מסכת סנהדרין דף כ״ד עמוד א׳

בעדים פסולים ודיינין כשרין בעל דין פוסל הדיינין והעדים ונמצאו דבריו אמת על העדים ומשום הכי מהימנינן ליה אפי' לגבי דיינין:

סיפא שנמצאו דבריו אמת על הדיינין שפסולין הם ומשום הכי מהימנינן להו אעדים אליבא דר"מ ורבנן לית להו מיגו:

איכא בי דינא אחרינא ואינו נוגע בעדות:

רבין סבר אמרינן מיגו בעלמא כדקיימא הכא טעמא משום מיגו הוא ואי לאו הכי הוא לא הוה פסיל רבי מאיר ולרב דימי לא אמרי' מיגו בעלמא:

וטוחנן זה בזה מטיח ומקיש זה בזה אלמא חריפא טובא הוה מקרי ליה לר' מאיר דרך ענוה פה קדוש:

אמר רבינא ומאי תמהא והלא ר' מאיר עוקר הרי הרים הוא כלומר אלים וגבר טפי טובא:

בא וראה כמה כלומר לא אתמוהי קא מתמהי אלא הכי קאמר בא וראה כמה בני ארץ ישראל מחבבין זה את זה דהא ריש לקיש חריף וחכים טובא הוה וקרי ליה לר' מאיר פה קדוש דקא מחבב ליה ומיישב את הדבר להתקיים:

להטמין את הצונן מים צונן ומתיירא שלא יוחמו אסור להטמינן בחול צונן (לצורך שבת) [בשבת]:

בלולה במקרא ובמשנה וכו' פירש רבינו תם דבתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמנו ממה שאמרו חכמים (מסכת ע"ג דף יט.) לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בש"ס אע"פ כן אנו קוראים בכל יום פרשת התמיד ושונים במשנת איזהו מקומן וגורסין רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות וכו':

אמר רב דימי כגון דקבליה עליה בחד פירש הקונט' דאפילו הכי קאמר ר' מאיר דיכול לחזור בו ולא נהירא דכיון דלרבותא נקטיה הוה ליה למימר לא צריכא כו' דמדקאמר כגון משמע דדוקא קא אמר כגון דקבליה עליה בחד על כן נראה דאמילתייהו דרבנן קאי דדוקא כגון דקבלוה עלויה בחד דחדא לריעותא הוא דאיכא קאמרי רבנן דאינו יכול לחזור בו אבל אי קבליה עליה כבי תרי יכול לחזור בו אף לרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא:

הא דגרסינן בגט פשוט אמר רב גידל אמר רב הלכה כחכמים ואף ר' לא אמר אלא לברר א"ל אנא נמי לברר קאמינא הא דאמר רבין א"ר יוחנן רישא בעדין פסולין ודיינין כשרין מגו דפסלי עדים פסלי נמי דיינין כלומר יכול בעל דין לומר כבר נגמר זה הדין שקבלתי על עצמי לדון בפני ב"ד זה מאחר שנפסלו העדים ואם טוען בעל דין כי יש לי ראיה אחרת התחלת הדין הוא זה וצריכין אנו לברר לנו דיינין כו'. פשוטה היא:

היו חכמים מחבבין זה את זה הלא תראה כי מי שרואה ריש לקיש בבית המדרש רואה כח החכמה שלו כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה. והיה אומר על ר' מאיר פה קדוש יאמר דבר זה ואע"פ שאמר רבינא הרואה ר' מאיר בבית המדרש כאלו עוקר וטוחן הרי הרים זה בזה. וכן ר' היה יושב ואומר אסור להטמין בשבת הצונן. אמר לפניו ר' ישמעאל ב"ר יוסי אבא התיר להטמין הצונן אמר ר' כבר הורה זקן ואע"פ שאילו היה ר' יוסי קיים היה כפוף ויושב לפני ר' דהא ר' ישמעאל בריה ממלא מקום אבותיו הוה וכפוף היה ויושב לפני ר' ואפילו הכי אמר ר' כבר הורה זקן שהיו מחבבין זה את זה:

לאחד קראתי נועם אלו ת"ח שבא"י שמנעימין זה לזה בהלכה ולאחד קראתי חובלים. אלו ת"ח שבבבל שמחבלין זה לזה בהלכה וכן שני בני היצהר. ת"ח שבא"י נוחין זה לזה כשמן. ושני זיתים עליה. אלו ת"ח שבבל שמרין זה לזה כזית. והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם וגו' ויאמר ה' לבנות לה בית בארץ שנער. וא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי זה חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל ואסיק' דגסות נחתא לבבל ואישתרבבא לעילם. ודייקי' מדכתיב לבנות לה בית ולא כתיב לבנות להם בית. ש"מ דחנופה לבדה נשארה וגסות הרוח ירדה לעילם. דעילם אית בה עניות תורה ואמר ר' סימן לגסות הרוח עניות תורה כמו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. א"ר יוחנן בבל בלולה במקרא ובמשנה ובתלמוד א"ר ירמיה במחשבים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבל כלומר טעמים שלו צפונים ועלומים כמים עמוקים:

ירושלמי תרין בני אינש הוה להון דין באנטוכיא אמר חד לחבריה מה דר' יוחנן אמר מקובל עלי. שמע ר' יוחנן ואמר לאו כל כמיניה מטרפא בעל דיניה אלא שמעין מיליהון תמן ואין הות צרכא כתבין ומשלחין עובדא לרבנן. תרין בני אינש הות להון דין בטבריא זה אומר בב"ד הגדול וזה אומר בב"ד הקטן שומעין לזה שאמר בב"ד הגדול:

מתני' א"ל נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי ג' רועי בקר כו'. אוקי' כגון דקבליה בחד כלומר אבא ועד אחר עמו. או אביך ואחר עמו נאמנין עלי ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכ"א אין יכול לחזור בו וקיי"ל כי המקבל עליו בקנין דלא כאסמכתא עד אחד כשנים [מהני] ואין יכול לחזור בו ואפילו בעל דין עצמו אם קבלו בקנין מבעלין אינו יכול לחזור בו וכן מפורש בשבועות (מ"ב.) וכן המקבל עליו ג' רועי בקר כיוצא בהן (וקיי"ל דהמקבל עליו עד אחד כשנים בקנין אינו יכול לחזור בו). אמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת ר' מאיר וחכמים במחול לך אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור בו ור' יוחנן אמר באתן לך מחלוקת אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו

מותר להטמין מים צונן בשבת בדבר שאין מוסיף הבל שלא אמרו שלא לטמון בשבת אף בדבר שאינו מוסיף אלא בדבר חם ולא עוד אלא אף חמין שנתערו מכלי ראשון לשני דינן כצונן לענין זה וי"מ בענין זה להטמין את הצונן שמתירא שיחמו ומותר להטמינן בחול וכיוצא בו להעמיד צנתן ובאמת הכל מותר אלא שלענין פירוש ראשון נראה יותר ומבעוד יום אפילו חמין מותר בדבר שאינו מוסיף הבל אבל בדבר המוסיף אסור כמו שיתבאר במקומו:

תלמידי חכמים ראוי להם להיות נוחים זה לזה בהלכה ומחבבין כל אחד דבריו של חבירו ולא שיהו מכוונים לקטרג ולנצח ואם עושין כן נמצאו מנעימים זה לזה בהלכה ומוציאין כל תעלומה לאור וזוכין ללמוד וללמד שזה ר"ל הלומד לאחרים וההשפעה לזולתו הוא תכלית השלימות וכל שאינו זוכה ללמד לא השלים לנפשו חקה כמו שאמרו אחות לנו קטנה ושדים אין לה זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד והזוכה לכך אשריו ואשרי חלקו:

