מסכת קידושין דף ל׳ עמוד א׳

הוה אמינא ליה לשטן גירא בעיניך כלומר הייתי מתגרה בו ושטן הוא יצר הרע ולא אירא שיחטיאני:

אדידך על צוארי דבריך בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה:

משיתסר שנין הגיע זמן לכנוס ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו לשון אחר אדידך על צוארי דבריך בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרים ותרתין בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט וזה עיקר:

על פי דרכו דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו ואיזוהי נערותו רבי יהודה ורבי נחמיה כו':

זבולון בן דן תלמיד שהיה בימיהם:

אינו מלמדו משנה אין חובת בנו עליו אלא במקרא מכאן ואילך ילמד הוא לעצמו:

תורה ולא נביאים וכתובים:

כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו ועד היכן נמי דקאמרי' הכי קאמרי' עד היכן אדם חייב ללמוד תורה בדורותיו אמר רב יהודה לבנו ולבן בנו:

לא צריכא ליומי פירש בקונטרס ימי השבת כלומר שני ימים מקרא ושני ימים משנה ושני ימים גמרא ולא נהירא דא"כ אכתי הוה מצי למיפרך מי ידע כמה חיי ונ"ל לפרש בכל יום ויום עצמו ישלש על כן תיקן בסדר רב עמרם גאון כמו שאנו נוהגים בכל יום קודם פסוקי דזמרה לומר מקרא ומשנה וגמרא ור"ת פי' שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (דף כד.) בבל בלולה במקרא במשנה ובגמרא דגמרת בבל בלול מכולם:

נקראו סופרים פי' בקונטרס כדכתיב ומשפחות סופרים יושבי יעבץ ובירושלמי (שקלים פ"ה) מפרש שעשו כל התורה כולה מספרות כגון אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (שבת דף עג.) וארבעה אבות נזיקין (ב"ק דף ב.) וכיוצא בהם:

[יתר עליו תהלים שמונה כו' תימה דע"כ בחומש יש יותר דאפילו אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד אינו כ"כ כמו שיש בחומש. ת"י]:

אל תגמגם ותאמר לו והא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף כג:) דצורבא מרבנן משני בדיבוריה במסכ' אומר ר"ת דהיינו אם שואלים אותו אם למדת מסכת זו אל יתגאה לומר שלמדה כלומר למדתי הרבה אבל אם שואלים אותו דבר הלכה או שצריכין ללמוד ממנו מסכ' צריך שיהיו מחודדים בפיו שלא יגמגם בדבר ולא דמי להא דאמר (מסכת ד"א זוטא פ"ג) למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז דהיינו במילי דעלמא ואפילו בדברי תורה לא יאמר יודע אני דבר להתפאר בו בכך אלא מה שיודע יורה וילמוד לתלמידים:

לא צריכא ליומי פרשתיו במסכת ע"ז ואנן דגמרי' תלמוד בבלי פטרינן ממקרא ומשנה דכולהו איתנוה ביה ר"ת ז"ל:

תנו רבנן ושננתם לשיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור מיד. פי' כששואלין אותו הוראה בדבר הלכה אבל כששואלין אותו על תלמודו יתנהג בצניעות לומר אינו יודע כדאמרינן התם בבבא מציעא פרק אלו מציאות דבתלת מילי משני צורבא מדרבנן בדיבור' וחד מינייהו במסכתא:

ירושלמי מאן דגמר חד מכילא ומייקרין ליה בתרי איבעי ליה למימר חדא מכילא אנא חכים:

לעולם יהא אדם נותן לב תמיד להשגיח על עניני הבנים ולהתמיד בתוכחתם בין גדולים בין קטנים ומכל מקום הזמן הראוי להשתדל בתוכחת עד תכלית הוא משעה שהדעת מלבלב ויוצא עד שיעשה פרי והוא משתסרי עד עשרים וארבע שקודם שתסר אין לו דעת כל כך לקבל ואחר עשרים וארבע אינו נשמע כל כך מכל מקום תהא תוכחתו והדרכתו בזמנים אלו מזמנת לו תמיד בענין הבן:

אין האב חייב בלמוד תורת הבן אלא תורה שבכתב עד שידע ענין המצות ויקיים אותם כראוי ומכל מקום הוא חייב בעצמו להוסיף וללמוד כפי רוחב לבו וישוב דעתו:

ולעולם ישליש את ימיו בלמודו שליש בתורה ושליש במשנה ושליש בתלמוד ושאר מיני מחקר הראוים במה שהוא לומד:

כשם שאדם חייב ללמד את בנו כך בבן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ועל זו שאלו עד היכן אדם חייב ללמד את בנו תורה כלומר עד כמה מדורותיו והוא משיבו כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו כלומר שחייב אף בבן הבן או בבן הבת אם אין לו עזר מצד האב אף לענין שיעור הלמוד דוקא בתורה שבכתב כמו שביארנו ובמקום אחר התבאר שאף לאחרים חייב ללמוד שנאמר ושננתם לבניך והתלמידים קרויים בנים כדכתוב ויצאו בני הנביאים אלא שלבנו ובן בנו צריך להשתדל בלמודם אף בשכר ולאחרים אינו מצוה אלא שילמדם בחנם אם הוא יודע אבל לא לשכור להם מי שילמד וכן בנו קודם לבן בנו ובן בנו לאחרים ולעולם תהא מצוה זו חביבה לו עד שיוליך את בנו הוא בעצמו בבית הספר וירגילהו בקריאתו וכבר העידו על ר' יהושע בן לוי דשרי ריסנא ארישיה וממטי ליה לינוקא לבי כנשתא כלומר שהיה מניח על ראשו סדין גס שאינו ראוי לו לעטיפת הראש אלא שהיה עושה כן דרך נחץ שלא לילך בגלוי הראש ולא המתין עד שיתעטף בסודרו מרוב מהירותו ושאלוהו מאי כל האי כלומר שאתה הולך בנחץ עד שלא נתעטפת כהגון לך והשיבם מי זוטר מאי דכתוב יום אשר עמדת וכו' וכן ראוי להקרותו לפניו מה שלמד אתמול ולהוסיף עליו מעט והוא שאמרו עד דמקרי ליה ומוספא כלומר ועוד תוספת מעט:

וכן ירגיל עצמו בלמוד עד שיהיו אפילו פרטים הדקים שבתורה סדורים לו לא נקראו הראשונים סופרים אלא שהיו מונין כל אותיות שבתורה והיו אומרים ו"ו של גחון חצי התורה באותיות דרוש דרש חציין של תיבות והתגלח חציין של פסוקים וכן אמרו חזיר מיער ע' של מיער חציין של אותיות שבתהלים והוא רחום חציין של פסוקים וכן אמרו שמנת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים יש בתורה יתר עליו ספר תהלים שמנה חסר ממנו דברי הימים שמנה אלא שאחר כן נתחדשו ספקות בדבר ולא ידענו וא"ו דגחון אי מהאי גיסא אי מהאי גיסא ואין לומר ניתי ספר תורה דאנהו בקיאי בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן וזה שאנו מוצאין תקונים ביד הסופרים שעל פיהם אנו סומכין בכתיבת ספר תורה אינם אלא כפי מה שמצאו בספרים המוחזקים במדויקים לא שיהא הדבר ברור כל כך ומתוך כך אני חוכך להקל בענין זה שלא לפסול ספר תורה בכך שלא נאמר כן אלא למה שבקיאים בו ואף ספרי המסרות אין לסמוך עליהם כל כך ואף לא המדרשות והרי מצינו מחלוקת בין המדרשות והמסרות במלת הפילגשים שדרשו בו פילגשם כתוב וכן ואשימם בראשיכם ואשמם כתוב וכן ביום כלות משה כלת כתוב ובספרי המסרה שלשתם שלמים וכן קרנות קרנת מצינו במסרה הפך מה שדרשו בו חכמים אלא שבזו הסכימו הגאונים שמאחר שבא בתלמוד בעיקר דין כגון זה לטטפת וכגון בסכת בסכת וכגון אין לו שדרשו בו בעקר דין עיין עליו סומכין עליהם על התלמוד אבל אותם שהם בהגדה ולא בעקר דין כגון פילגשם ואשימם וכלות אין להכריע בהם ואין לפסול בכך:

למדת שכל חסרה ויתרה שאין הדבר ברור בה בחסרון ויתרון הואיל ואין אנו בקיאין אין להחמיר בהם כל כך לפסול בה ספר תורה אע"פ שהמסרה או ספרי התקונין או אף המדרשות מעידין עליהם אחר שנמצא ביניהם מחלקת וכך נראה לי בענין הפרשיות בפתוחה וסתומה בכל מה שאין אנו בקיאים בהם ושמצינו בהם מחלוקת:

לעולם יהא אדם שוקד על תורתו עד שיהיו דברי תורה מסודרין בפיו שאם אדם שואלו דבר אל יגמגם אלא יאמר מיד וכל שעושה כן עליו נאמר לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער שאפילו אב ובנו רב ותלמידו שאין דרכם להתקנא זה בזה כמו שאמרו בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו כל שהם עוסקים בתורה וחולקים נעשו אויבים זה לזה שגדר האהבה הוא שווי הרצון וכל שאין שם הסכמה אחת אין כאן אהבה ומכל מקום אחר שאין מחלקתם לכונת נצוח אלא ששניהם מכונים להוציא הדבר לאמתו אין זזין משם עד שנעשו אוהבים זה לזה ר"ל שנסכמים לדעת אחת:

גמרא יתר עליו תהלים שמנה כו' בת"י ותימה דע"כ בחומש יש יותר דאפילו אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד א] אינו כ"כ כמו שיש בחומש עכ"ל ולא הבנתי התמיהה ב] כיון דמסיק בחומש נמי לא בקיאינן אימא דג' או ד' פסוקים דילן בחומש הוא חדא דידהו וק"ל:

שם ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים כו' רש"י כתב הך דרשה בפירוש החומש וכתבו הרא"ם בשם הספרי גם כתב הרא"ם שדרשו כן מדלא כתיב ולמדתם ומתוך שמעתין נראה שדרשו כן מדלא כתיב ושניתם אלא ושננתם דמשמע לשון חידוד ושנון וק"ל:

גמרא מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה ופירש"י תורה ולא נביאים וכתובים עכ"ל. ולכאורה פירש"י מוכרח שזהו עיקר מימרא דרבא דאי תורה היינו נביאים וכתובים אדרבא טפי הוי שפיר לישנא דברייתא דקתני להו בלשון סתם מקרא וממילא א"ש נמי הא דאיצטריך לאתויי הכא מימרא דרבא בלשון המקשה משום דבלא מימרא דרבא לא פסיקא להקשות כ"כ דאפשר דהך ברייתא דלמדו מקרא אין מלמדו משנה היינו כשלמדו כבר תורה נביאים וכתובים משא"כ ממימרא דרבא קשה שפיר טובא אלא לשון הש"ע י"ד סי' רמ"ה כתב להדיא דהאב חייב ללמד את בנו כל התורה שבכתב כולה דמשמע נמי נביאים וכתובים וכן הוא ג"כ בלשון הרמב"ם והטור ז"ל וא"כ צריך עיון היאך מפרשו למימרא דרבא וכבר הרגיש בזה הב"ח שם ונדחק לפרש מימרא דרבא אבל אכתי לא נתיישב אף לפי פירושו הא דמייתי המקשה למימרא דרבא דאדרבה בלא מימרא דרבא קשה טפי דהא קתני להדיא בברייתא אין מלמדו משנה וקשיא אדשמואל ויש ליישב דבלא מימרא דרבא היה באפשר לומר דהא דקתני למדו מקרא אין מלמדו משנה היינו דאין מלמדו משנה בשכר כדאיתא בש"ע ומסוגי' דנדרים דנוטלין שכר על המקרא משום פיסוק טעמים ואין נוטלין שכר על המדרש דהיינו משנה וגמרא כדמשמע בנדרים והא דקאמר שמואל מלמדו מקרא ומשנה היינו בחנם משא"כ ממימרא דרבא דקאמר מקרא זו תורה ולפי' הב"ח אתא לאפוקי פיסוק טעמים ע"ש א"כ מקשה שפיר דמהשתא מקרא ומשנה שוין לענין שכר כן נ"ל לשיטת הב"ח ועדיין צ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף ל גמרא מיתיבי למדו מקרא אינו מלמדו משנה ואמר רבא מקרא היינו תורה פרש"י תורה ולא נביאים וכתובים. ולכאורה פירושו מוכרח וכתבתי דלפ"ז צ"ע על לשון הטור והרמב"ם והש"ע שכתבו שהאב חייב ללמדו כל התורה שבכתב כולה שבכלל תורה נביאים וכתובים וא"כ היאך מפרשי למימרא דרבא וכבר הרגיש בזה הב"ח אלא שדבריו נראין דחוקין וכתבתי ליישב דבריו:

שם אמר רב ספרא משום ר"י בן חנניה מאי דכתיב ושננתם לבניך אל תיקרי ושננתם אלא ושלשתם כו'. נ"ל לפרש לפי פשוטו משום דמלשון ושננתם ילפינן בסמוך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך והיינו מדלא כתיב ולמדתם אלא ושננתם שהוא לשון שינון ולשון משנה וא"כ תו לא מצינן למימר דלא איירי קרא אלא בתורה שבכתב כדכתיב לעיל מיניה והיו הדברים האלה דהיינו בהווייתן דלא שייך שינון וחידוד אלא בתורה שבע"פ שהיא משנה וגמרא דאין מורין הלכה מתוך המשנה וא"כ שפיר קאמר דא"א לקרות ושננתם אלא אי קרינן נמי ושלשתם שא"א שיהא הדבר ברור לו כאחותו אא"כ בקי במקרא ובמשנה ובגמרא. ועוד י"ל דלשון ושננתם משמע תרי או מפשיטות שהוא מלשון משנה תורה דהיינו שני תורות או משום דכתיב ושננתם בשני נוני"ן כמ"ש מהרש"א ז"ל בח"א וא"כ בהנך תרי דהיינו משנה וגמרא שייך בהו נמי שינון ומלבד תורה שבכתב דכתיב לעיל מיניה והיו הדברים האלה דהיינו תורה שבכתב למ"ד דבדברי תורה כתיב וא"כ הרי לך ושלשתם ומה שהקשה מהרש"א ז"ל בח"א דלפ"ז משמע דחייב ללמוד עם בנו מקרא ומשנה וגמרא ולעיל מסקינן דאין חייב ללמוד עם בנו אלא מקרא לחוד ונדחק מאד ליישב ע"ש ומסיק בעצמו שהוא דלא כסברת הרא"ש ז"ל וכבר פירשתי שיחתי דלא קשה מידי דקרא ושננתם לבניך לאו בבנים ממש איירי אלא בתלמידים שנקראו בנים כמו שפי' רש"י ז"ל בפירוש החומש וכדאיתא בספרא והיינו מה"ט גופא דאין החיוב בבנו אלא מקרא לחוד דחיוב בנו לאו מושננתם ילפי' אלא מולמדתם וכדפרישית בריש סוגיין ודו"ק:

תוספות בד"ה לא צריכא ליומי פי' בקונטרס כו' ולא נהירא דא"כ אכתי ה"מ למיפרך מי ידע כמה חיי עכ"ל. ולכאורה יש ליישב שיטת רש"י דבשלמא לענין מספר השנים מתמה שפיר מי ידע כמה חיי וא"כ אין יודע כלל מתי ישלמו שליש ימיו משא"כ לימי השבוע לעולם ילמוד שני ימים הראשונים מקרא ואם מת אחר כך אונס רחמנא פטרי' וכ"כ בחידושי מהר"י טראני אלא די"ל דסברת התוס' דלפ"ז בשליש שנים נמי מצינן למימר כה"ג דסתם ימי שנותינו שבעים שנה וילמוד מהם שליש במקרא ואם מת אח"כ אונס רחמנא פטריה אע"כ דאין סברא לומר כן וא"כ מקשו שפיר לפירוש רש"י כן נ"ל:

שם גמרא תנו רבנן חמשת אלפים ותתפ"ח פסוקים בתורה יתר עליו תהלים שמנה כו' וכתבו בתוספות ישנים תימא דע"כ בחומש יש יותר דאף אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות אינו כ"כ כמו שיש בחומש עכ"ל הת"י. ונדפס ג"כ בש"ס החדשים. וע"ז כתב מהרש"א ז"ל וז"ל לא הבנתי התמיהא כיון דמסקינן דבחומש נמי לא בקיאין אימא דג' או ד' פסוקים דילן בחומש הוא חדא דידהו עכ"ל מהרש"א ז"ל. ואחר המחילה מכבוד תורתו דברי שגגה הן דהא אמרינן להדיא דפסוקי תורה הן חמשת אלפים ותתפ"ח וא"כ מאי בקיאות שייך הכא. וע"ז הקשו התוספות דפסוקי תהילים א"א שיהיו כך אף אם יהיו הפסוקים מג' תיבות בלבד. ולכאורה לשון התוספות גופה אטעיה למהרש"א ז"ל דלפ"ז לא הוו צריכי התוספות לכתוב בקושייתם דע"כ בחומש יש יותר אלא בפשיטות הוו להו למימר דא"א שיעלו פסוקי תהלים לחמשת אלפים ותתפ"ח ובאמת שפת יתר הוא אמנם כן בעיקר דבריהם נ"ל דמה שכתבו אף אם יהיו כל פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד אינו כ"כ ולענ"ד דלשון ג' תיבות הוא טעות סופר דודאי אם יהיו כל פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד יכולין להעלות יותר מפסוקי תורה שהן חמשת אלפים תתפ"ח דפסוקי תהילים שלנו הן עולין שני אלפים תקכ"ז פסוקים ומהם ובהם רובא דרובא כל פסוק לא פחות מששה תיבות ויש אתנחתא באמצע הפסוק וכמה וכמה פסוקים שיש בכל א' עשרה תיבות ויותר א"כ שפיר אפשר שיעלו יותר כיון דלא בקיאין בפסוקי תהלים אלא דלענ"ד דמה שכתבו התוספות אף אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד לאו אכולן קאי אלא אמקצתן דאף אם ימצאו הרבה פסוקים שיכולין להפסיק באמצע עד שלשה תיבות היכא דשייך הפסקה אפ"ה לא יעלו כ"כ ובהרבה מקומות לא שייך להפסיק בהן באמצע דבר ובאמצע ענין ולפי ענין הנגינה שבהן כן נ"ל בלשון תמיהתם אבל מכל מקום יש ליישב תמיהתם ולקיים דברי הגמרא כדפרישית ועי"ל דיתר עליו שמנה פסוקים לאו אכללא דה' אלפים קאי אלא אפרטא דתתפ"ח וכיוצא בזה אפרטא בתרא לחוד לאחדים ולעשיריות ודו"ק. והואיל ואתא לידי שנקראו הראשונים סופרים שהיו סופרין כל אותיות שבתורה אימא בהו מילתא דהוי קשיא לי כמה שנין לפי שמצאנו בספרים קדמונים ואחרונים שמספר כל האותיות שבתורה הם ששים ריבוא וע"ז רומז ישראל שנוטריקון שלו יש ששים ריבוא אותיות לתורה ולכך מספר כל ישראל היו ששים ריבוא כמו אותיות התורה ושכל אחד מישראל יש לנשמה שלו מצוה אחת ואחיזה באות אחת ודבר זה כמעט שהוא דבר מוסכם ונזכר בזוהר ובספר הקדוש שני לוחות הברית במקומות הרבה ועמדתי משתומם ומתפלא לפי חשבון חמשים פסוקים שיערתי בלבי שלא יהיו אותיות התורה כ"א חצי ערך החשבון המוזכר עד שראיתי בס' חסד לאברהם שהרגיש בזה וכתב שנמצא דאותיות התורה הן שלשים ואחד ריבוא אלא מה שנמצא שאותיות התורה עולים ששים ריבוא היינו השבעה ועשרים אותיות האלפא ביתא עם מנצפ"ך במילואיהן ומילוי דמילוי עיין שם במעיין שני נהר י"א ענין התירוץ אמנם אף שאין אני כדאי נ"ל דהדברים ג"כ כפשוטן דמאחר שמצאנו שמספר האותיות שבתורה ממש הן ל"א ריבוא א"כ שפיר מצינן למימר ג"כ שהן ס' ריבוא עם התרגום שנמסר ג"כ בסיני כדאי' במדרש ובספרים הקדמונים הרבה מאד וביחוד בס' של"ה בענין שנים מקרא ואחד תרגום ועוד נ"ל לפרש בענין יותר מרווח שכל אות מאותיות התורה יש לה שני בחינות קדושות ממש ענין הכתיבה שנכתב באצבע אלקים וענין קדושת הקריאה שדיבר הקב"ה עם משה וכדכתיב אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו ורואין את הנשמע ושומעין את הנראה ואמרינן נמי יש אם למקרא ויש אם למסורת וראיה ברורה לדברי שהרי כל אותיות שבתורה נאצלו מהשם הקדוש הויה ב"ה ולא כשהוא נכתב הוא נקרא וא"כ כל התורה כיוצא בה הכתיבה לחוד והקריאה לחוד וא"כ שפיר מצינן למימר שעולין סמ"ך ריבוא ל"א ריבוא דכתיב וכ"ט דקריין וכמה אותיות לרוב שאין ניכרין כלל במבטא ואין בהן אלא בחינת כתיבה כאותיות הווין ואלפין שבאמצע התיבה והנחה כן נ"ל נכון בעזה"י ואם שגיתי אתי תלין וה' הטוב יכפר בעדי ועוד יש לפרש על דרך מזה ומזה הם כתובים ואין להאריך:

וְאִי הֲוָה נָסִיבְנָא בְּאַרְבֵּיסַר, הֲוָה אֲמִינָא לַשָּׂטָן 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ'. הנה הרב עוללות אפרים ז"ל כתב אף על פי שיצר הרע בא לאדם מעת הלידה אין לו דין חזקה בכל השלש עשרה שנים דהאדם עודנו קטן ואין מחזיקין בנכסי קטן אך בתחילת שנת ארבע עשרה שנעשה גדול אחר שנכנס בו יצר הטוב אז יהיה ליצר הרע חזקה בגוף הנקרא 'בית' אם יחזיק בו שלשה שנים עיין שם. וידוע שנות חזקה הם שלשה שנים אך דירת קבע שנים עשר חדש וכמו שכתוב בשולחן ערוך ריש הלכות פסח לענין חיוב לתת לכללות העיר במצה שמורה שאם דר שנים עשר חודש חייב לתת לזה עיין שם. וידוע לכל תאוה של עבירה יש כח יצר הרע בפני עצמו ואם כן אם נשא אשה בששה עשר שנים בזה דוחה כח היצר הרע של תאוה רעה יען כי עדין לא נעשה לו שנות חזקה שהם שלש שנים אבל אינו יכול לדחותו ביד רמה כי על כל פנים היה לו אצלו דירת קבע של שנים עשר חודש ויותר מה שאין כן אי נסיב בשנת הארבע עשרה דאז אפילו דירת קבע של שנים עשר חודש אין לו אז יוציאנו ביד רמה שיאמר לו 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ'. ולזה אמר יַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר (משלי י, ד) רצונו לומר היד של אותם חרוצים שנושאין בארבע עשרה שנה תמשול ביצר הרע. ולפי זה אם לא נשא עד שנת שבע עשרה דאז נעשה ליצר הרע בבית זה חזקה של שלשה שנים זה קשה דחייתו וצריך לה סייעתא דשמיא. ובזה יובן ' מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב ' (משלי יח, כב) כלומר כשמצא אשה לא מצאה במהרה אלא המתין למצוא אותה בשנת טו"ב [17] שהוא י"ז אז לזה צריך ש' יָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ ' לעזור אותו בדחיית היצר הרע. והא דאמר ' גִּירָא בְּעֵינֶיךָ ' ולא אמר גירא בך או גירא בשטנא? נראה לי בס"ד כי השטן הוא היצר הרע וכמו שכתב רש"י ז"ל וידוע כי כל דבר כחו באותיות השם שלו והקדוש ברוך הוא קראו 'יצר הרע' דכתיב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח, כא) והארס של יצר הרע הוא באות עין שבשמו כי באות עין נשלם הרע וגם אות עי"ן רומז לשבעים כחות שלא ואם תסיר מתיבת הרע אות עי"ן ישאר 'הר' וזה כוחן של צדיקים שמפרידים ממנו אות ע' וישאר הר. ולכן אמרו רז"ל (סוכה נב.) לעתיד יצר הרע נדמה לצדיקים כהר אבל הרשעים נדמה להם כחוט השערה כי הרשעים אין מפרידים ממנו כלום אלא מחזיקים בידו כל אותיות שלו ואם כן אצלם כל אותיות של יצר הרע הם שלמים ולכן נדמה להם כחוט השערה כי יצר [300] גימטריא ש' ועם אותיות 'הרע' הרי אותיות 'שערה' אבל הצדיקים מפרידים ממנו אות ע' ששם הארס שלו ומשם כל כחו וישאר אצלם 'יצר הר' ולכן נדמה להם היצר שלהם כמו הר ולכן אמר כאן 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ' רצונו לומר באות עין שלך לעקור אותה ממך. ומה שאמר ' גִּירָא ' ולא אמר סכין או דבר אחר? נראה לי בס"ד כי הסכין אינה הורגת אלא מקרוב אבל גירא הורג למרחוק ואית ביה רבותא טפי. ועוד נראה לי בס"ד כי הנלחם עם היצר הרע נדמה לארי כמו שאמר התנא (משנה אבות ה, כ) וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, והוא נלחם במחשבה ובדיבור ובמעשה אם כן צריך להיות במחשבה ארי בדיבור ארי במעשה הרי שלשה ארי ונרמז זה באותיות 'גִּירָא' שהוא ג ' ארי.

אַדְּיָדָךְ עַל צַוְּארֵיהּ דִּבְרִיךְ, מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם (משלי כב, ו). נראה לי בס"ד נקוט האי לישנא מפני כי על הרוב הבן שוה לאביו בקומה מכל מקום על דרך שאמרו (משנה עדיות ב, ט) האב זוכה לבן בנוי בכח ובמספר השנים וכן הענין כאן ואם כן כשהבן הוא בר ששה עשר שנים שעדיין לא השלים קומתו אז כשיעמדו האב עם הבן יגיע צואר הבן כנגד ידיו של אביו ולהכי קאמר אַדְּיָדָךְ עַל צַוְּארֵיהּ דִּבְרִיךְ מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם.

וְאַמְרֵי לָהּ מִתַּמְנֵי־סְרֵי עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. נמצא לכולי עלמא משך שנות החנוך הם ששה שנים ולכן אמר (משלי כב, ו) 'חֲנוֹךְ לַנַּעַר' בוא"ו ולא אמר 'חַנֵּךְ לַנַּעַר' בציר"י תחת הנו"ן אלא אמר 'חֲנוֹךְ' רמז בזה חנך וא"ו שנים ורמז לדבר וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ (יחזקאל טז, י) ואמר לפי דרכו דידוע האב כנגד יו"ד שבשם והאם כנגד ה"א ראשונה דאיש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם (נזיר יז.), והבן הנולד מהם כנגד וא"ו והבת כנגד ה"א אחרונה ולזה אמר 'לְפִי דַרְכּוֹ' רצונו לומר לפי שרשו שהוא בוא"ו כן משך החנוך שלו יהיה שש שנים.

רַבָּה בַּר הוּנָא לָא טָעִים אוּמְצָא עַד דְּמַיְתִּי לִינוּקָא לְבֵי מִדְרָשָׁא (דברים ד, ט). יש להקשות הוה ליה למימר' לָא טָעִים עַד דְּמַיְתִּי לִינוּקָא לְבֵי מִדְרָשָׁא' ולמה הוצרך לפרש ולומר 'לָא טָעִים אוּמְצָא' שהוא בשר כמו שפירש רש"י? וכן על רבי חיא בר אבא נמי פירש לא טעים אומצא. ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל בגמרא (עירובין כא:) על פסוק וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב, יב) כל ההוגה בדברי תורה טועם טעם בשר, ופרשנו בס"ד הכונה דיעקב ועשו חלקו העולמות ואין לבני יעקב בעולם הזה אלא כדי קיום הנפש שהוא לחם בלבד ואיך אוכלים בשר ושאר מיני אוכלים שהם מותרות? ותרצו המפרשים ז"ל מפני דעולם הזה קיים על התורה שלומדים ישראל דכתיב (ירמיה לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי, ואם כן לולי עסק התורה שעוסקים ישראל היה העולם אבד ועל כן יש להם זכות במותרות מדין מציל מזוטו של ים, נמצא לפי זה ישראל אוכלים הבשר מכח עסק התורה. ובזה פרשנו היטב המאמר שאמרו רז"ל כל הלוהג בהם טועם טעם בשר, דאז אין עליו טענה ותביעה משום חלק עשו וידוע דהעולם מתקיים יותר על ידי תורה של תינוקות שהם הבל שאין בו חטא ולזה אמר 'לָא טָעִים אוּמְצָא' שהוא הבשר אלא על דמייתי לינוקא לבי מדרשא כדי ללמוד תורה. וכן רבי חיא בר אבא לא טעים בשר אלא עד דמקרי לינוקא וכל זה עושים כדי להורות שאנחנו אוכלים הבשר שהוא מותרות מכח התורה של תינוקות של בית רבן דהעולם קיים עליה ואנחנו זוכים במותרות בעבור למודם.

אַל תִּקְרִי, 'וְשִׁנַּנְתָּם', אֶלָּא 'וְשִׁלַּשְׁתָּם'! (דברים ו, ז) נראה לי בס"ד דמחליף נו"ן כפופה ונו"ן פשוטה באותיות 'של' דנו"ן כפופה תתחלף בל"ד בדטלנ"ת ונו"ן פשוטה תתחלף בשי"ן באלפא ביתא דאטב"ח שהוא ש"ן ת"ם ולזה אמר אַל תִּקְרִי 'וְשִׁנַּנְתָּם' אֶלָּא 'וְשִׁלַּשְׁתָּם'. ומה שאמר 'שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד' נראה לי בס"ד מ קרא מ שנה ת למוד ראשי תיבות 'תמם' [480] למפרע רמז לדבר מה שאמר בסוף [פרשת וילך] עַד תֻּמָּם (דברים לא, כד) ואותיות אלו גימטריא 'תלמוד' [480] רמז שתלמוד שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד ובזה תתגבר על פלונית שמספרה ת"ף [לילית=480] כמספר תמם.

'סוֹפְרִים' שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה (ויקרא יא, מב) אף על גב דהם סופרים גם תיבות ופסוקים וכמו שאמרו בתר הכי נקיט אותיות הכא לרבותא טפי שיש טורח גדול ועצום במניינם. ומלבד טעם הגמרא נראה לי נקראו ' סוֹפְרִים ' לשון ספיר שהוא ענין אור והארה דכתיב חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א) וכתיב נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג). גם ' סוֹפְרִים ' אותיות 'יוסף רם' דאמרו רז"ל (מעילה כה.) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם והיינו אותיות יוסף רומזים על זה. גם אמרו רז"ל (נדרים נה:) שעולים לגדולה דכתיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת (במדבר כא, יט) והיינו אותיות 'רם' רמז שעולים לגדולה כי מנחליאל במות. ועוד נראה לי מ"ם וסמך של ' ס וֹפְרִי ם ' רמז למ"ם סמ"ך שבלוחות שהוא סוד בינה ותבונה כי משה רבינו ע"ה זכה לבינה שהוא סוד סמך ויעקב אבינו ע"ה לתבונה שהוא סוד מ"ם ונשאר באמצע אותיות 'יפרו' שהם פרים ורבים בתורה שעושים בה פריה ורביה.

