דף ביאור
מסכת נדה דף נ״ב עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת נדה דף נ״ב עמוד א׳
מסכת נדה דף נ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 25 קטעים ממוספרים, כ־509 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ריחני מברכין עליהן בורא עצי בשמים ואין טעון ברכה לאחריו דהנאה מועטת היא:
מתני' וראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן אבל קודם ב' שערות לאו בר עונשין הוא ומשהקיף זקן ראוי להוליד ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב:
התחתון ולא העליון באיזו הקפת זקן אמרו בתחתון שלמטה ולא העליון:
ה"ג רבי יהודה אומר עד שירבה השחור ול"ג על הלבן כלומר שישחיר אותו מקום משערות הרבה:
גמ' איש כתיב בפרשה (דברים כ״ה:ז׳) ואם לא יחפוץ האיש הלכך קטן לא חליץ אבל אשה בין גדולה בין קטנה:
הלכה כרבי יהודה שאם לא בא עליה משהביאה שתי שערות שיכולה לעקור נישואי קטנותיה עד שירבה השחור:
שוב אינה יכולה למאן דהך ביאה הוו להו קדושין גמורין דגדולה היא ובידה לקדש עצמה וכי פליג כשלא בעל לאחר שגדלה פליג ואפ"ה לר"מ לא ממאנת דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וחלו להו קדושין קמאי:
בבתו של רבי ישמעאל שהשיאתה אמה כשהיא קטנה יתומה ולאחר שילדה באת למאן:
ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Niddah 52a · Sefaria
תוספות
קדושי טעות הקשה ריב"ן וכי לית ליה מתניתין דיבמות (דף ב:) ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו שמיאנו וליכא למימר דמתני' דהתם בקדושי קטנות והכא איירי בקדושי טעות כדקתני בהדיא דרבי ישמעאל בקדושי קטנה נמי איירי שהרי בתו שבאת למאן הוו קדושי קטנות דמינה מייתי רב כהנא ראייה דאינה ממאנת אחר הבאת שערות וקאמר דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו אלמא ר' ישמעאל בקדושי קטנות נמי איירי ואע"ג דיש לפרש למה שאמר אותו צדיק היינו כעין דבר שאמר אותו צדיק שהוא אומר בקדושי טעות ובתו באת למאן מחמת קדושי קטנות מ"מ מדקאמר נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות משמע דנמנו וגמרו לאפוקי מדר' ישמעאל דליכא למימר לאפוקי מדרבי יהודה דהא רבי יהודה מודה בנבעלה וזאת נבעלה שהרי בנה מורכב על כתפה היה ושמואל דסבר כרבי ישמעאל ואמר בפרק המדיר (כתובות דף עב:) קדשה על תנאי וכנסה סתם אפילו בעל אינה צריכה הימנו גט וכי לית ליה לשמואל מתני' דיבמות (דף ב:) ובפ' המדיר (כתובות דף עג.) פריך לשמואל ממשניות טובא ומשני להו ולא בעי למימר דפליג אסתם משנה וי"ל דר' ישמעאל לית ליה מתני' דיבמות ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקדושי טעות אבל בקדושי קטנות לא סבר כוותיה אלא כמתני' דיבמות (דף ב:) ודמכילתין דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות ובפרק מי שמת (ב"ב דף קנו.) קאמר שמואל בהדיא בודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה וכן מוכח נמי בפרק נושאין (יבמות דף ק:) דפריך ממאנת מי קא ילדה ומשני בקדושי טעות וכרבי ישמעאל משמע דוקא בקדושי טעות סבר כוותיה ולא בקדושי קטנות דאליבא דשמואל איירי התם והא דאמר שמואל בפ' ב"ש (יבמות דף קט:) ובהמדיר (כתובות דף עג.) קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת צריכה גט משני משמע דאינה מקודשת לראשון מדצריכה גט משני היינו מן התורה אבל מדרבנן צריכה גט מראשון דמשהגדילה אינה יוצאה במיאון כדפרישית:
איכא בינייהו שפחות וא"ת לימא נמי איכא בינייהו אפר מקלה דהוי שמעתתא ותני לה בדרב מלכיא דרב פפא אמר שמעתא דרב מלכיו ויש לומר דה"ק כולהו מתניתא רב מלכיא ושמעתתא יש מהן רב מלכיא ויש מהן רב מלכיו:
Tosafot on Niddah 52a · Sefaria
רשב"א
אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה אחר שהביאה שתי שערות שאינה יכולה למאן. הא דקאמר ר' יהודה שממאנת והולכת עד שירבה השחור על הלבן לאו למימרא דלא מחזיק לה בגדולה עד שירבה השחור דלכולי עלמא משהביאה שתי שערות היא גדולה וכדתנן תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה וליכא מאן דפליג בהא דר' יהודה לא פליג אלא במיאונין בלבד אלא טעמא דר' יהודה לפי שקידושיה מדבריהם וקסבר דכי גדלה לא גדלי קידושים בהדה ולפי' נתנו לה חכמים זמן למאן אפילו משהגדילה עד שירבה שחור על הלבן שהיא גדולה ממש והוא שלא בעל לאחר שהביאה שתי שערות משתעמוד על דעתה, ומשירבה השחור תקינו לה שלא תמאן אע"פ שלא בעל, ולפיכך כשבעל אחר הבאת סימנים אינה יכולה למאן דקידושיה קדושי תורה דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין. וחבריה דרב כהנא סבר דלא גדלי קידושין הראשונים הוא בועל ולפיכך ממאנת עד שירבה השחור. ואע"ג דפסק כאן ר' אבהו כר' יהודה לא קי"ל כותיה אלא כרב נחמן דאמר בפרק מי שמת (קנו,.) בודקין לקידושין ולגטין לחליצה ולמיאונין ואיתמר עלה למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן.
זו שקידושיה קידושי טעות פרש"י ז"ל כגון מקדש על תנאי אי נמי קידושי קטנה שאינה כלום, ולפי פירוש נ"ל דלהכי קרי ליה לקידושי קטנה קידושי טעות לפי שהוא טועה ואין יודע שאין קידושי קטנה כלומר ולפי' בועל על דעת קידושין הראשונים, ובודאי פשיטא דשמעתין הכין משמע דאי לא מאי שייכא הא דר' ישמעאל במעשה דבתו שממאנת בקידושי קטנותה אלא שהוא קשה לומר דלר' ישמעאל הבת ממאנת לעולם דא"כ נפלוג במתניתין או בבריתא ולא אשכחן בכל הני פלוגתא דמתניתין ומתניתא מאן דאמר ממאנת לעולם ועוד דלפי פי' זה אי ס"ל לשמואל כר' ישמעאל רביה הא דאתמר בקדושין (עג,.) המקדש את הקטנה והגדילה אצלו ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני, ושמואל אומר צריכה גט משני, משני ולא מראשון קאמר. והא דאתמר בפרק מי שמת אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין למיאונין אימוראי נינהו ואליבא דשמואל, אי נמי שמואל לית ליה דרביה דהתם צריכה גט אף משני קאמר. וי"מ דלא קאמר אלא קידושי טעות ממש דהיינו ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכיוצא בו וממאנת והולכת דקאמר לא שתהא צריכה מיאון אלא לומר שאם לא רצתה בבעל הולכת לה. וא"ת א"כ מאי שייכא הא דידיה במעשה בתו. י"ל דבני מדרשא מטעא טעו בדר' ישמעאל ומסבר סברי דכשם שאמר ר' ישמעאל בקידושי טעות שהיא יוצאה לעולם שעל דעת קידושי' הראשונים הוא בועל, ה"ה והוא הטעם בקידושי קטנה לפי' תמאן ותלך לעולם, ונמנו וגמרו שאפי' לר' ישמעאל בקדושי קטנהמודה שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות, ומי' דוקא מדרבנן דתקינו לה נישואין גמורים לפי שנראית כגדולה אבל מדאוריתא אינה מתקדשת לעולם לפי שעל דעת קידושין הראשונים הוא בועל.
