בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ברכות דף י״ד עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף י״ד עמוד ב׳

    מסכת ברכות דף י״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 25 קטעים ממוספרים, כ־532 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    וה' אלהים אמת לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת:

    כל אמת אמת תפסיה להאי ריהטא של אמת תפסתו לזה:

    הא שמעתתא דרב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא וכו'. ק"ש של ערבית אין קורין בה פרשת ציצית כולה לפי שאין מצות ציצית בלילה אבל מתחילין אותה ומפסיקים בה ומדלגים ואומרים אני ה' אלהיכם אמת:

    לא יתחיל אין צריך להתחיל ויאמר ערבית:

    אתחולי מתחלינן דהא מתחלי במערבא:

    אמר אני ה' אלהיכם דהיינו פרשת ציצית:

    צריך לומר אמת כדכתיב וה' אלהים אמת:

    והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דתנן (לעיל ברכות ד' יב:) מזכירין יציאת מצרים בלילות ואי לא אמר אמת ואמונה ולא אמר פרשת ציצית היכי מדכר יציאת מצרים:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 14b · Sefaria

    תוספות

    ומנח תפילין ומצלי ומהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה וכן בטלית מניח אדם טליתו בין גאולה לתפלה. וכן מצינו שרבי יצחק ברבי יהודה שלח אחר טליתו ושהה השליח וכבר קרא ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו וגמר שמונה עשרה והביא ראיה מהכא מההיא דרב. מ"מ יש לחלק בין תפילין לטלית דעיקר ק"ש ותפלה שייכי בתפילין כדאמר בסמוך כאילו מעיד עדות שקר בעצמו פירוש באדון שצוה שהוא קורא והיו לטוטפת ולאות על ידך ואין. ותפלה נמי כדאמרן קרי ק"ש ומתפלל זו היא מלכות שמים אבל ציצית שאינו אלא חובת טלית שאם יש לו טלית חייב ואם אין לו פטור מציצית ויכול לקרוא ק"ש בלא ציצית ודאי דהוי הפסקה. והרב רבי משה מקוצי היה אומר דאפי' מכאן אין ראיה דמצי למימר הניח תפילין בלא ברכה ולאחר י"ח ממשמש בהם ומברך עליהם ובהכי סגי שגם מותר להתעטף בטלית בעת שידיו מטונפות ואחר שיטול ידיו ימשמש בטליתו ומברך:

    ומכל מצות האמורות בתורה וא"ת וכי ק"ש לא הוה בכלל מצות האמורות בתורה. וי"ל דאי לא תני בהדיא ק"ש הוה אמינא דדוקא הני דלית להו קביעות זמן אבל ק"ש דקביע להו זמן לא הואיל וזמן עובר קמ"ל:

    עולה בלא מנחה ה"ה דמצי למימר בלא נסכים שהרי עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה וגו':

    Tosafot on Berakhot 14b · Sefaria · unknown

    רב נסים גאון

    לאפוקי ממאן דאמר למשנה אינו צריך לברך בעל זו המימרא רב הונא ועיקרה בפרק ראשון (דף יא):

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 14b · Sefaria

    רשב"א

    אמר רב פפא קא סברי במערבא ואמרת אליהם לא הוי התחלה קשיא לי תיפוק ליה דכל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה וכדאמרינן לעיל (ברכות יב, ב) גבי פרשת בלעם, ואם כן האיך היו קורין מיהא אני ה' אלהיכם. ויש לומר דכמו שאין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם התחלה כיון שלא התחיל בעיקר המצוה, הכי נמי אני ה' אלהיכם לא חשבינן ליה בהפסק פרשה כיון שלא אמר מעיקר המצוה כלום. ובהכי נמי ניחא לי הא דפסקינן ליה לקרא דאני ה' אלהיכם ולא אמרי ליה כוליה, ואף על גב דקיימא לן (מגילה כב, א) דכל פסוקא דלא פסקיה ליה משה לא פסקינן ליה. ועוד דהא שפיר למעבד הכי משום דבההוא פסוקא אית ביה יציאת מצרים ותו לא הוה קשיא לן מאי דאקשינן הכא והא בעי לאדכורי יציאת מצרים, אבל במאי דכתבית ניחא לי, דאי הוו אמרי חד פסוקא לא הוה להו רשותא למימריה אי לא אמרי כולה פרשתא.

    הא דאמרינן דאמר מודים אנחנו לך. פירש רש"י ז"ל דלאו הכי בלחוד קאמר, אלא דלא מתחיל אמת ואמונה אלא מתחיל מודים אנחנו וכו' ושרנו לך מי כמוכה באלים וכו' עד גאל ישראל ואומר אחר כך השכיבנו. ואחרים פירשו שכך בלחוד הוא מברך וחותם בה. ודברי הרב ז"ל נראים עיקר.

    אמרי שלוחא הוא דעוית כתבו בתוספות שרבנו יצחק בר' יהודה שלח בשביל טליתו, ושהה השליח ובא בין קריאת שמע לתפלה ופסק ונתעטף בטליתו והתפלל, והביא ראיה מהא דרב. ובתוס' אמרו שאינה ראיה, דשאני תפילין שהוא צורך תפלה כדאמרינן בסמוך (טו, א) כל הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל זו היא מלכות שמים שלימה. ונראים דבריהם, שאם אתה אומר כן אף הוא פוסק לשאר כל המצות דמאי שנא טלית.

