מסכת סוכה דף ל״ב עמוד ב׳

ואיכא דרמי להו מירמא למתני' וברייתא ואגב רמיא דידהו אתמר דאביי לשנויינהו:

שתי תמרות שני דקלים:

גיא בן הנם סמוך לירושלים:

שיהא לולב יוצא למעלה מן ההדס כשם שהוא גבוה במינו מכולן:

שדרו לבד שהעלים ארוכים למעלה לאחר שכלתה השדרה שאין עוד עלין דבוקין ועולין בו:

אימא וכדי לנענע ומה שיוצא למעלה מן האגד הוא המנענע:

למר כדאית ליה כו' לשמואל טפח עם עליו ולר' יוחנן טפח שדרה:

מאי לאו בהדי עלין ותיובתא דר' יוחנן:

שדרו של לולב ברייתא דפ' המפלת (נדה דף כו. ושם) מסייעא ליה לר' פרנך דתני אושעיא זעירא דמן חברייא חמשה שיעורן טפח וקא חשיב שדרו של לולב ושמואל לא חייש דלא מיתניא בי ר' חייא ורבי אושעיא:

צא מהן שלשה להדס והשאר ללולב פירש הקונטרס והרביע שהוספ' בלולב יהא בטפח כאלו ויש ספרים שכתוב בהדיא וטפח ללולב ובכל ענין שנפרש לא מיתוקמא ההיא [דתניא] (נדה דף כו.) חמשה שיעורן טפח כר' טרפון דטפח דלולב אינו שוה לאחרים:

דולבא עץ ערמון קשטניי"ר קלוע הוא כך פי' בקונטרס ובפרק אם אינן מכירין (ר"ה דף כג. ושם) חשיב ליה גבי עשרה מיני ארזים הן ואומר רבינו תם דאין זה קשטניי"ר שאינו קלוע:

דרכיה דרכי נועם והאי מברז את הידים כקוצים שראשי עלין עשוין חדין כמחט:

האמת והשלום אהבו וזה אינו לא אמת ולא שלום שהוא עשוי לסם המות כך פירש הקונטרס ועל חנם הוזקק לומר טעם בפני עצמו אכל קרא דכל חד שייך אתרוייהו ומתוך פירושו משמע דהירדוף היינו הרדופני בפרק אלו טרפות (חולין דף נח:) אחוזת דם והמעושנת ושאכלה הרדופני שהוא סם המות לבהמה ואי אפשר לומר כן כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים דף לט. ושם) גבי מרור דקא חשיב הרדופני גבי ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח והירדוף פסל התם משום דמה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים אלא היינו דלא חשיב לא נועם ולא שלום לפי שראשי עליו חדין ועוקצין את הידים והאי טעמא לא הוי מצי למימר גבי מרור שיכול לכותשו או להסיר עוקציו ולאכול אבל הכא גבי נטילת לולב צריך כל המינים כדרך גדילתן:

תלתא טרפי בחד קינא שלשה עלין בקן אחד ויוצאין מתוך עוקץ אחד כדפירש בקונטרס וכן פירש תרי וחד שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים וחומרא גדולה הוא דאינו מצוי ושמא בחד קינא מיקרי כשהם סמוכים ודבוקים זה בזה אע"פ שכל אחד בעוקצו (ומיהו) תלתא בקינא חד הוו יתבי כדאמר פרק הכונס (ב"ק דף נח.) שלשה דקלים בשורה אחת וכמו כן שלשה עלין [אינן] מעוקץ אחד.:

כל לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה ג' ולולב ד' כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ואקשינן ממתני' כל לולב שיש בו ג' טפחים כו'.

ומתרצינן אימא וכדי לנענע בו כשר מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:

גופא שיעור הדס וערבה ג' טפחים ולולב ד'. ר"ט אומר באמה בת ה' טפחים. אמר רב הונא שרי ליה מריה לר"ט השתא עבות ג"ט שהן חצי אמה לא משכחינן. באמה בת ה' טפחים מאלו הטפחים הגדולים שהן הג' טפחים חצי אמה וג' חומשי טפח. מי משכחינן באמה בת ה'. הא דרב דימי דאמר באמה בת ו' טפחים עשה אותה. כלומר חלוק הטפח הששי של ה' טפחים אחד חומש.

