מסכת יומא דף ע״ב עמוד ב׳

אלמלא בגדי כהונה שעל ידיהן מקריבין הקרבנות המכפרין על ישראל:

שגורדין אותן כברייתן מכליהן כשהיו חותכין אותן בגרדין שלהן מתוך כלי אריגתן היו עושים כברייתן חלולין כדרך לבישתן ולא כשאר יריעה שצריך שוב לחתכה למדת הלבוש ולתפור במחט:

ומשרדין מהם כלום ומשיירין מהן מקצת שאינו ארוג עמהן וזהו לשון שרד:

מאי היא אותו שיור:

אלו מעשה מחט מקצתו היה נארג בפני עצמו ומחברו במחט:

שלש ארונות שנאמר מבית ומחוץ תצפנו ושל עץ באמצע והושיבו בתוך של זהב וחזר ונתן של זהב שני בתוך של עץ וחיפה שפתו העליונה בזהב נמצא מצופה מבית ומחוץ:

תשעה גבהו תשעה טפחים מבחוץ שנאמר אמה וחצי קומתו (שמות כ״ה:י׳) ורגלים לא היו לו אלא עץ חלול היה:

פנימי של זהב ח' טפחים גבהו מבחוץ עם עובי שוליו ועובי שולי העץ של אמצעי טפח נמצא פנימי ממלא חללו של אמצעי:

רבי שמואל בר נחמני אמר בגדים המשרדים אותן מתוך כליהן ר"ל אמר מעשה מחט. איני והתני' בגדי כהונה אין עושין אותן מעשה [מחט] אלא מעשה אורג.

ומשני אביי הא דאמר ר"ל לבית יד שלהן דתניא בגדי כהונה בית יד שלהן נארגת בפני עצמה ונדבקת עם הבגד ומגעת עד פיסת היד:

אמר רחבה א"ר יהודה ג' ארונות עשה בצלאל אמצעי של עץ ט' טפחים פנימי ח' נשאר מן הארון של עץ טפח מגולה עשה החיצון עשרה להסיר טפח ממנו לכסות הטפח הנותר מבפנים מגולה. ומי שאומר גבהו י"א טפחים קסבר יש בעביו טפח. וטפח להחזירו בפנים הרי י"א ומשהו לזר.

א"ר יוחנן ג' זירין הן של מזבח זכה אהרן ונטלה כלומר לקח הכהונה. של שלחן זכה דוד ונטלו כלומר זכה למלכות. של ארון היא התורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול. והוא הגדול שנאמר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק.

כתיב זר וקרינן זיר זכה זיר. לא זכה זר.

ועשו ארון מיכן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.

מבית ומחוץ תצפנו כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח. ולא עוד אלא שקרוי תועבה שנאמר אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה. ואין מים אלא תורה.

למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי להם לת"ח שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. כלומר הוא רע ואין לו חלק עם ת"ח. קריאתו רעה היא לך שיודע הדין ועושה חילופו.