Rashba on Niddah 52a · Sefaria
ריטב"א
ר׳ יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן מדלא פליג ר׳ יהודה אלא בהא משמע דמודה הוא ברישא שחייבת בכל המצות כגדולה גמורה ולא אשכחן בכולה תלמודא מאן דלשתמיט ואמר דבעי רב יהודה שירבה שחור על הלבן אלא לענין מיאון בלחוד ומשום דקדושין דידה דרבנן וכי גדלה לא גדלי קדושי בהדא הילכך תקן לה זמן למאן עד שירבה שחור על הלבן בשלא נבעלה מיהת דסבר כר׳ אליעזר בן פדת ולמאן דסבר לה אפילו בשנבעלה בפני עדים משום דסבר דעל דעת קדושין הראשונים בועל ואין כאן קדושי תורה עד שיפרש שבועל לשם קדושין ולית הלכתא כר׳ יהודה אלא כרב נחמן אמר שמואל דאמר בפ׳ מי שמת בודקין למיאונין לאפוקי מדר׳ יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה ב׳ שערות אינה יכולה למאן פי׳ שמא בעל לשם קדושין ויש כאן קדושי תורה וכשבעל בפני עדים לחוד דאי לא הוה ליה מקדש שלא בעדים שאין חוששין לקדושיו.
זו שקדשוה קדושי טעות פרש״י ז״ל דקדושי קטנה מקרי קדושי טעות כלומ׳ שטועה בה שגדלי קדושי בעדים ובועל לשם קדושין הראשונים והיינו דקאמר שממאנת והולכת לה וזהו שהביאוה כאן על ענין מיאון ונמצא ר׳ ישמעאל מפריז מאד על מדת ר׳ יהודה ואף לשיטה זו שמואל לית ליה לדר׳ ישמעאל רביה אלא בנמנו וגמרו והיינו דאמר התם דבודקין למיאונין לאפוקי מדר׳ יהודה ואחרי׳ פירשו דקדושי טעו׳ היינו שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי וממאנת לאו דוקא אלא לומר שהולכת ממנו בלא גט כשתרצה ומאי דאייתו עלה מה שנמנו וגמרו בתחלה היו סבורין דר׳ ישמעאל איירי גם בקדושי קטנה ונמנו וגמרו שזה אינו א״נ שעל ידי שנשאו ונתנו על זה דברו גם בקדושי קטנה ונמנו בכולן שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות.
איכא בינייהו שפחות פי׳ ר״ת ז״ל שפחות וכשנגדה דאפר מקלה שמעתא היא וה״ק אפיק שפחות ועייל אפר מקלה.
קמ״ל דאפי׳ שתי שערות בגומא א' פי׳ ואלו מנין ב׳ שערות פשוט ולא הוצרך להזכירו אלא למידק מינה דשערות הוא דבעינן שתים אבל לא גומות.
Ritva on Niddah 52a · Sefaria
מאירי
המשנה השלישית והוא מענין החלק הראשון במה שחזר לבאר בדין גדלות שבתינוק ותינוקת וביאור ענין שתי שערות והוא שאמר תינוקת שהביאה שתי שערות הרי היא גדולה וחייבת בכל מצות האמורות בתורה ר"ל באותן שהנשים חייבות בהן וחולצת או מתייבמת ולא הוצרך לומר מתיבמת אלא לרוחא דמלתא כלומר אף לדעת ר' מאיר שהיה אומר בקטן וקטנה שכמו שאין חולצין כך אין מתיבמין ואמר שגדולה היא לכל דבר ומ"מ דוקא בתנאי שכבר הגיעה לפרקה ר"ל בת שתים עשרה שנה ויום אחד וכן תינוק שהביא שתי שערות עם הגיעו לכלל שניו ר"ל שלש עשרה שנה ויום אחד הרי הוא גדול חייב בכל מצות האמורות בתורה וראוי להיות מאותה שעה ואילך בן סורר ומורה עד שיקיף זקן התחתון ר"ל שיהא כל המקום מוקף שערות שכך הוא שיעורו ומשם ולמטה קטן הוא ואינו בר עונשין ומשם ולמעלה גדול הוא יותר מדאי ונעשה איש גמור כדכתוב בן ולא איש ומתוך כך נתנו שיעורו בהגעת הבאת שתי שערות עד שיקיף הזקן וקרא מקום השערות זקן לשון נקיה וכדי שלא לטעות ממנה לזקן העליון חזר ואמר התחתון ולא העליון אלא שדברו בלשון נקיה תינוקת שהביאה שתי שערות ר"ל שכבר הגיעה לכלל שנותיה אינה ממאנת שהרי גדולה היא הא כל שלא הביאה שתי שערות אע"פ שבאה לכלל שנים קטנה היא עד שתתברר באילונית וממאנת אם לא בעל משגדלה אבל אם בעל משגדלה כבר פסקנו שאינה ממאנת וחוששין שמא נשרו ר' יהודה אומר שיכולה למאן עד שירבה השחור על הלבן כלומר שיהא המקום מוקף בשערות הרבה ופי' בגמ' לדעתו לא מוקף ממש אלא שיהו השתי שערות גדולות כל כך שיהו עומדות מוטות ושוכבות שבכך נראה כמי ששחור מרובה על הלבן או שיהו גדולות כל כך שיהו מקיפים משפה לשפה ולא שיחלוק ר' יהודה שלא תהא גדולה משעת הבאת שערות שזו לא חלק בה שום אדם אלא שסובר ר' יהודה מאחר שקידושין אלו דרבנן כי גדלה לא גדלי קידושין בהדה ומן התורה ממאנת אף לאחר שגדלה ומתוך כך נתנו לה חכמים זמן למאן עד שתהא גדולה גמורה אחר שלא בעל משגדלה שאלו כן אף ר' יהודה היה מודה בה שאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ובעל לשם קידושין ומשם ואילך מיהא לא גזירה משום גדולה דעלמא כדאיתא בפרק המדיר ע"ג א' אבל עד זמן זה מיהא יכולה למאן ומ"מ חכמים סוברים דקידושיה גדלי בהדה ואינה ממאנת משתביא שתי שערות והלכה כחכמים:
שתי שערות האמורות בפרה להיות שתי שערות שחורות או לבנות פוסלין בה אם הם בתוך גומא אחת או אף בתוך שתי גומות אם הם מוכיחות זו על זו ר"ל מכוונות וסמוכות זו בצד זו וכן שתי שערות האמורות בנגעים להיות שתי שערות לבנות הצומחות בתוך הבהרת סימן טומאה וכמו שאמרו שם מיעוט שער שנים וכן שתי שערות האמורות בתינוק ותינוקת וכן האמורות בכל מקום ולאתויי נזיר שגלח שאם שייר שתי שערות לא עשה כלום ואסור לשתות יין וליטמא למתים שיעורם שיהיו ארוכים כל כך שיהא אדם יכול לכוף ראשן לעקרן דברי ר' ישמעאל ר' אלעזר כדי לקרוץ בצפורן כלומר שיהא אדם יכול לאחזם בצפרניו ולקרצם ר' עקיבא אומר כדי שיוכל לטלן בפי הזוג והוא שעור קטן שבכלן ולענין שיעורין אלו נפסקה הלכה בגמרא כדברי כלם להחמיר והוא שבקטנה כל שנטלות בפי הזוג שהוא פחות שבכלם אינה ממאנת וכן אינה חולצת עד שיהו כדי לכוף ראשן לעקרן שהוא הגדול שבכלן ולענין פרה שעורן לפסול כל שנטלות בפי הזוג אלא שאם שרפה והזה ממנה נטהרנו מספק שלא לשרוף תרומה וקדשים וכן בנגעים לטומאה אלא שאין שורפין עליה תרומה וקדשים עד שיהא בהן כדי לכוף ראשן לעקרן ולענין נזיר כל שנשתיירו בו שתי שערות הניטלות בפי הזוג לא עשה כלום ועדיין אסור לשתות יין ולטמא למתים ואם נטמא לא יביא קרבן על טומאתו אא"כ נשתיירו שם בכדי לכוף ראשן לעקרן:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ממה שכתבנו למדת שקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שיכולה למאן כל שהגדילה בשנים ובסימנין ובעל לאחר שהגדילה נקנית לו קנין גמור ואם קדשה אחר אינה צריכה גט ואין אומרין על דעת קידושין הראשונים בעל שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא כל שלא בעל משגדלה וקדשה שני צריכה גט מזה ומזה ומ"מ אינה ממאנת אע"פ שלא בעל אפילו לא הביאה סימנין שמא נשרו כמו שביארנו:
אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה אבל נתקדשה קידושי טעות כגון שקדשה על תנאי וכנס סתם ובעל נעשית אשת איש גמורה ונמחל התנאי מן הסתם ומה שנאמר כאן זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת אין הלכה כן וכבר ביארנו ענינים אלו בכדי הצורך בכתבות פרק המדיר:
לענין ביאור סוגיא זה שאמרו כאן זו שקדושיה קדושי טעות פירשו בה גדולי הרבנים כגון מקדש על תנאי אי נמי קדושי קטנה שאינו כלום ואף משגדלה הוא בועל והולך על דעת קדושין הראשונים ואף פשוטה של סוגיא מוכיח כן שאלמלא כן מה מקום לזו של ר' ישמעאל על מעשה הבת שהשיאוה אמה ואחיה ובתוספות מתמיהים בה אם סובר ר' ישמעאל שהבת ממאנת לעולם היאך לא חלק בה במשנה ובבריתא ועוד שהרי שמואל תלמידו של ר' ישמעאל היה והוא הוא שאמר בודקין למיאונין והם מפרשין שלא אמרה ר' ישמעאל אלא בקדושי טעות כגון כהנת בלויה וחברותיה וממאנת דקאמר לא שתהא צריכה מיאון אלא לומר שאם לא רצתה בבעל הולכת לה ומה שהוזכרה אצל בת שהשיאוה אמה ואחיה תירצו בה שהם היו טועים בדבריו וסבורים שעל הדרך שהוא אומר בקדושי טעות שיוצאה לעולם ומשום שעל קדושין הראשונים בעל הוא אומרה בקדושי קטנה ונמנו וגמרו שאף לר' ישמעאל אין מיאון אחר שתי שערות ודוקא מדרבנן ומפני שנראית כגדולה אבל מדאורייתא אינה מקודשת לעולם לדעתו מפני שעל דעת קידושין הראשונים בעל ומ"מ לענין פסק כל שהגדילה בשנים וסימנין ובעל וקדשה אחר מוציאין אותה משני בלא גט וזהו שאמרו שדיר בולשא ואפקוה ר"ל ששלח סיעה של תלמידים והוציאוה מאותו שכנסה במיאון זה בלא גט:
שתי שערות אלו צריך שיהא בעקרן גומות והם בליטות דקות שהלחות מתכנס בתוכן והשערות יונקים שם שכל שאין גומא בעקרו במקרה נולד ועתיד הוא לינשר ואפילו היו שתיהן בגומא אחת הרי זה סימן היו שם גומות זו בצד זו ואין בהם שער הרי זו סימן שאין גומא בלא שער וודאי כבר היה שם שער ונשר אבל גומא אחת אע"פ שהרבה פעמים צומחים במקום זה שתים בגומא אחת ולא נאמר שלכל נימא ונימא גומא בפני עצמה אלא בשל ראש אעפ"כ אינו סימן:
ומה שנתגלגל כאן בענין שפוד ושפחות ובלורית ואפר מקלה וגבנה כבר ביארנו כל ענין מהם במקומו וכבר ביארנו את כלם ביחד בחבור זה בשני של ע"ז בסוגית המשנה שלישית:
Meiri on Niddah 52a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תד"ה קידושי טעות הקשה הריב"ן כו' שהרי בתו שבאת למאן כו' דמינה מייתי רב כהנא כו' עכ"ל משום דעובדא דרב כהנא איירי בקידושי קטנות ודאי דאין ראיה מוכרחת לומר דבתו של ר"י נמי בקדושי קטנות איירי דאיכא למימר לרב כהנא אייתי ראיה במכ"ש אם נימא כך בקדושי טעות דאינה ממאנת כ"ש בקדושי קטנות אבל ר"ל דמינה מייתי רב כהנא ראיה מדנמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות מזה מוכח דעובדא דבתו של ר"י קטנות היה וק"ל:
Chidushei Halachot on Niddah 52a · Sefaria
מהר"ם
בגמ' שאע"פ שבנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת וכו' משמע דבקדושי טעות נמי שייך לומר ממאנת וכן כתבו התוספות אלא שגמרא ס"ל דה"ה לקדושי קטנות ממאנת אפילו בנה מורכב על כתפה ועיין בתוספות ריש מסכת יבמות:
שם לא לשתמיט תנא לאשמועינן גומות וכו' פרש"י אי ס"ד גומות אע"פ שאין שערות וכו'. ולפי פירוש רש"י לא יתיישב שפיר הא דמשני אי אשמועינן גומות ה"א עד שיהיו שתי שערות בשני גומות ואי לאו פרש"י הייתי אומר דהקושיא לא קאי ארב מלכיו אלא ארב הונא פריך דאמר שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות דלא לשתמיט שום תנא לאשמועינן דצריך שתי שערות בגומות ועל זה מתיישב שנויים דמשני שפיר אי אשמועינן גומות ה"א שתי שערות בשני גומות וק"ל:
בתוס' ד"ה קדושי טעות וכו' ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שמיאנו פי' משום דכיון דחמותו היה ע"כ כבר ילדה מבעלה הראשון לכך אי אפשר לומר שמיאנה באחיו של יבם שמת:
Maharam on Niddah 52a · Sefaria
בן יהוידע
אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ, וְנִתְחַלֵּף לְךָ בֵּין 'אִיּוֹב' לְ'אוֹיֵב'? (איוב ט, יז). הדבר יפלא איך יפקור איוב פקרות כזו לחשוב שגגה אצל הבורא יתברך כשגגת אדם חמרי? ונראה לי בס"ד כך היה חושב שהשטן קטרג על איזה נפש של רשע שצריך לייסרה ביסורין קשים ובעת שינה שיצאו הנפשות כולם מן הגופים ויעלו למעלה החליף השם יתברך נפש בנפש בכונה שנתן אותה נפש של הרשע שקטרג עליה השטן בגופו של איוב ליסרה וזהו שאמר 'שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ' היא רוחו של שטן לקטרג על איזה נפש וְנִתְחַלֵּף לְךָ בכונה בֵּין 'אִיּוֹב' לְ'אוֹיֵב' שנתת נפש אויב אדם רשע בגופו של איוב הצדיק, ואף על גב דאיוב קאמר עשית חליפין בכונה ולא בשגגה גם זה חשיב חירוף שחשב שיעשה הקדוש ברוך הוא דבר כזה לייסר גוף צדיק בנפש רשע אחרת על לא חמס בכפו של זה הגוף הצדיק. ולכן השיב לו הקדוש ברוך הוא בִּשְׂעָרָה וכו' כלומר אני חס על האדם להשגיח כל כך על שמירתו ואיך תחשוב שהבאתי יסורין על גופך בעבור נפש אחרת דאינה שלך כי הנה באמת לקה גופו על נפש שהיתה מגולגלת בו מעיקרא בביאתו לעולם שהיתה נפשו של תרח שראוי לה להתייסר בכל אלו היסורין.
Ben Yehoyada on Niddah 52a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת נדה, דף נ״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־509 מילים ב־25 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 25 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 11 מילים
נפתחת ב״רֵיחָנֵי.…״
- קטע 215 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי' תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — אוֹ…״
- קטע 322 מילים
נפתחת ב״וְכֵן תִּינוֹק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — חַיָּיב…״
- קטע 48 מילים
נפתחת ב״הַתַּחְתּוֹן, וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן…״
- קטע 513 מילים
נפתחת ב״תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמַאן.…״
- קטע 614 מילים
נפתחת ב״גְּמָ' וְכֵיוָן דִּתְנַן ״חַיֶּיבֶת בְּכׇל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת…״
- קטע 730 מילים
נפתחת ב״לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: ״אִישׁ״ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה,…״
- קטע 814 מילים
נפתחת ב״וְכֵיוָן דִּתְנָא ״וְכֵן הַתִּינוֹק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת״,…״
- קטע 933 מילים
נפתחת ב״וְכִי תֵימָא, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִתְנֵי ״וְרָאוּי לִהְיוֹת…״
- קטע 1013 מילים
נפתחת ב״אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא אַיְּידֵי דְּפָרֵישׁ מִילֵּי…״
- קטע 1112 מילים
נפתחת ב״תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר…״
- קטע 1214 מילים
נפתחת ב״וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם נִבְעֲלָה לְאַחַר שֶׁהֵבִיאָה…״
- קטע 1312 מילים
נפתחת ב״חַבְרוֹהִי דְּרַב כָּהֲנָא סְבוּר לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא כְּרַבִּי…״
- קטע 1436 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: לֹא כָּךְ הָיָה…״
- קטע 158 מילים
נפתחת ב״אָמְרוּ: דָּבָר שֶׁאָמַר אוֹתוֹ צַדִּיק, יִכָּשֵׁל בּוֹ…״
- קטע 1644 מילים
נפתחת ב״דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי…״
- קטע 1714 מילים
נפתחת ב״וְנִמְנוּ וְגָמְרוּ: עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת? עַד…״
- קטע 1833 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יִצְחָק וְתַלְמִידִי דְּרַבִּי חֲנִינָא עֲבוּד עוֹבָדָא…״
- קטע 1929 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: לֹא…״
- קטע 2027 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: שְׁתֵּי…״
- קטע 2119 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שַׁפּוּד,…״
- קטע 2215 מילים
נפתחת ב״רַב פָּפָּא אָמַר: מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא — רַב…״
- קטע 235 מילים
נפתחת ב״מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת.…״
- קטע 2436 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי, אֲמַר לִי מָר זוּטְרָא,…״
- קטע 2542 מילים
נפתחת ב״וּמִי אִיכָּא כְּהַאי גַּוְונָא? וְהָכְתִיב ״אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אדא בר אהבה [הראשון] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
דור ראשון לאמוראים ותלמידו הגדול של רב, היה אומר שמועות בשם רבו רב.
מקור: מסכת נדה דף נ״ב עמוד א׳ · קטע 20 — “…רַב מַלְכִּיּוֹ אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: גּוּמּוֹת, אַף…”
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת נדה דף נ״ב עמוד א׳ · קטע 14 — “…מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁבָּאת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לְמָאֵן,…”
- רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
מקור: מסכת נדה דף נ״ב עמוד א׳ · קטע 14 — “אֲמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת נדה דף נ״ב עמוד א׳ · קטע 16 — “…רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְהִיא לֹא…”
לשון המקור
רֵיחָנֵי.
מַתְנִי' תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת, וְחַיֶּיבֶת בְּכׇל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
וְכֵן תִּינוֹק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — חַיָּיב בְּכׇל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וְרָאוּי לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן.
הַתַּחְתּוֹן, וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה.
תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמַאן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר.
גְּמָ' וְכֵיוָן דִּתְנַן ״חַיֶּיבֶת בְּכׇל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה״, ״אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת״ לְמָה לִי?
לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: ״אִישׁ״ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, אֲבָל אִשָּׁה, בֵּין גְּדוֹלָה וּבֵין קְטַנָּה. קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאִי אַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — אִין, אִי לָא — לָא. מַאי טַעְמָא? אִשָּׁה כְּאִישׁ.