המשנה השניה והכוונה בה להשלים עניני החלק הראשון והוא שאמר אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך ר"ל לעדות נאמנין עלי שלשה רועי בקר ר"ל לדין וי"מ אותה כלה לדין ומ"מ בין לדין בין לעדות כל שקבל עליו קרוב או פסול או עם הארץ או בזוי אפילו קבלו לעדות כשנים כשרים או לדון כשלשה מומחין ר' מאיר אומר יכול לחזור וחכ"א אינו יכול לחזור ונחלקו קצת מפרשים בקבלה זו אם צריכה להיות בפני שלשה או דייה בפני שנים ונראין הדברים בתלמוד המערב שבפני שנים ולא עוד אלא אפילו בלא עדים אם הודה אחד לחבירו שכך קבל על עצמו אם נגמר הדין על פי קבלה זו כמו שנבאר עכשיו והלכה כחכמים ובתנאים ידועים מתבארים בגמרא והם שקנו מידו בעדים על כך אם לעדות לידון על פי עדותם ואם לדין לקבל עליו מה שיאמרוהו הן דין הן פשרא ואפילו טעו או שקבל עליו בלא קנין ונגמר הדין הא אם לא קנו מידו ולא נגמר הדין עדיין יכול לחזור בו אפילו קבל עליו כן בבית דין שהרי בשלישי של מציעא ל"ד א' אמרו כיון שאמר הריני משלם מקני לי כפילא ושאלו שם חזר ואמר איני משלם מהו מיהדר הדר וכו' מכלל דמצי למיהדר וזו וודאי בבית דין הוא דבבית דין הוא דמקני כפילא ושמע מינה אפילו קבל בבית דין יכול לחזור היה חייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר"ל והפטר בכך ר"מ אומר יכול לחזור וחכ"א אינו יכול לחזור והלכה כחכמים או שקנו מידו על כך או שלא קנו ונגמר הדין להשבע לו בחיי ראשו להפטר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שכתבנו במשנה שכל שקבל עליו את הפסול בלא קנין לידון על פי עדותו אפילו קבלו עליו בשנים כשרים אינו יכול לחזור אם נגמר הדין מקצת גאוני ספרד חולקין בה לומר שלא נאמר כן אלא בשקבלו באחד להצטרף עם אחר שנמצא שלא העלהו אלא מדרגה אחת מפסול לכשר אבל אם קבלו עליו בשנים יכול לחזור אפילו נגמר הדין אם לא קנו מידו הואיל והעלהו שתי מדרגות מפסול לכשר ומאחד לשנים ומפרשים מה שאמרו בכאן כגון דקבליה בחד שעל דברי חכמים הוא חוזר ואין הדברים נראין אלא על דרך שפירשנו במשנה וזה שאמרו כאן כגון דקבליה עליה בחד לדעת ר' מאיר היא שנויה לומר לדעתו שאע"פ שלא קבלו אלא באחד יכול לחזור אבל לדעת חכמים שהלכה כמותם אפילו קבלו בשנים על הדרך שבארנו ולא עוד אלא אפילו קבל עליו בעל דינו כשנים וכמו שאמרנו בשבועות מ"ב א' מהימנת לי כבתרי כל אימת דאמרת לא פרענא:

זה שקבל עליו את הפסול לידון על פי עדותו ואפילו בשנים או לדון לו ואפילו בשלשה שאינו יכול לחזור לא סוף דבר במחול לך ר"ל שהתובע הוא שמגזם על עצמו בכך שאם יזכה הנתבע על פיו של זה שתסתלק תביעתו שהרי מכיון שיצא זכאי זכה במה שבידו אלא אף באתן לך ר"ל שהנתבע מגזם על עצמו כך ואם נתחייב על פי קרוב או פסול זה מוציאין מידו והוא שאמרו בכאן לדעת ר' יוחנן באתן לך מחלוקת ובתלמוד המערב אמרה בלשון אחרת והוא שאמר ר' יוחנן שם אפילו נוטל מזה ונותן לזה וכן בשבועה בין בדור לי בחיי ראשך והפטר אם הוא מן הנשבעין ולא משלמין בין בדור לי בחיי ראשך וטול אם הוא מן הנשבעין ונוטלין וכן מי שמקבל עליו להפכה על בעל דינו או מי שלא היה חייב שבועה ומגזם על עצמו שישבע או שאינו חייב אלא היסת ומקבל עליו שבועת התורה וכן כל כיוצא בזה:

קבלה זו שהזכרנו אם בקנין דיו לפני שנים ואם בלא קנין שהדבר תלוי בגמר דין כל שקבל עליו בפני שנים יכול לחזור בפני שלשה אינו יכול לחזור וכן היא שנויה בתלמוד המערב:

גמר דין שהזכרנו בעדות י"מ אותו משנתקבל עדותם בבית דין ובדין משאמרו איש פלוני אתה זכאי ואני אומר בשתיהן משאמרו איש פלוני וכו' וזהו גמר דין אף בעדות ר"ל שגמרו את הדין על פי אותה העדות ובשבועה י"מ משאמרו לו השבע וטול כמו שאמרת או השבע והפטר וכן ביארנוה במשנה וי"מ עד שישבע וכן כתבוה גדולי המחברים וכך היא שנויה במקומה אמר לו רצונך השבע וטול ונשבע אין יכול לחזור אלא שיש גורסים שם נשבע ואינו יכול לחזור ואף לענין ממון פרשוה גדולי המחברים בשהוציאו הממון כבר בדין זה הקרוב או בעדותו ובממון מיהא לא יראה כן שמאחר שאמרו איש פלוני וכו' גמר דין הוא אע"פ שלא יצא הממון עדיין אלא שבתלמוד המערב נראה כדבריהם שאמרו שם שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור ויש שואלין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ובררו הם את השלישי בלא קנין וקודם גמר דין אם יכולין לחזור בהם שמא דוקא באבא ואביך שהם פסולים יכול לחזור אבל בכשרים לא או שמא אף בכשרים ובאו לומר שאף בזו [אין] חוזרין ממה שאמרו בראשון של מציעא כ' א' מצא שטרי בירורין יחזיר ופירשוה בזה בורר לו אחד וכו' וכותבין בשטר פלוני בירר פלוני שלא ישכחו הנבררים ואם נאמר שאין יכולין לחזור הוא הוא שהוצרכו לומר שיחזיר אעפ"כ שמא יש הפסד לאחד מהם שהיה חוזר בו ועכשיו אין יכול לחזור אבל אם יכול לחזור מה הוצרך ללמד שיחזיר והרי משהחזיר יכול לחזור ומ"מ אין הכרח בראיה זו שמא היא שנויה בקנו מידו שאין יכול לחזור אלא שיש קצת ראיה ממה שאמרו בפרק הגוזל זוטא דמכי פתחו בדינא מצי אמר לבית דין הגדול אזילנא אלמא דוקא לבית דין הגדול אבל לבית דין אחר אין יכול לילך אלמא מכי פתחו בדינא ר"ל שסדרו טענותיהם אין יכולים לחזור:

גמרא לא צריכא דאיכא כת אחרת כו' היינו דרב דימי כו' איכא בינייהו מגו כו' נראה דהשתא דאיכא כת אחרת וע"כ דלעדות אחרת הוא פוסל אותן איירי בהוא ואחר עמו אומרין שהן פסולים אבל איהו לחודיה משום האי מגו ודאי דלא נהמני' לפוסלן לעדות אחרת דאם לא כן לאו היינו דרב דימי דהא לרב דימי ודאי דלא מצי לפוסלן לעדות אחרת אלא בהוא ואחר עמו ומיהו ק"ק דהשתא נמי דמוקי ליה בכה"ג מאי קא קשיא היינו דרב דימי וקאמר דאיכא בינייהו מגו בעלמא הא איכא לאשכוחי דאיכא בינייהו במלתא דהכא גופי' דלרב דימי אף שלא נמצאו הדיינים פסולים מצי הוא ואחר לפוסלן משום טעמא דקאמר לעיל דסבר ר"מ דצריך לברר ולרבין לא מצי לפוסלן אלא משום מגו שכבר פסל גם הדיינים ודו"ק:

הָרוֹאֶה אֶת רֵישׁ לָקִישׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּאִלּוּ עוֹקֵר הָרִים וְטוֹחֲנָן זֶה בָּזֶה. יש להבין מה ענין הָרִים וְהָרֵי הָרִים דנקיט כאן ולמה גבי ריש לקיש נקיט הָרִים וגבי רבי מאיר נקיט הָרֵי הָרִים? ונראה לי בס"ד על פי מדרש רבא פרשת ויצא (בראשית רבה סח, ב) אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים (תהלים קכא, א) למלפני ולמעבדני [למלמדי ולעושי] ופירש הרב קהילת יעקב ז"ל למלפני חב"ד [חכמה בינה דעת] ולמעבדני חג"ת [חסד גבורה תפארת] עד כאן דבריו. ולפי זה כיון דחג"ת הם תחת חב"ד נמצא החג"ת נקראים הָרִים וחב"ד הָרֵי הָרִים ולכן רבי מאיר שמעלתו גדולה נקיט גביה הרי הרים שהם חב"ד וגבי ריש לקיש הקטון ממנו נקיט הרים כנגד חג"ת שהם תחת חב"ד. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר האר״י ז״ל (בשער ההקדמות דף נט:) האמוראים הם מקטנות דאלקים והתנאים מן הגדלות דהויו־ת עיין שם ולכן גבי רבי מאיר שהיה מתנאים דהמה מגדלות דהויו־ת נקיט הָרֵי הָרִים כי ההויו־ת משפיעים לקטנות דשמות אלקים וגבי ריש לקיש שהיה מאמוראים שהם מקטנות דאלקים נקיט הָרִים. ומה שאמר ריש לקיש על רבי מאיר 'פֶּה קָדוֹשׁ יֹאמַר דָּבָר זֶה' נראה לי בס"ד כי גוף התלמיד חכם הוא דוגמת הר סיני שניתנה התורה בתוכו כן גוף התלמיד חכם תורת אלקים בתוכו. והנה אותיות הסמוכים להר מכאן ומכאן הם אותיות קדוש כי קודם 'הר' יש 'קד' ואחר אותיות 'הר' יש 'וש' הרי צירוף קָדוֹשׁ לכן לרבי מאיר שגופו נקרא הר אמר עליו פֶּה קָדוֹשׁ. גם עוד התלמיד חכם שהוא דוגמת הר סיני יש בקרבו שני מיני לימוד שהם גרסא ועיון ואם כן הוא 'הר' כפול לשני הלימודים וכל הר [205] עולה מספר קָדוֹשׁ [410] ונראה מה שאמר על רבי מאיר 'עוֹקֵר הָרֵי הָרִים' כנגד ד' חלקים של לימוד שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] והיינו הרי תרי הרים תרי הם ארבע. ברם הא קשיא מאי סלקא דעתיה דמקשן דמקשי וְהָאָמַר עוּלָא הָרוֹאֶה אֶת רֵישׁ לָקִישׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּאִלּוּ עוֹקֵר הָרִים וְטוֹחֲנָן זֶה בָּזֶה, וכי סלקא דעתיה שהוא חריף וגדול בחכמה יותר מן רבי מאיר ח"ו? ונראה לי בס"ד דהכי קאמר מכאן נראה דריש לקיש היה לו פחד ואימה ממעלה של רבי מאיר לא אמר קושייתו להדיה בדרך קושיא אלא אמר בלשון זֶה פֶּה קָדוֹשׁ יֹאמַר זֶה, ומקשי והלא ריש לקיש לא היה אדם קטן בדורו אלא חכם גדול בדורו ואמאי היה לו אימה כל כך מבדורו של רבי מאיר שלא הקשה על דבריו כדרך שמקשין האמוראים על דברי התנאים אלא נהג כתלמיד קטן היושב לפני רבו שמקשה לרבו באימה ובדרך כבוד ולשון נקיה? והשיב לו רבינא מפני שרבי מאיר מופלג בחכמה היה שעוקר הרי הרים וכו' לכך נהג בו ריש לקיש כבוד ביותר בעת שהוא מקשי על דבריו.

"וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים" (זכריה יא, ז). הא דרמז החכמים במקל נראה לי בס"ד דהמקל יש בו תשמיש לטובה שיהיה משענת לאדם לסמוך עליו והוא רגל שלישי לאדם כמו שאמר רבי שמעון בן חלפתא לרבינו הקדוש שתים נעשו שלש (שבת קנב.) ויש בו תשמיש לרוע שחובטין ומכין בו וכן התלמיד חכם אם זכה נעשית לו התורה סם חיים לא זכה להפך (יומא עב: עה״פ דברים ד, מד). או יובן בס"ד הטעם דמקל הוא סופי תיבות האבות אברהם יצחק וישראל שהם חג"ת [חסד גבורה תפארת] והתלמיד חכם צריך לעסוק בתורה בשלשה חלקים שבה שהם מקרא משנה תלמוד והמקרא כנגד החסד דרגיה דאברהם ומשנה גבורה דרגיה דיצחק ותלמוד תפארת דרגיה דיעקב ולכן 'מקל' שנרמז בו ג' אבות שהם חג"ת [חסד גבורה תפארת] נקרא בו התלמיד חכם. או יובן על שלשה עמודים העולם עומד תורה עבודה גמילות חסדים (משנה אבות א, ב) שהם כנגד ג' אבות כנודע ושלשתם מצויים בתלמיד חכם כי עֲבוֹדָה הוא מה שקורא בפרשת קרבנות כאלו מקריב (מנחות קי.), וּגְמִילוּת חֲסָדִים עושה בבירור של ניצוצי קדושה על ידי עסקו בתורה ואין לך גמילות חסדים גדולה מזו כי ניצוצי קדושה שהם בקליפה נקראים דלים ועניים והמברר ומעלה אותם עושה חסד וצדקה עמהם.

