דף ביאור
מסכת נדרים דף כ״ב עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת נדרים דף כ״ב עמוד א׳
מסכת נדרים דף כ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־347 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אילו לא חמאת בה אימה אילולי שראתה בה אימה:
מילין דעזיבה דברים שיפין להניחן כלומר דבר זימה:
בכדי לא אדרת בחנם לא היתה מדירתה ומלעיזין עליה מי היית מדירה הכא ליכא למשמע אי פותחין אי לא:
שמבקרין מעשיך בב"ד של מעלה בשביל שנדרת:
מאי קראה שמפני נדרים חוקרין מעשיו של אדם:
ואחר נדרים לבקר שאם נודר מבקרין מעשיו:
ולא פתחינן לשום אדם בהאי אחר נדרים לבקר משום דהוי איום גדול שאפי' אין דעתו להפר יאמר עכשיו שרצונו להפר ולא בהני תרתי אחרנייתא נמי משום דהוי איום גדול ואומר שדעתו להפר ואינו כן:
כל הבוטה כל הנודר כמו מבטא שפתיה (במדבר ל):
ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Nedarim 22a · Sefaria
רשב"א
כך גירסת הספרים אין נזקקין לאלקי ישראל, חוץ מאשתי שגנבה את כיסי והכתה את בני, ונודע שלא גנבה ושלא הכתו. וכן מצאתיה [גם – לפי השי"מ] בתשובת רב האי גאון, אבל בתוספת רבותינו הצרפתים אמרו דלא גרסינן [לה – לפי השי"מ] אלא הכי, חוץ מאשתי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני, ותו לא. מפני שהוקשה בעיניהם, דאילו בנמצא שלא גנבה ושלא הכתה, בכי הא אין צריך שאלה כלל, דהיינו נדרי שגגות וכדתנן במתניתין, לכאורה נראה ודאי כדבריהם, אלא שנמצא כן בכל הספרים. ומתוך כך יש לי לומר, דארבעה נדרים שהתירו חכמים היינו בשהלך לו ולא נודע אם נדר בדוקא או לא, אי נמי בנשאל באיזה צד נדר ואמר שכחתי, דבענין זה אנו אומרים, דמסתמא לא נדר בדוקא, אלא לזרז או בשגגה. וכן כל שאר הנדרים שהתירו, לפי שירדו חכמים לסוף דעת הבריות, שאין נודרין בכענין זה בדוקא, אבל אילו בא לפני חכם ואמר שנדר בדוקא, בכי הא ודאי נדר גמור הוא, צריך שאלה לחכם. וכדגרסינן בירושלמי גבי נדרי זרוזין [פרק ג' הלכה א'] אמר ר' אלעא הדא דתימא בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם, פירוש שהיו מעמידין דבריהם שאין זה רוצה להוסיף, ולא זה לפחות, דאלמא בדוקא נדרו ולא לזרוז בעלמא, וזה אפילו שבלבו למוכרה כמו שרוצה הלוקח, או הלוקח לקנותה כמו שרוצה המוכר. אלמא דברים שבלב הן, פירוש דוקא שבאותו מעמד הסכימו לאותו סך שנעשה בסוף ביניהם, אבל במעמידין דברים הרבה ולא (עשה) [עשו – לפי השי"מ] כלום באותו מעמד, ובמעמד אחר הסכימו לסך (אחר) [אחד – לפי השי"מ] לפחות מסלע ולהוסיף על השקל, נאסר למוכר דמי החפץ וללוקח נאסר החפץ. ואם תאמר אפילו שבאותו מעמד נתנוהו באותו סך למה לא חל הנדר, והא הוו להו דברים שבלב, וקיימא לן דדברים שבלב אינן דברים. ויש לומר (דאין) [דירדו חכמים לסוף דעתן של – לפי השי"מ] נודרין על מקח וממכר, שאין מוציאין לשון נדר, או לשון שבועה מפיהם על דעת שיהו נאסרין באותו דבר, אם לא יעשה הדבר כמו שהן אומרים, אלא לזרז את חברו, אם יוכל לפחות מן הסך או להוסיף עליו הם נודרים, ועכשיו כשנתן לו (בסך אחר המוכר או הלוקח דעתו מתחילה בכך) סך אחר והמוכר קבלו ממנו הרי הוא כאילו המקבל ממנו כמה ששאל – לפי השי"מ] וכן נמי במדיר את אשתו מחמת שחשב שגנבה את כיסו, ונמצא שלא גנבה, מאחר שלא המתין לידע אם גנבה אם לאו, ומיהר להדירה, אף על פי שאמר שהכתה את בני, ושגנבה את כיסי, אם יודע בעצמו שכל עצמו לא נדר אלא בשביל זה בלבד, ואילו לא גנבה לא היה מדירה, הרי זהו מותר ואין צריך לישאל. אבל אם בא לפני חכם, אין אומרים לו מיד מותר אתה, אלא נזקקין לו ושואלין אותו כיון שבא לישאל, שמא לנדר גמור נתכוונת, בין גנבה בין לא גנבה, ואילו בנדר בעלמא אילו אמר נדרתי באלקי ישראל אין נזקקין לו כלל, אבל אם אמר הדרתי את אשתי באלקי ישראל נזקקין לו, ומיהו בין נמצא שגנבה, בין נמצא שלא גנבה נזקקין לה, ואפילו נמצא שגנבה נשאל ומתירין לו משום שלום הבית, והא דנקט ונמצא שלא גנבה לישנא דמתניתין נקט, ולאו דוקא. כן נראה לי.
אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה, ונזקקין לאלקי ישראל וכן הלכתא, ודוקא בחרטה דמעיקרא, כגון לב זה עליך, כלומר שמתוך הכעס נדר או כדברים אלו, אבל עכשיו שנתישבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי, ואינו רוצה בנדר כלל. אבל אם נתחרט עכשיו מחמת ענין שנודע, או שנתחדש לאחר שנדר וחפץ הוא בנדרו עד עכשיו (אז) [זו – לפי השי"מ] אינה חרטה מעלייתא, ואין פותחין בה כלל. לפי שכל הבא לישאל על נדרו בודאי מתחרט הוא עכשיו, אלא שיש שאין מתחרט אלא מחמת נולד, או דבר שנתחדש, [ולפיכך – לפי השי"מ] בחרטה כזו אין פותחין אלא פותחין לו באותו מקרה, או באותו דבר שהוא מתחרט מחמתו, ואומרים לו אילו היית יודע כך היית נודר וכדאמרינן אדעתא דהכי מי נדרת. ואם היה אותו דבר נולד שנתחדש לאחר נדרו, ואינו מצוי להיות הוה ליה נולד ואין פותחין בו, ואם הוא מצוי פותחין בו כדאמרינן בסמוך, והיינו עובדא דרב סחורא דאתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת. ואף על גב דרב נחמן גופיה הוא דפסק בהדיא דפותחין בחרטה, וטעמא דמלתא כדאמרן, דכיון דאתא רב סחורא קמיה, סבר רב נחמן כיון דרב סחורא גברא רבא הוא ואתא לאשכוחי (פתחא) [פיתחא – לפי השי"מ] לנדריה, שמע מינה שאינו מתחרט בנדרו מעיקרו, ולפום הכי הוה אמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואדעתא דהכי מי נדרת. וכתב רב האיי גאון זכרונו לברכה בתשובה, וזה לשונו אף על פי שאין הלכה כרב אסי אלא כרב הונא, דאמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל עכשיו הנהיג מר יהודה גאון ז"ל את כל החכמים שעושים כרב אסי שמנהג להחמיר ולא כהלכה. ואין אנו ולא אבותינו נזקקין למי שנשבע לאלקי ישראל, אלא כעין קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי, והכתה את בני, בדבר שמוכיח, אבל פתח בחרטה אין אדם שיש בו כח לפתוח פתח לשבועה עד כאן. ובשם גאון אחר ז"ל ראיתי גרס הכי נדר במוהי לא מזדקקינן ליה, נדר בשבועה מזדקקינן בתמיהא, אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן, דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו. ועוד אמר דלא מזדקקי רבנן לשבועות, אלא כדמתרמיא מלתא דאית בה תקנתא או מצוה, כגון עשיית שלום בין איש לאשתו, וכגון שלמא דצבורא דכנישתא, וכדומה לזאת מזדקקינן לה במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי, אבל פתח כההיא דאתא לקמיה דרב, וכרבי שמעון וכרבי יהודה ב"ר יוסי וכדביתהו דאביי, וכההוא דאתא לקמיה דרבי אלעזר וכיוצא בה לא עבדינן.
והיתר נדרים בשלשה הדיוטות ואם היה מומחה אפילו ביחיד וגרסינן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לו, ב) אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' עמרם, שלשה מפירין את הנדר ובמקום שאין חכם, לאפוקי מדרבי יהודה, דתני הפרת נדרים בשלשה, רבי יהודה אומר אחד מהם חכם, דמשמע במקום שאין שם חכם מתירין שלשה אפילו הדיוטות, אבל במקום שיש שם חכם יכול הוא לבדו להתיר, במקום שאין חכם. חכם כגון מאן, אמר רב נחמן כגון אנא. רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך תרתי כל דהו, אמר רבינא מדמסברי להו וסברי. שמע מינה דבמקום שאין חכם, כגון רב נחמן דגמיר וסבור, אפילו תלתא דלא גמירי ולא סבירי נמי שרו נדרא, והוא דאסברי להו וסברי, ואפילו במקום מומחה נמי כי שרו הדיוטות אשתרי ליה נדרא, דלא אמרו אלא משום כבודו של מומחה. וגרסינן בירושלמי [פ"י הלכה ח'] שלשה שהם יודעין לפתוח מתירין כזקן, וזקן או שלשה הדיוטות מתירין, בין נדרים בין שבועות, וכדתניא לקמן [שבועות כז, ב] בית שמאי אומרים אין שאלה בשבועות, ובית הלל אומרים יש שאלה בשבועות. ואמרינן נמי בשבועות [כח, א] אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה, אי במזיד מחוסר מלקות, בשוגג מחוסר קרבן [לקמן (נדרים סה, א)] ונבוכדנצר נמי דאשבעיה לצדקיהו, ואתי סנהדרי ושרו ליה. ובירושלמי [פרק יא, הלכה א'] נמי איתפלגון בה רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר בין לנדרים, בין לשבועות הבעל מפר, ריש לקיש אמר לנדרים הבעל מפר, לשבועות אין הבעל מפר, אמר ר' יוסי (בר') [בי רבי – לפי הירושלמי] בון אף בנדרי הזקן פליגין, רבי יוחנן אמר בין לנדרים בין לשבועות הזקן מתיר, ריש לקיש אמר לנדרים הזקן מתיר לשבועות אין הזקן מתיר, ותייה ריש לקיש בהדה דאיסי (ס"ד בר נשיאתא) [בהדה חד בר נש תא – לפי השי"מ ובירושלמי] מישרי נדרא קומי ר' ייסא (מאן דעדיף) [מתעטף – לפי הירושלמי] ויתיב ליה, אמר ליה מה אשבעתא, אמר ליה (אפומי ישראל) [איפופי לא עללה לביתי – לפי השי"מ והירושלמי] (ולא עליה לה לביתיה) [איפופי ולא עללה – לפי השי"מ והירושלמי] אמר ליה (אפומי ישראל לא) עלי לה לביתך, ע"כ. ואתיין הא דריש לקיש ודרבי יוסי דירושלמי (כההיא) [כההוא – לפי השי"מ] דבית שמאי, דלא שמיע להו פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, דאי לא לא שבקינן בית הלל ואמרי כבית שמאי.
נפק רב סחורא ופתח פיתחא לנפשיה, רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כו'. פירש מצא פתח היתר, ולא שהתיר לנפשיה על ידי פתח זה, אלא לאחר שמצא פתח זה חזר לו אצל רב נחמן והתיר לו, או אצל חכם אחר, משום דקיימא לן לא יחל דברו, שהוא אינו מוחל אבל אחרים צריכין למחול לו. והא דלא אמרינן הדר לקמיה דרב נחמן, דלמא משום דאיכסיף, דרתח עליה רב נחמן על שנדר נדר חמור כל כך שלא היה מוצא לו פתח, ואי נמי שכל עצמו לא בא לפניו להתיר אלא למצוא לו פתח ואחר שמצא הוא לעצמו, הלך לו אצל חכם אחר והתיר לו. כן נראה לי. ובפירוש ראיתי לעיל בריש שמעתין ענין וזה לשונו, והלכתא אפילו תלמיד חכם נמי לא מצי למיפתח בחרטה, ומיהו אי אשכח מלתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר נפשיה אגב ההוא מלתא, הואיל ולא היה נדר מעולם, וכדאמרינן לקמן. על כרחך נראה שהם מפרשים שפתח פיתחא לנפשיה ושרא לנפשיה, וכי כתיב לא יחל דברו שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה, ואינו מחוור כלל.