    Rashba on Berakhot 14b · Sefaria

    ריטב"א

    כמה מעליא הא שמעתא וכו' כלומר דאמרינן השתא, ואיכא דכותה בתלמודא שהיו מתחילין דבר אל בני ישראל והיו מדלגין עד אני ה' אלהיכם ודוקא בתפלת ערבית והטעם מפני שאין מצות ציצית בלילה וליכא לאקשויי הכא הא דאמרינן לעיל דכל פרשה דלא פסקה משה לא פסקינן דכיון שהיו קורין אותה בבקר כמות שהיא לא הוי הפסק ויש אומרים דמש"ה לא חשיב הפסק דפסוק שלם הוא בסוף אחרי מות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם:

    חייא בר רב אמר אמר אני ה' וכו' משום דכתבי וה' אלהיכם אמת:

    והא בעי לאדכורי יציאת מצרים הוא הדין דהיה יכול להקשות והא בעינן שתים לאחריה אלא דחדא מנייהו נקט והיינו למאן דסבר דאינו אומר אלא מודים אנחנו לך וכו' ואינו חותם בו כלל. אבל רש"י ז"ל פירש שמתחיל מודים אנחנו לך וכו' ושרנו לפניך מי כמוך וכו' עד גאל ישראל וכן כתב הראב"ד ז"ל, דהא בעינן שתים לאחריה:

    מתני' א"ר יהושע למה קדמה שמע וכו' גמרא דין הוא שיקדם שמע לוהי' אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד. וא"ת הכא משמע דללמוד עדיף מללמד והתם משמע דללמד עדיף מללמוד דאמרינן אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. יש לומר דהאי אוקימתא לא קיימי. אי נמי יש לומר דאנן אקריאה קיימינן השתא ובודאי בקריאה עדיף הוא לקרות כמו שהוא הסדר שקודם לומד אדם ואח"כ תלמד:

    רב קרא ק"ש ואנח תפלין וצלי מיתיבי וכו' הא דאקשינן ליה משום דהוה ס"ד דכל פעם היה עושה כן. וא"ת למאי דס"ד השתא דכל זימנא הוי עביד הכי אימתי היה מברך על התפלין א"ת בין הפרקים אינו נכון לומר כן דכל פעם היה פוסק בק"ש, ובין גאולה לתפלה נמי לא איפשר למימר דלעולם לא יהא סומך גאולה לתפלה. ויש לומר שהוא היה מניח אותם בעוד שהוא מתפלל ולא היה מברך עליהם עד לאחר תפלה ואע"ג דאמרינן כל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן איכא למימר כיון דתפלין מצותן כל היום והיא מצוה נמשכת הרי הוא כמברך עליהן עובר לעשייתן דמ"מ עדיין לא נגמרה המצוה ועדיין היא קיימת ועתידה ואעפ"י שכבר עשה קצתה מהניא ברכה לשעבר ולהבא ודכותה בסוכה שמנהננו לישב בה קודם ברכה ועושין קדוש ואח"כ מברכין שכיון שהיא מצוה נמשכת ועתידה עדיין הרי הוא כמברך עובר לעשייתה:

    החופר כוך למת בקבר פי' מתחלה היו עושין מערה ואח"כ במחיצות המערה היו עושין כוכין כדאיתא בבבא בתרא ולפיכך אמר בקבר. פטור מק"ש ומן התפלה וכו', ואע"ג דאמרינן דפטור מכל מצות האמורות בתורה אפילו הכי איצטריך למימר ק"ש תפלה ותפלין מפני שהם יחוד השם ומצות תדירות בכל יום ועוד דק"ש ותפלה זמנן עובר:

    רישא בחד וסיפא בתרי כלומר שאחד חופר ואחד קורא:

    מכל מקום קשיא לרב דקרא ק"ש קודם הנחת תפלין והכא אמרינן איפכא ותו רב מי סבר לה כר' יהושע וכו' כלומר אפי' תמצא לומר דר' יהושע אפי' להקדים קריאה לעשיה קאמר מי סבירא ליה כוותיה שיקדים קבלת עול מלכות שמים לעשיית המצות והאמר רב חייא בר אשי זמנין וכו' ומתני לי פרקין והדר קרי ק"ש, פירוש והלימוד שמלמד תורה לתלמידיו הוא קיום המצות שיש שם דקדוק המצות וריבוץ התורה, ואף על גב דלעיל מייתינן ראי' מהכא למ"ד למדרש צריך לברך דספרי דבי רב הוה מתני להו כדאיתא לעיל והכא אמרינן דראיה הוא למ"ד משנה. איכא למימר דכיון שאין זה מקומו תלמודא לא דייק ודכותה איכא טובא:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Berakhot 14b · Sefaria

    מאירי

    כבר ביארנו בפרק ראשון על פרשת ציצית שאומרים אותה אף בק"ש של ערבית אע"פ שאין לילה זמן ציצית ואע"פ שהעידו בגמ' על קצת מקומות שהיו מדלגין ממנה ענין ציצית אנו אין נוהגין כן, אלא שאומרים אותו בשלימות ומאחר שאומרים אותה אף אנו חייבים לומר אמת ואמונה כלו, ואם לא אמרו לא יצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים אע"פ שהזכירה בנוסח אחר כגון שיאמר מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבין עבדים ושרנו לך שירה חדשה שבחו גאולים וכן כל כיוצא בזה:

    המשנה השלישית למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו', כונת המשנה לבאר טעם סודר הפרשיות והוא שמתוך שראה התנא שפרשת ציצית קדמה בתורה לשאר פרשיות וראה מסדרי הפרשיות והברכות שסדרוה אחרונה לשאר פרשיות, התבונן על סדורם שלא לחנם הוא נקבע כן וראה לומר שאף בפרשת שמע אע"פ שקודמת היא בתורה לוהיה אם שמוע ואין אנו צריכים בה לטעם אחר אעפ"כ כונה יש להם בקדימתה, ופירשו הדבר מפני שפרשה ראשונה יש בה עול מלכות שמים ר"ל התבוננות מציאותו ית' ואחדותו והוא פסוק ראשון וכמו שאמרו בהגדה למלך שנכנס במדינה יצאו בני העיר לקראתו אמרו לו גזור עלינו גזרות, אומר להם קבלו מלכותי ואחר כך תקבלו גזרותי כך הקדימו קבלת עול מלכות שמים בפרשה ראשונה ואחר כך פרשה שניה שיש בה עול מצות לבד, והם תלמוד תורה ותפלין ומזוזות ואע"פ שנזכרו בראשונה מכל מקום עיקר הראשונה לקבל עול מלכות שמים, וכל מה שנזכר בה הוא נמשך לכך, ואין הדבר ניכר בקריאתו שיהא לשם הזכרת עול מצות וקדימת שניה לשלישית מפני שהשניה יש בה הזכרת מצות שנוהגות בין ביום ובין בלילה כגון תלמוד תורה ומזוזה ואע"פ שהתפלין אין זמנן בלילה מכל מקום תלמוד תורה ומזוזה חובתן אף בלילה, אבל שלישית אין בה אלא הזכרת ציצית שאין זמנו אלא ביום, זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, מה שביארנו במשנה שאין זמן ציצית בלילה, מכל מקום בזמן הזה אין אנו חייבים לסלקו בלילה שהרי טליתות שלנו אין בהם תכלת ואם כן הואיל ואין לנו כלאים בטלית שלנו אין אנו צריכים לסלקו אף בשעה שאינה זמן חיוב ואפילו להניחו בלא ברכה מותר:

    ממשנתנו אתה למד שהציצית מצות עשה שהזמן גרמא הוא אחר שאתה פוטרו בלילה ונשים פטורות, ואע"פ שנחלקו בה בברייתא ר' שמעון ורבנן מחייבים בנשים הלכה כר' שמעון שפוטר וכדעת משנה זו, וחכמי צרפת ז"ל יש לקצתם דעת אחרת לומר שחיוב ציצית אף בלילה חייב וכסות לילה כגון מכסה שנתעטף בו או שמיכה אם הביאו ביום פטור, מפני שהם פוסקים על הציצית שהוא חובת מנא, ושמא תאמר ואם כן היאך היא מצות עשה שהזמ גרמא מכל מקום והאיל וכסות המיוחד ללילה פטור מזמן גרמא מיקרי וכמו, שאמרו שם מאי טעמא דר' שמעון אמר קרא וראיתם אותו פרט לכסות לילה, והענין מפני שכסות לילה ביום מילתא דלא שכיחא הוא, ובתלמוד המערב בפרק מי שמתו פירשו שכסות המיוחד ליום וללילה חייבת ביום ולילה, ומטעם זה היו רבנן דנים אותו כמצות עשה שלא הזמן גרמא, ומכל מקום לר' שמעון הואיל ואין זה מצוי זמן גרמא הוא, ונסח דברים שבתלמוד המערב ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ואמר להם אי אתם מודים שמצות עשה שהזמן גרמא הוא שהרי כסות לילה פטורים מן הציצית, ואמר ר' לוי טעמון דרבנן שכסות המיוחד לשניהם חייב בשניהם ומכל מקום הלכה כר' שמעון, וזכר לדבר ממה שתלו זמן קריאת שמע בראיית ציצית כמו שאמרו [לעיל ט:] משיכיר בין תכלת ללבן, אלא שאינו ראה גמורה דמכל מקום אורחא דמלתא נקט, ובלילי אשמורות סליחת נוהגים לברך עליו, וקצת חכמי צרפת היו נוהגים להתעטף באותם הלילת בטלית שאולה כדי להפקיע את הברכה לדברי הכל, ומכל מקום דברים אלו אין זה מקומם וכשנגיע בהם נרחיב בהם את הדרך בע"ה:

    סדור פרשיות של קריאת שמע טעם אחר יש בהם מלבד אותו שהזכרנו במשנה והוא שפרשה ראשונה יש בה ללמוד וללמד ולעשות שהרי נאמר ודברת בם ושננתם לבניך וקשרתם וכו', ושניה אין בה אלא ללמד ולעשות ר"ל ולמדתם אותם וכו' וקשרתם וכו', ומה שכתוב בה לדבר בם על הלמוד הוא נאמר, שלישית אין בה אלא לעשות והוא ענין ציצית:

    החופר כוך למת, וכן המתעסק בצרכי הקבורה פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות, היו שם שנים או יותר מתעסק האחד בקבורה והשני קורא ומתפלל וזה יתבאר יותר בפרק ג':

    מה שביארנו שבקבלת עול מלכות שמים קודמת לקבלת עול מצות, הדברים אומרים להקדים פרשה שיש בה עול מלכות לפרשה שיש בה עול מצות, אבל מכל מקום חובה לאדם להקדים הנחת תפלין ולבישת ציצית קודם שיקרא את שמע וכל הקורא את קריאת שמע בלא תפלין אם עשה זה דרך זלזול הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו כמקבל עול מצות והוא מפקיען, ואם הוא קוראה בלא ציצית והוא לובש כסות המחויב בו הרי כאלו הקריב זבח בלא נסכים, והרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות ישכים ויטהר עצמו ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא את שמע ואחר כך יתפלל, ואם יש לו טלית המחוייב בציצית יצייץ טליתו ויתעטף בו, לא נזדמנו לו תפלין והתחיל בברכות קריאת שמע או בקריאת שמע ונזדמנו לו תפלין מניחן בין הפרקים, יש אומר מניחן שלא בברכה שלא יפסיק ויש שמתירים אף בברכה ואין בידי להכריע, ויש מפרשים אף בין גאל ישראל לתפלה ובין ויאמר לאמת ויציב ובלבד שלא בברכה שאין ברכה מעכבת מצוה, וקצת רבני צרפת עשו בעצמן מעשה אף בציצית ששלחו בשביל טליתם ושלחו שליח ושהה ולא בא עד שסיימו את שמע ופסקו בין שמע לתפלה ונתעטפו ונתפללו, ובתוספות תפשו עליהם שלא נאמר כן אלא בתפלין שהן צורך תפלה וכמו שאמרו הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא את שמע ויתפלל ואלו ציצית לא הזכיר ואם כן אף לשאר מצות יפסיק, ולדעתי אינה תפישה אף הציצית צורך קריאת שמע ומניעתו עדות שקר בעצמו ולא נמנע מלהזכירה אלא מפני שאם אין הכסות ראוי בכך פטור דחובת מנא הוא:

    ולענין ביאור זה שאמרו כאן זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב קדים ומשי ידיה ומנח תפלין וקרי שמע יש שמוחקין ומנח תפלין, דלא ליקשי דרב אדרב ואינו כלום דרב מה שנאמר בו קרא ואנח תפלין פעם אחת הוא שאירע לו כן, והגירסא נכונה יותר כדי שתהא הקושיא מהנחת תפלין שהיא קדימת מעשה למצות קריאת שמע, ומכל מקום מי שמוחק את הגירסא מקשי מתלמוד תורה שהוא מעשה, ועיקר הדברים כגירסא ראשונה:

    מה שביארנו שהדברים אמורים במי שמיקל בהנחת תפלין דרך פירוק עול מצות הוא מפני שיש נמנעין מזה מצד אחר, והוא שהתפלין צריכים גוף נקי ושצריך להזהר שלא יישן בהם ושלא יסיח דעתו מהם וכל שכן שלא יתעסק בשום דבר לכלוך מה שאין כל זה בציצית, ובתלמוד המערב הזכירו במקצת חכמים שהיו נזהרים שלא להניחם אלא בימים ידועים בשנה והיה בהם מי שלא היה מניחם אלא אחר שבאו עליו יסורים ונתרפא שהיה חושב בעצמו שמרקו היסורים את עונותיו והיו סומכים זה למה שנא' הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים, וראה איך הפליגו בכונה כלומר שהן צריכין גוף נקי מעבירות ומהרהורים ואין ראוי להניחם אלא לאחר התשובה, וקצת חכמים נוהגים להניחם בימים שבין ר"ה ליום הכפורים אחר התשובה והטבילה והוודויין והדבר נכון בעיני :

    Meiri on Berakhot 14b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    פירש"י בד"ה ומתני פירקין אלמא מקדים הוא לעסוק כו' עכ"ל לכאורה בפשיטות ה"ל לפרש דפריך מתפילין גופיה דקאמר הכא דמנח תפילין והדר קרי ק"ש וי"ל דמ"ה פירש כך משום דהא דקאמר וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש כו' לא בעי לתרוצי אלא הך דמתני פירקין ולא הא דמנח תפילין דאי לא מטא זמן ק"ש לא מטא נמי זמן תפילין ודקאמר בתר הכי מ"מ קשיא הדר נמי להך קושיא דמנח תפילין ואח"כ קרי ק"ש ולעיל קאמר בהיפך וק"ל:

    תוס' בד"ה ולמה קדמה כו' אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה כו' עכ"ל יש לדקדק לפי זה א"כ מאי קאמר שוב למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר כו' כיון שאין מוקדם ומאוחר בתורה ויש ליישב דודאי היכא דליכא טעמא אנו חוששין להקדים המוקדם ולאחר המאוחר אלא דהכא גבי והיה אם שמוע לשמע איכא טעמא דלית ליה למיחש ויש לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים כמ"ש תוס' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 14b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    כמה מעליא הא שמעתא וכו' כלומר דאמרינן השתא. ואיכא דכותה בתלמודא שהיו מתחילין דבר אל בני ישראל והיו מדלגין עד אני ה' אלהיכם. ודוקא בתפלת ערבית והטעם מפני שאין מצות ציצית בלילה. וליכא לאקשויי הכא [מ]הא דאמרינן לעיל דכל פרשה דלא פסקה משה לא פסקינן דכיון שהיו קורין אותה בבקר כמות שהיא לא הוי הפסק. ויש אומרים דמשום הכי לא חשיב הפסק דפסוק שלם הוא בסוף אחרי מות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם:

    חייא בר רב אמר אמר אני ה' וכו' משום דכתיב וה' אלהיכם אמת:

    והא בעי לאדכורי יציאת מצרים הוא הדין דהיה יכול להקשות והא בעינן שתים לאחריה אלא דחדא מנייהו נקט. והיינו למאן דסבר דאינו אומר אלא מודים אנחנו לך וכו' ואינו חותם בו כלל. אבל רש"י ז"ל פירש שמתחיל מודים אנחנו לך וכו' ושרנו לפניך מי כמוך וכו' עד גאל ישראל. וכן כתב הראב"ד ז"ל דהא בעינן שתים לאחריה:

    מתני' אמר ר' יהושע למה קדמה שמע וכו' גמרא דין הוא שיקדם שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד - וא"ת הכא משמע דללמוד עדיף מללמד והתם משמע דללמד עדיף מללמוד דאמרינן אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. יש לומר דהאי אוקימתא לא קיימי. אי נמי יש לומר דאנן אקריאה קיימינן השתא ובודאי בקריאה עדיף הוא לקרות כמו שהוא הסדר שקודם לומד אדם ואחר כך מלמד:

    רב קרא קריאת שמע ואנח תפלין וצלי מיתיבי וכו' הא דאקשינן ליה משום דהוה סלקא דעתין דכל פעם היה עושה כן. וא"ת למאי דסלקא דעתין השתא דכל זימנא הוי עביד הכי אימתי היה מברך על התפלין. אם תאמר בין הפרקים אינו נכון לומר כן דכל פעם היה פוסק בקריאת שמע. ובין גאולה לתפלה נמי לא איפשר למימר דלעולם לא יהא סומך גאולה לתפלה. וי"ל שהוא היה מניח אותם בעוד שהוא מתפלל ולא היה מברך עליהם עד לאחר תפלה. ואף על גב דאמרינן כל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן איכא למימר כיון דתפלין מצותן כל היום והיא מצוה נמשכת הרי הוא כמברך עליהן עובר לעשייתן דמכל מקום עדיין לא נגמרה המצוה ועדיין היא קיימת ועתידה. ואף על פי שכבר עשה קצתה מהניא ברכה לשעבר ולהבא. ודכותה בסוכה שמנהגנו לישב בה קודם ברכה ועושין קדוש ואחר כך מברכין שכיון שהיא מצוה נמשכת ועתידה עדיין הרי הוא כמברך עובר לעשייתה:

    החופר כוך למת בקבר פירוש מתחלה היו עושין מערה ואחר כך במחיצות המערה היו עושין כוכין כדאיתא בבבא בתרא ולפיכך אמר בקבר:

    פטור מקריאת שמע ומן התפלה וכו' ואף על גב דאמרינן דפטור מכל מצות האמורות בתורה אפילו הכי איצטריך למימר קריאת שמע תפלה ותפלין מפני שהם יחוד השם ומצות תדירות בכל יום. ועוד דקריאת שמע ותפלה זמנן עובר:

    רישא בחד וסיפא בתרי כלומר שאחד חופר ואחד קורא:

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 14b · Sefaria

    פני יהושע

    פיסקא תניא רשב"י כו' בדין הוא כו' ולכאורה יש לתמוה למאי דקי"ל לשיטת רוב הפוסקים דפ' ראשונה היא מדאורייתא משא"כ פרשת והיה אם שמוע אינו אלא מדרבנן כדמשמע מלשון סוגיית הגמרא דריש פירקין וא"כ למה הוצרכו ריב"ק במתני' ורשב"י בברייתא בטעמים הללו תיפ"ל דבלא"ה פשיטא דצריך להקדים מצוה דאורייתא לדרבנן אמנם לעד"נ נראה ליישב דהא דאמרינן דפרשת והיה אם שמוע דרבנן משום דבשכבך ובקומך דהאי פרשה בדברי תורה כתיב היינו לענין דלא שייך הך פ' לענין מצות ק"ש משא"כ אם רוצה לומר פרשת והיה אם שמוע לצאת ידי חובת ת"ת לקיים והגית בה יומם ולילה פשיטא שאין לך ת"ת גדול מזו דכתיב ביה להדיא ולמדתם ועול מצות א"כ מה"ט גופא היה להקדימה קודם לפרשת שמע כדי לסמוך פרשת והיה אם שמוע לברכת אהבה רבה שנתקנה על סמך ברכת התורה כן נ"ל וממילא תתיישב קושיית התוספות:

    שם רב משי ידיה כו' והיכי עביד הכי והתניא כו' הא גופא קשיא כו' מ"מ קשיא לרב כו'. ולכאורה האי שקלי וטריא דהא גופא קשיא לא שייך הכא כלל דבפשיטות הוי מצי לאקשויי מברייתא דקתני תפילין והדר ק"ש ורב עביד איפכא. והנראה לע"ד ליישב דלא פסיקא לתלמודא להקשות בענין זה מברייתא אדרב מסדר מצות ק"ש ותפילין דמאן יימר דאיכא קפידא בהא דבפשיטות מצינן למימר דשקולין הם וכל מה שירצה יקדים זמנין הכי וזמנין הכי לפי הענין. ומכש"כ דא"ש טובא לפי שיטת הרמב"ם וכמה פוסקים דפ' שמע ופ' והיה אם שמוע תרווייהו מדאורייתא ולפ"ז מדשני קרא דבפ' שמע הקדים ק"ש לתפילין ובפ' והיה אם שמוע תפילין לק"ש משמע שבא ללמד דשקולין הם ואיזה שירצה יקדים וא"כ תו לא קשיא ברייתא אדרב. ועוד י"ל דמצינן למימר דהך מלתא דק"ש ותפילין איזה מהן קודם תליא בפלוגתא דתנאי דפליגי בעירובין ובמנחות אי לילה זמן תפילין הוא או לא שהרי לעיל דף ט' ע"ב משמע בגמרא ובתוספות דעיקר זמן ק"ש היא קודם הנץ החמה כותיקין כדי לגומרה עם הנץ החמה לסמוך גאולה לתפלה למ"ד לילה לאו זמן תפילין היא ויליף לה מימים ימימה פרט ללילות א"כ ודאי אין מצותה אלא בהנץ החמה כמו כל המצות שנוהגות ביום כדאיתא סוף פ"ב דמגילה א"כ היינו טעמא דרב דקרא ק"ש קודם תפילין כיון שזמנה קודם. משא"כ הך ברייתא דקתני דתפילין קודמין לק"ש היינו משום דס"ל כהאי תנא דלילה זמן תפילין הוא מדאורייתא אלא דמדרבנן אסור גזירה שמא יישן או יפיח בהן א"כ לפ"ז משהשכים לאחר עמוד השחר לאלתר זמן תפילין הוא והיינו כדפסק אביי לעיל לתפילין כאחרים דהיינו קודם זמן ק"ש א"כ לא שייך כלל להקשות מברייתא אדרב כיון דפלוגתא דתנאי היא:

    והשתא דאתינן להכי ע"כ צריך לפרש קושיית הגמרא מברייתא אדרב בענין אחר והיינו משום דרב סבר דמותר להפסיק בין גאולה לתפלה בהנחת תפילין כמ"ש התוס' ומברייתא מוכח דאסור להפסיק בתפילין בין גאולה לתפלה והיינו משום הך קושיא גופא דמקשה הש"ס הא גופא קשיא ומוקי לרישא בחד וסיפא בתרי ואכתי איכא למידק בלשון הברייתא גופא שמקדים תפילין לק"ש וא"כ מאי האי דקאמר הגיע זמן ק"ש הגיע זמן תפילין הו"ל למימר. אע"כ דמשום מצות הנחת תפילין אע"פ שהגיע זמנן אפ"ה לא היה צריך להפסיק מלהתעסק בצרכי המת כיון שזמן תפילין כל היום ויכול להניחן אח"כ אלא מה שהתירו לו להפסיק מצרכי המת היינו משום שהגיע זמן ק"ש דזמנה בהול כמ"ש תוס' מש"ה צריך להפסיק וא"כ לפ"ז ודאי מוכח מברייתא דצריך לסמוך גאולה לתפלה ואסור להפסיק אפילו בתפילין דאלת"ה א"כ תקשי למה התירו בסיפא בתרי שעולה אחד מהם ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל ואח"כ חוזר למצות המת ומאי כולי האי יעלה ויקרא ק"ש לבד שזמנה בהול ויחזור למצות המת עד שיגיע סוף זמן תפלה שהיא בד' שעות ויעלה ויתפלל ויחזור לצרכי המת ואח"כ יניח תפילין שמצותה כל היום אע"כ מדהתירו לו בזה הסדר דוקא להניח תפילין ולקרות ק"ש ולהתפלל היינו ע"כ משום דכולהו בהדי הדדי שייכי והיינו משום סמיכות גאולה לתפלה ועוד דאיכא נמי הנך טעמי אחריני דמייתי הש"ס בסמוך מי שקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ואמרינן נמי דהרוצה לקבל עליו מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויקרא ק"ש ויתפלל. נמצא דלפ"ז מקשה הש"ס שפיר מהך ברייתא דסברי דצריך לסמוך גאולה לתפלה וסברי נמי כל הנך טעמי דש"ס בסמוך וא"כ האיך עביד רב הכי שלא סמך גאולה לתפלה וקרי ק"ש בלא תפילין דהוה כאילו מעיד עדות שקר בעצמו כן נ"ל נכון בעזה"י. ואף דלכאורה נראה כדרך רחוקה לפרש קושיית הש"ס בענין זה מ"מ לענ"ד דרך קרוב ומוכרח הוא לפרש כן מכל הנך טעמי דפרישית ע"פ סברות נכונות כארי מוצקות ודו"ק היטב ועיין עוד בסמוך:

    שם ותו מי סבר ליה כרבי יהושע בן קרחה והאמר רחב"א זמנין סגיאין כו' ומנח תפילין והדר קרי ק"ש. כאן ג"כ יש לתמוה דהא דקאמר ומי ס"ל כר"י ב"ק לשון מיותר היא דבפשיטות הוה מצי לאקשויי דרב אדרב וכש"כ שיש לתמוה יותר מ"ש רש"י בד"ה ומתני פירקין אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה קודם ק"ש דהיינו מלכות שמים עכ"ל ומי הכריחו לפרש כן סוגית הש"ס דהא בלא"ה מקשי הש"ס שפיר דרב אדרב בענין ק"ש ותפילין עצמן ומה שפירש מהרש"א ז"ל בזה הוא מגומגם כמו שיבואר בסמוך. ובאמת נראה דכוונת רש"י בזה כדי ליישב לשון המקשה דקאמר ותו מי ס"ל כריב"ק אלמא דעיקר הקושיא היינו בענין זה דמאי דלא ס"ל כריב"ק ולא משום דקשיא דרב אדרב כנ"ל ברור בכוונת רש"י אלא דאכתי קושיא במקומה עומדת על המקשן גופא שמקשה בענין זה ולא מקשה בפשיטות מדרב אדרב. אמנם כן לפי מה שכתבתי בסמוך כבר נתיישבה קושיא זו דלא שייך להקשות מדרב אדרב במאי דעביד זמנין הכי וזמנין הכי דמאן יימר דאיכא קפידא בדבר הא שפיר מצינן למימר דק"ש ותפילין שקולות הן ואיזה מהן שירצה יקדים. אלא דאפ"ה מקשי שפיר סוף סוף שמעינן דלא ס"ל כריב"ק שצריך להקדים עול מלכות שמים לעול מצות כן נ"ל לפי השיטה שכתבתי לעיל. אלא דמלבד זה יש ליישב כאן בענין אחר דמדרב אדרב לענין ק"ש ותפילין לק"מ דאפשר דהא דרב משי ידיה וקרי ק"ש ואנח תפילין שהקדים ק"ש לתפילין לאו משום דמצות ק"ש עצמה קודמת למצות תפילין אלא משום דבק"ש אית בה נמי מצות ת"ת שמקיים בה והגית בו יומם ולילה כדאמרינן במנחות ומש"ה ודאי יש להקדימה למצות תפילין משא"כ הא דאמר ר"ח ב"א בסמוך זמנין סגיאין הוה רב משי ידיה ומברך ומתני פרקין ומנח תפילין קודם ק"ש היינו משום דלאחר שכבר שנה פרקו עם התלמידים סמוך לברכת התורה א"כ כבר קיים והגית בו יומם ולילה ומכיון שהיה צריך לקרות ק"ש ולהניח תפילין בזמנן היה מקדים תפילין לק"ש כדי הקדים עשיה לקריאה ולפ"ז ע"כ לא מצי להקשות אדרב אלא דסוף סוף לא ס"ל כר"י ב"ק דאמר דצריך לקבל עליו עול מלכות שמים קודם עול מצות וממילא דהקושיא בין מהא דמתני פירקין קודם ק"ש ובין מהא דמנח תפילין קודם ק"ש כן נ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

