מסכת קידושין דף ל״א עמוד ב׳

ומביאו לעוה"ב שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו ובגמרת ירושלמי גרס מעשה בשניהם מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך כל אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול הראהו שקשה לו ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה:

חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו ואפילו הכי כי הוה קרי ר' אבהו אבבא היה אבימי רץ ופותח לו ואינו מניח לאחד מבניו לילך:

אין אין אפתח אפתח:

איסתייעא מילתא בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד׳:י״א):

כגון אנא שאני אהוב לאבי ויקיר לאמי ועושין לי זאת מה אעשה:

כיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה אם תקבל ממנו עבודה:

אשרי מי שלא חמאן שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך והוא נענש עליהם:

מרבניתיה אומנת:

איסתייא מילתא בעודו גחין לפניו שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא היה מבין בו מקודם לכן ודרשו וי"מ שמקרא זה לבד דרש מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי' ליה ודרש שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה מישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון כך פירש בקונטרס אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח:

ר' טרפון הויא ליה אמא יש בירושלמי פעם אחת אמיה דר' טרפון אבדה פזמקי דידה בחצירה ויצאתה ממטתה לבקשו ושם ר' טרפון ידו תחת רגליה על הקרקע שלא תטנף רגליה והיתה דורסת על ידיו ועוד איתא בירושלמי דאמיה דר' ישמעאל כל שעתא ושעתא דהוה אתי רבי ישמעאל מבי מדרשא היתה רוחצת את רגליו והיתה שותה את המים כששמע רבי ישמעאל שהיתה עושה כך היה מסרב בדבר עד שבאת לפני חכמים והיתה קובלת על ר' ישמעאל בנה שלא היה מקיים מצות כיבוד ונבהלו חכמים בדבר ושאלו לרבי ישמעאל וספר להם המעשה וצוו לו שיניחנה לעשות רצונה ובענין זה הוא כיבוד:

אסתייע מילתא ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך פירש"י ז"ל דקשיא ליה מזמור לאסף קינה לאסף מבעיא ליה כיון שראה בית המקדש חרב שמח לפי שכלה השם חמתו בעצים ובאבנים וכדדרשינן התם כלה ה' את חמתו כו' אלמלא כלה הב"ה חמתו בעצים ובאבנים לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. אבל בירושלמי דריש בענין אחר דכיון שראה אסף שהיה מבני קרח שטבעו לארץ שערי בית המקדש שמח ואמר מי שעתיד להעלות שערים אלו עתיד להעלות אבי אבא משל לבת עניים שהיתה דולה מים מן הבור בדלי של עץ ונפל הדלי לבור והיתה בוכה באה בת המלך לדלות בדלי של זהב ונפל בבור כיון שראתה בת עניים שמחה אמרה מי שיעלה דלי של בת המלך יעלה שלי:

תנו רבנן איזהו כבוד כו' איבעיא להו משל מי ואסיקנא משל אב ואע"ג דאייתינן לעיל ראייה דדמה בן נתינה שהפסיד בשביל כבוד אביו ששים רבוא שכר תירצו בתוספות דהתם דלא הפסיד משלו אלא העברת ריוח בעלמא לא חשוב דבר האבוד ולא חסרון כיס וכדדחינא נמי לענין מלאכת חול המועד דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבוד ואסור למכור פרקמטיא בחולו של מועד אף על פי שלא ישתכר במכירתה לאחר המועד כמו שמשתכר עכשיו דלאו דבר האבד הוא הכא נמי לא חשיב דבר האבד אלא בביטול מלאכתו:

וכי אמרי' משל אב דוקא בשיש לו לאב אבל אם אין לאב ויש לו לבן חייב לפרנסו משלו והביאו ראיה לדבריהם מדגרסינן בירושלמי תני רבי שמעון בן יוחאי הבן מחזיר על הפתחים חייב לזון את אבותיו מצינו שהקפיד הכתוב על כבוד אב ואם יותר מכבודו בכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך אם יש לך ממון כבד ואם לאו פטור וכבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך בין יש לך בין אין לך הלכך הא דאותבינן בגמרא מדתניא כבד את אביך כו' בדין הוא דמצי לאוקמה כשאין לא לאב אלא לרווחא דמילתא שני ליה דאפי' כשיש לו נמי איתיה לענין בטול מלאכתו או העברת ריוח שהוא כיוצא בה:

אפילו היה הבן תלמיד חכם וכן שהוא גדול בשנים אין לו להקל בכבוד אב ואם דרך הערה אמרו על אבימי בנו של ר' אבהו שהיה תלמיד חכם וכן שהיה גדול בשנים עד שהיו לו חמשה בנים בעלי הוראה ואעפ"כ אמרו עליו כי הוה אתי אבוה וקרי אבבא רהיט ואזיל ואמר אין אין עד דמטי התם ופתח ליה יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאיתי נמנם גחין וקם עליה עד דאיתער ומה שאמרו על זה איסתייעא מלתא ודרש מזמור לאסף בתריסר אפי הוא שתמהו בו מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שמו את ירושלם לעיים אדרבה קינה לאסף מיבעי ליה ואחד מהם הוא שאמר שירה על שכלה חמתו בעצים ואבנים שבה ולא נהרגו כלם וכדכתוב כלה י"י את חמתו ויצת אש בציון:

וכן אמרו על ר' טרפון שהיתה אמו זקנה כל אימת דבעיא למיסק לפוריא גחין וסלקא עליה וכשהיה משבח עצמו על כך אמרו לו עדין לא הגעת לחצי כבוד:

ואם היה הבן תלמיד חכם ורצו אביו ואמו לשמשו יקבל מאמו ואל יקבל מאביו שמכיון שהוא בן תורה יש לו בזה חלישות הדעת:

אע"פ שהמצות לא ניתנו לדחות מפני כבוד אב ואם כמו שיתבאר מכל מקום מותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לצאת לקראת אביו או לקראת אמו וכן לשאר מיני כבוד:

היה משתדל באי זה דבר ואינו נשמע אל יאמר מהרוני בשביל עצמי שלחוני בשביל עצמי פטרוני בשביל עצמי אלא שלחוני בשביל אבא פטרוני בשביל אבא מהרוני בשביל אבא:

וכשם שצריך לכבדו בחייו כך צריך לכבדו במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו אל יאמר כך אמר אבא אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו ודוקא תוך שנים עשר חדש אבל לאחר שנים עשר חדש אומר זכרונו לחיי העולם הבא וכיוצא בזה:

כשהחכם דורש ומעמיד תורגמן והיה החכם מביא דברים בשם אביו או רבו אינו מזכירן בשמותיהן אלא כך אמר אבא כך אמר רבי אבל כשהתורגמן משמיע הדברים לאחרים אינו אומר כך אביו או רבו של חכם אלא מזכירן בשם כשאר החכמים:

אי זהו מורא ואי זהו כבוד מורא אינו עומד בפניו ר"ל עד שיתן לו רשות לעמוד ולא יושב במקומו ולא יסתור את דבריו ופירשו בו דוקא בפניו וכן אם אביו חולק עם אחרים לא מכריעו בפניו אי זהו כבוד מאכילו ומשקהו מלביש ומכסה מכניס ומוציא וכלם משל אב אלא שמתבטל ממלאכתו לדברים אלו ומכל מקום אם אין לאב עושה משלו ואם לא עשה הרי נפקע ממצות כבוד וכופין אותו וכן מצינו במדרש מתן תורה בפרשתא רביעאתא כל שמועתא פשטין בחדא כופין את הבן לזון את האב ומה שיש לפקפק בו ממה שאמרו כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרים עליה אב אצל הבן אינו בכלל זה כדין קטני קטנים בשאר צדקות כופין לדעת הרבה מפרשים כמו שביארנו ברביעי של כתבות:

עד דאיתער מסתייע מילתא ודריש אבימי מזמור לאסף עיין פרש"י ותוספות ובחידושי אגדות למהרש"א ז"ל. ולענ"ד נראה לפרש בפשיטות דבמה שהיה אבימי מקיים מאד מצות כיבוד דלאחר שהביא לו המים שביקש ממנו עוד הוסיף וקאי עליו עד דאיתער שהיה שלא לצורך אלא לקיים המצוה בלבד במדה יתירה בדבר זה ראה מעשה ונזכר להבין המזמור לאסף ולאו היינו מזמור ע"ט שכתבו רש"י ותוספות אלא מזמור ע"ג שהן תחילת דבריו של אסף שאמר ואני כמעט נטיו רגלי כי קנאתי בהוללים וגומר הנה אלה רשעים וכל המזמור שהיה מצטער מאד על אריכות הגלות כדכתיב נמי עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם וכמעט רוב מזמורי אסף בספר שני הכל על אריכות הגלות האחרון ביד בני עשו ומסיים שם באותו המזמור בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני ואיתא במדרש א"ר יהודא בן בתירה בעצת תורה תנחני ואחר כבוד תקחני כבוד גדול שכיבד עשו את הוריו שאתה עתיד לעלותינו רב הונא בשם רבי נחוניא איחר כבודו של יעקב בעוה"ז בשביל כיבוד גדול שכיבד עשו את הוריו ע"ש בילקוט עוד באריכות והיינו ממש כעין עובדא דאבימי מצינן נמי בעשו שקם על אביו והיה מאכילו ומשקהו תמיד וא"כ בהאי מילתא מסתייע מילתא דאבימי שהבין במזמור פסוקי אסף והיינו נמי דכתיב מזמור לאסף דכיון שלא מצינו לעשו אלא מצוה זו מכבוד ניתן לו שלוה כ"כ בעוה"ז ומהן אתה למד מתן שכרן של צדיקים בעוה"ז ובעה"ב והיינו דסיים במדרש על ואחר כבוד תקחני שאתה עתיד לעלותינו כן נ"ל נכון וברור בעוה"י לולי דרש"י ותוס' כתבו בענין אחר דקאי על מזמור ע"ט ואף דלפי מה שכתבתי נתישב ג"כ על מזמור ע"ט אלא דנ"ל עיקר דעיקר הדרש אתחילת מזמורי אסף קאי ואפשר דה"ה לכולהו דאיירי בהאי ענינא דוק ותשכח ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה:

שם אדהכי שמע לארונא דקאתי אמר אי ידעי לא נפקי נראה דאתא לאשמעינן דאף על גב דתנינן בסמוך מכבדן בחייו ומכבדן במותו היינו דבר שיש בו תועלת למת כגון לומר דבר שמועה מפיו או הריני כפרת משכבו משא"כ לצאת לקראת ארונו לא וכדאית' שילהי מס' מועד קטן בארונא דרב הונא דנפיק נפק דלא נפיק לא נפק ומחלק בין שלדו קיימת וכ"ש הכא ורב אסי נפיק לקראתה מא"י לח"ל וקמל"ן דבשביל ארונו של מת אין לצאת מא"י לח"ל כן נ"ל:

גמ' הריני כפרת משכבו כעין זה במתני' רפ"ב דנגעים:

כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי, קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד קשה מאי רבותיה בדבר זה שהולך לפתוח הדלת לאביו והלא רבי טרפון גחין וסלקא אימיה לפוריה על גבו וגם הלכה פעם על כפות ידיו ועם כל זה אמרו לו 'עֲדַיִן לֹא הִגַעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד'? ונראה לי בס"ד דאין כונתו לשבחו בשיעור הכבוד אלא כונתו לשבחו שהיה עושה מצות כבוד לשמה ולא בעבור שכר, דידוע מה שאמר התנא (משנה אבות ו, ז) גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא ופרשנו הכונה דעל עסק התורה מפורש שכר של אריכות ימים דכתיב 'וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים' (דברים לב, מז) וכן נאמר 'כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים' (משלי ט, יא) ואף על גב דשכר זה של אריכות ימים נאמר גם במצות כבוד אב ואם ובמצות שלוח הקן התם אינו אלא בעולם הבא ולא בעולם הזה כמו שאמרו רז"ל (קידושין לט:) בגמרא לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ (דברים ה, טו) לעולם שכולו ארוך. אך אריכות ימים האמור גבי תורה היא בעולם הזה ובעולם הבא ולכך בא רבי אבהו לעשות הוכחה לאבימי בריה שהיה עושה מצות כבוד אב לשמה ואין כונתו בשביל השכר יען כי כאשר היה אביו קרי אבבא היה פוסק מלימודו והולך לפתוח הדלת לכבודו ואם היה בשביל שכר אדרבא ישאר במקומו ללמוד עדיף ליה כי שכר לימוד התורה הוא בעולם הזה ובעולם הבא ושכר הכיבוד אב ואם הוא רק בעולם הבא. והא דהוצרך לומר 'חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו' ללמד כיון דחמשה כולם סמוכים אי אפשר שלא ימצא להיות תמיד לומדים עמו כולם או מקצתם ונמצא יש מצויים לפתוח ועם כל זה קם הוא לפתוח ואינו מניח לאחד מבניו לקום לפתוח. ועוד נראה לי בס"ד הא דהוצרך לומר 'חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו' דלא תימא מה שהיה קם לפתוח לאביו מפני שלא היה אחד מן בני הבית הולך לפתוח ובעל כרחו היה פוסק לימודו וקם לפתוח לו כי כולם עצלים, לזה אמר דהיה לו חמשה בנים סמוכים ואם כן מסתמא היו מצויים אצלו ללמוד עמו ביחד ומסתמא גברי רברבי אלו לא יהיו עצלים בדבר הזה אלא היו חפצים בשמחה רבה לעשות שימוש אלא רק הוא לא היה מניחם כדי לעשות הכבוד בעצמו.

וְאָמַר 'אִין אִין', עַד דְּמָטָא הָתָם. קשא למה הוצרך לומר 'אִין אִין' כל משך הליכתו עד שהיה מגיע אצלו, ודי בפעם אחת להשמיעו קולו שהוא בא לפתוח ולא יהיה קָרִי אַבָּבָא? ונראה לי בס"ד כיון בזה לעיני הרואין ההולכים ובאים בתוך החצר דשמא בעת שאמר 'אִין' היו עסוקים בפנים ולא שמעו זאת ואחר שרואין אותו רץ והולך בתוך החצר חושבין שהוא רץ בעבור צורך עצמו להביא איזה חפץ או דבר אחר שיש לו שם אצל הפתח ואגב פתח לאביו אכן עתה רואין שהוא רץ וקורא 'אִין אִין' בזה ניכר שעושה לכבוד אביו. ועוד נראה לי שהוא רוצה לעשות המצוה של הכבוד במעשה ודבור ומחשבה ביחד בבת אחת ולכן בעת שהוא מהלך שעושה מעשה היא מחשב במצוה זו וגם מדבר בפיו 'אִין אִין' נמצא מקיים המצוה במחשבה ודבור ומעשה בבת אחת.

אִיסְתַּיְעָא מִלְּתֵיהּ וְדָרִישׁ אֲבִימִי "מִזְמוֹר לְאָסָף" (תהלים עט, א). נראה לי בס"ד שייכות לדרשא זו כאן על פי מה שכתבו התוספות בשם המדרש דחרבן בית המקדש היה טובה לבני קרח כי על ידי שטבעו השערים אחזו בהם כדי לעלות עמהם לעתיד ולכך אמרו שירה בטביעת השערים ולכן אסף שהיה מבניהם אמר מזמור על חרבן בית המקדש עד כאן. וקשא בשלמא קרח ובניו שהם עצמן עומדים בצרה גדולה לכן כשראו שצמחה להם טובה בטביעת השערים אמרו שירה אך אסף דאינו עומד בצרה זו של אבותיו איך מלאו לבו לומר 'מזמור', ו'קינה' מבעי ליה! אך התשובה לזה כי אסף היה כבוד אבותיו חביב ואהוב לו מאד ובאמת אמרו (בראשית רבה נה, ח) גדולה אהבה שמקלקלת את השורה, לכן אמר שירה גם לעת כזאת שלא היה מן הראוי לאומרה דחביבה ליה טובת אבותיו וכבודן ולכן עתה שהיה אבימי עוסק בכבוד אביו אסתייעא מלתא ודריש הכתובים של מזמור שאמרו אסף בשביל כבוד אבותיו וטובתם. ועוד נראה לי בס"ד על פי הטעם דאיתא במדרש מה שאמר אסף מזמור בחרבן בית המקדש מפני שראה טובתו יתברך עם ישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא לכלותם ואמרו במדרש על זה משל לאב עם בנו שאהב אותו עיין שם ולכן בשביל שהראה אבימי עתה אהבתו עם אביו דהוה גחין קאי ליה עד דאתער לכך זכה לדרוש במזמור זה דאסף המדבר בעד אהבה שיש בין האב הוא הקדוש ברוך הוא ובין הבן שהם ישראל.

כְּגוֹן אֲנָא, דְּעַד דַּאֲתִינָא מִבֵּי רַב אַבָּא מַדְלִי לִי כַּסָּא, וְאִמָּא מַזְגָא לִי, הֵיכִי אִיעָבִיד. יש להקשות למאי אצטריך למימר 'עַד דַּאֲתִינָא מִבֵּי רַב' לימא בקיצור כגון 'אֲנָא דְּאַבָּא מַדְלִי לִי כַּסָּא וְאִמָּא מַזְגָא לִי הֵיכִי אִיעָבִיד' ומה לו להודיע אם עושים לו זאת בעת שבא מבית המדרש או בשאר עתים? ונראה לי בס"ד כונתו לומר אם עושים כן בשאר עתים ודאי לא אקבל אך אני מסופק בדבר זה שהם עושים לי כן בזמן שאני בא מבית המדרש דוקא דהענין מוכיח מתוכו לאו משום יקרא דידי בלבד עבדי אלא הם מתכוונים גם כן בשביל אהבת ויקרת התורה שלמדתי בבית המדרש שהם שמחים מאד על אשר הלכתי ללמוד תורה ומכיון דמצורף עם זה אהבה ויקר וחבוב של תורה גם כן אפשר דמותר לי לקבל מהם ואמר לו אף על פי כן מאמך קבל ומאביך לא תקבל כיון דבר תורה הוא.

עֲדַיִן לֹא הִגַעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד כְּלוּם זָרְקָה אַרְנְקִי בְּפָנֶיךָ לַיָּם, וְלֹא הִכְלַמְתָּהּ. קשא איך חלקו שיעור הכבוד לחצאין ונתברר אצלם שלא הגיע בזה לחצי שיעור הכבוד? ונראה לי בס"ד כי במה שנאמר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ, יא) נרמז באותיות כבוד שצריך האדם לכבד אב ואם בין אם מגיע לו צער מצד הגוף שלו כמו רבי טרפון בין אם מגיע לו צער מצד הממון שלו כגון שזרקו לו ארנקי לים. והיינו כי כבוד [32] גימטריא ל"ב כמנין ב' פעמים וי [16] וכל וי הוא לשון צער כלומר בין אם עשו לו וי בגופו כמו אמו של רבי טרפון שהיתה עולה על גבו למטתה וגם לפי דברי הירושלמי שהלכה פעם אחת על כפות ידיו, בין אם עשו לו וי בממון שזרקו לו ארנקי לים. נמצא מצות הכבוד חציה על וי של הגוף וחציה על וי של ממון ולכן כאשר שבח עצמו רבי טרפון בכבוד שהיה לו בו צער הגוף דכל זמן שהיתה עולה למטה הוה גחין וסלקא עלויה אמר לו הן אמת שקיימת החצי של וי הגוף אך עדיין לא הגעת לחצי הכבוד השני שהוא וי של הממון, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?!

בָּעִינָא גַּבְרָא! נִיעַיֵּין לָךְ אין כונתו לדחותה בשקר ח"ו אלא בקושטא קאמר שהיה רוצה לפייס אדם אחד בממון שיתרצה ליקח אשה זקנה כמוה אך אחר שאמרה לו שיהיה יפה כמוהו אמר ודאי דבר זה לא יתכן להיות כי אדם יפה כמוהו קפצי עליה אינשי בעלי ממון ובעלי יופי ואיך אפשר שיתרצה ליקח אשה זקנה?