'נֹעַם', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמַּנְעִימִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה. 'חֹבְלִים', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה (זכריה יא, ז). הא דקרא לחכמי ארץ ישראל 'נֹעַם' לשון יחיד ולחכמי בבל 'חֹבְלִים' לשון רבים פירש מהרש"א על דרך שאמרו חד מנייהו כתרי מינן (כתובות עה.) עיין שם. ובאמת כן היא המדה דבני ארץ ישראל מכח קדושת הארץ גומרין תיקון של יום טוב ביום אחד ובני חוץ לארץ צריך להם שני ימים. ועוד נראה לי בס"ד הטעם 'נֹעַם' אותיות 'מָעוֹן' ששם בית המקדש הנקרא מָעוֹן כדכתיב וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן (תהלים עו, ג) ועל חכמי בבל אמר 'חֹבְלִים' לשון חֶבֶל שהוא משולש בסוד יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים לב, ט) שהוא משולש בשלשה שמות וכן תלמוד בבלי בלול במקרא במשנה בגמרא. ומה שאמר 'שֶׁמְּרִירִין זֶה לָזֶה כְּזַיִת' נראה דהם קשים בתחילת הלימוד אבל אֶת וָהֵב בְּסוּפָה (במדבר כא, יד) וכן הזית מר מתחילתו ואחר שנטחן נעשה מתוק וכן אחר כבישה במי מלח כן הם לבסוף יהיו אהובין ומתוקין זה בזה. ומה שאמרו בגמרא (פסחים קיג:) שְׁלֹשָׁה שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה: הַכְּלָבִים וְהַתַּרְנְגוֹלִים וְהַחַבָּרִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַזּוֹנוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל. היינו כי בתחילת הלימוד נראין שונאין זה את זה מחמת כי מרירין זה לזה בהלכה אבל אֶת וָהֵב בְּסוּפָה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם דקרא לחכמי ארץ ישראל 'נֹעַם' לשון יחיד מפני שנוחין זה לזה נחשבים כאיש אחד אך חכמי בבל כיון דמרירין זה לזה כזית נראין מפורדין זה מזה לכך קראם 'חֹבְלִים' לשון רבים עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זוֹ חֲנֻפָּה וְגַסּוּת־הָרוּחַ, שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל. נראה לי בס"ד להכי נדמו לו כנשים כמו שנאמר וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים (זכריה ה, ט) כי הנקבה מתעברת ויולדת וכן שתי מדות רעות אלו מולידים כמה עונות שימשך מהם מכשולות רבות. ומה שנאמר 'וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם' נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותינו ז"ל דעון חנופה פוגם בחכמה, גם כתוב בשער רוח הקודש דגאוה פוגם בשם י־ה שהוא כמנין גאוה [15] והנה חכמה [73] גימטריא ע"ג ושם י־ה במלואו כזה יו"ד ה"א [26] מספרו כ"ו הרי סך הכל גימטריא צ"ט [73+26=99] וההפרש שיש במספר בין מספר אָרֶץ [291] למספר שָּׁמָיִם [390] הוא מספר צ"ט [291-390=99] ולזה אמר על שתים אלה 'וַתִּשֶּׂאנָה הָאֵיפָה' רצונו לומר אף ורוגז של פגם הרמוז במספר שיש בין מספר שמים למספר ארץ שהוא צ"ט.

"בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם", אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה זֶה תַּלְמוּדָהּ שֶׁל בָּבֶל (איכה ג, ו). נראה לי בס"ד דרך הלצה בארץ ישראל יש שמן זית הרבה ובזול ובלילה יש להם ממנו אור טוב אבל בבל לא יש בה אלא שמן שומשמין ובימיהם היה ביוקר על חד ארבע משמן זית לכן מוכרחים ללמוד תורה שבעל פה בחושך.