    בפרש"י בד"ה ומתני פירקין אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה כו' וכתב מהרש"א ז"ל שמה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות דמקשה דרב אדרב היינו משום דלישנא דגמרא הכי משמע וכי תימא דלא מטא זמן ק"ש וזמן ק"ש ותפלה כחדא נינהו כו' ע"ש ולענ"ד דבריו תמוהים דאם כן אכתי תיקשי סוגיא דגמרא גופא וכ"ת בדלא מטא זמנא הא אכתי קשיא דרב אדרב ומלבד מ"ש לעיל דזמן ק"ש ותפילין ודאי לאו כחדא נינהו וכבר כתבתי לעיל מה שנלע"ד ביישוב דברי רש"י בכמה דרכים ומתוך מ"ש יתיישב ג"כ הא דקאמר בגמרא לאפוקי ממ"ד למשנה א"צ לברך לכאורה הסוגיא תמוה דאכתי מאי אסהדתיה הא דקאמר דמנח תפילין וקרא ק"ש שהוא ענין מיותר ולמאי דפרישית א"ש דודאי עיקר קושית הש"ס שייכא מתרווייהו בין במאי דמתני פירקין תחילה ובין מק"ש ותפילין גופא דעביד זמנין הכי וזמנין הכי אלא דהא דלא קשיא דרב אדרב היינו משום דהכל תלוי בהא דמתני פרקין ומש"ה מקשה מהא דמתני פרקין גופא ואהא קאמר וכ"ת בדלא מטא זמנא מאי אסהדתיה כיון דלא מטא זמן ק"ש ואהא מסיק שפיר דאסהדתיה לאפוקי ממ"ד למשנה א"צ לברך וממילא דאיצטריך רחב"א לאסוקי במילתיה דמנח תפילין והדר קרא ק"ש לאשמעינן הא מלתא גופא דהיכא ששנה פרקו יניח תפילין ואח"כ יקרא ק"ש כדפרישית ואהא מקשה שפיר מ"מ קשיא אדרב והיינו דסוף סוף לא ס"ל כריב"ק וכ"ז דלא כמהרש"א כנ"ל נכון וברור מאד. מלבד זה יש ליישב עוד בדרכים אחרים דלא שייך להקשות דרב אדרב והיינו עפמ"ש לעיל דף ה' ע"ב גבי אבא בנימין שתהא תפלתו סמוך למטתו וכפרש"י שם דאפילו לעסוק בתורה אסור קודם ק"ש ומתוך מ"ש שם ליישב קושיית התוס' על רש"י ממילא נתיישבה בפשיטות סוגיא דהכא ואין להאריך שהדברים ברורים למבין. וי"ל עוד בפשיטות לפי סוגית הגמרא בדף הקודם הא דקאמר ליה ר"ח לרב גופא שרבי היה מעביר ידו על פניו כדי לקבל עליו עול מלכות שמים בפסוק ראשון ואחר לימודו חוזר וגומר שאר ק"ש א"כ מסתמא רב גופא ג"כ היה נוהג כן שבשעה שהיה שונה פרקו לתלמידים היה קורא פסוק ראשון תוך לימודו ומש"ה לאחר לימודו היה מנח תפילין והדר קרי שאר ק"ש משא"כ בהא דרב משי ידיה לא שייך לומר כן ותן לחכם ויחכם עוד ותו לא מידי ודוק היטב:

    Penei Yehoshua on Berakhot 14b · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא, קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הוי התחלה קשה לי הא אמרינן במגילה (דף כב ע"א) כל פסוקא דלא פסקי' משה באורייתא לא פסקינן ליה וא"כ איך חלקו הפסוק לשתים ולא אמרו רק עד ועשו להם:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 14b · Sefaria

    בן יהוידע

    כָּל 'אֱמֶת' 'אֱמֶת' תַּפְסֵיהּ לְהַאי פירוש, אין זה כמו אומר מודים מודים דמשתקין אותו, משום דמחזי כמודה לשתי רשיות חס וחלילה, אלא זה ריהטא של אמת תפסתו, שיש אדם דרכו לכפול כדי לחזק דבריו, כדאמרי אינשי הב הב, לך לך, בא בא, וכיוצא בזה, וכן כיוצא בזה במקראות (ישעיהו נא, יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם, (תהלים קכו, ו) בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה, וכאלו רבות.

    Ben Yehoyada on Berakhot 14b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף י״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־532 מילים ב־25 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 25 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 13 מילים

      נפתחת ב״״וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״.…״

    2. קטע 28 מילים

      נפתחת ב״חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר…״

    3. קטע 333 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹזֵר…״

    4. קטע 428 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתְּתָא,…״

    5. קטע 543 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי מְעַלְּיוּתָא? וְהָא אָמַר…״

    6. קטע 616 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: קָסָבְרִי בְּמַעְרְבָא ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״…״

    7. קטע 726 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, אֲנַן אַתְחוֹלֵי מַתְחֲלִינַן, דְּקָא…״

    8. קטע 821 מילים

      נפתחת ב״חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אָמַר ״אֲנִי ה׳…״

    9. קטע 95 מילים

      נפתחת ב״וְהָא בָּעֵי לְאַדְכּוֹרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם!…״

    10. קטע 1021 מילים

      נפתחת ב״דְּאָמַר הָכִי: ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ…״

    11. קטע 1110 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: לָמָּה קָדְמָה…״

    12. קטע 1227 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בַּדִּין…״

    13. קטע 1331 מילים

      נפתחת ב״אַטּוּ ״שְׁמַע״ — לִלְמוֹד אִית בֵּיהּ, לְלַמֵּד…״

    14. קטע 1429 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בַּדִּין הוּא שֶׁתִּקְדַּם ״שְׁמַע״…״

    15. קטע 1531 מילים

      נפתחת ב״וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה! חֲדָא…״

    16. קטע 1643 מילים

      נפתחת ב״רַב מְשִׁי יְדֵיהּ, וּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְאַנַּח…״