וְכֵיוָן דִּתְנָא ״וְכֵן הַתִּינוֹק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת״, ״חַיָּיב בְּכׇל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה״ לְמָה לִי?
וְכִי תֵימָא, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִתְנֵי ״וְרָאוּי לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה״, תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: אֵימָתַי הוּא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה — מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְעַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן, הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה!
אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא אַיְּידֵי דְּפָרֵישׁ מִילֵּי דְתִינוֹקֶת — קָמְפָרֵשׁ נָמֵי מִילֵּי דְתִינוֹק.
תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.
וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם נִבְעֲלָה לְאַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — שׁוּב אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמָאֵן.
חַבְרוֹהִי דְּרַב כָּהֲנָא סְבוּר לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאַף עַל גַּב דְּנִבְעֲלָה.
אֲמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁבָּאת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לְמָאֵן, וּבְנָהּ מוּרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵפָהּ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הוּזְכְּרוּ דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, (וּבָכְתָה) [וְרָבְתָה] בְּכִיָּיה גְּדוֹלָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
אָמְרוּ: דָּבָר שֶׁאָמַר אוֹתוֹ צַדִּיק, יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ?
דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ — אֲסוּרָה, הָא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת, וְאֵיזוֹ זוֹ — שֶׁקִּדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשֵׁי טָעוּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבְּנָהּ מוּרְכָּב עַל כְּתֵפָהּ — מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ.
וְנִמְנוּ וְגָמְרוּ: עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת? עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. פְּרוּשׁ, וְלָא עֲבוּד עוֹבָדָא.
רַבִּי יִצְחָק וְתַלְמִידִי דְּרַבִּי חֲנִינָא עֲבוּד עוֹבָדָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאַף עַל גַּב דְּנִבְעֲלָה. אֲזַל רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲזַל רַבִּי יוֹחָנָן אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, שַׁדַּר בַּלָּשָׁא וְאַפְּקוּהָ.
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: לֹא שֶׁיַּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר מַמָּשׁ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שׁוֹכְבוֹת, וְנִרְאוֹת כְּמִי שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר עַל הַלָּבָן. רָבָא אָמַר: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הַמַּקִּיפוֹת מִשָּׂפָה לְשָׂפָה.
אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁאָמְרוּ — צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּעִיקָּרָן גּוּמּוֹת. רַב מַלְכִּיּוֹ אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: גּוּמּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׂעָרוֹת.
אָמַר רַב חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שַׁפּוּד, שְׁפָחוֹת, וְגוּמּוֹת — רַב מַלְכִּיּוֹ, בְּלוֹרִית, אֵפֶר מִקְלֶה, וּגְבִינָה — רַב מַלְכִּיָּא.
רַב פָּפָּא אָמַר: מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא — רַב מַלְכִּיָּא, שְׁמַעְתָּתָא — רַב מַלְכִּיּוֹ, וְסִימָנָא: מַתְנִיתָא מַלְכְּתָא.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת.
אָמַר רַב אָשֵׁי, אֲמַר לִי מָר זוּטְרָא, קָשֵׁה בַּהּ רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא: לָא לִישְׁתְּמִיט תַּנָּא לְאַשְׁמוֹעִינַן גּוּמּוֹת! אִי אַשְׁמוֹעִינַן גּוּמּוֹת, הֲוָה אָמֵינָא עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בִּשְׁתֵּי גוּמּוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּגוּמָּא אַחַת.
וּמִי אִיכָּא כְּהַאי גַּוְונָא? וְהָכְתִיב ״אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם״, וְאָמַר רָבָא: אִיּוֹב בִּסְעָרָה חֵירַף, בִּסְעָרָה הֱשִׁיבוּהוּ. בִּסְעָרָה חֵירַף — אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ וְנִתְחַלְּפָה לְךָ בֵּין ״אִיּוֹב״ לְ״אוֹיֵב״. בִּסְעָרָה הֱשִׁיבוּהוּ — ״וַיַּעַן ה׳ אֶת