מסכת נדה דף כ׳ עמוד א׳

בקילור אנפלשט"ר ואדום הוא ונתעסקה בו. אלמא קילור דומה לדם נדות ואע"ג דלא הוי סומק כולי האי וקשיא לכולהו דדייקי בין דם בחור לדם נשוי משום דסומק טפי ובין דם מאכולת של ראש לשאר דם מאכולת:

אומנא מקיז דם בקרן:

בין האי להאי בין קמא לבתרא:

חרת שאמרו דיו כלומר לא כשחרורית חרת הניתך במים אלא שחרורית חרת הניתך בדיו:

כי פכחותא דדיותא קלישות הדיו כשהכלי מלא יורד שחרורית החרת למטה ומלמעלה הוא ברור ואינו שחור כל כך:

בלחה בדיו לחה כדמפרש:

או ביבשתא שכן דרך שנותנין חרת בדיו כששולקים קליפות הקוצרים והוא מתייבש:

פלי קורטא דדיותא מבקע חתיכות דיו יבש:

פלי קורטא דדיותא מכאן משמע שדיו שלנו הוא קרוי דיו מדקאמר קורטא דדיותא משמע שהוא יבש ואוסר ר"ת לכתוב ס"ת בדיו של עפצים לפי שהוא לעולם לח ובפ' [שני] דגיטין (דף יט.) מפורש:

בגושיהן שנינו פירוש שלא נעקרו מגושיהן, לומר שיהא לח הרבה, וכענין ששנינו לח ולא יבש, ואתא לאשמועינן דלא כל לח נמי, אלא לח ורטוב הרבה שלא נעקר מגושיו.

מתני׳ שחור כחרת בגמ׳ מפרש עמק מכאן טמא דיהה מכאן טהור עיקר הפי׳ כדפי׳ רש״י ז״ל דעמוק הוא השחור יותר ודיהה שאינו שחור כך וכן משמעות הלשון הזה וכן אמרו לענין סמנין שמעבירין על הכתם עבר או שריתה טמא וזו ראיה ברורה ואעפ״י שאמרו לענין בהרת שהוא עמוק במראה חמה עמוקה מן הצל ובהרת לבן הוא הא לא קשיא דאדרבה כל שהוא חזק בגוון מינו ליקרא עמוק בין שהוא לבן הרבה או שחור הרבה ויש שהקשו על זה דבגמ׳ עסקינן דחרת היינו חרירותא דדיותא והוא השחור הנשאר בשולי הכלי ולאפוקי מפריחותא דדיותא שהוא הצלול שבו ובתר הכי אמרינן אמר שמואל בדיו טמא וזהו ששנינו עמוק מכאן טמא ואם עמוק הוא הוא השחור יותר הרי אין לך בדיו שחור יותר מחרירותו ודיותא שהוא השחור הבינוני ששנינו. ויש מתרצין דשמואל לית ליה מאי דאמר הכא רבה בר בר חנה דחרת הוא חרירותא דדיותא מדלא קתני דיו אלא החרת הוא החרת ממש שנשרה במים לבדו ועמוק ממנו הדיו ואפילו פכיחותא דדיותא ואין תירוץ זה נכון דהא להדיא עסקינן כרבה בר בר חנה ותניא נמי כוותיה ובתר הכי איתיה סתמא סברא דשמואל ולא אמרינן דפליגא אדרבה בר בר חנה כלל והנכון כי בתחילת עשיית הדיו החריכותא הוא שחור יותר מפכיחותא דידיה ומיהו כשעומד הדיו ימים ושוקט יסיר ממנו הצהובות שהיה בפניו והוא משחיר יותר עד שהוא יותר שחור גם מחרירותא דדיותא דמעיקרא אי נמי שהדיו שאמר שמואל הוא הדיו היבש שנתבשל הרבה עד שנעשה קורש והוא ודאי שחזר מן הכל. עוד הקשו מההיא דשמואל גופיה דקאמר דקיר והדיו וכענבה עמוק והזית והזפת והעורב דיהה ואנו רואין בעינינו כי מראה הזית והזפת והעורב יותר שחור מן הדיו והענבה לכך הוצרכו לפרש בהפך דברי רש״י ז״ל כי הדיהה הוא השחור יותר והעמוק מה שאינו חשוב כל כך כחרת וכבר אמרנו לעיל שא״א לפרש כן והא דשמואל לא קשיא כי אעפ״י שהזית והעורב והזפת נראין שחורין הרבה מ״מ יש צהובות על פניהם עד שפעמים נראין מרחוק כדבר אדום וכזה איננו שחור אמיתי כי השחור האמיתי הוא החשוך שאין לו קרינה ושום ציהוב וכן הוא הדיו היבש והענבה השחורה וגם הקיר השחור וזהו מה שחדש לנו שמואל והוא האמת.

והא דאמרינן בגמ׳ מאי שנא שחור דנקט סד״א כיון דאמר מר האי שחור אדום הוא אלא שלקה אפי׳ דיהה נמי וכיון דנקט אפי׳ דיהה משמע שהדיהה הוא שחור יותר הא ליתא דאנן ה״ק דכיון דאין דם שום אשה דם שחור מעצמו אלא מחמת לקות הייתי סבור שאפי׳ אותו שאינו שחור הרבה גם הוא מחמת לקות ואדום הוא קמ״ל שאינו שחור גמור ודאי לא בא מחמת אדום ודם טהור הוא.

גמרא פלי קורטא דדיותא מכאן היה אומר ר״ת ז״ל שהדיו של עפצים שלנו כיון שאינו נעשה קורט מן הדיו שאמרו ז״ל וכי הוא פסול לס״ת ודברים הצריכים דיו וכבר דחה דבריו רבינו הגדול ז״ל כמו שכתבתי במגילה וגטין בס״ד.

נקוט בידך דרא מציעה וטרפא מציפה פירושו ברור כי הם ג׳ שורות זה על זה ואין דנין בשורה התחתונה ולא בעליונו כלל אלא באמצעית ואעפ״י שדנין בכל ג׳ עלין שבה העלה האמצעית הוא המשובח וזה שאמרו בתחתון וכ״ש בעליון ועלה אמצעי קורא עליון ואידך אמר בעליון וכ״ש בתחתון כי העלה האמצעי נקרא תחתון וכשאמרו בתחתון ולא בעליון קראוה עליון ופשוט הוא.

בגושיהו שנינו פי׳ כי אין די בכל לח עד שיהא רטוב הרבה שהוא עומד בלחותו עם גושו.

ועדין תבעי לך בדיקה בכוס עכירה ביד פי׳ דאפשר דכי קתני אינו עוכרן ביד אלא בכל תנויה בעי שיעכרנו על היד וביד והבי״ת הוא בי״ת הכלי ובי״ת המקום שאומרים בעלי הדקדוק.

בזמן שהיו רגילים במראות הדמים לדון בהם לטהרה או לטומאה לא היו בודקין אלא על גגי מטלית לבנה כדי שיהיו מראות הדמים נכרים בה ושחור מיהא אף על גבי אדום מותר:

כל שהיחיד חולק עם המרובים להקל אין ראוי לו לעשות מעשה כדברי עצמו בתלמוד המערב אמרו במסכת ברכות במשנה ראשונה במה שאמרו שם מעשה בבניו של רבן גמליאל שבאו מבית המשתה וכו' עד אם לא עלה עמוד השחר מותרים אתם לקרות ופליג אדרבנן ועביד עובד כנפשיה בתמיהא ואף בסוגיא זו אמרו על בר קפרא כמה רב גובריה דעביד כשמעתיה:

גמרא כדיו וכענב טמאה וזו ששנינו עמוק מכן טמאה כו' יראה דבלחה קאיירי אבל יבשתא הא תני לעיל שחור כחרת שאמרו הוא דיו ואפשר דמייתי מלתיה דשמואל הכא למפשט נמי אבעייתו דדיו דמתניתין ע"כ ביבשתא דבלח קאמר דעמוק מכן הוא:

גמ' דלביה כשמעתיה בגמרות ישנות דעביד כשמעתיה:

בפרש"י בד"ה גלימי אוליירין הוו סומקי אבל פתורי כו' הוי שחורין עכ"ל ולא בהיפך כדמוכחת הסוגיא דפרק ואלו קשרים ע"ש בתוס':

בפרש"י בד"ה לא לרמיה בידיה כו' אבל אם העפר בכלי כי עכר להו בידיה באצבע ש"ד א"ד לא לעכרינהו בידים כו' עכ"ל לכאורה נראה מפירושו דלא מבעיא ליה אלא להתיר לעכור באצבע בתוך כלי אבל בבזך בתוך יד לא קמבעיא ליה דפשיטא דאסור אבל קשה לפ"ז למאי דנפרש אלא בכלי היינו לאפוקי באצבע אמאי לא נימא נמי דמותר בבזך בתוך היד וע"כ הנראה דהא נמי קמבעיא ליה להתיר ורש"י חדא מנייהו נקט וניחא השתא במה שפרש"י לא לרמיה בידיה לא יתן העפר לתוך ידו ויעכור המים בעפר בידו כו' דמשמע דהכי קמבעיא דתרתי לא יעשה היינו שיניח העפר לתוך ידו ויעכרם ג"כ באצבעו אבל חדא מנייהו היינו בבזך בתוך ידו או באצבעו בתוך כלי שרי א"ד דחדא מנייהו נמי אסור ומהרש"ל הגיה בפרש"י ויעכור המים בעפר שבידו כו' ולפי דברינו אין צורך:

בא"ד אע"פ שחוזר ונותנו בכלי לאחר עכירה עכ"ל היינו הבדיקה דלא קמבעיא ליה דבעו כלי אלא על העכירה אם תוך כלי או תוך יד אם בבזך או באצבע כמ"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה פלי קורטא דדיותא מכאן משמע וכו' ולי תימה דאדרבה דמדבעי אברייתא דקתני שחור שאמרו דיו אבעיא להו בלחה או ביבשתא א"כ ש"מ דלחה נמי מקרי דיו ודו"ק:

גמ' נקוט דרא מציעאה כעין זה תענית יד ע"א:

אָמַר לְהוּ רַבִּי יַנַּאי לְבָנָיו וְכוּ' נראה אמר דברים אלו לעיני הרואין והשומעין כדי לחזק בלבם האמונה של תחיית המתים. אי נמי כדי ללמדם מוסר בעבור ענוה ושפלות שלא יתגאו בראותם את עצמן בשלימות היראה והתורה והמצוה דהא אפילו אדם גדול שכמותו אינו מאמין בעצמו וכאשר מצינו מדה זו אצל דוד המלך ע"ה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ' בְּאֶרֶץ חַיִּים (תהלים כז, יג). או יובן כונתו בצוואה זו לא תכריכין ממש אלא התוארים והשבחים מכנה אותם בשם 'תַּכְרִיכִין' דאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קיג.) רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה וכן דרשו על פסוק וְתַחַת כְּבֹדוֹ יְקֹד אֵשׁ (ישעיה י, טז) דרצונו לומר מלבושים ורצונו לומר שלא יאמרו עליו תוארים גדולים של שבח שמא יזכה לסיעה של צדיקים גדולים ואז יבוש בשמעו תוארים של שבח שאין נמצאים בו וגם לא שישתמשו עמו בתוארים פשוטים שאומרים אותם על המון העם ויהי לשחוק בעיניהם כי הם יודעים אותו שהוא מן הגדולים וראוי לשבח הגדולים.