חיצון עשרה ומשהו והתניא אחד עשר ומשהו ל״ק הא כמאן דאמר יש בעביו טפח הא כמאן דאמר אין בעביו טפח. יש שפירשו דפלוגתא בעובי שוליו של חיצון של זהב דמאן דאמר עשרה ומשהו סבר אין בעובי שוליו של חיצון טפח אלא משהו ושל עץ היה בעובי שוליו טפח. וחללו אמה וחצי שהם תשעה טפחים נמצא ציפוי׳ שבחוץ עשרה טפחי׳ כשיעור חללו ושוליו של עץ. ומאן דאמר אחד עשר ומשהו סביר׳ ליה שאף בעובי שוליו של חיצון יש טפח ופירוש זה עולה קצת כשטת רש״י וקשה לשטה זו הא דאמרי׳ בפ״ק דסוכה ודוכתי אחריני ארון תשעה וכפורת טפח ושכינה למעלה מעשרה וא״כ ההיא אתיא דלא כחד מהני דההיא לכולי עלמא גובהו של אמצעי עשרה דהתם כוליה ארון משערי׳ ואפילו עם ציפויו. ורש״י ז״ל פי׳ כדרך שטה זו אלא שהוא אומר דלרב יהודה האמצעי של עץ תשעה עם עובי שוליו. וחללו שמנה בלבד כי עובי שוליו טפח והפנימי כל קומתו עם שוליו והחיצון עשרה ומשהו משהו לשוליו וט׳ כנגד קומת האמצעי וטפח עודף עולה למעלה לכסות עובי הכפורת שהוא טפח וא״ת אתיא ההיא דסוכה כרב יהודה אבל קשה דהא עובי הכפורת בולט היה להזאת כנגדו. ויש שפירשו דלכולי עלמא אין בגובה כולו אלא תשעה טפחים והכא בעובי כותליו של אמצעי פליגי ודכולי עלמא ציפוי הפנימי לא היה מכסה כל הכתלים של עץ מבפנים אלא היה משייר בו טפח שהיה כורך עליו סוף הצפוי החיצון ומ״ד אחד עשר סבר יש בעביו של כותל של עץ טפח הלכך הוו להו אחד עשר טפחי'. תשעה כשיעור גבהו מבחוץ וטפח כנגד עובי הכתל וטפח שהיה כורך לכסות בפנים. ומאן דאמר עשרה ומשהו סבר אין בעביו טפח אלא משהו וזו שיטת ר״ח ז״ל:

לא זכה סמא דמותא פי׳ כשהוא שונה להתגדל ולהתגדר וכדאמרי׳ עלה בפ׳ הקורא נוח לו שנהפכה שליתו על פניו. והא דאמרינן התם לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה התם בשעושה מיראה:

נאמנת היא להעיד בלומדיה יש שפירשו להעיד עליו ליום הדין ויש שפירשו שמפרסמת אותו כההיא דדרשינן במסכת מועד קטן מדכתי׳ חכמות בחוץ תרונה כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ:

לפיכך שני פרצופין פי׳ שהפרצוף נרא׳ משני צדדין פנים ואחור:

בגדי כהונה לא היו נעשין ע"י חייט שיחתוך במספרים ויתפור במחט אלא לא היתה בהם תפירת מחט כלל וכל הבגד כתקונו ובשלמותו היה על ידי אריגה אלא שבתי הידים של כתנת היו נארגות בפני עצמן ומחוברות בגוף הכתנת על ידי תפירה במחט המגעת עד פס ידו:

ארון שעשה בצלאל כבר ידעת שנצטוה להיותו של עצי שטים מצופה זהב מבית ומחוץ ושיהא גבהו עם שוליו אמה וחצי שהם תשעה טפחים ולפיכך עשה בצלאל שלש ארונות אמצעי של עץ והושיבו בתוך אחד של זהב והושיב אחד של זהב לתוכו וחפה שפתם בזהב ונמצא ארון של עץ מצופה זהב מבית ומחוץ וארון של עץ עשאו גבוה תשעה עם שוליו שהיה עבין טפח ונמצא גובה חללו שמנה ופנימי של זהב עשאו בגובה שמנה עם עובי שוליו כשיעור שימלא חלל האמצעי ועובי שוליו היה טפח גם כן ונמצא חללו שבעה והחיצון היה של אחד עשר ומשהו עם עובי שוליו מפני שעובי שוליו היה טפח והוצרכו עוד תשעה בחללו שתהא שפתו שוה לשפת האחרים ונמצאו עשרה ועוד טפח שהיה עולה למעלה להשלים כנגד עובי הכפרת שהיה טפח שנאמר אל פני הכפרת ואין פנים פחותים מטפח והרי אחד עשר ומשהו הנשאר היה לזר זהב ר"ל כתר קטן שהיה עולה למעלה מן הכפרת והוא שאמרו שלשה זרים הם ונרמזו בהם שלשה כתרים של מזבח והוא רמז לכתר מלכות כתר כהונה זכה בו אהרן ואין לשבט אחר בו כלום כתר מלכות זכה בו דוד ואין לשבט אחר בו כלום כתר תורה הרי הוא מונח לכל מי שירצה והוא שכתוב ועשו ארון ולא נאמר בו ועשית כבשאר הכלים ללמדך שבידו הוא ללמוד ולהתחכם יגעתי ומצאתי האמן ובלבד שיתעסק בה לשמה שאם תאמר שלא לשמה אף היא משתכחת ממנו דרך הערה אמרו כתי' זר וקרינן זר זכה נעשה לו זר לא זכה ר"ל שנתעסק שלא לשמה הרי היא זרה הימנו ר"ל שמשתכחת ממנו ויש במקרא זה ר"ל ועשו ארון רמז אחר והוא שכל תלמיד חכם בני עירו מצווים לעשות מלאכתו כדי שיהא לו פנאי לעסוק בתורה:

כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו ר"ל שעושה עבירות בסתר אינו תלמיד חכם אלא שנקרא תועבה שנאמר אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה כלומר שהוא שותה תורה כמים ועושה עולה שכל שלמד תורה ואין בו יראת שמים לקיימה נוח לו שלא למד והוא שאמר שלמה למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ודרך הערה אמרו חכמים חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד וכן אמר אחד מהם לתלמידיו כשרואה אותם טורחים ללמוד ואינם מקיימים אותה כראוי במטותא מנייכו לא תירתו תרתי גיהנם וזהו שאמרו אשר שם משה זכה לקיימה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה מפני שהוא נענש יותר משלא למד כלל וכמו שאמרו עדות ד' נאמנה נאמנת היא להעיד בלומדיה כלומר אם מקיימין אותה אם לאו ולעולם יהא אדם משתדל ללמוד תורה בטהרה ר"ל שיהא נושא אשה תחלה ואח"כ ילמוד תורה ודוקא במקום שהבנות זריזות להיות עול ביתם מסור להם ואין לומר בו רחיים בצוארו ואחר שכן והוא רואה בעצמו שאין לבו פנוי בלא אשה ישא ואח"כ ילמוד כדי שיעמוד בלא הרהור עברה אבל במקום שעול הבית מוטל על האנשים ילמד תורה תחלה שמשנשא אין למודו מצוי כל כך דרך צחות אמרו רחיים בצוארו ויעסוק בתורה כמו שביארנו בראשון של קדושין כ"ט ב':

כבר ביארנו שכל שנאמר בו מעשה רוקם ענינו שלא היתה הצורה נראית אלא מצד אחד והוא בפני האריג לבד ומעשה חושב הוא שהצורה נראית משני צדדין והוא שאמרו כאן פרצוף אחד ושתי פרצופות אבל מה שאמרו שהרוקם הוא מעשה מחט אין הלכה כן אלא הכל היה באריג:

כ"ג שמת ממנין את בנו או הקודם לו לנחלה במקומו כל שהוא ממלא מקומו או בחכמה או ביראת שמים ושאר השררות כל הזוכה לה זוכה לו ולזרעו אחר שזרעו ראוי לכך חוץ ממשוח מלחמה שאין בנו מתמנה תחתיו לעולם אא"כ ממנין אותו מתחלה כשאר הכהנים וכן כל שמשוח מלחמה עובד במקדש אינו עובד אלא בארבעה בגדים ככהן הדיוט:

בפרש"י בד"ה שגורדין כו' ומשרדין מהן כלום ומשיירין מהן מקצת כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שלש ארונות כו' וחיפה שפתו העליונה בזהב כו' עכ"ל ק"ק דלא לישתמיט נמי למחשב נמי הך משהו של גובה הארון ע"י עובי חיפת שפה העליונה כדחשיב לקמן משהו של עובי השולים ומשהו של זר ודו"ק:

בד"ה יכול יהא כו' גבי עשירית איפה כו' יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה כו' עכ"ל ק"ק דמה"ט דממעט לקמן משוח שעבר מעשירית האיפה משום דחדא אמר רחמנא ולא שנים כפרש"י לקמן איכא למעט נמי משוח מלחמה וי"ל ודו"ק:

