשמע דוקא המברך אבל האחרים אינן צריכין ליטול ידיהם דאחריני תקנתא דרבנן היא כדמשמע בחולין ודי להם ליטול ידיהם אחר ברכה. ויש מי שכתב דדוקא לדידהו שהיה דרכם ליטול ידיהם ולסוך שמן ואי לא נטיל הוי מזוהם אבל לדידן לית לן בה. ונמצא בתשובות הגאונים דמים אחרונים מברך עליהם על רחיצת ידים. ובדברי הגאונים האחרונים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. וכתב הראב"ד ז"ל דלא פליגי דכל היכא שאכל תבשיל וכיוצא בו שידיו מזוהמות מברך עליהם דהא מקרא נפקא ודוקא המברך לבדו אבל אם לא אכל דבר מזוהם אינו חייב ליטול מפני זוהמתו אלא מפני מלח סדומית שזו אינו מצוה אלא חובה לשמור גופו ואין מברכין עליה ודי לו ליטול ידיו אפי' לאחר ברכה:

​ המשנה השמינית והכונה בה לבאר בה ענין הנר ולומר שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כלומר עד שיכין עצמו כל כך להתקרב לו שיוכל להשתמש לאורו ממקומו ולהכיר בין מטבע למטבע אע"פ שלא נשתמש וזהו הקרוי בגמ' יאותו ממש ומה שביארנו ברואה אור חוץ למדינה שהוא ברחוק מקום מפרשים אותה באורה גדולה שאף הוא יכול להשתמש בה ממקומו, ורב יהודה אמר בגמ' לא יאותו ממש אלא כל שרואה אותו אע"פ שאין יכול ממקומו להשתמש לאורה הואיל ואלו מתקרב לו היה ראוי להשתמש לאורו, ואין הלכה כן אלא יאותו ממש, וכן מי שמפרש יאותו ממש שישתמש בה ומביא ראיה ממה שאמרו בב"ר מנין שאין מברכין על האור עד שיאותו לאורו שנא' וירא ויבדל, כתבו גדולי המפרשים שהוא שבוש שהקב"ה לא נשתמש לאורה אלא שנראית עמו כדכתיב ונהורא עמיה שרי, וכן בזו הואיל וממקומו יכול להשתמש בה אע"פ שלא נשתמש, ואין לפסוק דלאו יאותו ממש מדרב יהודה הוא מבדרך דנורא דבי אדא דיילא אע"פ שהיה רחוק ממנה וכן רבה אדבי גוריא בר חמא ואביי אדבי בר חבו [הג"ה בגמ' איתא בר אבוה] דההיא רב יהודה לטעמיה דאמר לא יאותו ממש ורבה ואביי סוברים כמותו, ומ"מ הלכה כרבא דיאותו ממש, ועכשיו נהגו להשתמש לאורה מקודם ולהסתכל בצפרנים, ויראה הטעם מתוך ששיעור יאותו לאורו הוא הבחנה בין שני דברים נתפשט המנהג להסתכל בהם כדי להבחין בין צפורן לבשר, ולאלו שכופפים אצבעותיהם להבחין בין צל של אצבעות לצל שאר מקומות שביד, ובתשובת קדמונים מצינו הטעם מפני שהם דברים שהגדול מצוי בהם ולסימן טוב עושין כן, ובשם מדרשות שמענו שמקודם שחטא אדם הראשון היה כל עורו דומה לצפורן וכשחטא הפשיטו ממנו ולא השאיר לו ממנו אלא בראשי אצבעותיו וכשנברא האור במוצאי שבת ונסתכל בו וראה שנשאר לו ממנו ושמח ומתוך כל נהגו להסתכל בצפורן ויש בזה הערה למבינים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן מי שהיה לו נר טמון בחיקו או שהיה מביאה בפנס שהאור שולט בחוץ ואינו נראה אין מברכין עליו, ומה שביארנו למעלה בעששית מפרשים אותו בשעצמו של אור נראה לו וכן מי שראה שלהבת ולא נשתמש לאורו ופרשוה בגמ' כגון נר שהיה מיטפטף להכבות הואיל וחשוך כל כך עד שאילו יתקרב לו אין אורה שלו שולטת להשתמש בו אין מברכין עליו, וכן נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת ופרשוה בגמ' כגון שהשלהבת עומדת בקרן זוית אין משתמש לאורה:

ולענין ביאור מיהא יש שואלים מה הוצרך להעמיד נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת בשעומדת בקרן זוית והלא אף בשל פנס כן, עד שפרשו שהפנס אין אור הנר שבתוכו שולט מבחוץ והרי הוא כנר טמון בחיקו, ושלשה דינים הוזכרו בשמועה זו, אחד שאינו רואה שלהבת ואינו משתמש לאורה, והוא טמון בחיקו או פנס, והשני רואה שלהבת ואין משתמש לאורה כגון ברחוק מקום או בשהיה סמוכה לכבוי, והשלישי נשתמש לאורה ואינו רואה כגון דקיימא בקרן זוית והוא הדין לעששית גבוהה שאין השלהבת נראית מלמעלה, ומ"מ גדולי הדור כתבו שכל שהשלהבת נראית לו אף מאחורי מחיצות העששית ומשתמש לאורה מברכים עליה שאף זו ראיה היא כמו שאמרו צואה בעששית מותר לקרות שמע כנגדה ערוה בעששית אסור מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא, ערוה בראיה תליא מלתא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא מתחזיא:

ברכה זו שהותקנה לנר במוצאי שבת לא שיהא אדם צריך לחזור על הנר כדי לברך עליו כשם שאדם צריך לחזור על השופר או על הלולב אלא שאם נזדמן לו שראה נר חייב לברך עליו, ומגדולי המפרשים פרשו כן אף בבשמים, ולא עוד אלא שעושים אותה ק"ו שאם על האור שמברכים עליו מצד שנברא במוצאי שבת והוא זכר למעשה בראשית אינו צריך לחזור אחריו, בשמים שאינן אלא להנאת עצמו לא כ"ש, ומ"מ נראה שעל הבשמים מחזרים שלכבוד שבת הותקנו להודעת נשמה יתרה, ואף הם כתבו שבמוצאי יום הכיפורים מחזירין עליו שאין טעם ברכת האור באותו הפרק מטעם בריאתו אלא שלטעם שהיינו אסורים בו כל היום ועכשיו מותרים והויא לה כעין הבדלה שתבדיל בין יום זה לשאר ימים טובים ולדעתי אין הדברים נראים שא"כ היה לו לומר אין מחזירים על האור במוצאי שבת ולא שיאמר סתם אין מחזרין על האור ואם מפני שנאסר לנו והותר עכשיו הרי נכלל בכלל הבדלה, ומ"מ כבר נהגו כל העם לחזור אחריהן ולברך:

פירשו בתלמוד פסחים שמברכים על האור במוצאי יום הכפרים כשם שמברכים עליו במוצאי שבת וכשם שאין מברכים במוצאי שבת אלא על אור ששבת מעבירה כך מוצאי יום הכפריים ומה שהופרש ביניהם הוא שבמוצאי שבת מברכים אף על האור שנברא עכשיו כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ובמוצאי יום הכפרים אין מברכין אלא על אור שדלק כל היום או שהודלק היום בהיתר או שהודלק עכשיו מאור שדלק כל היום או מאור שהודלק בהיתר, וטעם הדברים לדעתי שטעם ברכת האור אינה שוה לשניהם שברכת האור במוצאי שבת הוא על שם שהאור נברא במוצאי שבת וכ"ש זה שתחלת ברייתו במוצאי שבת שראוי לברך עליו אבל ברכת האור במוצאי יום הכפרים אינה מטעם זה שאם לא כן היינו מברכים לה במוצאי יום הכפורים שחל להיות באמצע שבת אלא טעם שלה מפני שתשמישו של אש נאסר ביום הכפורים יתר על שאר ימים טובים שהותר לנו תשמישו בכל אוכל נפש שרובו על ידי האור ואנו מברכים למי שברא מאור זה שנאסר לנו היום, וקצת מפרשים מפריזין על מדותיהם לומר שאין מברכין אלא על אור שהיה דולק כל היום או שהודלק בהיתר מבעוד שהוא בעצמו נאסר אבל כל שהודלק מבין השמשות ואילך אין מברכין עליו, ואין נראה לי שמאחר שמאותו שהודלק ממנו היה ראוי לברך עליו הוא ואפילו עמוד שני מ"מ כחו של ראשון בשני, ובשם גאונים ראיתי שישראל שהדליק מעכו"ם אע"פ שבמוצאי שבת מברכים עליו אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים שהרי עיקרו נאסר ר"ל עמוד ראשון, ואם תמצא לומר על תוספת הוא מברך הרי עכשיו נברא והוא שנהגנו להדליק מנר של בית הכנסת לפי שאין אור של ישראל מצוי בבתים אבל נר עצמו של בית הכנסת אינו צריך ואדרבה, שמא לכבוד הם עשויים כנ"ל, אלא שאפשר שאף הם עשויות לקרוא לאורן בסדרים ומ"מ במוצאי יום הכפורים שחל להיות בשבת אין אנו צריכים לכך כלל שהרי מכח שבת אנו מברכים עליו:

המשנה הט' מי שאכל וכו', כונת המשנה לבאר שראוי לאדם שלא לזוז ממקום שסועד בו עד שיברך ונחלקו עכשיו במי שאכל ושכח ולא בירך והלך לו ונזכר על שכחתו ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר ואע"פ שפת ויין טעונים ברככה לאחריהם במקומם ומסבה שאני, ופרשו בגמ' שאם עשה כן במזיד אף ב"ה מודים שצריך לחזור למקומו ולברך, לא נחלקו אלא בשוכח והלכה כב"ה בשוכח וכן נראה דעת גדולי הפוסקים, אלא שגדולי תלמידיהם פוסקים כב"ש הואיל ופת ומיני דגן טעונים ברכה לאחריהן במקומם ומ"מ בפירות אפילו על אותן שמברכים עליהם ברכה מעין ג' ואפילו במזיד דיו לברך במקום שנזכר:

ועד אימתי יכול לברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו, ושיעור זה כל זמן שכח אכילה זו מעמידתו בלא רעהב ושיעור זה באכילה מועטת, אבל באכילה מרובה עד ד' מילין, ויש שואלים היאך לא מנאוה במס' פסחים (מ"ו ע"א) בהדי גבול ועיבוד ותפלה ונטילה ששיעורן ד' מילין, ואינה שאלה חדא דהנהו ד' מילין דוקא וזו כדי שיעור זה, ועוד דהנהו צריך לחזור אחריהם וזו צריך ליזהר שלא להתעכב כל כך, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:

המשנה העשירית בא להם יין בתוך המזון ואין להם יין אלא הוא ואין שם אלא כוס אחד מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון בלא כוס שאין ברכה טעונה כוס וב"ה אומרים מניחו עד לאחר המזון ומברך ברכת המזון על הכוס וסומך לה ברכת היין ושותהו, והלכה כב"ה למצוה כמו שביארנו למעלה, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר:

בד"ה באכילה מרובה ד' מילין כך פירש"י ול"נ דזה מועט יותר מאכילה כו' עכ"ל נראה כוונתם דשיעור ד' מילין הוא מועט והוא יותר שייך לעיכול מאכילה מועטת ודו"ק:

בד"ה והייתם קדושים כו' אבל אנו שאין מלח סדומית כו' אין הנטילה מעכבת כו' עכ"ל וקרא אסמכתא בעלמא הוא וע"ש ברא"ש וק"ל:

היה אור טמון בחיקו קא משמע לן דאף על גב דאוחזו בידו בחמום אינו מברך. או בפנס יש שאמרו שאינו עששית דודאי בעששית מברך כיון שרואה שלהבת שבפנים כדאמרינן בפרק מי שמתו גבי ערוה בעששית. אלא פנס הוא כלי שמונח בו שאינו רואה שלהבת כלל. אבל בירושלמי מצאתי היה אור טמון בחיקו או בפנס או לתוך ספקלריא וזהו כעין עששית:

והא דאמרינן דגחלים לוחשות מברך עליהן כל שמכניס לתוכן קיסם ודולק מאליו איירי כשעשויות להאיר וכיון שהן לוחשות עד שהקיסם דולק מאליו כשלהבת חשיבי ולא כגחלת. והראב"ד ז"ל כתב דכל אור שאינו עשוי לכבוד אף על פי שהוא להיסק ולא להאיר מברכין עליו כל שהוא כשלהבת:

וקיימא לן דאין מברכין על האור עד שיאותו ממש לאורו כלומר שיהא קרוב לו בכדי שיכיר בין מטבע למטבע כרבא דהוא בתרא. וכל הנך מתניאתא דלעיל דמהלך חוץ לכרך כשהוא קרוב כזה עסקינן. וכן גחלים לוחשות בשראויות לכך להכיר בהן בין מטבע למטבע. ולא קיימא לן כרב יהודה והנך אחריני דאמרי כל שעומד אצלו ומשתמש לאורו מברך עליו אפילו ברחוק מקום. ומיהו לא בעינן משתמש ממש אלא כל שהוא בכעין שיעורא שפירשנו וכן דעת הראב"ד ז"ל. וקיימא לן דאין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות והוא הדין אהדס דהנאה דנפשיה היא ואין מחזרין עליה וכל דכן נמי הוא. אבל על האור שהיא כברכת שבח סלקא דעתא ניהדר קא משמע לן. הראב"ד ז"ל. ובענין ברכת האור כתב הרמב"ן ז"ל שאינה ברכת הנהנין דאם כן כל שנהנה ממנו יברך עליו ואפילו בכל הלילות. אלא שלא חייבו חכמים ברכת הנהנין אלא בהנאות שנכנסות לגוף כגון אכילה וריח שהנשמה נהנית ממנו אבל שאר דברים אף על פי שיש בהן הנאה לא. וברכת האור אינה אלא כעין שבח כברכת יוצר המאורות ובורא חושך דלפי שאין אדם יכול להשתמש בלילה אלא באור האש והאי האש בלילה כמו אור השמש ביום. ובדין היה שיברך בכל לילה אלא כיון שתשמישו של אש צריכין לו אף ביום ומשתמשין בו כל היום לא ראוי לומר שיברך עליו אחר שעד עכשיו נשתמש בו ולא בירך כעין יושב בחנותו של בושם וכעין ברכת השבח שאינה אלא בזמן שרואהו לפרקים. אבל במוצאי שבת ויום הכפורים שעד עכשיו לא נשתמש בו ראוי לברך ולשבח בעת שמשתמש בו. ומפני זה אין מחזרין על האור כמו שמחזרין לברך ברכת השבח אלא בשעה שרואה במקרה יברך. ומה שאין מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ביום הכפורים מפני שאין אנו משבחין במעשה בראשית אלא על מה שנברא באותה שעה והווה כל שעה אבל מה שיוצא מן העצים ומן האבנים אינו ממעשה בראשית. אבל במוצאי שבת מפני שהיתה תחלת ברייתו בזו הלילה ומן האבנים יצא שהקישן זו בזו כדאיתא בפרקי דר' אליעזר כיון דכן רצו לרמוז לזה בברכה. ומכל מקום בין בשבת בין ביום הכפורים אין מברכין על אור שלא שבת דכיון שלא שבת ולא פסק תשמישו הוה ליה כשאר הלילות. ואף על גב ששימש לחיה או לחולה או עששית דולקת מכל מקום כיון שעכשיו ניתוסף היתר ראוי לברך עליו:

מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך יש אומרים דבכל דבר שטעון ברכה לאחריו מן התורה אמרינן דצריך לחזור למקומו לבית שמאי בשוכח ולבית הלל במזיד. והרב אלפאסי ז"ל כתב בערבי פסחים טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דייסא. אין טעונין במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ויש אומרים דדוקא [ב]פת שחייב בשלש ברכות החמירו ולא בדבר אחר:

עד מתי יברך עד שיתעכל המזון במעיו ואמר ר' זירא כל זמן שאינו רעב:

והאמר ריש לקיש לעיכול כדי הילוך ארבעה מילין והא דלא מני לה בהדי לגבל ולתפלה דאמר ריש לקיש גופיה משום דלא פסיקא ליה דאיכא חילוק בין אכילה מרובה למועטת. אי נמי דלא דמי דהתם ארבעה מילין דוקא והכא שיעור כדי ארבעה מילין:

אסיקנא דחייב לענות אמן אף על פי שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה. אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה:

אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע מואכלת ושבעת וברכת אלא שממהרין שכר למברך וכו':

מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנְקֵי בָּרֹאשׁ הַבִּירָה לֹא יַעֲלֶה וְיִטְלֶנָה קשא מה דמיון לזה התם אם לא יעלה יאבד הארנקי לגמרי, אבל הכא יברך במקום שנזכר ואינו מפסיד הברכה? ונראה לי בס"ד הכי קאמרי מי ששכח ארנקי היתכן שיתאפק ולא ירוץ ויעלה בעצמו כדי ליטלנו, אלא ימתין עד שישלח אחרים להביאו, הא ודאי אין דרך העולם בכך שהאדם בהול על ממונו, ואף על פי שאפשר לשלוח אחר יהיה הוא רץ לעלות מהר להביאו, ואם כן אם בשביל חיבת ממונו עולה הוא בעצמו, לכבוד שמים לא כל שכן שיטרח ויחזור הוא בעצמו לברך?!

מוּטָב דַּאֲמִינָא לְהוּ, אִנְשָׁאִי יוֹנָה דְּדַהֲבָא נראה לי בס"ד לא הוציא שקר חס וחלילה אלא כונתו על ברכת המזון שיש בה ד' ברכות, ראשונה הזן מתחלה באות ה"א דיונ ה, שניה ברכת הארץ מתחלת נוֹדֶה לְּךָ הוא נו"ן דיו נ ה, שלישית נקראת על שם ירושלם שיש בשם זה 'ששה אותיות', כי ירושלים כתיב בחד יו"ד וזה אות ואו"ו די ו נה, ורביעית הטוב והמטיב שעיקר הברכה נתקנה בשביל שני תיבות אלו, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה כדאמר לעיל, וב' תיבות הטוב והמטיב הם 'עשרה אותיות', וזו היא אות יו"ד ד י ונה, ולכן לברכת המזון כינה אותה בשם יוֹנָה. אי נמי נראה לי בס"ד הגוף רוצה מזונו וסעודתו, והנפש גם כן רוצה מזונה, אך הגוף צועק וקורא על מזונו, ואי אפשר לבא לידי שכחה מה שאין כן הנפש אינה צועקת, וידוע כי הנפש מכונית בשם יוֹנָה, כי היא מסוד המלכות שנקראת יוֹנָה, ולזה אמר אִנְשָׁאִי יוֹנָה דְּדַהֲבָא, שהזהב הוא נוקבא, רצונו לומר שכחתי מזון שלה, והם הבינו הדברים כפשוטן. והא דאשכח ארנקו דזהב ולא דכסף, נראה לי בס"ד דידוע בית שמאי שרשם במידת הגבורה ובית הלל בחסד, וכמו שאמרו בזוהר הלל ושמאי דרגין דאברהם ויצחק, ולכן בית שמאי תמיד מחמירין, ובית הלל מקילין, והזהב הוא גבורה, לכן כיון שרצה להחמיר כסברת בית שמאי ששרשם בגבורה שהוא סוד זהב אשכח ארנקא דדהבא, ולכן אותו תלמיד שרצה לזלזל בסברת בית שמאי במידי דלא פליגי עלייהו בית הלל, שעשה במזיד שגם בית הלל מודים בזה אכלו אריה שהוא בסוד הגבורה, כי אריה [216] גימטריא גבורה [216] כנודע, ומה שהיתה המציאה ארנקי שהוא כיס ולא צרור של זהב? כי ארנקי הוא כיס דוגמת כוס לרמוז שזה היה שכר ברכת המזון שטעונה כוס. ברם בהאי עובדא מקשים, מה שנאמר מהך דרבי טרפון שהטה לקרות כדברי בית שמאי כדאיתא לעיל (דף י)? ונראה לי בס"ד התם מוכחא מלתא שעבר על דברי בית הלל, כיון שהיה מהלך כדרך ועמד והטה כדי לקרות, אבל הכא לא מוכח שחזר בשביל הברכה, אלא אולי שכח איזה דבר וחזר להביאו, ושכחה כזו מצויה בעוברי דרכים, ואפילו אם לא נעשה לו הנס ולא היה מוצא ארנקי והיה מברך וחוזר גם כן לא מנכרא מלתא, דאין הכי נמי הוא חזר בשביל ששכח חפץ ולא מצא ונזכר על הברכה ובירך שם, ועוד יש בזה תירוץ פשוט, דדוקא אם יעשה כבית שמאי משורת הדין בזה יענש שעבר על דברי בית הלל, אך אם הוא יודע ומודה שהדין כבית הלל, ואינו מכווין לעשות כבית שמאי אלא דרך חסידות וחומרא ולאו משורת הדין והחיוב, אין זה עובר על דברי בית הלל וברוך יהיה, יען שגם בית הלל הם היו בכמה דברים מחמירים על עצמם דוקא לעשות כבית שמאי. ובזה נתרץ בס"ד קושית מהרש"א ז"ל, שהקשה אמאי היה צריך להביא כאן דרשה של מצות מגינות עליהם, כי אם היה צריך שיאמר הטעם משום דכנסת ישראל אמתילא ליונה, וזה הדבר כבר ידוע ונזכר בכמה מקראות שקראה יונה, ומה שתרץ מהרש"א ז"ל על זה דוחק. ומה שתירץ הרב ספר חסידים ז"ל קשה מאד, חדא אפילו לפי דרך שהיו כולם גוים או רובם הנה בודאי לא חזרו כי אם המתינו, וכן נראה מבקשתו דאמר אנטרו לי, ועוד אפילו אם ילכו ולא ימצאו כלום לא היה מוחזק לשקרן חס וחלילה, דדילמא עבר אדם באותו מקום ולקחה קודם בואם, אמנם בזה החילוק שכתבנו יבא נכון, דידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל על מה שאמרו הנותן סלע לצדקה על מנת שיחיה הרי זה צדיק גמור, והלא שכר מצות בעתיד לבא, ותרצו דוקא שכר מצות דחיוב בעתיד לבא, אבל בעושה יתר על החיוב ובמידת חסידות יש שכר גם בעולם הזה. ועל דרך זה אמרו גם כן על מאמר רבותינו ז"ל במצות המנגינות בעולם הזה, דגם כן תקשי והלא שכר מצות בעתיד לבא, ותירצו דאם עושה יתר על חיוב ומידת חסידות תגין גם בעולם הזה עד כאן, ולפי זה מה שנאמר בדרשה זו מה יונה וכו' אף ישראל מצות מגינות עליהם איירי במצות שעושים טפי מחיובם, ולזה הביא דרשה זו כאן כדי לתרץ בזה הקושיא, דלא תיקשי על רבה בר בר חנה איך עביד כבית שמאי ולא עוד שקבל שכר, ובזה נתיישבה הקושיא כי כמו דמאמר זה איירי בעביד בתורת חסידות יתר על חיובו, כן רבה בר בר חנה עביד דבר זה בתורת חסידות לא שנתכוין לקיים דברי בית שמאי בתורת חיוב מן הדין, ולכך הצליח דהנה שכרו אתו שמצא ארנקא דדהבא.