'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ', חֶצְיָן שֶׁל תֵּבוֹת (ויקרא י, טז) קשה למה כאן זכר שתי תיבות 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ' וגבי אותיות נקיט אות אחת של 'וָאו' דְּ'גָחוֹן'? ונראה לי בס"ד כי כפי הכתוב במסרה סך האותיות של התורה הם שלש מאות אלף וארבעה אלפים ושמונה מאות וחמשה ולפי זה אי אפשר שיתחלקו לשני חלקים שוים אלא יהיה אות אחד נפרד ביניהם ונמצא אומרם 'וָאו' דְּ'גָחוֹן' חֶצְיָן שֶׁל אוֹתִיּוֹת הוא קאי על אות הנפרד שיש בין שני החצאין שעומד בין חצי הראשון ובין חצי השני שאינו נחשב עם חצי הראשון ולא נחשב עם חצי השני. אבל סך התיבות אשר כתוב במסרה הוא תשעה ושבעים אלף ותתקע"ו ובזה הסך אין נפרד ויתחלק הסך הזה לשני חצאין שלמים ועל כן אמר בזה 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ' חֶצְיָן שֶׁל תֵּבוֹת כלומר תיבת דרש האחד הוא סוף חצי הראשון של תיבות ותיבת דרש השני הוא ראש חצי השני של התיבות ואם היה אומר כאן רק תיבה אחת של 'דָּרֹשׁ' הייתי חושב שהוא כמו ענין 'וָאו' דְּ'גָחוֹן' שהוא אות נפרד יושב בין שני החצאין כן זה תיבת 'דָּרֹשׁ' היא תיבה נפרדת עומדת בין שני החצאין של התיבות ובאמת אינו כן כי מספר התיבות אין שם נפרד והחצאין שוים הם במספרם ורק הסימן בא כאן באופן זה שסוף חצי הראשון הוא תיבת 'דָּרֹשׁ' וראש החצי השני הוא תיבת 'דָּרֹשׁ' אבל סך הפסוקים הכתוב במסרה הוא חמשה אלפים ושמונה מאות וארבעים וחמשה וזה הסך יש בו נפרד ומוכרח לומר כי פסוק 'וְהִתְגַּלָּח' (ויקרא יג, לג) הוא הנפרד העומד בין שני חצאין של פסוקים.

תָּנוּ רַבָּנָן חֲמִשָּׁה אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים הַוְיָן פְּסוּקֵי תּוֹרָה (ויקרא יג, לג). ידוע דהמאמר הזה הוא מוקשה כפי מה שכתוב במסרה פסוקי תורה הם חמשה אלפים תתמ"ה וסימן וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם (ישעיה ל, כו). וראיתי בספר שער החצר (דף קעג) שהביא בשם ספר כתר תורה שיש מ"ג פסוקים מן פסוקי תורה הנמצאים בדברי הימים ובתהלים כלשון תורה ממש ויש מהם פסוקים משלש תיבות על פי האתנחתא ומן אלו המ"ג פסוקים יש מהם שמונה פסוקים שהם נמצאים בתהלים והשאר נמצאים בדברי הימים ובזה יישב המאמר הנזכר עיין שם. ונראה דאינו מתיישב בזה כלום יען כי מצאתי ראיתי פסוק אחד שהוא כתוב בתורה ונמצא כתוב בספר יהושע והוא מה שנאמר בפרשת וישלח בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה (בראשית לג, יט) וכן נמצא ביהושע (יהושע כד, לב) ושם יש אתנח בתיבת קְשִׂיטָ֑ה. ואין לומר כיון דראש הפסוק דיהושע מתחיל בלשון אחר ולא יש על תיבה שקודם בְּנֵי חֲמוֹר אתנח לכן אין נחשבים תיבות של בני חמור וכו' לפסוק בפני עצמו, זה אינו דהא הוא הביא בכלל אותם פסוקים של תהלים פסוק וְאַתָּה אֲדֹנָ־י אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן (תהלים פו, טו) האמור במזמור פ"ו וכנגדו יש בתורה בפרשת כי תשא וַיַּעֲבֹר הֳ' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא הֳ' הֳ' אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות לד, ו) וקודם אֵ־ל רַחוּם לא יש אתנח הרי לא קפיד בזה, ועל כן מאחר דאיכא פסוק זה ביהושע נמצא צריך להוסיף עוד פסוק אחד על פסוקי תורה והוה ליה תתפ"ט ואיך אומר תתפ"ח? ואנכי לא חפשתי על זה הרבה ויתכן שימצא עוד כיוצא בזה ובלאו הכי ביאור הרב ז"ל בברייתא הוא דחיק ורחיק ואי אפשר להולמו ומה שהקשו בתוספות ישנים היא קושיא חזקה ומה שרצה מהרש"א ז"ל ליישב כבר השיגו הרב פני יהושע ז"ל ולכן נראה לי על הרוב דברייתא זו יש בה חסרון לשון בגרסא וברוך היודע.