בא"ד וגבי כה"ג תניא כו' לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל כו' עכ"ל ק"ק דמהאי קרא גופיה דמייתי שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו וגו' יש ללמוד דבכה"ג הבא לאהל מועד בנו קודם לכל אדם ודו"ק:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁלֹשָׁה זֵרִים הֵם: שֶׁל מִזְבֵּחַ, שֶׁל שֻׁלְחָן, וְשֶׁל אָרוֹן. נראה לי בס"ד הם כנגד אור החסד שיתחלק לשלשה חלקים שהם שני שלישים למלכות אשר לפעמים מתעלמין ועליהם הבטיח הקב"ה לכנסת ישראל (ישעיה נד, יב) 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ' דכל שליש הוא מספר כ"ד ושליש העליון הוא קיים תמיד בבחינת התפארת, ולכן אלו השלשה זרים אחד מהם שהוא של תורה קיים תמיד והשנים מתעלמין בזמן הגלות. והנה שני כתרים של כהונה ומלכות תרווייהו צריכי לכתר תורה כי כהן גדול צריך להיות חכם גדול וכן המלך צריך שיהיה גדול בחכמה שיוכל לשפוט בצדק וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה לפני הקב"ה בתפלתו (מלכים א' ג, ט) 'וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה', ובזה יובן ' טוֹבִים הַשְּׁנַיִם ' (קהלת ד, ט) הם כתר כהונה וכתר מלכות כשהם מן האחד רוצה לומר שלמים ' מִן הָאֶחָד ' שהוא כתר תורה שיצטרף עמהם. ובזה יובן 'וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם' (בראשית מ, י) בַגֶּפֶן אלו ישראל שְׁלֹשָׁה כתרים, וְהִיא כְפֹרַחַת רמז לכתר כהונה שנתברר ביד אהרן הכהן ע"ה על ידי פרח מטהו אשר פרח, עָלְתָה נִצָּהּ כתר מלכות בית דוד דכתיב ביה (ישעיה יא, א) 'וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה' הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים כתר תורה שהענבים יש בהם אכילה ושתיה יין וכן התורה נמשלה לאכילה ולשתיה דכתיב (משלי ט, ה) 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי' וראשי תיבות שלשה אלה 'תשם' תּ וֹרָה שֻׁ לְחָן מִ זְבֵּחַ. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (תהלים מו, ט) 'אֲשֶׁר שָׂם שַׁמֹּת בָּאָרֶץ' וסופי תיבות שלש אלה חנ"ה רמז הנשים הנזהרים ב ח לה נ דה ה דלקה ראשי תיבות חנ"ה יזכו להוליד בנים ראויים לשלש כתרים אלו שסופי תיבות שלהם חַנָּה.