Rashba on Nedarim 22a · Sefaria
מאירי
כבר ביארנו שאין פותחין באיסור נדר מעתה זה שהוזכר כאן שפתח ר' ינאי לבן בנו אלו הוית ידעת דפתחין בפנקסך וממשמשין בעובדך נדרת כלומר אלו ידעת שמן השמים מפשפשין במעשיך וסופך ללקות על שקפצת לידור אין הלכה כן ואין פותחין לו וכן אין פותחין במה שפתח רבן גמליאל לאחד יש בוטה כמדקרות חרב וכו' ר"ל הבוטא והוא הנודר מלשון אשר יבטא האדם בשבועה ראוי לדקרו אלא שלשון חכמים מרפא וכן לא במה שאמר ר' נתן כל הנודר כאלו בנה במה וכן לא במה שסיים בה כל המקיימו ר"ל שלא לישאל עליו כאלו הקריב עליו בשעת איסור הבמות ור"ל בנדרי איסור הא בנדרי הקדש אינן בכלל זה וכן לא במה שאמר שמואל כל הנודר נקרא רשע וכדתנן כנדרי רשעים וכו' שכלל הדברים אין פותחין באיסור נדר:
ומה שאמרו כאן ברישא פתחין בסופא לא פתחינן על דברי ר' נתן הוא חוזר ורישא הוא מה שאמר כל הנודר כאלו בנה במה ואמר שפותחין בה הואיל ואינו איסור גדול וסופא הוא מה שאמר והמקיימו כאלו הקריב עליה שהוא איסור חמור וראוי יותר שלא לפתוח בו ומכל מקום הלכה דבין ברישא בין בסופא לא פתחינן:
מאחר שהנדרים כל שאינו רואה לעצמו צורך בהם יש בהם סרך עבירה ומפני שהם באים דרך כעס והקפדה צריך לאדם שיהא נזהר מן הסבה המביאה להם והוא הכעס דרך הערה אמרו כל אדם הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו ר"ל שהוא פתח ושרש לכל עבירות שבעולם ונמצא בסיבתו מוכן לכל מיני עונשין והוא שאמר שלמה הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך:
אסור לסייע ידי עוברי עבירה ולא סיוע ממש או נתינת עצה על העבירה אלא אף לחזקם בדברים או לשבחם על מה שעשו אסור והוא הנקרא חזוק ידי עוברי עבירה ובמקום סכנת עצמו מיהא מותר אחר שאינו מסייע ממש ולא נותן עצה והוא שאמרו כאן עולא במסקיה בארעא דישראל אתלוון ליה תרין חוזאי קם חד שחטיה לחבריה אמר ליה לעולא יאות עבדית ואמר ליה אין פרע ליה בית השחיטה כאדם שמראה עצמו שמח במה שעשה חבירו ומחזקו שיפליג הדבר לפרסמו ומכל מקום כבר מת ואין פריעת בית השחיטה עושה בו דבר וכשבא אצל ר' יוחנן אמר לו שמא חס ושלום חזקתי ידי עוברי עבירה ואמר ליה נפשך הצלת:
Meiri on Nedarim 22a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
ברש"י פותחין אי לא הס"ד דהוה בארץ ישראל כצ"ל:
ברא"ש לבטא בשפתים הס"ד עליו גיהנם הס"ד שלומדין הס"ד כצ"ל:
בר"ן כדא"ל רבי ינאי הס"ד איהו אמאי דאסר כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Nedarim 22a · Sefaria
שיטה מקובצת
דר' ינאי רבא ר' ינאי רביה דר' יוחנן מקרי באגדתא ר' ינאי רבא והוה ר' ינאי אחר דקשיש מיניה ומקרי ר' ינאי סבא. שיטה:
דפתחין פנקסיך וממשמשין בעובדיך אילו היית יודע רחמור הנדר כך שמפני שנדרת בו שפותחין בית דין של מעלה ספר שמעשים כתובים בו ומפשפשין במעשיך ומזכירין עונותיך ועל ידי הזכרת העונות סופך ללקות. או נוכל לפרש כי הוא נדר שלא להתעסק בעסקיו והיו אחרים צריכין לפתוח פנקסיך לראות שטרי הלואותיך כדי לתובען ואמר לו אילו היית יודע שהיזק ראיה יגיע לך בזה הנדר שאחרים יצטרכו לראות פנקסיך ושטרי הלואותיך וכל אשר לך מי נדרת ואמר ליה לא ושריה. ולהאי פירושא מפרשינן מאי קראה דאין פותחין בחרטה אלא צריך לבקר בענין נדרים. ולפירוש הראשון נפרש מאי קראה שעונש גדול יש בנודר נדר שמפני זה מן השמים ממשמשין במעשיו אם הוא אדם ראוי לנדור שבוטח בעצמו כל כך שיקיימנו כדרך שאמרנו שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם: קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו. והפירוש הראשון עיקר כי לפירוש השני אמאי קאמר לא פתחינן בהאי מה עונש יש בו דלא נפתח בו כמו באחרים האמורים בשמעתא. הרי"ץ ז"ל:
ואחר נדרים לבקר אי לשם שמים נדר דמותר. ואני אומר דאחר נדרים לבקר למעלה בשמים אם לטובה נדר ואם לאו מבקרים אחר שאר מעשיו. וכן נראה הפירוש שהרי על דפתחין בפנקסך מביאו. הרא"ם ז"ל. וקאמר תלמודא ולא פתחינן ליה בהא דאמר לו אילו הוית ידעת דפתחי פנקסך שאין לך אדם שאם אתה פותחו דבר זה שלא יהא מתחרט בו. ולא פתחינן ליה נמי בהדא אחרנייתא דאמר רבה בר חנה מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא בעירובין בפרק הדר עם הנכרי. כל הבוטה לשון מבטא כלומר כל הנודר ראוי לדוקרו בחרב מפני שהנדור מן הככר שלא לאוכלו מה יעשה אם אוכלה הרי הוא בבל יחל ואם אינו אוכלה הרי הוא מת. אלא ילך אצל חכם ויתיר לו. פירוש:
ואחר נדרים לבקר כשנודר מבקרים מעשיו בשמים ואומרים אם לא מפני שבטוח בזכיותיו שלא יכשל בנדרו לא הוה נודר ומעתה נעיין במעשיו. וכן לא יפתח החכם לנודר כהא דר' נתן שאמר לו אילו היית יודע שהנודר נדר חמור כל כך דחשיב כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות והמקיים כאלו מקריב עליה קרבן מי נדרת. ודמהו לדבר זה כי הנודר אינו עושה עבירה אלא מפני שסופו ליכשל בנדרו ודמהו לעושה במה בשעת איסור הבמות כי העושה אותה אינו עושה עבירה אלא מפני שסופו להקריב עליה קרבן או להקטיר. ברישא דהאי ברייתא דר' נתן פתחינן (דלאחר) אמר המגיה צריך להיות: דלא הוי פורענות יתירא כל כך. בסוף הברייתא שהעונש חמור לא פתחינן ביה לדעת רבא. ויש מי שפירש ברישא פתחינן כשבא לפנינו בתחלה לשאול על נדרו פתחינן ליה כרבן גמליאל או כר' נתן ואומרים לו אילו היית יודע שכך וכי היית נודר. ואם אמר הן לדעת אביי פתחינן באחרת שאם אמר הן על הא דרבן גמליאל פתחינן ליה על הא דר' נתן. ולדברי רבא לא פתחינן דכיון דחמור פתחו דאמר הן על פתח ראשון לא נפתח עוד בדבר (אסור) (אמר המגיה נראה לי דצריך להיות: אחר. וזה הפירוש אינו נכון בעיני כלל דלא הוה ליה למימר רישא וסיפא אלא ברישא ובסיפא או בראשונה ובאחרונה. ומדקאמר רישא וסיפא משמע דאברייתא קאי. הרי"ץ ז"ל: בנה במה. ילפי כי תחדל מן חדלו לכם מן האדם כי במה נחשב הוא ודרשינן בברכות אל תקרי במה בסגו"ל אלא במה בקמ"ץ:
אף אנן נמי תנינא בנדרי כשרים כדמפרש התלמוד פרק קמא אלמא נקרא רשע. כל הני נדרים דאסירי היינו דנודר בקרבן דאתי לידי קרבן או נודר על כעסו. אבל נודר לעשות מצוה בההוא אמרינן נדרים סייג לפרישות. הרא"ם ז"ל:
אף על פי שמקיימו נקרא רשע כי כל העובר על דברי חכמים שאמרו שאין לנדור כלל נקרא רשע. מאי קראה דמקרי רשע דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם לא תחדל יהיה בך חטא ואגב ההוא חטא מקרי רשע. ויליף חדילא חדילא מה להלן ברשעים הכתוב מדבר אף כאן ברשעים. הרי"ץ ז"ל:
כל מיני גיהנם שולטין בו כלומר נדידון אמר המגיה אולי צריך להיות יסורין. ולא עוד אלא דאפילו בחייו תחתוניות שולטות בו. חולי שיש לו לאדם בתוך נקביו שקורין פי"ק. פירוש:
כל הכועס כל מיני גהינם שולטים בו משום דאיירי (בנדרי) בנודרים שהן רשעים משום דכל הנודרים על ידי כעס הם נודרים קתני נמי להא. כל מיני גהינם. יש לפרש גהינם ממש כדמייתי קרא דמשתעי בגהינם. או נוכל לפרש כי מיני גהינם רמז לתחלואים הבאים על האדם שהם גיהנם לו כי העונש כנוהו חכמים גהינם. והשתא יתיישב לשון מיני דלפירוש הראשון לא הוה ליה למימר אלא גהינם לבד. והסר כעס מלבך ועל ידי כך תעביר רעה מבשרך. וגם רשע בא להיות עתיד ליום רעה דזה גהינם שהרשעים נדונים בו. ולא עוד אלא שהתחתונית שולטין בו כי על ידי כעס החום הטבעי מתגבר ושורף המאכל ואינו נעכל עיכול הראוי ומתוך שהמותר הוא שורף אינו יכול לצאת מהרה מן הגוף ובא לידי תחתוניות. לב רגז. כלומר כל מי שיש לו לב רגז ראוי שיהיה לו כליון עינים ודאבון נפש כי על דרך הטבע התחתוניות גורמות שתיהם:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubbetzet on Nedarim 22a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' א"ל נפשך הצלת עי' סוטה דף מא ע"ב תד"ה כל המחניף:
בהר"ן ד"ה ההוא שעתא לא נתקדש וכו'. עי' סנהדרין דף יא ע"ב רש"י ד"ה על שתים ובמנחות דף פג ע"ב רש"י ד"ה כל הארצות:
Gilyon HaShas on Nedarim 22a · Sefaria
בן יהוידע
אִלּוּ הֲוָת יָדַעְתְּ דְּפַתְחִין פִּנְקָסָךְ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוּבְדָךְ, מִי נָדַרְתְּ. מקשים והא תנן באבות (משנה אבות ג, טז) 'והפנקס פתוח' דמשמע פתוח תדיר? ונראה לי בס"ד דיש שני מיני פנקסים, אחד כללי שכתוב בו כל זכיות ועונות של כל ישראל דעל זה אמרו (קדושין דף מ:) לעולם יראה אדם כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות וכו' שבזה הפנקס כתוב עונות של רבים הכלולים ושייכים בכל ישראל וזה הפנקס מוכרח שיהיה פתוח תמיד דאין לך רגע שלא יהיה נכתב בו זכות או חובה שאם אלו ישנים ובטלים אלו נעורים ועושים. אך יש מין פנקס אחר שהוא פרטי שיש לכל אדם ואדם פנקס מיוחד ופרטי לו לשמו שכתוב בו מעשיו הפרטיים הנה זה פעם פתוח פעם סגור כי האדם פעמים נעור ועוסק הן בטוב הן להפך פעם ישן ופעם בטל מזה ומזה וכאן אומרים לו על הפנקס הפרטי שלו.
כָּל הַבּוֹטֶה, רָאוּי לְדָקְרוֹ בְּחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא (משלי יב, יח). קשא כיון דאמר רָאוּי לְדָקְרוֹ אם כן לא נעשית החבורה עדיין, ואיך אומר לְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא דלשון רפואה יפול בהיכא דאיכא חבורה כבר? ונראה לי בס"ד על פי מה שביארתי בס"ד בפסוק (משלי ל, כא) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ דאמרו רז"ל (שבועות לו:) העולם נזדעזע בשביל עון השבועה כשאמר השם יתברך לֹא תִשָּׂא (שמות כ, ו) והנה השבועה היא בפה ואף על פי שבפה יש חמשה מוצאות הנה השתים שהם חיך וגרון אינם ניכרים וגם אינם מתנועעים בדיבור ורק השלש שהם לשון ושינים ושפתים הם ניכרים ונראין וגם הם מתנועעין ואלו ראשי תיבות שלהם 'שלש' שהוא ראשי תיבות ש ינים ל שון ש פתים ולזה אמר תַּחַת שָׁלוֹשׁ שבהם נעשה דבור השבועה רָגְזָה אֶרֶץ כשאמר לֹא תִשָּׂא. והנה שלשה אלו כל אחד הוא חלק אחד מן הפה ושלשתם נקראים בשם פה ונרמזים באות פ' של אלפא ביתא והנה שלשה פעמים פ' היא מספר מר [240] לכן הנשבע בהם בשקר מביא מר לעולם. גם נודע על ידי הנדרים של שוא מביאין אף לעולם והיינו כי הנדרים הם בבינה וידוע כי אלף הוא סוד בינה כמו שאמרו (שבת קד.) 'אלף חכמה, אלף בינה' ולכן הכוונה רָאוּי לְדָקְרוֹ בְּ'חֶרֶב' [210] שהוא מספר עשרה פעמים אהי־ה [21×10=210] שהם בבינה והפוגם בנדר מביא אף לעולם שמסלק אות ל' מן אלף וישאר אף! ולזה אמר כָּל הַבּוֹטֶה רָאוּי לְדָקְרוֹ בְּחֶרֶב שהוא פוגם בבינה, אך לְּשׁוֹן חֲכָמִים שתיקנו התרה לעקור הנדר מעיקרו עושה מַרְפֵּא שמצטרף אותיות מר שהם ג' פעמים פ' כנגד לשון ושינים ושפתים עם אותיות פ ־ א שהם אותיות אף אשר הביאו לעולם ויהיה בהם צירוף מַרְפֵּא וכמו שנאמר וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיה ל, יז) שתתהפך הקללה לברכה. או יובן אומרו ידקר בחרב על דרך מה שאמר הכתוב בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ (משלי יג, יג) דזה הנודר הוא בז לדבר שאינו חושש אליו כי חושב בדעתו במה נחשב הדיבור שצריך אני להזהר בו ולחוש אליו? ולכן ראוי לדקרו בחרב! כי דבור [212] עולה מספר בחרב [212]. ועוד נראה לי שרמז בזה על חרב אשר ביטול שלו הוא בדיבור של תורה וזה הכוונה דכתיב הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב ואז אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב) וכח ידי עשו הוא החרב דכתיב וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ) ואם כן זה הנודר דאינו חושש לדבור ממילא מזלזל בדבור של תורה המבטל כח החרב של עשו לכך ראוי לדקרו בחרב של עשו!
כָּל הַכּוֹעֵס, כָּל מִינֵי גֵּיהִנֹּם שׁוֹלְטִין בּוֹ יש להקשות מה הם מיני גיהנם? ונראה לי בס"ד יש גיהנם של אש ויש גיהנם של ברד ויש גיהנם של עשן בלבד והכועס נראין בו ג' מראות אלו, יש כועס נראין פניו אדומים ויש יתחוורו פניו נמצא יש גוון אש שהוא אדום ויש גוון ברד שהוא לבן ויש כועס נופח הבל ורוח חזק והרי זה כנגד גיהנם של עשן. ועוד נראה לי יש גיהנם בחיים והם יסורין שדומין לגיהנם כמו שאמרו רז"ל (עירובין מא:) שלשה אין רואין פני גיהנם דקדוקי עניות וחולי מעים והרשות דהיינו שיש לו נושים שתובעים אותו ויש אומרים גם מי שיש לו אשה רעה וכיון דאלו נצולין מן גהינם שמע מינה דיסורין אלו הם דומין לגיהנם וזה הכועס ראוי שכל אלו היסורין שדומין לגיהנם ישלטו בו.
Ben Yehoyada on Nedarim 22a · Sefaria
תוספות
אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת נדרים, דף כ״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־347 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 117 מילים
נפתחת ב״אִילּוּ לָא חֲמָאת בָּהּ אִימַּהּ מִילִּין דַּעֲזִיבָה…״
- קטע 225 מילים
נפתחת ב״בַּר בְּרַתֵּיה דְּרַבִּי יַנַּאי סָבָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ…״
- קטע 322 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי קְרָאָה — ״וְאַחַר…״
- קטע 437 מילים
נפתחת ב״וְלָא פָּתְחִינַן בְּהָדָא אַחְרָנִייתָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר…״
- קטע 529 מילים
נפתחת ב״וְלָא פָּתְחִינַן בַּהֲדָא אַחְרָנִייתָא, דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן…״
- קטע 630 מילים
נפתחת ב״רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּהָדֵין…״
- קטע 740 מילים
נפתחת ב״וְלָא פָּתְחִינַן בְּהָא נָמֵי דִּשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל:…״
- קטע 820 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא:…״
- קטע 935 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1030 מילים
נפתחת ב״וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתַּחְתּוֹנִיּוֹת שׁוֹלְטוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:…״
- קטע 1144 מילים
נפתחת ב״עוּלָּא בְּמִיסְּקֵיהּ לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אִיתְלְווֹ לֵיהּ תְּרֵין…״
- קטע 1218 מילים
נפתחת ב״קָא תָמַהּ רַבִּי יוֹחָנָן, מִכְּדִי כְּתִיב: ״וְנָתַן…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ינאי [רבה] · דור רביעי לתנאים
רבי ורבי חייא הגדול היו רבותיו.
מקור: מסכת נדרים דף כ״ב עמוד א׳ · קטע 3 — “…עַל גַּב דִּפְתַח רַבִּי יַנַּאי לֵיהּ — אֲנַן לָא…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת נדרים דף כ״ב עמוד א׳ · קטע 8 — “אָמַר רַב יוֹסֵף, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״…”
- רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
מקור: מסכת נדרים דף כ״ב עמוד א׳ · קטע 6 — “רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּהָדֵין לִישָּׁנָא. רַב…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת נדרים דף כ״ב עמוד א׳ · קטע 7 — “…נָמֵי דִּשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּימוֹ —…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת נדרים דף כ״ב עמוד א׳ · קטע 5 — “…בְּרֵישָׁא פָּתְחִינַן. בְּסֵיפָא, אַבָּיֵי אָמַר: פָּתְחִינַן, רָבָא אָמַר: לָא…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת נדרים דף כ״ב עמוד א׳ · קטע 11 — “עוּלָּא בְּמִיסְּקֵיהּ לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אִיתְלְווֹ לֵיהּ תְּרֵין בְּנֵי חוֹזָאֵי…”
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
המקור המדויק: נדרים כב ע"א
כל 9 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
אִילּוּ לָא חֲמָאת בָּהּ אִימַּהּ מִילִּין דַּעֲזִיבָה — בִּכְדִי לָא אַדַּרְתַּהּ! מִי אַדַּרְתַּהּ? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא, וְשַׁרְיַיהּ.
בַּר בְּרַתֵּיה דְּרַבִּי יַנַּאי סָבָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי סָבָא, אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ הֲוָה יָדְעַתְּ דְּפָתְחִין פִּינְקְסָךְ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוֹבָדָךְ, מִי נְדַרְתְּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, וְשַׁרְיֵיהּ.
אָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי קְרָאָה — ״וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר״. וְאַף עַל גַּב דִּפְתַח רַבִּי יַנַּאי לֵיהּ — אֲנַן לָא פָּתְחִינַן לֵיהּ בְּהָא.
וְלָא פָּתְחִינַן בְּהָדָא אַחְרָנִייתָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי פְּתַח לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְהָהוּא סָבָא: ״יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא״. כׇּל הַבּוֹטֶה — רָאוּי לְדוֹקְרוֹ בְּחֶרֶב, אֶלָּא — לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.
וְלָא פָּתְחִינַן בַּהֲדָא אַחְרָנִייתָא, דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר — כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ — כְּאִילּוּ מַקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן. בְּרֵישָׁא פָּתְחִינַן. בְּסֵיפָא, אַבָּיֵי אָמַר: פָּתְחִינַן, רָבָא אָמַר: לָא פָּתְחִינַן.
רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּהָדֵין לִישָּׁנָא. רַב טַבְיוֹמֵי מַתְנֵי הָכִי: בְּסֵיפָא לָא פָּתְחִינַן. בְּרֵישָׁא, אַבָּיֵי אָמַר: פָּתְחִינַן, רָבָא אָמַר: לָא פָּתְחִינַן. וְהִלְכְתָא: לָא פָּתְחִינַן לָא בְּרֵישָׁא וְלָא בְּסֵיפָא.
וְלָא פָּתְחִינַן בְּהָא נָמֵי דִּשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּימוֹ — נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מַאי קְרָא: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, וְיָלֵיף ״חֲדָלָה״ ״חֲדָלָה״. כְּתִיב הָכָא: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר״, וּכְתִיב הָתָם: ״שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז״.
אָמַר רַב יוֹסֵף, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַכּוֹעֵס כׇּל מִינֵי גֵיהִנָּם שׁוֹלְטִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ״, וְאֵין ״רָעָה״ אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה״.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתַּחְתּוֹנִיּוֹת שׁוֹלְטוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַן ה׳ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁמְּכַלֶּה אֶת הָעֵינַיִם וּמַדְאִיב אֶת הַנֶּפֶשׁ — הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ הַתַּחְתּוֹנִיּוֹת.
עוּלָּא בְּמִיסְּקֵיהּ לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אִיתְלְווֹ לֵיהּ תְּרֵין בְּנֵי חוֹזָאֵי בַּהֲדֵיהּ. קָם חַד שַׁחְטֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְעוּלָּא: יָאוּת עֲבַדִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, וּפְרַע לֵיהּ בֵּית הַשְּׁחִיטָה. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם אַחְזִיקִי יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵירָה? אֲמַר לֵיהּ: נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.
קָא תָמַהּ רַבִּי יוֹחָנָן, מִכְּדִי כְּתִיב: ״וְנָתַן ה׳ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז״ בְּבָבֶל כְּתִיב? אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא שַׁעְתָּא