מסכת כתובות דף קי״א עמוד א׳

בכלי שרת כתיב קרא דלעיל מיניה כתיב כי כה אמר ה' אל העמודים ועל הים ועל המכונות וגו':

שלא יעלו בחומה יחד ביד חזקה:

אם תעירו ואם תעוררו שתי שבועות בכל אחת:

שלא יגלו את הקץ נביאים שביניהם:

ושלא ירחקו את הקץ בעונם ל"א שלא ידחקו גרסינן לשון דוחק שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי:

ושלא יגלו את הסוד אמרי לה סוד העבור ואמרי לה סוד טעמי התורה:

מתיר את בשרכם לשון הפקר:

ובל יאמר שכן חליתי כלומר אל יתרעם לומר צר לי כי כולם נשואי עון:

בבלה יובאו ושמה יהיו אע"ג דהאי קרא בגלות ראשון כתיב י"ל דבגלות שני נמי קפיד קרא:

שלא יגלו סוד העיבור כדאמרינן (שבת דף עה.) כי היא חכמתכם ובינתכם זהו סוד העיבור:

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גוים ולא ידור בחוצה לארץ אף בעיר שרבה ישראל שחוצה לארץ דירת קבע לגוים ולעובדי האלילים ואי איפשר שלא ללמוד מדרכיהם דרך צחות אמרו באחד שבארץ ישראל שנפלה לו יבמתו בחוצה לארץ ושאל לאחד מן החכמים מהו לירד לקיים מצות יבום אמר לו אחיו נשא גויה ברוך המקום שהרגו ועכשו ירד אחיו אחריו:

וכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל וכמו שאמרו כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות וההתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר י"י קורא וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים ליהנות מזיו השכינה ועל זו אמרו אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטחת לה שהיא בת העולם הבא ועל דרך מה שייעד הנביא באמרו וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך רוחי:

גמרא דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם כו' ור' זירא ההוא בכלי שרת הוא דכתיב ור' יהודא כתיב קרא אחרינא השבעתי אתכם כו'. ולכאורה יש לתמוה דהא ר"י גופא לא מייתי קרא דהשבעתי אתכם אלא קרא דבבלה יובאו ועוד אי מקרא דהשבעתי אתכם מאי שנא בבל משאר ד' מלכיות שגלו ישראל לשם ובכולה סוגייא משמע דדוקא מבבל לא"י איכא איסורא משא"כ משאר מקומות שגלו ישראל ליכא למ"ד שאסורין לעלות לא"י. תו קשיא לי מה שהקשו בתוספות דאף למאי דס"ד מעיקרא למילף מקרא דבבלה יובאו הא בגלות ראשון כתיב ומה שתירצו בתוספות די"ל דבגלות שני נמי קפיד קרא קשיא יותר א"כ מאי ענין בבל לגלות שני דלא אשכחן שגלו שנית לבבל אלא לשאר ארצות והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי בלא"ה פשיטא ליה לר"י דעיקר גלות ישראל היה לבבל כדאיתא בפסחים בריש פ' האשה ולכל הטעמים דהתם משמע דעיקר גלות ישראל היה לבבל ומשם עתידין ליגאל בימות המשיח וכדאמרי' נמי התם יודע הקב"ה שאין ישראל יכולין לקבל גזירת רומיים עמד והגלה אותם לבבל ולכאורה יש לתמוה דהא ודאי בגלות שני הוגלו לרומי ולשאר אומות אע"כ דרוב ישראל נשארו בבבל שלא עלו כ"א מתי מעט ארבעה ריבוא וכדאיתא נמי להדיא בפ"ק דמגילה שאמר הקב"ה קובל אני על כורש אני אמרתי יקבץ גלותי והוא אמר מי בכם מכל עמו כו' ופירש שם הרשב"א ז"ל הובא בס' עין יעקב שהוא דרך משל דבאמת כוונת הקב"ה היה שיגאלו כולם ע"י מלך המשיח כשיהיה הזמן והך גאולה דכורש לא היו גאולה כלל כ"א אותן שעלו ברשיון ועדיין היו כפופים ג"כ ומתוך כך יש לי ללמד זכות על אותן שלא עלו עם עזרא שעדיין לא הגיע הזמן והא דאמר ר"ל בפ"ק דיומא א"ל קא סנינא לכו שלא עליתם כולכם בימי עזרא לאו מימרא פסיקא היא ואגדות חלוקות הן ואין להאריך נחזור לעניננו דלפ"ז עיקר קרא דהשבעתי אתכם אגלות בבל קאי שהם רוב הגולה שהוגלו ע"פ הדיבור דוקא לבבל ופקידה דכורש לא הוי גאולה כלל אלא פקידה בעלמא לפי שעה והיינו דכתיב אם תעירו את האהבה עד שתחפץ משמע בשעה שיהיה עת וחפץ לכל מאת המקום אלא לפי שכל זה אינו מוכרח כ"כ לכך מייתי ר' יהודא ראיה מקרא דבבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם ובאמת אע"ג דאכלי שרת קאי אדרבא הוי ראיה יותר דהא חזינן דאותן כלי שרת שהיו בבבל לא חזרו להם לא"י כשעלו בימי כורש וזה ידוע ומפורסם אע"כ דהא דכתיב ביום פקדי אותם והעליתים והשיבותים אל המקום הזה לא איירי כלל בפקידה דימי כורש דאף פקידה גמורה לא מיקרי וכדפרישית וא"כ לפ"ז ודאי דקרא דהשבעתי אתכם איירי נמי בזמן הזה דלא קרינן עד שתחפץ אלא כשיהיה פקידה גמורה לעתיד שאז ישובו הכלי שרת מבבל וישראל ישובו לאדמתן כן נ"ל נכון:

שם מיבעי ליה לכדר' לוי דאמר שש שבועות הללו למה כו' לכאורה כולהו שבועות דקחשיב הכא שייך בהו לישנא דאם תעירו ואם תעוררו את האהבה דמה שהשביע הקב"ה את האומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי נמי שייך בהא שאם ישתעבדו בהם יותר מדאי יגרמו שהקב"ה ימהר להביא הגאולה קודם זמנו כדאשכחן בגלות מצרים אלא דבהך שלא יגלו הסוד לא"ה בזמן חורבן הבית לא ידעתי מאי ענינו לאם תעירו ואם תעוררו את האהבה לפי מה שפירש רש"י דאיירי בסוד העיבור מיהו ללשון שני של רש"י דאיירי בסוד טעמי התורה אפשר דאתי שפיר שאם יגלו לאומות טעמי המצות וסתרי תורה יעירו את האהבה שידעו כל הגוים שאהבה גמורה וחיבה יתירה יש בין ישראל למקום שנתן להם התורה לצרף אותם כדכתיב אמרת ה' צרופה ובהתוודע להם טעמי סתרי תורה יתברר להם שלימות הענין ולא ישתעבדו עוד בישראל ולכך השביעם הקב"ה שלא יעירו עד שתחפץ שיגיע זמן הגאולה ונגלה כבוד ה' אל כל בשר ואז יהפוך לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם המיוחד כן נ"ל:

שם אמר ר"א כל הדר בא"י שרוי בלא עון כו' נראה דהיינו דווקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת א"י שהיא מקום קדושה וכדי שתגין עליו זכות א"י שלא יבא לידי חטא ואז אף אם לפעמים חטא בא לידו או אפילו עון שהוא מזיד ע"י שתקף עליו יצרו מ"מ מסתמא גורם לו זכות ישיבת א"י שלא לן ועבירה בידו דלאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו מה שאין כן מי שדר שם דרך מקרה או מפני שהוא מקום מולדתו או מפני שבח פירותיה וכיוצא בו ומכל שכן במי שהוא מבעט בה ומזלזל בקדושת הארץ לילך אחר יצרו הרע לא דברה תורה במתים אדרבה עליו נאמר ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה ומפני כך מצינו כשגברו עונות אבותינו גלינו מארצינו ושמם מקום מקדשינו ואיה הבטחת העם היושב בה נשוא עון אע"כ כדפרישית ובלא"ה נמי מסתברא דהכי הוא שאף אם נאמר דא"י מכפר לגמרי אפ"ה לא עדיף מיום הכפורים שמכפר כפרה גמורה ואפ"ה מי שאומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר הרי דע"כ הא דאמרי' דהיושב בא"י שרוי בלא עון היינו דאף שעשה איזה עון מבלי שם על לב קדושת הארץ בשעת יצרו בכה"ג זכות א"י גורם שיתחרט לעשיית עון כנ"ל:

שם אמר ר"י אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. והקשה מהר"י מטראני דמשמע דמבבל לא"י מותר ולעיל אמר ר"י גופא אסור לצאת מבבל לא"י ועובר בעשה ונדחק לתרץ הא דידיה הא דרבי' ולענ"ד אין צורך לפרש כן אלא כדפרישית לעיל דר"י דלעיל לא איירי אלא באותן בני גולה שנשארו מגלות הראשון או מבניהם ובני בניהם דשייך בהו דרשא דבבלה יובאו משא"כ מי שהוגלה בשנית מא"י לשאר ארצות ובא לבבל דרך מקרה לא שייך ביה האי איסורא אלא דאפ"ה אסור לחזור לשוב לארצו לשאר ארצות לקבוע שם והיינו מהטעם שכתב רש"י ז"ל משום שהוא מקום תורה והשתא א"ש לשון כשם שאסור כן נ"ל והיינו נמי דאמר ר"י לקמן כל הדר בבבל כאילו דר בא"י ולעיל אמר דעדיף ולמאי דפרישית א"ש דלשון הדר משמע דלא איירי במי שנולד שם אלא שבא שם לחוד משום מצוה כדפרישית כן בלשון הדר בא"י בסמוך ודו"ק:

שם ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם אמר קרנא דברים בגו כו' כיוצא בו וישבע יוסף אמר רב חנינא דברים בגו כו'. נראה מזה דר' חנינא לא אסיק אדעתיה הך מימרא דקרנא ואפ"ה לא הוי קשיא ליה ביעקב גופא למה הטריח את בניו משום דכתיב להדיא ושכבתי עם אבותי וכתיב נמי בקברי אשר כריתי לי והיינו דאף בח"ל נוח לאדם לקבר בקברות אבותיו כ"ש באבות שנקברו במערת המכפלה משא"כ ביוסף דלא אמר שיקברוהו בקברות אבותיו ובאמת נקבר בשכם מש"ה קשיא ליה שפיר למה הטריח אע"כ משום גילגול מחילות וקרנא דקשיא ליה כה"ג נמי ביעקב גופא ולא ניחא ליה בטעמא דקברות אבותיו דאכתי קשיא ליה שפיר למה הטריח את בניו שישאוהו מיד ולא בסוף כשילכו לא"י כמו שעשה יוסף אע"כ משום גלגול מחילות ומש"ה ציום שישאוהו מיד דצופה היה יעקב שמא מגיע זמן תחיית המתים בימיו כדאיתא להדיא במדרש פ' וישב ואע"ג דמחמת פתרון החלום סבור היה כן מ"מ חזינן מיהא דשייך זמן תחיית המתים בימיו כן נ"ל נכון ודו"ק:

גמ' ע"י גלגול עיין סוטה ה ע"א תוס' ד"ה כל אדם:

וְשֶׁלֹּא יְרַחֲקוּ אֶת הַקֵּץ פירש רש"י ז"ל 'שלא ירחקו אותו בעונם' ורצונו לומר שמרבים עונות ועל ידי כך יהיה עיכוב הגאולה. וקשא שבועה זו היא שלא יחטאו! ואין משביעים בכך? ועוד קשא הוה ליה למימר שלא ירחקו את הגאולה? ונראה לי בס"ד הכונה כי השם יתברך גזר בברית בין הבתרים ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג) וישבו רד"ו מאתיים ועשר במצרים ונשאר להם ק"ץ [400-210=190] שצריך להשלים אותם בשעבוד מלכיות אחר ביאתם לארץ ישראל. אך הם אחר שנכנסו לארץ חטאו וגלו בעבור חטאם ונשאר חוב של ק"ץ שנים הנזכר תלוי ועומד ואחר שישתעבדו בהם אומות העולם בעבור כפרת עונותם אז יפרע מהם אותם ק"ץ שנים ויבא המשיח כי פרעון זה של ק"ץ מוכרח להיות לבסוף אחר שיפרע מהם בעבור עונות חדשים שלהם. ונמצא אם בגלותם חוזרים ועושים עונות הם מרחיקים פרעון ק"ץ שנים הנזכר שצריך להיות לבסוף ולזה השביעם שלא ירחקו אותם ק"ץ שנים בעבור עונות המסבבים להם גלות. ועוד נראה לי דאמרו רז"ל (סנהדרין צז.) אין משיח בא אלא בהסח הדעת, ולכן אין לדבר בביאתו הרבה וכמו שאמר רבא 'במטותא מנייכו לא תשתעו ביה' [אמר לחכמים: בבקשה ממכם אל תדברו בו]. ולפי זה המדברים בו תמיד הם מרחיקים את הקץ. ולגרסא השנית שֶׁלֹּא יִדְחֲקוּ בדל־ת נראה לי בס"ד הכונה כי הגאולה תהיה על ידי שלימות השם ברוך הוא הרמוז באות קו־ף כמו שאמרו בגמרא (שבת קד.) קוף שמו של הקדוש ברוך הוא ששם הוי־ה [בהכאה שכופלים כל אות בעצמה: י×י = 100, ה×ה = 25, ו×ו = 36, ה×ה = 25. סך הכל - 186] עולה מקום [186] כנזכר בתיקונים ו'קוף' [186] במילואו עולה מקום ועוד הגאולה תהיה על ידי אות צד־י דמנצפ־ך כנזכר בפירקי דרבי אליעזר. ולזה אמר שֶׁלֹּא יִדְחֲקוּ אֶת הַ'קֵּץ' שני אותיות קו־ף הרמוז בו שם הוי־ה ואות צד־י דמנצפ־ך ולכן לא אמרו שלא ידחקו את 'הגאולה' אלא אמר את 'הקץ'. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שֶׁלֹּא יְרַחֲקוּ ברי־ש רוצה לומר שלא יהיו מרחקים בדעתם את הקץ שיתייאשו לומר אם הראשונים שהיו כמלאכים לא זכו להיות הגאולה בימיהם, כל שכן אנחנו! אלא יהיו מצפים לישועה תמיד! עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹקַּ הקשה הרי"ף ז"ל בדר בארץ ישראל לא שייך לומר לשון דּוֹמֶה כי באמת יש לו אלוק! עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע בכל מצוה משותף בה מצות קבלת אלקותו יתברך כי צריכין אנחנו לשמור המצוה בכונה זו שהוא יתברך אלקינו ואנחנו מקיימים מצוה שצונו בשביל שהוא אלקינו. והנה יש מצות שאינם לא מדאורייתא ולא מדרבנן אלא הם בתורת חסידות לקדש עצמינו במותר לנו ולא שייך לכוין בהם שאנחנו מקיימים מצותו בשביל שהוא אלקינו וצונו בזה כי באמת לא צונו בכך ואם כן לא יהיה משותף במצות כאלה שהם בתורת חסידות מצות קבלת אלקותו יתברך. אך עם כל זה כיון שאנחנו עושים מצות אלו בארץ ישראל שצונו השם יתברך להתקדש בה בקדושה יתירה חשיב כאלו צונו במצות אלו שאנחנו עושים אותם כדי להתקדש על ידם בקדושה יתירה במותר לנו. ובעבור מצות אלו שהם בתורת חסידות לקדש עצמינו במותר לנו אמר כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שיש לו אלוק רוצה לומר יש מצות שעושה אותם ודומה בהם כאלו יש לו אלוק בעשייתם. או יובן דאיירי בדר בארץ ישראל על מנת לחזור לחוץ לארץ כי הוא מבני חוץ לארץ ודו"ק.

כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן נראה לי בס"ד דודאי צריך לעשות תיקון וכפרה בתשובה ותענית וצדקה בעבור העונות כמו שחייבין הדרים בחוץ לארץ אך ההפרש ההוא ששם אין כח טומאה של העון נרשם על מצח האדם והוא על דרך מה שאמר רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל (בשער רוח הקודש דף עב) וזה לשונו ובענין טומאת קרי אמר לי מורי ז"ל כי כל אותו היום מתגלה אותה טומאה וניכרת במצחו אף אם טבל אלא שהוא גילוי דבר מועט אבל אם לא טבל נגלה שם תמיד כל זמן שלא טבל עיין שם. וידוע שכח הטומאה נקרא עָו‍ֹן וכמו שכתב הרמ"ק ז"ל על פסוק (מיכה ז, יח) מִי אֵ־ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן. ולזה אמר שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן כי על ידי קדושת ארץ ישראל נמחה אותו כח הטומאה הנברא מן החטא ואינו נגלה בגוף האדם אפילו ביום ראשון של החטא ויליף מדכתיב (ישעיה לג, כד) עָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן, רוצה לומר היושב בה־א דארץ ישראל אחוזה באות ה־א אחרונה שבשם הוי־ה ברוך הוא. והא דנקיט כל הדר בה לרבות אפילו שאינו תושב בה אלא ישב שם על מנת לחזור לחוץ לארץ עם כל זה כל זמן שהוא דר בה נשוא עון.