    17. קטע 178 מילים

      נפתחת ב״הָא גוּפָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא אָמַר פָּטוּר, וְסֵיפָא…״

    18. קטע 187 מילים

      נפתחת ב״הָא לָא קַשְׁיָא: סֵיפָא בִּתְרֵי, וְרֵישָׁא בְּחַד.…״

    19. קטע 1920 מילים

      נפתחת ב״מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב. רַב כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ…״

    20. קטע 2015 מילים

      נפתחת ב״אֵימַר דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה —…״

    21. קטע 2147 מילים

      נפתחת ב״וְתוּ, מִי סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן…״

    22. קטע 2214 מילים

      נפתחת ב״לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר לַמִּשְׁנָה אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ,…״

    23. קטע 237 מילים

      נפתחת ב״מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב! שְׁלוּחָא הוּא דְּעַוֵּית.…״

    24. קטע 2429 מילים

      נפתחת ב״אָמַר עוּלָּא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא…״

    25. קטע 2510 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    ״וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״.

    חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״?

    אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״. הָהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. שַׁמְעֵיהּ רַבָּה דְּאָמַר ״אֱמֶת״ ״אֱמֶת״ תְּרֵי זִימְנֵי. אֲמַר רַבָּה: כֹּל ״אֱמֶת״ ״אֱמֶת״ תַּפְסֵיהּ לְהַאי.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתְּתָא, דְּכִי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אֲמַר: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא עַרְבִית — ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי מְעַלְּיוּתָא? וְהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל — גּוֹמֵר. וְכִי תֵּימָא ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ לָא הָוֵי הַתְחָלָה — וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ לָא הָוֵי הַתְחָלָה, ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ הָוֵי הַתְחָלָה.

    אָמַר רַב פָּפָּא: קָסָבְרִי בְּמַעְרְבָא ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ נָמֵי לָא הָוְיָא הַתְחָלָה עַד דְּאָמַר ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית״.

    אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, אֲנַן אַתְחוֹלֵי מַתְחֲלִינַן, דְּקָא מַתְחֲלִי בְּמַעְרְבָא, וְכֵיוָן דְּאַתְחֲלִינַן — מִגְמָר נָמֵי גָּמְרִינַן. דְּהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל גּוֹמֵר.

    חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, צָרִיךְ לוֹמַר ״אֱמֶת״. לֹא אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ״אֱמֶת״.

    וְהָא בָּעֵי לְאַדְכּוֹרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם!

    דְּאָמַר הָכִי: ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים וְעָשִׂיתָ לָנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת עַל הַיָּם וְשַׁרְנוּ לָךְ״.

    אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: לָמָּה קָדְמָה פָּרָשַׁת ״שְׁמַע״ וְכוּ׳.

    תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בַּדִּין הוּא שֶׁיַּקְדִּים ״שְׁמַע״, לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — שֶׁזֶּה לִלְמוֹד, וְזֶה לְלַמֵּד. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״ — שֶׁזֶּה לִלְמוֹד, וְזֶה לַעֲשׂוֹת.

    אַטּוּ ״שְׁמַע״ — לִלְמוֹד אִית בֵּיהּ, לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיהּ?! וְהָא כְּתִיב: ״וְשִׁנַּנְתָּם״, ״וּקְשַׁרְתָּם״, ״וּכְתַבְתָּם״! וְתוּ: ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — לְלַמֵּד הוּא דְּאִית בֵּיהּ, וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיהּ? וְהָא כְּתִיב: ״וּקְשַׁרְתֶּם״, ״וּכְתַבְתָּם״!

    אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בַּדִּין הוּא שֶׁתִּקְדַּם ״שְׁמַע״ לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, שֶׁזֶּה לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״, שֶׁזֶּה יֵשׁ בָּהּ לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת, ״וַיֹּאמֶר״ אֵין בָּהּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בִּלְבַד.

    וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, חֲדָא: כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת, וְעוֹד — מִשּׁוּם דְּאִית בַּהּ הָנֵי מִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא.

    רַב מְשִׁי יְדֵיהּ, וּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְאַנַּח תְּפִילִּין וְצַלִּי. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא הַחוֹפֵר כּוּךְ לְמֵת בַּקֶּבֶר — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — עוֹלֶה וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל.

    הָא גוּפָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא אָמַר פָּטוּר, וְסֵיפָא חַיָּיב?!

    הָא לָא קַשְׁיָא: סֵיפָא בִּתְרֵי, וְרֵישָׁא בְּחַד.

    מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב. רַב כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עוֹל מִצְוֹת.

    אֵימַר דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה — לְהַקְדִּים קְרִיאָה לִקְרִיאָה, קְרִיאָה לַעֲשִׂיָּה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?!

    וְתוּ, מִי סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה? וְהָאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִמְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְרַב, וּמַקְדֵּים וּמָשֵׁי יְדֵיהּ, וּמְבָרֵךְ, וּמַתְנֵי לַן פִּרְקִין, וּמַנַּח תְּפִילִּין, וַהֲדַר קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע. וְכִי תֵּימָא: בִּדְלָא מְטָא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, אִם כֵּן מַאי אַסְהַדְתֵּיהּ דְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי?

    לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר לַמִּשְׁנָה אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, קָמַשְׁמַע לַן דְּאַף לְמִשְׁנָה נָמֵי צָרִיךְ לְבָרֵךְ.

    מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב! שְׁלוּחָא הוּא דְּעַוֵּית.

    אָמַר עוּלָּא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִילִּין, כְּאִילּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאִילּוּ הִקְרִיב עוֹלָה בְּלֹא מִנְחָה, וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה