בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ברכות דף כ״ה עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף כ״ה עמוד ב׳

    מסכת ברכות דף כ״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 25 קטעים ממוספרים, כ־725 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בטופח ע"מ להטפיח איכא בינייהו ת"ק בעי על מנת להטפיח ור' יוסי מחמיר:

    לימא תנא סתמא כר' אליעזר והלכה כמותו:

    דילמא לותיקין קאמרה מתני' עם הנץ החמה אבל לכ"ע עד שלש שעות:

    והרי לבו רואה את הערוה קס"ד כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה [ורואה] אותו בשעה שקורא בתורה קרינן ביה ולא יראה בך ערות דבר:

    לא נתנה תורה למלאכי השרת שאין להם ערוה על כרחנו יש לנו ערוה ואין אנו יכולים להשמר מכל זה:

    בעששית לנטירנ"א בלע"ז כלומר מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתיים והיא נראית:

    בכסוי תליא מילתא וכסית את צאתך:

    כל שהוא מעט:

    ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 25b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    והרי לבו רואה את הערוה פירש ר"י מדפריך גמרא הכי בפשיטות משמע דלבו רואה את הערוה אסור אלא דרבינו שמעיה תלמידו של רש"י פסק כת"ק דלבו רואה את הערוה מותר ומיהו בסמוך משמע דאסור דלא פליגי הני אמוראי אלא בעקבו רואה את הערוה אבל בלבו רואה את הערוה כ"ע מודו דאסור:

    והלכתא נוגע עקבו אסור וטעמא דגזרינן נוגע עקבו שמא יגע בידיו:

    גרף של רעי פי' רש"י של חרס בלוע משמע לפירושו אבל כלי דלא בלע כגון זכוכית אפשר דשרי:

    ובלבד שיטיל בהן רביעית מים אבל בגרף אפשר דלא מהני מים:

    Tosafot on Berakhot 25b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רב נסים גאון

    לימא תנן סתמא כר' אליעזר דאמר עד הנץ החמה (דאמר) [עיקר] מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בפירקא קמא (דף ט) דהא מסכתא:

    מאן שמעת ליה דאמר כל הבית כולו כד' אמות דמי ר' שמעון בן אלעזר. עיקר דבריו של ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא דעירובין (פ"ב) ובגמרא בפרק עושין פסין (עירובין דף כב.) אמר רבי שמעון בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר אפילו בית ה' כורין אפילו בית י' כורין מותר שמעינן מיהא דר' שמעון היה מתיר לטלטל כל כי האי שיעור' מפני שתשמישו לדירה וכולו כד' אמות דמי ליה:

    אמר רב יוסף בעו מיניה מרב הונא פחות מג' כלבוד דמי עיקרא דהא מילתא דכל פחות מג' כלבוד דמי שנוי במשנה ובהרבה מקומות וגם בתוספתא ואנו מזכירים מה שנמצא בידינו במסכת כלאים בפרק קרחת הכרם (משנה ד) שנינו מחיצת הקנים אם אין בין קנה לקנה ג' טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זה כמחיצה ובתוספתא נמי דכוותה ובפרק קמא דעירובין (דף טז:) מקיפין ג' חבלים כו' מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו ג' טפחים ובגמרא דהאי פירקא (שם דף טז.) תא שמע ג' מדות במחיצה כו' והיא שנויה בתוספת' כלאים (פרק ד) ובמתני' (סוכה פרק א דף טז.) המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה משום דנפקא לה מתורת לבוד והא דאמרינן הכא עשרה רשותא אחריתי היא איתיה לעיקרא בפירקא קמא דשבת (דף ו.) בברייתא דתנו רבנן ד' רשויות לשבת כו' [וכן בסוכה דף ה ע"ש]:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 25b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    והלא לבו רואה את הערוה כלומר: שהוא עם הערוה בתוך המים, אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש, דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה, ואוקימנא בעכורין, הראב"ד ז"ל.

    אמר רבי יוחנן צואה כל שהוא מבטלה ברוק, אמר רבא וברוק עבה ירושלמי (הלכה ה): ר' זעירא ורבי יעקב בר זבדא הוו יתבין חמון צואתה, קם ר' יעקב בר זבדא ורקיק עלה, אמר ליה ר' זעירא כמן ימה לטיגני. ופירש הראב"ד ז"ל שאין הרקיקה מועלת אלא בשרקק לאלתר אבל לאחר שעה (ו)[נ]בלע והולך ואינו מציל.

    דבוקה בסנדלו מהו, תיקו וכתב הראב"ד ז"ל דהוי תיקו דאסורא ולחומרא.

    כמה יטיל לתוכו מים כל שהוא רבי זכאי אומר רביעית. פירוש: אפילו מי רגלים עצמן הרבה, דהא דומיא דכל שהוא דאמר תנא קמא, קאמר ר' זכאי רביעית, והיינו דאמר רב יוסף לשמעיה עייל לי רביעתא דמיא במשיכלא, לומר דבהכי סגי ואפילו מטיל לתוך משיכלא מי רגלים מרובין. והלכתא כר' זכאי ובין בתחלה בין בסוף צריך רביעית, וכדאמר ליה ר"י לשמעיה ולא אמרי בכי הא ראשון ראשון בטל, דהא מי רביעית בתוך מי רגלים מרובים בטלין הן מן הדין, אלא שהקלו חכמים בדבר הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד עמוד מדרבנן. ודוקא בכלי שאינה כליין דאילו בכליין אפילו נשפכו ממנו מימי רגלים אסור לקרות כנגדן, כדתניא לעיל כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדו, ואינו מועיל בנתינת מים להכשיר הכלי עצמו, וטעמא משום דכיון דרגיל בכך מזוהם טפי, וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן נראה באמת מדקתני בסמוך גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן אף על פי שאין בהן כלום, ומי רגלים עצמן אסורין עד שיטיל לתוכן מים. אלמא למי רגלים מועיל נתינת מים לתוכן אבל לכלים עצמן אינו מועיל. ובתוס' נסתפקו בכך והן הקלו דדוקא בכלי חרס דבכל התלמוד גרף של רעי היינו של חרס אבל של עץ ושל זכוכית ושל מיני מתכות שרי.

    גירסת כל הספרים כך היא אמר רב יוסף בעאי מיניה מרב הונא מטה פחות מג' כלבוד דמי או לא. א"ל לא ידענא ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' מהו, לא שני, י' ודאי לא איבעיא לי. אמר אביי שפיר עבדת דלא איבעי לך כל עשרה רשות אחריתי היא. ואליבא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר אחר המטה קורא מיד דכמחנה אחר דמי קא מבעיא ליה, כלומר דלרבן שמעון בן גמליאל דאמר דמטה חוצצת ומחנה אחר היא, מטה פחותה משלשה ומשלשה ועד י' חוצצת או לא, ולא אפשיטא, ומדאיבעיא ליה לרב יוסף ואליבא דרבן שמעון בן גמליאל קיימא לן כותיה. וכן פסק גאון ז"ל. ותמיהא לי כי היכי דאמר ליה אביי שפיר עבדת דעשרה לא מיבעיא לך דרשותא אחריתי היא, ליקשי ליה פחות משלשה מאי קא מיבעיא ליה דהא בכל מקום כלבוד דמי. ועוד מאי קאמר רבא פשיטא לי פחות מג' כלבוד דמי י' רשותא אחריתי הוא ומג' ועד ד' היינו בעיא דר' יוסף אפילו פחות מג' מיבעיא ליה. ויש לומר בזו דרבא הכי קאמר פחות [מג'] פשיטא לי, ועשרה נמי פשוט דרשותא אחריתי היא, ומג' ועד ט' הוא דאסתפקא, והכי הוא דאיבעיא ליה לרב יוסף אבל פחות משלשה לא אבעיא ליה, והיינו דחדש רבא, דאי לא מאי קא חדש ומאי קאמר.

    אמר רבא גלימא אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי כלומר: אף על פי שהגלימא אינה כרוכה עליהן מלמטה אלא נתונה עליהן מלמעלה בלבד.

    Rashba on Berakhot 25b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    ריטב"א

    מתני' ירד לטבול כו' ואם לאו יתכסה במים ויקרא.

    [גמרא] אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש תרתי אשמעינן דאעפ"י שכל גופו עומד על הצואה מותר ועוד דאע"ג דזה הכיסוי אינו קבוע והוא עומד לינטל חשבינן ליה כיסוי מעליא:

    דבוקה בסנדלו מהו מילתא דרבא גופיה מיבעיא ליה שמא הא דאמר רבא דוקא בגומא שאינה דבוקה בסנדלו או דילמא אורחא דמילתא נקט בגומא משום דמכסיא שפיר וה"ה לסנדלו תיקו:

    ת"ר כמה יטיל לתוכן מים פירוש לתוך מי רגלים כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית. אמר ר' נחמן מחלוקת לבסוף, פירוש שקדמו מי רגלים והטיל מים לבסוף אבל לכתחלה שקדמו המים דברי הכל כל שהוא דראשון ראשון בטל אצל המים שהיו שם מתחלה:

    עייל לי רביעתא במשכלתא כר' זכאי יש אומרים דכלי שעמדו בו מי רגלים והוא קבוע לכך ודאי אסור לעולם ואין לו ביטול במים כדאיתא לעיל כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא ק"ש כנגדו ואינו מועיל נתינת המים להכשיר גוף הכלי וטעמא משום דכיון שהוא רגיל בכך הוי מזוהם טפי וכן נראה בסמוך ולפי זה האי משכלתא לא היה קבוע לכך אלא דזימנא חדא איתרמי הכי. ואי נמי דדוקא כלי חרס אין להם ביטול משום דמאיסי טפי אבל שאר כלים של מתכות או של זכוכית אם נתן בהם מים מותר. והלכתא כר' זכאי ובין בתחלה בין בסוף רביעית וכדאמר ליה רב יוסף לשמעיה ולא אמרינן בכי הא ראשון ראשון בטל וודאי רביעית מים בתוך מי רגלים מרובין מדינא בטילי אלא דרבנן הקלו בדבר הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד העמוד לא אסירי אלא מדרבנן:

    בין לפני המטה בין לאחר המטה פירוש דלעולם אסור לקרוא ק"ש בעוד שאלו בבית. רשב"ג אומר לאחר המטה קורא וכו', ומסקנא דהכי קאמרינן לאחר המטה קורא מיד, כלומר כיון שהמטה מפסקת ביניהם אעפ"י שאין בה רוחב ד' אמות אבל לפני המטה דליכא הפסק מרחיק ד' אמות וקורא. רשב"א אומר אפי' בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או יניחם תחת המטה דסבר דכולו בית כד' אמות דמי. בעיין איפשיט מתניתא קשיין אהדדי שהסברות הפוכות דמאי דאמר רשב"א לעיל אמר רשב"ג הכא. איפוך בתרייתא דתיקום כקמייתא:

    מאן שמעת ליה דאמר כולו בית כד' אמות דמי רשב"א היא כתב רש"י ז"ל לא ידענא באיזה מקום אמר רשב"א האי סברא, ורבינו חננאל ז"ל פירש דשמעינן ליה התם במס' עירובין פרק שני דאמר רשב"א התם כל היקף שתשמישו לדירה כגון הדיר והסהר והגינה אפי' בת חמשת כורין הרי הן כרשות אחד ומותר לטלטל בכולו כיון שהוקף מתחלה לדירה דכוליה חשיב כד' אמות. ומקשין בתוס' להאי פירושא מתרי אנפי חדא דאיך נלמוד לק"ש מטלטול שבת שזה אינו תלוי בזה כלל ועוד דהתם בעירובין הל' כרשב"א דליכא מאן דפליג והכא פסק רבא דלא כותיה הילכך היכי ילפינן זה מזה, ולאו מילתא היא דלאו קשיא היא כלל דמה שהקשו שאין ללמוד ק"ש מטלטול שבת והוא אם לא היה אומר רשב"א לענין ק"ש כלום והיינו רוצים לידע דעתו בק"ש מה יאמר בה ונשמעינה מהתם האמת הוא שלא היינו יכולים להוכיח משבת דלא דמי אבל השתא דשמעינן דאיירי רשב"א הכא בק"ש והתם נמי וספק לנו איזה סברא אמר מסתמא יש לתלות דמה שסובר התם סובר הכא ויכולין אנו להוכיח דעתו מהתם דכיון דלא הוי תחלת הוכחה איפשר לעשות כן והקושיא אחריתי דהתם הלכה כרשב"א וכאן לית הלכתא כותיה מקושייתם הראשונה אנו למידים תירוצה שאין תלויה זו בזו כלל ומפני זה התם הלכתא כותיה והכא לא:

    Ritva on Berakhot 25b · Sefaria · מהדורה: Berakhah Meshuleshet, Warsaw, 1863. · Public Domain

    מאירי

    כבר ביארנו שכל שלבו רואה את הערוה אסור לקרות ולהתפלל, ומה שאמרו יתכסה במים ויקרא פירושו בעוכרן ברגליו אם אינם עכורים אבל צלולים אסור, ואין המים נדונים כטלית אבל שאר איברים הרואים את הערוה מותר, מכאן אמרו היה עקבו רואה את הערוה מותר, אבל נוגע אסור והוא הדין לכל אבר הנוגע ובלבד באבר שדרכו להתכסות שמתגלה עכשיו:

    צואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה שרוקק עליה וקורא, ובלבד שיקרא תיכף לרקיקה שהרוק נימוק והולך ושוב אינו מבטל את הצואה כך פרשו בתלמדו המערב, ר' זעירי ור' יעקב חמן צואה קם ר' יעקב ורק עליה אמר ליה ר' זעירי כמן ימא לטיגני, וכן כתבו גדולי המפרשים על צואה שכסוה בכלי או בעפר ובטל ריחה שמתפללים כנגדה דוקא בעוד שהעפר מתפשט יפה עליה ואינו נבלע בתוכה:

    היתה צואה בעששית של זכוכית ונמצא שהזכוכית מחיצה מפסקת בינו ובינה אע"פ שהיא נראית מכל מקום מותר לקרות כנגדה ואם היה רואה בדרך זה ערוה מאחורי מחיצה זכה אסור:

    היתה צואה בגומא מעמיד רגלו המנועל על הגומא וקורא אבל אם היתה הגומא נמוכה עד שנמצאת הצואה דבוקה בסנדלו בשעה שמעמיד רגלו עליה אסור, ויש אומרים שבדיעבד יצא הואיל ובסוגיא נשארה בספק:

    לא סוף דבר שהערוה אוסרת בישראל לבד אלא אף אם היה אחד מעובדי האלילים עומד לנגדו אסור לקרוא ק"ש שהרי אף בבני נח כתיב וערות אביהם לא ראו אבל ערות בהמה אינה אוסרת, ערות הקטן מגדולי המחברים פירשו שהיא מותרת ולמדנו מדבריהם על המוהל שצריך לכסות הערוה בשעה שמברך על המילה או שמא בקטנים כל כך לא נאמר כן והרבה מהמפרשים הקלו בכך, הא מילת גדול בודאי צריך לכסות או להחזיר פניו, ויש נוהגים אף בקטן להחזיר פניהם מעט לצד אחר:

    אשה שישבה לה בעפר תיחוח עד שנתכסו בה עגבותיה ופניה של מטה, קוצה חלתה ערומה ואין בכך כלום כמו שביארנו למעלה:

    אע"פ שאמרנו שמי רגלים אסור לקרות כנגדן אם שפך עליהם מים מותר, אפילו היו מי רגלים כנוסים לתוך כלי נותן לתוכן רביעית מים וקורא, הן ששפך לשם את הרביעית קודם שיהיו מי רגלים לתוך הכלי הן ששפכו אחר שהיו שם מי רגלים ומגדולי המחברים כתבו שצריך רביעית לכל מי רגלים של פעם אחת:

    מה שאמרנו שהמים מבטלים לא נאמר אלא כשהן בכלי שאין מיוחד בכך אבל גרף ועביט אע"פ שאין שם רעי ומי רגלים אסור לקרות כנגדן אפילו אין בהם ריע רע מפני שהם בית הכסא ואין בטול מים מועיל בהם, וכן כל מה שהתרנו בבטול מים דוקא שאין ריח רע מגיע לו מהם, ויש אומרים בגרף ובעביט שאם רחצו יפה במים מותר כל שאין ריח רע יוצא ממנו, וכן אם נתן את הגרף או את העביט לתוך כלי אחר אע"פ שהוא מיוחד לכך כדרך שמשימין העביט של זכוכית בתיק שלו מותר, וכן יש אומרים דוקא בעביט של חרס אבל בשל מתכת אינו מאוס כל כך ומותר:

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Berakhot 25b · Sefaria · מהדורה: Wikisource · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה הרי לבו כו' מדפריך תלמודא הכי בפשיטות משמע כו' עכ"ל ולכאורה אין זו הראייה מכרעת דה"נ פריך והרי עקבו רואה כו' ואנן פסקינן הלכתא דעקבו רואה מותר ויש ליישב דהיכא דאתמר הלכתא אתמר אבל בלבו דלא אתמר הלכתא אזלינן בתר פשיטות הפירכא ומיהו בלאו הכי ק"ק הך פירכא והרי עקבו רואה כו' דכיון דכבר השיב לו דקסבר ת"ק לבו רואה שרי מכ"ש דקסבר ת"ק עקבו רואה דשרי לפי סברת התוס' לקמן דטפי אית לן למשרי בעקבו רואה מבלבו רואה ודו"ק:

    בד"ה גרף של רעי כו' זכוכית אפשר דשרי עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה ובלבד שיטיל בהן כו' כצ"ל נ"ל ומיירי במי רגלים גופיה אבל בזכוכית נראה דאין צריך רביעית מים אם אין בהם כלום וכן נראה מדברי הרא"ש והטור ע"ש:

    סליק פרק מי שמתו

    Chidushei Halachot on Berakhot 25b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    שיטה מקובצת

    ומסקנא דכוליה עלמא רישומן ניכר שרי והכא בטופח על מנת להטפיח איכא ביניהו - תנא קמא סבר לא נבלעו כגון שיש בהן טופח על מנת להטפיח כלומר שאם מניח ידו עליהם ואחר כך מניחו על דבר אחר מקבל ממנו ליחות אסורין. נבלעו דאין בהן טופח על מנת להטפיח מותרין. ור' יוסי סבר כל זמן שיש בהם טופח לחוד אסורין. והלכתא כתנא קמא דבטופח לחוד שרי:

    מתני' ירד לטבול כו' ואם לאו יתכסה במים ויקרא [גמרא] אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע - תרתי אשמעינן דאף על פי שכל גופו עומד על הצואה מותר. ועוד דאף על גב דזה הכיסוי אינו קבוע והוא עומד לינטל חשבינן ליה כיסוי מעליא:

    דבוקה בסנדלו מהו מילתא דרבא גופיה מיבעיא ליה. שמא הא דאמר רבא דוקא בגומא שאינה דבוקה בסנדלו או דילמא אורחא דמילתא נקט בגומא משום דמכסיא שפיר והוא הדין לסנדלו. תיקו:

    תנו רבנן כמה יטיל לתוכן מים פירוש לתוך מי רגלים:

    כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית אמר רב נחמן מחלוקת לבסוף - פירוש שקדמו מי רגלים והטיל מים לבסוף:

    אבל לכתחלה שקדמו המים דברי הכל כל שהוא דראשון ראשון בטל אצל המים שהיו שם מתחלה:

    עייל לי רביעתא במשכלתא כר' זכאי יש אומרים דכלי שעמדו בו מי רגלים והוא קבוע לכך ודאי אסור לעולם ואין לו ביטול במים כדאיתא לעיל כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו ואינו מועיל נתינת המים להכשיר גוף הכלי. וטעמא משום דכיון שהוא רגיל בכך הוי מזוהם טפי. וכן נראה בסמוך. ולפי זה האי משכלתא לא היה קבוע לכך אלא דזימנא חדא איתרמי הכי. ואי נמי דדוקא כלי חרס אין להם ביטול משום דמאיסי טפי. אבל שאר כלים של מתכות או של זכוכית אם נתן בהם מים מותר. והלכתא כר' זכאי ובין בתחלה בין בסוף רביעית וכדאמר ליה רב יוסף לשמעיה ולא אמרינן בכי הא ראשון ראשון בטל. וודאי רביעית מים בתוך מי רגלים מרובין מדינא בטילי אלא דרבנן הקלו בדבר הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד העמוד לא אסירי אלא מדרבנן:

    בין לפני המטה בין לאחר המטה פירוש דלעולם אסור לקרוא קריאת שמע בעוד שאלו בבית:

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 25b · Sefaria · מהדורה: Shita Mekubetzet · Public Domain

    גליון הש"ס

    רש"י ד"ה אבל כו' כבר בטלו עי' ע"ז דף עג ע"א תוס' ד"ה כי אתא.

    רש"י ד"ה מאן שמעת ליה כו' לא ידעתי כו' וכן ברש"י שבת טז ע"ב ד"ה למ"ד. יז ע"א ד"ה הניחא. מט ע"ב ד"ה לא זזו. קז ע"ב ד"ה הטפויין. קלח ע"ב ד"ה באדם וד"ה זה הקץ. ערובין מ ע"ב ד"ה דרב אחא. פסחים לד ע"ב ד"ה תנא [פ"א. ד"ה אבל]. קטז ע"ב ברשב"ם ד"ה נצוח. יומא יט ע"א ד"ה שער הדלקה. עב ע"ב ד"ה הא כמ"ד פה ע"א ד"ה ולוי הסדר. סוכה כז ע"ב ד"ה שלא העמיד. כח ע"א ד"ה שיחות. כט ע"א ד"ה בשביל. מז ע"א ד"ה שיר. נב ע"ב ד"ה שבעה. ביצה טו ע"ב ד"ה ופירותיה. כה ע"ב ד"ה צלף. תענית סוף פ"ב ד"ה שמעיה. מגילה יד ע"א ד"ה נבואה. סוטה לז ע"ב ד"ה אלא זה. מט ע"א ד"ה זיו החכמה. קדושין ל ע"א ד"ה לא זזו. ב"ק ה ע"ב ד"ה ולמ"ד. נז ע"ב ד"ה לא א"א. סנהדרין יד ע"א ד"ה טורמוסין. מח ע"ב ד"ה והלא. ע ע"ב ד"ה בפת. שבועות לז ע"א ד"ה לא א"א. זבחים כב ע"א ד"ה והא תנא. נו ע"ב ד"ה לב' ימים. מנחות קה ע"ב ד"ה שמעינן. חולין [מו ע"ב ד"ה נצרר] נ ע"ב ד"ה איסטומכא. נב ע"א ד"ה בר זכאי. נה ע"ב ד"ה והרי. קכו ע"ב ד"ה גולל. קלא ע"א ד"ה תשעה. ערכין י ע"א ד"ה ולא מוסיפין. יא ע"ב ד"ה אלא. יג ע"א ד"ה מתשעה. תמורה טו ע"ב ד"ה כיוצא. כח ע"ב ד"ה כעבד נמי:

    Gilyon HaShas on Berakhot 25b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף כ״ה, עמוד ב׳, בהיקף של כ־725 מילים ב־25 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 25 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 17 מילים

      נפתחת ב״וְהָכָא בְּטוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.…״

    2. קטע 215 מילים

      נפתחת ב״יָרַד לִטְבּוֹל, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת כוּ׳: לֵימָא…״

    3. קטע 316 מילים

      נפתחת ב״אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְדִלְמָא כְּוָתִיקִין. דְּאָמַר…״

    4. קטע 411 מילים

      נפתחת ב״וְאִם לָאו — יִתְכַּסֶּה בְּמַיִם וְיִקְרָא. וַהֲרֵי…״

    5. קטע 523 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאִי תֵּימָא רַבִּי אַחָא…״

    6. קטע 614 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מַיִם צְלוּלִין — ישֵׁב בָּהֶן…״

    7. קטע 725 מילים

      נפתחת ב״וְתָנָא קַמָּא, וַהֲרֵי לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה!…״

    8. קטע 854 מילים

      נפתחת ב״אִתְּמַר: עֲקֵבוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה מוּתָּר, נוֹגֵעַ…״

    9. קטע 945 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: צוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית, מוּתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת…״

    10. קטע 1032 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: צוֹאָה כׇּל שֶׁהוּ, מְבַטְּלָהּ בְּרוֹק.…״

    11. קטע 1149 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה: גּוֹי עָרוֹם אָסוּר לִקְרוֹת…״

    12. קטע 1235 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַּמַּיִם הָרָעִים וְלֹא בְּמֵי…״

    13. קטע 1313 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה יָטִיל לְתוֹכָן מַיִם —…״

    14. קטע 149 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן: מַחֲלוֹקֶת לְבַסּוֹף. אֲבָל בַּתְּחִילָּה,…״

    15. קטע 1521 מילים

      נפתחת ב״וְרַב יוֹסֵף אָמַר: מַחֲלוֹקֶת לְכַתְּחִילָּה. אֲבָל לְבַסּוֹף…״

    16. קטע 1684 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל…״

    17. קטע 1733 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר, אַחַר הַמִּטָּה —…״

    18. קטע 1837 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר…״

    19. קטע 198 מילים

      נפתחת ב״בַּעְיָין אִיפְּשִׁיטָא לַן, מַתְנְיָיתָא קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי: אֵיפוֹךְ…״

    20. קטע 206 מילים

      נפתחת ב״מָה חָזֵית דְּאָפְכַתְּ בָּתְרָיְיתָא? אֵיפוֹךְ קַמַּיְיתָא!…״

    21. קטע 2115 מילים

      נפתחת ב״מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר כּוּלֵּיהּ בַּיִת כְּאַרְבַּע…״

    22. קטע 2243 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּעַאי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא:…״

    23. קטע 2355 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד דָּמֵי.…״

    24. קטע 2453 מילים

      נפתחת ב״רַב אַחַאי אִיעַסַּק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב…״

    25. קטע 2522 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְהָכָא בְּטוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

    יָרַד לִטְבּוֹל, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת כוּ׳: לֵימָא תַּנָּא סְתָמָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר עַד הָנֵץ הַחַמָּה?

    אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְדִלְמָא כְּוָתִיקִין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה.

    וְאִם לָאו — יִתְכַּסֶּה בְּמַיִם וְיִקְרָא. וַהֲרֵי לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה?

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאִי תֵּימָא רַבִּי אַחָא בַּר אַבָּא בַּר אַחָא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: בְּמַיִם עֲכוּרִין שָׁנוּ, דְּדָמוּ כְּאַרְעָא סְמִיכְתָּא, שֶׁלֹּא יִרְאֶה לִבּוֹ עֶרְוָתוֹ.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מַיִם צְלוּלִין — ישֵׁב בָּהֶן עַד צַוָּארוֹ וְקוֹרֵא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹכְרָן בְּרַגְלוֹ.

    וְתָנָא קַמָּא, וַהֲרֵי לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה! קָסָבַר לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה — מוּתָּר. וַהֲרֵי עֲקֵבוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה! קָסָבַר עֲקֵבוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה מוּתָּר.

    אִתְּמַר: עֲקֵבוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה מוּתָּר, נוֹגֵעַ — אַבָּיֵי אָמַר: אָסוּר, וְרָבָא אָמַר: מוּתָּר. רַב זְבִיד מַתְנִי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא הָכִי. רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא מַתְנִי לַהּ הָכִי: נוֹגֵעַ — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, רוֹאֶה — אַבָּיֵי אָמַר: אָסוּר, רָבָא אָמַר: מוּתָּר: לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְהִלְכְתָא נוֹגֵעַ — אָסוּר, רוֹאֶה — מוּתָּר.

    אָמַר רָבָא: צוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית, מוּתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּהּ. עֶרְוָה בַּעֲשָׁשִׁית, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּהּ. צוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית מוּתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּהּ דְּצוֹאָה בְּכִיסּוּי תַּלְיָא מִילְּתָא, וְהָא מִיכַּסְּיָא. עֶרְוָה בַּעֲשָׁשִׁית אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּהּ, ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר״ אָמַר רַחֲמָנָא. וְהָא קָמִיתְחַזְיָא.

    אָמַר אַבָּיֵי: צוֹאָה כׇּל שֶׁהוּ, מְבַטְּלָהּ בְּרוֹק. אָמַר רָבָא: וּבְרוֹק עָבֶה. אָמַר רָבָא: צוֹאָה בְּגוּמָּא — מַנִּיחַ סַנְדָּלוֹ עָלֶיהָ, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. בְּעָא מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא: צוֹאָה דְּבוּקָה בְּסַנְדָּלוֹ — מַאי? תֵּיקוּ.

    אָמַר רַב יְהוּדָה: גּוֹי עָרוֹם אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ. מַאי אִירְיָא גּוֹי? אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי! יִשְׂרָאֵל פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּאָסוּר, אֶלָּא גּוֹי אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ מַהוּ דְתֵימָא, הוֹאִיל וּכְתִיב בְּהוּ ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״, אֵימָא כַּחֲמוֹר בְּעָלְמָא הוּא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִינְהוּ נָמֵי אִיקְּרוּ עֶרְוָה, דִּכְתִיב: ״וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ״.

    וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַּמַּיִם הָרָעִים וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרָה עַד שֶׁיָּטִיל לְתוֹכָן מַיִם. וְכַמָּה מַיָּא רָמֵי וְאָזֵיל? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר לֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בְּמַיִם הָרָעִים וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרָה כְּלָל. וּמֵי רַגְלַיִם עַד שֶׁיָּטִיל לְתוֹכָן מַיִם, וְיִקְרָא.

    תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה יָטִיל לְתוֹכָן מַיִם — כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי זַכַּאי אוֹמֵר: רְבִיעִית.

    אָמַר רַב נַחְמָן: מַחֲלוֹקֶת לְבַסּוֹף. אֲבָל בַּתְּחִילָּה, כׇּל שֶׁהֵן.

    וְרַב יוֹסֵף אָמַר: מַחֲלוֹקֶת לְכַתְּחִילָּה. אֲבָל לְבַסּוֹף דִּבְרֵי הַכֹּל רְבִיעִית. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְשַׁמָּעֵיהּ: אַיְּיתִי לִי רְבִיעֵיתָא דְמַיָּא, כְּרַבִּי זַכַּאי.

    תָּנוּ רַבָּנַן: גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם — אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כְּלוּם. וּמֵי רַגְלַיִם עַצְמָן — עַד שֶׁיָּטִיל לְתוֹכָן מַיִם. וְכַמָּה יָטִיל לְתוֹכָן מַיִם — כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי זַכַּאי אוֹמֵר: רְבִיעִית. בֵּין לִפְנֵי הַמִּטָּה בֵּין לְאַחַר הַמִּטָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְאַחַר הַמִּטָּה — קוֹרֵא, לִפְנֵי הַמִּטָּה — אֵינוֹ קוֹרֵא, אֲבָל מַרְחִיק הוּא אַרְבַּע אַמּוֹת וְקוֹרֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בֵּית מֵאָה אַמָּה — לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ שֶׁיַּנִּיחֵם תַּחַת הַמִּטָּה.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר, אַחַר הַמִּטָּה — קוֹרֵא מִיָּד, לִפְנֵי הַמִּטָּה — מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וְקוֹרֵא, אוֹ דִילְמָא הָכִי קָאָמַר: לְאַחַר הַמִּטָּה — מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וְקוֹרֵא, לִפְנֵי הַמִּטָּה — אֵינוֹ קוֹרֵא כְּלָל.

    תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַחַר הַמִּטָּה — קוֹרֵא מִיָּד, לִפְנֵי הַמִּטָּה — מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בֵּית מֵאָה אַמָּה — לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ שֶׁיַּנִּיחֵם תַּחַת הַמִּטָּה.

    בַּעְיָין אִיפְּשִׁיטָא לַן, מַתְנְיָיתָא קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי: אֵיפוֹךְ בָּתְרָיְיתָא.

    מָה חָזֵית דְּאָפְכַתְּ בָּתְרָיְיתָא? אֵיפוֹךְ קַמַּיְיתָא!

    מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר כּוּלֵּיהּ בַּיִת כְּאַרְבַּע אַמּוֹת דָּמֵי — רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּעַאי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: מִטָּה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּשִׁיטָא לִי דִּכְלָבוּד דָּמֵי. שְׁלֹשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמֹנָה, תִּשְׁעָה, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא. עֲשָׂרָה וַדַּאי לָא מִיבְּעֵי לִי. אָמַר אַבָּיֵי: שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ דְּלָא אִיבַּעְיָא לְךָ, כׇּל עֲשָׂרָה רְשׁוּתָא אַחֲרִיתִי הִיא.

    אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד דָּמֵי. עֲשָׂרָה — רְשׁוּתָא אַחֲרִיתִי הִיא. מִשְּׁלֹשָׁה עַד עֲשָׂרָה — הַיְינוּ דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף מֵרַב הוּנָא וְלָא פְּשַׁט לֵיהּ. אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְכֵן אָמַר בָּאלִי אָמַר רַב יַעֲקֹב בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְרָבָא אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.

    רַב אַחַאי אִיעַסַּק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא, עַיְּילֵיהּ לְחוּפָּה, וְלָא הֲוָה מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא. אֲזַל בָּתְרֵיהּ לְעַיּוֹנֵי, חֲזָא סֵפֶר תּוֹרָה דְּמַנְּחָא. אֲמַר לְהוּ: אֵיכוּ הַשְׁתָּא לָא אֲתַאי סַכֵּנְתּוּן לִבְרִי. דְּתַנְיָא: בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִילִּין אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ אֶת הַמִּטָּה עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ שֶׁיַּנִּיחֵם כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי.

    אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כִּלְיָין, אֲבָל בִּכְלִי שֶׁהוּא כִּלְיָין — אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה מָאנֵי כְּחַד מָאנָא דָּמֵי. אָמַר רָבָא: גְּלִימָא