רַבִּי יוֹחָנָן רָמִי כְּתִיב: 'זָר' וְקַרִינָן 'זֵר'? זָכָה, נַעֲשֵׂית לוֹ 'זֵר', לֹא זָכָה, זָרָה הֵימֶּנָּה. נמצא הפרש בין זיר לזרה הוא חמשה, ובזה יובן בס"ד (תהלים סח, ד) 'וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹקִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה ' אותיות בַּחֲמִשָּׁה כי אצלם היא זיר ולא זרה. ובזה יובן (ישעיה כד, טז) 'מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק' רוצה לומר חשיבות לצדיק 'וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי', רָזִי אותיות זיר כלומר זיר ולא זרה, וכפל הדברים כנגד תורה שבכתב ושבעל פה ולכן ביקש דוד המלך ע"ה (תהלים פו, יז) 'עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה' שיהיה אות יו"ד דהיינו זיר ולא זרה באות ה"א.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם נראה לי בס"ד שנקרא תלמיד חכם על שם תורה לשמה שהיא חמדת מלך מלכי המלכים הקב"ה, לכן אותיות 'תלמיד חכם' המה אותיות 'חמדת מלך', ולכן מי 'שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ' שאינו לומד תורה לשמה שהיא חמדת מלך אז אין ראוי שיקרא בשם 'תַלְמִיד חָכָם'. וְאַבַּיֵי אָמַר אַף נִקְרָא ' תּוֹעֵבָה ' נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (נדרים נא.) דרש בר קפרא מאי 'תועבה'? 'תועה אתה בה' ולכן אם אינו לומד לשמה מוכרח שיכשל בלימודו לכך נקרא תועבה שהוא תועה אתה בה שלא תשיג האמת. ונראה לי בס"ד לכן התורה נקראת מַיִם כי אותיות 'מַיִם' במילואם כזה מ"ם יו"ד מ"ם תוכם שהוא מילואם הוא כברם דהחשבון שוה. ונראה לי בס"ד עוד לכך התלמיד חכם נקרא בשם המון כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא דמכות (מכות י.) 'אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה' (קהלת ה, ט) שדרשו מי שאוהב התלמיד חכם שנקרא המון וכו' והטעם כי אותיות הָמוֹן תוכם שהוא מלואם הוא כברם וזו היא מידה הראויה לתלמיד חכם והוא"ו שבתוך הנו"ן אינו יוצא במבטא והחולם ישמש במקומו. ובזה פרשתי בס"ד (שיר השירים ח, יא) ' כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה ' מלך שהשלום שלו ' בְּבַעַל הָמוֹן ' הוא תלמיד חכם שיש בו מקרא משנה תלמוד אגדות וקבלה שכולם מוצאים פירות.

חֲבָל עַל מַאן דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא נראה לי בס"ד הטעם דנקיט לשון חֲבָל דכתיב (דברים לב, ט) 'כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ' ופרשנו בס"ד חֲבָל על התורה שבעל פה שיש בה ח' דרגין ותורה שבכתב שראשה ב' וסופה למ"ד הרי אותיות 'חֶבֶל' רומזים לתורה, וראוי לה שם זה של חבל שהיא כמו חבל שמשלשלין בו דבר מאכל ומשקה וחפצים כן בתורה ישתלשל השפע מלמעלה וכמו החבל שאוגדין וקושרין בו הנפרדים כן בתורה יהיה קישור העולמות והספירות והנפש ואם אין לאדם יראת שמים יתהפך לו חֶבֶל בסגול לְחָבַל בקמץ על אשר קימץ ולא סיגל תורה ביראת שמים, ולכן יאמר עליו לשון חבל. ולפי דברי רבי ינאי התורה נקראת שער ליראה ולכן התחילה התורה (בראשית א, א) ' בְּ רֵאשִׁית בָּ רָא אֱ לֹקִים' שהוא ראשי תיבות בָּבָא שהוא תרגום של 'שַׁעַר' ואם חסר יראה נקרא כסיל וכמו שאמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן (יומא עב:) על פסוק (משלי יז, טז) לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל וכו' והיינו כי נשמת האדם קרויה ' נֵר אֱלֹקִים ' [336] דכתיב 'נֵר הֳ' נִשְׁמַת אָדָם' (משלי כ, כז) ואם אין יראה יסתלק מספר יִרְאֶה [216] שהוא רי"ו מן מספר נר אלקים וישאר אצל האדם מספר ק"ך שהוא גימטריא כְּסִיל [120].

לָא תֵּירְתּוּ תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם נראה לי בס"ד גֵּיהִנֹּם [108] גימטריא ק"ח וב' פעמים ק"ח עולה יִרְאֶה [216] לרמוז אם חסר יִרְאֶה יקח תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם שהוא מספר יִרְאֶה. או יובן בס"ד יש גיהנם של שלג לאותם המבטלים מצות עשה שזה יהיה מכח קרירות לבם שמקרר אותו היצר הרע ויש גיהנם של אש לאותם העוברים על לא תעשה שזה יהיה מכח חמום שמחמם היצר הרע את לבם לעשות העבירה ולכן אמר להם תקיימו העשין והלאוין שאתם לומדים אותם כדי שלא תֵּירְתּוּ תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם של עשין ולאוין.