כָּל הַדָּר בְּבָבֶל כְּאִלּוּ דָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין לח:) אדם הראשון נברא גופו מארץ ישראל וענבותיו מבבל שהם שני הפרקים העליונים הסמוכים לגוף ושאר פרקים שבשתי רגליו היו משאר ארצות שבחוץ לארץ, ועיין מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בזה בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים יעוין שם. וכל אדם הוא חלק מאדם הראשון ונמצא חלק ארץ ישראל וחלק בבל שבגוף האדם הם סמוכים זה לזה ולכן כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל.

אָמַר אַנְתְּ עוּלָא (עמוס ז, יז) "עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת". קשה מאי קא מתמה? והלא קדמי ליה כמה נביאים ותנאים ואמוראים שמתו בחוץ לארץ ואף על פי שהיו מתחלתם בארץ ישראל! ונראה לי בס"ד כי עולא דהוה רגיל להיות הולך ובא מארץ ישראל לחוץ לארץ אינו בשביל סחורה אלא היה עולה לארץ ישראל לקבל משם שמועות מתורת קבלה של חכמי ארץ ישראל ובא לחוץ לארץ ללמדם לחכמי חוץ לארץ ונמצא כל עליותיו וירידתו הוא בעבור ריבוץ תורה. וידוע דאיתא בגמרא דסנהדרין (סנהדרין פח:) שלחו מתם איזהו בן עולם הבא ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה! יהבי רבנן עינייהו ברב עולא בר אבא עיין שם. וידוע דרב עולא בר אבא הוא עולא הנזכר בסתם הכא ובשאר דוכתי. ונראה אומרם שייף עייל שייף ונפיק קאי על כניסתו ויציאתו שהיה נכנס ויוצא בארץ ישראל כמה פעמים בשביל לימוד תורה ללמוד וללמד לאחרים והיה מתנהג בזה בענוה ולא זחה דעתו בעבור דבר זה וגם לא היה מחזיק טובה לעצמו אף על פי שהיה לו בזה יגיעה רבה וטורח גדול לא היה נחשב בעיניו שעושה כלום! ונראה כי מן השמים זיכו אותו בשם זה של עולא ששם השם יתברך בלב אביו ביום המילה לקראו בשם זה כי צפה הקדוש ברוך הוא מה שעתיד לעשות בגודלו דבר גדול זה לעלות לארץ ישראל כמה פעמים בשביל להרביץ תורה של ארץ ישראל בחוץ לארץ. ולכן אמר אַנְתְּ עוּלָא שנקראת בשם זה בעבור פועל טוב שהיית עושה בעלייתך לארץ ישראל כמה פעמים איך סוף כל סוף נשארת בירידה שנפטרת בחוץ לארץ וְעַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת? דהא ודאי כפי פועל טוב שיגעת בו בתורת ארץ ישראל ראוי שתהיה קבורתך שם!

אָמַר לֵיהּ אָחִיו נָשָׂא כּוּתִית וּמֵת. כתב מהרש"א קראה כותית על פי מה שאמרו לעיל כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה עיין שם. וקשה גם לאחיו ראוי לקראו כותי בעבור כן? ונראה לי בס"ד קראה כותית לשון מליצה מלשון כתותי מכתת שיעוריה (הוזכר בערובין פ:) שגרמה לאחיו להיות נכתת ונחסר מן העולם שמת קודם זמנו בר מינן.

הַהוּא דְּנָפַק מִפּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כּוּבֵי, שַׁמְתֵּיהּ רַב יוֹסֵף נראה ודאי לא בעבור זאת שמתיה דלא יתחייב בכך שמתא אלא שמתיה על דבר אחר שחייב עליו שמתא ואם לא היה יוצא מן פומבדיתא לבי כובי לא היה נכשל בדבר זה שיתחייב עליו שמתא! וזו היא כונת הש"ס ללמדינו זאת.

אִילֵימָא לְיוּחֲסִין פירש רש"י שנושאין נשים מארץ ישראל. וקשה אם כן מאי קליטתן שייך בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו לעיל (כתובות סב:) רבי אעסק לבריה בי רבי חייא כי מטו למכתב כתובה נח נפשא דרביתא אמר רבי דלמא חס ושלום פסולא איכא שלא היו מהוגנים לזווג אחד יתבו ועיינו וכו' עיין שם. נמצא כיון שיש אחד מן הצדדין אינו הגון מצד היחוס לא יתקיים הזווג אלא ימות אחד מהם בר מינן וכאן בא לומר הַכְּשֵׁרִין שֶׁבְּבָבֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹלַטְתָּן כלומר יתקיים שם הזווג שלהם שמזווגין בבנות ארץ ישראל ולא תקיא הארץ אותם להפקד אחד מהם חס ושלום.