מסכת יומא דף נ״ג עמוד א׳

שלא תתחיל מפניך לצבור ולילך הלאה:

שמא תכוה שהקטורת שצברת לצדך בוערת תמיד וזרועך המתפשט והולך להלן נכוה בתימור העולה:

כי בענן אל יבא כי אם בענן של עשן הקטורת:

מעלה עשן שם עשב שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל:

ומנין שנותן בה וכו' לקמן פריך ל"ל הא נפקא ליה:

הא אם לא נתן וכו' הא למדנו מכאן שנאמר ולא ימות שאם לא נתן וכו':

או שחיסר דכתיב הקטורת שלימה ולא חסירה:

תיפוק ליה דאי נמי לא כתב הכא ולא ימות מיחייב מיתה אקטורת חסירה דאשכח דעייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתיב ואל יבא בכל עת ולא ימות:

שלא תתחיל מפניך שמא תכוה לא ידענא מאי קאמר מסתברא כמאן דאמר מדתניא הכא כוותיה דילמא הא ברייתא איהו נמי תני לה כמו ההיא דלעיל ואי מייתי ראיה מן הטעם המפורש בה שלא תכוה ולהכי קא מסתברא כמאן דאמר בלא ברייתא נמי הוי מצי למימר האי טעמא ונימא דמהאי טעמא מסתברא כוותיה ושמא י"ל דאי לאו ברייתא לא הוה אמרינן אותה סברא למיחש לשעה קלה כל כך שמא יכוה אי נמי י"ל הנך תרי ברייתות דמייתי מעיקרא לא מיתני בי רבי חייא ורבי אושעיא ומייתי מהא דמיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא:

חד למצוה וחד לעכב תימה לי מאי איצטריך קרא לעכב הא חוקה כתיב בפרשה וי"ל דחוקה לא קאי אלא איום הכפורים אבל קטורת דכל השנה איצטריך קרא לעכב ואין זה מעין התירוץ דמעיקרא קאמר דחד קרא ליום הכפורים וחד קרא לשאר ימות השנה והשתא קאמר דתרוייהו בין ביוה"כ בין בשאר ימות השנה:

שהורו הלכה בפני משה רבן בת"כ איכא פלוגתא דתנאי טובא מ"ט איענוש איכא מאן דאמר מסיני נטלו [ואית דאמרי מפני] שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור וכו' ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב.) נמי מייתי לה ואיכא מאן דאמר פרועי ראש היו ואיכא מ"ד שתויי יין היו ואיכא מאן דאמר מחוסרי בגדים היו:

תנן כמ"ד צוברה לאפוקי ממ"ד מפזרה וכשמקטיר עומד אחוריו למזרח ופניו למערב וצובר הקטורת כלפי המערב שהוא פנים הבית ולפיכך א"ל הזהר אל תתחיל מלפניך שמא תכוה מן השלהבת העולה ומן העשן:

ת"ר ונתן את הקטרת על האש לפני ה' כלומר הבא אש לפני ה' ואח"כ תן עליה הקטורת.

כי בענן אראה על הכפורת מלמד שנותן בקטורת סם שהוא מעלה עשן להוציא מלבן של צדוקים שנאמר כי בענן אראה על הכפרת מלמד שמתקן מבחוץ ומכניס כשהעשן עולה כולה ותריצנה הכי ונתן את הקטורת על האש לפני ה' כי בענן אראה על הכפורת אין לי אלא עיקר מעלה עשן כלומר השרש שהוא חזק שהוא מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה וכיון שהיה מגיע לשמי קורה היה ממשמש בכתלים ויורד עד שנתמלא הבית עשן שנא' וימלא הבית את הענן וגו' אין לי אלא עיקר מעלה עשן [עלה] מעלה עשן שחוקה מנ"ל ת"ל וכסה ענן הקטורת וגו' כלומר כיון שהיא שחוקה נתערבה ונתכסת ואסקה רב אשי הני תרי קראי חד למצוה וחד לעכב. רבא אמר כי בענן אראה על הכפורת לאזהרה.

וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות לעונש.

ואי אפשר לומר כי שניהם נאמרו קודם מיתת בני אהרן דהא אחרי מות שני בני אהרן כתיב.

אלא כי בענן אראה על הכפורת קודם מיתת בני אהרן דדייקינן אראה מכלל שעדיין לא נראה.

וכסה ענן הקטורת אחר מיתתם.

א"כ עדיין לא פירש העונש למה נענשו מפני שהורו הלכה לפני משה רבן.

או שחסר א׳ מכל סמני׳ חייב מיתה פרש״י ז״ל דכיון דכתיב ענן הקטורת משמע כשהיא שלימה. ותיפוק לי׳ דקא מעייל ביאה ריקנית פי׳ ל״ל מיתה גבי מקטיר קטורת חסרה ת״ל דאפי׳ בלא הקטרה כתב רחמנא מיתה בנכנס ביאה ריקנית מדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות וכיון שהקטורת אינה כתקנה ביאה ריקנית היא ופרקינן כגון ששגג בביאה והזיד בקטורת פי׳ שאעפ״י שהי׳ סבור שאין מיתה בביאה ריקנית אם הי׳ יודע שיש מיתה דמקטיר קטורת חסרה חייב עלי'. והא בירושלמי גרסינן על מה ששנינו בפטום הקטורת שאם חסר א׳ מכל סמניה חייב מיתה. אמר רבי זעירא משום הכנסה ומיירי בשלא הקטירה א״נ שהי׳ שוגג על ההקטרה והזיד על הביאה שחייב על הכניסה דהיינו הביאה שהיא ביאה ריקנית וה״ה שחייב על ההקטרה אם הזיד בה אלא דרבותא אשמעינן ר׳ זעירא שאפי׳ בלא הקטרה חייב משום ביאה ריקנית וביאה היינו כניסה כדאמרי׳ פועל בכניסתו משלו אבל על ההכנסה בלא הקטרה לא מיחייב כל היכא דשגג בביאה.

דאעיל שתי הקטרות פי׳ בביאה אחת וקטרן שניהן שאם הקטיר את החסרה לבדה אף משום ביאה ריקנית יש כאן.

אין לי אלא עלה מעלה עשן עיקר מעלה עשן מניין פי׳ והאי ליש׳ משמע א״ל אלא עלה מעלה עשן שהוא חשוב מנין שיוצא מעיקרו ת״ל וכסה והיינו דפרכי׳ והא איפכא תניא ופשוט הוא.

חד למצוה וחד לעכובא פי׳ דכי בענן אראה בא למצוה שיתן בה מעלה עשן דאילו מיתה דאית בי׳ אינו אלא לביאה ריקנית הדר כתב רחמנא וכסה ענן הקטורת לחייב מיתה על חסרון סמנין ואלו רב אשי לא משמע כי בענן אפי׳ אזהרה אלא מצוה בעלמא ולרבא משמע אזהרה מדכתיב לעיל ואל יבא וה״ק ואל יבא בכל עת ואל יבא כ״א בענן והא דפרכי׳ לעיל ות״ל דקא מעייל ביאה ריקנית לכ״ע פרכינן דכ״ע איכא בקטורת חסרה עכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטרת וכיון שכן הויא לה ביאה ריקנית והכין פרכי׳ לעיל דמסתייה דלכתוב רחמנא וכסה ענן הקטורת לעכובא ולא הי׳ צריך לכתוב בה מיתה דכיון דאיכא עכובא בחסרון הסמנין ביאה ריקנית. ולרבה דאמר כי בענן אזהרה כ״ש דפרכי׳ שפיר דאפי׳ לא כתב רחמנא וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענ׳ למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עלי׳ מיתה משום ביאה ריקנית וזה ברור:

ועדיין לא נראה פי׳ ואנן אשכחן שכבר נראה בו ביום קודם מיתתן קודם פרשה זו דאחרי מות כדכתיב התם ויצאו ויברכי וירא כבוד ה'.

אע״פ שהוא יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט פרש״י ז״ל אעפ״י שהורו כראוי נענשו לפי שלא נטלו רשות. הקשה ה״ר אלחנן לפני אביו ר״י ז״ל דהא האי קרא מיירי במזבח החיצון והיאך למדו ממנו לקטורת שהוא על מזבח הפנימי ותירץ לו אביו ז״ל שאותו הקטורת הי׳ קטורת נחשון שהי׳ על מזבח החיצון כדאמרינן במדרש אריתי מורי עם בשמי וגו׳ בהקטרת נשיאים שהי׳ על מזבח החיצון עם שאר קרבנות בשביל חבתן של ישראל. תדע דקטורת דמזבח הפנימי הוא על טהרו של מזבח ואין מכניסין אלא במחתה אחת אלא ודאי הוראת שעה היתה לפי שהי׳ על מזבח החיצון. וקשה לפי׳ זה שהרי בת״כ ובמקומות אחרים משמע כי לפני לפנים מתו וכ״נ מפשוטן של כתובים ואם נאמר דהנהו פליגאן אמתנייתא דהכא ולית להו האי דרשה דהכא מה נעשה מפשוטן של כתובים. והנכון בזה מה שפירש הראב״ד דודאי טעו בהוראה זו שהורו לעצמן שדנו מזבח הפנימי ממזבח החיצון א״נ דלמזבח החיצון שנותנין ממנו אש לקטורת כדאיתא במכלתין קרי הדיוט לגבי אש שמים ומ״מ כשוגגין הן ואנוסין בזה ואין העונש אלא ממה שהזידו שלא נטלו רשות ממשה.

ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם פי׳ והי׳ לו לומר מן הבמה אשר בגבעון לירושלם או אל במה אשר בגבעון מירושלם.

כבר ביארנו י"ט ב' שהצדוקים היו מתקנים מבחוץ ומכניסין כלומר שנותנין הקטורת על הגחלים בהיכל ומכניסים המחתה עם העשן לפנים ומדכתיב כי בענן אראה וכו' ולא היו חוששין למה שנאמר ונתן את הקטורת על האש לפני ד' מפני שהיו נדחקים לפרש שאף ההיכל קרוי לפני ד' והפרושים מיחו בהם ופרשו להם שלא נאמר כי בענן וכו' אלא שיתנו לתוכו עשב אחד שהיה מעלה עשן ר"ל גורם להעלותו זקוף כמקל עד שמגיע לשמי קורה ומשם מתפשט קצתו וממשמש בכותלים עד שמתמלא כל הבית עשן וכל שלא נתן מעלה עשן או שחסר אחת מפטומה אחת מאחת עשרה סמנין הנכנסות בה חייב מיתה בידי שמים ואע"פ שלא נתפרשו בתורה אלא ארבעה נטף ושחלת וחלבנה ולבונה אף האחרות כדרך שנשנו בברייתא של פיטום הקטורת בראשון של כריתות ו' ב' ובתלמוד המערב שבמסכתא זו הלכה למשה מסיני הם ושמא תאמר והלא מ"מ הואיל ופסל בקטורת נעשית ביאתו ריקנית ר"ל שלא לצורך ונמצא חייב מיתה מצד אחר שכל הנכנס שלא לצורך חייב מיתה כמו שביארנו מ"ד א' בא ללמד שאם שגג בביאה כגון שלא ידע באיסורה שפטור מן הביאה נתחייב מצד הקטורת או אף בהזיד בשתיהן וכגון שהביא ב' הקטרות ביחד כגון שלא הקטיר שחרית ונאמר בפ' התכלת מ"ט א' שאם לא הקטיר שחרית יקטיר בין הערבים ור"ל שתי פעמים אחת כתקונה ואחת בחסרון אחד מן הסמנין או חסרון מעלה עשן ומעלה עשן זה אין בו שיעור אלא אף בכל שהוא ואין בו חילוק בין עקרו לעלה שלו אלא הכל כשר בו וכן אין בעניינים אלו חלוק בין אהל מועד שבמדבר לשילה ולבית עולמים ולא בין יום הכפורים לשאר ימות השנה אלא הכל בדין אחד למצוה ולעכב לאזהרה ולעונש כך למדו מפי השמועה כי בענן זו אזהרה וכסה ענן הקטרת ולא ימות זה עונש:

נדב ואביהוא נאמר עליהם ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהן קטרת ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא צוה אותם וקבלו חכמים ששני דברים עשו אחת שהקריבו הקטורת בחסרון ואחת שנתנו אש על המערכה ולא מתו מפני הקטורת שעדיין לא היה העונש אמור והתורה לא ענשה אא"כ הזהירה וזהו שאמרו יכול יהו שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן ר"ל אזהרה ועונש ת"ל אחרי מות יכול שניהם לאחר מיתתם נאמרו ת"ל כי בענן אראה כלומר שלא נראה עדיין והרי כבר נראה בשמיני למילואים והם קיימים כדכתי' וירא כבוד ד' וכו' ואח"כ ותצא אש וכו' הא כיצד אזהרה נאמרה קודם מיתתם ואף על פי שכתוב בה אחרי מות אין מוקדם ומאוחר ועונש נאמר אחר מיתתם הא למדת שלא נענשו בעון הקטורת אלא בעון הבאתם האש למערכה ולא שטעו בהוראתם שהרי כהוגן דרשו ועשו שהם דרשו ונתנו בני אהרן אש וכו' אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וכמו שדרשו במקום אחר אשר לא צוה אותם אותם הוא דלא צוה הא למשה צוה א"כ למה נענשו על שהורו הלכה בפני רבן ולא נטלו רשות הא למדת שכל המורה הלכה בפני רבו אפי' כיוון יפה בהוראתו חייב מיתה שמוראת רבך כמוראת שמים:

כבר ביארנו במשנה שכשהיה כהן יוצא מבית קדשי הקדשים היה יוצא לו דרך אחוריו לא סוף דבר בכ"ג כשיוצא מבית קדשי הקדשים אלא כל הכהנים כשחוזרים מעבודתם ולוים מדוכנם וישראל ממעמדם ר"ל זקנים שהיו ממונים לעמוד בעזרה על הקרבנות לשם כל ישראל כלם אין מחזירים פניהם מיד דרך הדיוטות אלא מצדדין פניהם לעומת ההיכל ויוצאים ואף התלמיד כשהוא זז מלפני רבו מצדד פניו כנגדו עד שיעלם רבו מעיניו או שימחול רבו על כבודו בכך ואם רבו זז ממנו ואינו רוצה בו שילוהו צריך לעמוד וישהה במקומו בעמידה ובכניעת פנים לרבו עד שיעלם ממנו בסוגיא זו העידו על רבה כשנפטר מרב יוסף שהיה רבו היה הולך לאחוריו עד שיצא מן הבית אע"פ שהיה רבו סגי נהור ולא היה יודע בזה כלום והיו לפעמים רגליו מתנקפות עד שהיתה האסקופא של בית רבו מלוכלכת בדם וכשהודיעו לרב יוסף שכך היה הוא עושה בירכו להיות ראש ישיבה אחריו ונתקיימה בו:

בפרש"י בד"ה לשמי קורה לשון שמים עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה חד למצוה כו' והשתא קאמר דתרויהו בין ביוה"כ בין בשאר כו' עכ"ל אע"ג דהשתא נמי לא איצטריכי תרוייהו ליוה"כ אלא חד מנייהו דלמצוה מ"מ לשאר ימות השנה תרוייהו צריכי וק"ל:

וְכִי הֲוָה בָּעִי רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְגוּיֵי, הֲוָה אָזִיל לַאֲחוֹרֵיהּ יש להקשות למה בהיכא דרבי יוחנן בעי לסגויי הוה רבי אלעזר גחין לכבוד רבי יוחנן והיכא דרבי אלעזר בעי לסגויי לא הוה גחין ואזיל? ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר הוה זהיר תמיד להסתכל בפני רבי יוחנן דמלבד מה שנאמר (ישעיה ל, כ) 'וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ' יש תועלת גדולה בהסתכלות פני הצדיק וחכם ולכן כד הוה רבי אלעזר הולך ורבי יוחנן יושב במקומו לא הוה רבי אלעזר גחין ואזיל אלא זוקף ראשו כדי שיסתכל היטב בפני רבי יוחנן גם בעת הילוכו דהא הוה אזיל לאחוריו ושפיר מצי לאסתכוליה בפני רבי יוחנן רבו והוה קפיד אפילו על שעה מועטת כזו שלא ימנע מהסתכלותו בו, אבל כד הוה רבי יוחנן אזיל היה אחוריו לפני רבי אלעזר ולא פניו כדי שיסתכל בו לכך הוה גחין וקאים בדוכתיה להראות הכנעה לכבודו של רבי יוחנן. ומה שהיה רבא מְנַגְּפָן כַּרְעֵיהּ בהילוכו מקמיה רב יוסף היינו כי מצד הדין יצדד פניו ויצא והמצדד פניו רואה מה שיש לאחוריו ולא מְנַגְּפָן כַּרְעֵיהּ בְּאִסְקוּפְּתָּא וכיוצא בהם, אך רבא היה מחמיר דאינו מצדד אלא הולך לאחוריו ביושר ועיניו אל רב יוסף רבו ולכן מנגפן רגליה במדרגות ומעלות כי עיניו ולבו פונים אל רבו ואינו משער מה שיש אחריו. ואולי גבי רבי אלעזר לא הוה ליה הכי דהיה מדרשו של רבי יוחנן גדול ובמקום שיושב רבי יוחנן היה מיושר ושוה ואין בו אִסְקוּפְּתָּא וכיוצא לכך לא הֲווּ מְנַגְּפָן כַּרְעֵיהּ.