זָכָה, נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים לֹא זָכָה, נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה. נראה לי בס"ד התורה נקראת 'טוֹב' ויש בה ד' חלקים 'פשט רמז דרש סוד' שהם ד' פעמים טוֹב עולה מספר חַיִּים [טוֹב 17 ×4 =חַיִּים 68] לכך זָכָה, נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים ואם לֹא זָכָה שהוא לומד תורה ומרשיע בלשונו כדואג ואחיתופל נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה כי נמצא מערב עם התורה שהיא חַיִּים [68] חלק סטרא דמסאבא [378] שעולה שע"ח נמצא אצלו מספר מָוֶת [446] כי ס"ח ושע"ח גימטריא מָוֶת. ומה שאמר ' זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים, לֹא זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה ' נראה לי בס"ד התורה נקראת זיו, לכן מאירה פני לומדיה דכתיב (קהלת ח, א) 'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו' וכן אמרו רבותינו ז"ל (משנה סוטה ט, טו) משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה, ותואר 'אדם' [45] שניתן לבעלי תורה שהוא מספר 'מה' [45] עם מספר 'זיו' [23] שהיא התורה עולים מספר 'חיים' [68] לזה אמר זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים שיצטרף זיו עם אדם ויהיה מספר חַיִּים. ואם לֹא זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה שהאדם על ידי התורה נקרא קודש דכתיב (ירמיה ב, ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַהֳ' על ידי רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה היא התורה. והנה 'קוֹדֶשׁ' [410] הוא מספר ת"י ואדם מספר 'מה' והשתא יהיה צירוף מה של אדם עם ת"י של קודש ויהיה צירוף 'מִיתָה' [455] שהיא אותיות ת"י מ"ה מאחר שלא למד התורה לשמה שהוא לימוד של קוֹדֶשׁ יתהפך לו הצירוף לרוע. ובאופן אחר נראה לי בס"ד זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים שאם תחלק אות כ"ף של חָ כָ ם לשנים יהיה שני יוד"ן ואז אותיות חָכָם המה אותיות 'חַיִּים' וזהו 'צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים'. ואם לֹא זָכָה יוסר מספר עשר מן אות מם ד'חָכָ ם ' ותוסיף עשר אלו על מספר כ' של חָ כָ ם ויהיה מספר למ"ד נמצא אותיות חָכָם נעשו אותיות חָלָל שהוא תואר המות בר מינן כמו שנאמר (דברים כא, א) 'כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה' וכיוצא בזה.

נֶאֱמָנָה הִיא לְהָעִיד בְּלוֹמְדֶיהָ נראה לי בס"ד ידוע דהעניו זוכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ולכן נקבע הלכה כבית הלל שהיו ענוים נמצא מן התורה שלומד האדם ניכר אם הוא עניו או לאו דאם מכוין אליבא דהלכתא הרי היא מעידה עליו במידת הענוה. או יובן בס"ד על דרך מה שאמרו בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) 'רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה' וכתב רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל האנשים המראין קומה שאומרים שלומדים תורה לשמה הנה החכם הגדול התנא רבי מאיר בעל הנס עליו השלום מעיד עליהם שלא כך הוא! דאם כן איה כל הבטחות אלו שפירש התנא רבי מאיר ללומד לשמה?! וזהו נֶאֱמָנָה להעיד על לוֹמְדֶיהָ אם לומדים לשמה או לאו.

זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה, מַאי הִיא? נוֹשֵׂא אִשָּׁה, וְאַחַר כָּךְ, לוֹמֵד תּוֹרָה. נראה לי בס"ד לכך באו אותיות אָדָם בסדר זה תחילה אות א' שהוא ראשי תיבות אִ שָּׁה ואחר כך דל"ת שהוא התורה שנקראת שער [ דֶּ לֶת] ליראה וכמו שאמר רבי ינאי ואחר כך מ"ם סתומה שסתומה מכל צדדין ורומזת לטהרה שהיא טהרת המחשבה במוח הסתום מכל צדדיו.