ואמר שמואל הלכה כר' טרפון דאמר באמה בת ה' ושנינן לא דק. אמר ג' ושיעורו יתר. ומתמהינן אימור דאמרינן דלא דק לחומרא. אבל זה לקולא הוא. כי החובה ג' טפחים וג' חומשי טפח כר' טרפון והוא אמר שיעור הדס וערבה ג' טפחים כחכמים. ומתרצינן לה כדרבא דאמר אמה בת ה' עשה אותה ו'. פי' אמה. כשאמר ת"ק שיעור הדס וערבה ג' השיב ר' טרפון באמה בת ה' טפחים אתה אומר. אינם אלא ג' באמה של ו' טפחים כמה הוו להו לר"ט ג' טפחים באמה בת ו' שהן חצי אמה ולחכמים באלו הטפחים שיעור חצי אמה ג' טפחים וג' חומשין הכא אמר שמואל הלכה כר' טרפון דאמר ג' שהן חצי אמה. והתם אמר שיעור הדס וערבה ג' כרבנן דאמר ג' באמה בת ה' טפחים שהן חצי אמה וג' חומשין. ושנינן היינו דלא דק שאמר ג' וג' חומשין. והא הלכה היא ג' בלבד וזהו לחומרא לא דק:

ת"ר ענף עץ עץ שענפיו חופין את עצו הוי אומר זה הדס כו':

ת"ר קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת זהו הדס ר' אליעזר בן יעקב אומר עץ עבות. עץ שטעם עצו ופריו שוין. ואיזה. זה הדס.

תנא עבות כשר ושאינו עבות פסול.

היכי דמי עבות אמר רב יהודה כגון דקאי תלתא תלתא טרפי בחד קינא. ורב הונא אמר אפי' תרתי וחד. רב אחא בריה דרב' מחזר אתרי וחד. הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא א"ל מר בר אמי לרב אשי אבא האי דקאי תרי וחד הדס שוטה קרי ליה ולא הוה מכשריה ללולב כדאשכחן בעזרא דכתיב הדס וכתיב עבות. ואמר רב חסדא הדס [שוטה] לסוכה ועץ עבות ללולב:

אמר ר״י אמר שמואל שיעור הדס וערבה ג״ט ולולב ד' פי׳‎ זהו שיעורם למטה ואם רצה להוסיף מוסיף כדי שיהא יוצא מן ההדס טפח פי׳‎ אפילו עם העלין ור״י אמר שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח וכן הלכה ולעולם אם הוסיף בגובה ההדס והערבה כמה הוא צריך שיצא מן הלולב טפח משדרו והיינו דפירשו לה כל חד מנייהו ולא קאמרי׳‎ סתמא לולב ארבע עם העלין או לבד מעלין:

גופא שיעור הדס כו׳‎ קס״ד דר׳‎ טרפון הדס ד״ט בעי ופריש רב דימי דלעולם שיעורו ג׳‎ טפחים אלא שמוסיף בטפחי׳‎ דאמה בת ו׳‎ טפחים עשה אותם בת ה׳‎ ויוסף לכל טפח חומש והוו להו ג׳‎ טפחי׳‎ של הדס ג״ט וג׳‎ חומשין ואקשי׳‎ דהא שמואל פסק כר״ט ואכשר להו לעיל בג״ט ופוחת ג׳‎ חומשין ול״ל דלא דק לקולא ואסיקנא דר׳‎ טרפון הוא פוחת משיעורן של טפחי׳‎ שתות דאמ׳‎ בת ה׳‎ טפחים עושה אותה בת ו׳‎ טפחים קטנים נמצאו ג״ט קטנים שנוטל להדס ב״ט ומחצה שהם י׳‎ גודלין וכן הלכתא וכי קא׳‎ שמואל ג״ט לא דק ולחומרא לא דק. ורבינו אלפסי ז״ל כתב בהלכותיו דברי שמואל כפשטן ואיהו נמי לא דק והו״ל לפרש שהם טפחים קטנים שיש בהם עשרה גודלין ומסתברא דרבי טרפון מודה הוא שאין הלולב מוסיף אלא טפח כדי לנענע בו והא דקאמר והשאר ללולב דזמנין דבעי לי׳‎ כוליה אם הוסיף בשיעור ההדס וכדכתיבנא לעיל וי״א שהטפח ההוא ג״כ טפח קטן ונמצא שיעור לולב ד״ט קטנים ואלו היו שלמים היו י״ו גודלין חסר מן הג״ט שהם י״ב שלישי גודל חסר מהם שתות נשארו עשרה שלישי גודל שהם ג׳‎ גודלין ושליש גודל נמצא שיש בלולב י״ג גודלין ושליש גודל וכ״כ בתוספות והרב החסיד רבינו יונה ז״ל נתן סימן לדבר מי בעל דברים יג״ש אליהם כי הלולב שאומרים עליו דברים דהיינו ברכת הלולב שיעורו יג״ש שלשה עשר ושליש. ונראין דברי רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל שכתב שלא חלק ר״ט בטפח העודף בלולב כלל ומודה הוא שצריך כדי לנענע בו טפח שלם של ד׳‎ גודלין ויש ראיה לדבריו מדאמרי׳‎ במס׳‎ נדה פרק המפלת חמשה שיעורן טפח וחשיב חד מינייהו שדרו של לולב ואותם טפחים שלמים הם ואליבא דר״ט דהלכתא כותיה דאיהו לא פליג בטפח זה אלא דנקט והשאר ללולב כדברי חכמים נמצא שיעורו של לולב י״ד גודלין כי הג״ט הם קטנים והרביעי הוא טפח שלם וכן עיקר:

ת״ר ענף של עבות וכו׳‎ רבא אמר מהכא האמת והשלום אהבו והכי מצינן למימר גבי כופרא אלא דנקט חדא מנייהו ובהכי סגי לן:

ה״ג ראב״י אומר ענף עץ עבות עץ שענפיו חופין את עצו ול״ג עץ שטע׳‎ עצו ופריו שוה דהא מענף עץ עבות ליכא למדרש הכי שהרי אין בכתוב זכר פרי וגבי אתרוג הוא דדרשינן הכי:

היכי דמי עבות אמר רב יהודה דקיימי תלתא טרפי בחד קינא פי׳‎ שבכל קן וקן יש ג׳‎ עלין סביב בשורה אחת רב כהנא אמר אפילו תרי וחד פי׳‎ אע״פ שאין שלשתן עומדין בשורה כי הא׳‎ עולה או יורד מעט בקן:

רב אחא בר רבא מהדר אתרי וחד אמר הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא. פי׳‎ כדי לקיים דבריו ולהראות לתלמידים שהלכ׳‎ כמותו ואע״ג דאידך דקיימי כלהו בחד קינא עדיף טפי:

א״ל מר בר מר לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה יש שפירש הדס שאינו גמור נקרא שוטה כעין שקורין לבכור מן האם בוכרא סיכלא פרק יש נוחלין. והנכון שנקרא הדס שוטה ע״ש שאין עליו הולכין כסדר וכשורה והוא כשוטה שאין לו סדר ושיטה:

ת״ר נשרו רוב עליו ונשתיירו מיעוט כשר ואוקימנ׳‎ באסא מצרא׳‎ דאיכא ז׳‎ טרפי בחד׳‎ קינ׳‎ וכיון דנתרי להו ד׳‎ פיישי להו תלתא ובהדא דעלמא שנשרו מקצת עליו לא פי׳‎ תלמודא מה דיני׳‎ אמ״ד שצריך שיהא כולו עבות ואם נשרה מכל שיעורו אפילו עלה א׳‎ פסול וכדאמרי׳‎ לעיל עבות תלתא לא אשכחינן אלמא בעי׳‎ כולו עבות והכא אמרינן בלבד שתהא עבותו קיימת ואומר בדאשתיירו תלתא בקינא דאלמא בפחות מכאן לא הוו עבותו קיימת אבל מורי נר״ו אומר דכי אמרינן דבעינן כלו עבות היינו שיהא כל השיעור מין עבות דקיימי תלתא בחד קינא דאי איכא בכוליה שיעורא חד קינא דלא הוי עבות פסול והיינו דאמרינן עבות ג׳‎ לא משכחינן כלו׳‎ ממין עבות אלא שנשרו מקצת עליו כל זמן שרובן קיים שנשאר בכל קן וקן ב׳‎ עלין כשר ושפיר מיקרו עבות והיינו דאמרי כיון שנשרו תרי עבות היכי משכחת לה דאלמא כל היכא דלא נשרו תרי שפיר הוי עבות דאי לא לימא כיון דנשרו עליו עבותו קיימת היכי משכחת לה וכי יבשו עלין שהעלין קיימין וכלו עבות הקלו יותר שהכשירו בשיש ג׳‎ עלין לחין בראש הבד כדלקמן וכן עיקר:

כבר ביארנו ששיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה משדרו למטה כדי שיהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח וטפחים אלו הקלו בהם לשער בטפחים קטנים פחותים שתות מטפח בינוני עד שיהו נעשים מחמשה טפחים שבאמה בינונית חוזרים לששה שנמצא כל טפח פחות שתות מן הבינוני וכבר ידעת בטפח בינוני שהוא ארבע אצבעות בגודל שהם שתים עשרה אצבעות לשלשה טפחים וא"כ בזו שיעור הדס וערבה בעשרה גודלים בין שלשתם שהם שני טפחים ומחצה מטפחים בינונים ורביעי של לולב חוזר לשלש אצבעות ושליש שהרי הטפח הבינוני ארבע אצבעות בגודל שהם י"ב שלישים וכשתסיר מהם השתות יהיו עשר שלישים שהם שלש אצבעות ושליש ונמצא שיעור הלולב מעיקרו עד שדרו שלש עשרה גודלות ושליש ומ"מ לכתחילה צריך להשלים שיעורם בטפחים בינונים וזה שהקלו בכך בדיעבד מתוך ההדס הוא שצריך עבות בשיעור שלשה טפחים והדבר מצוי בקושי והוא שאמרו כאן על דבריו של ר' טרפון שאמר באמה בת חמשה והיו סבורים לפרש בדבריו שתהיה כונתו לומר שיהא שיעור ההדס צריך חמשה אמרו על זה שרא ליה מריה כלומר שלא חס על טורח יתר דהשתא עבות שלשה לא משכחינן וכו' כלומר להדיא אלא בקושי ובטורח יתר בת חמשה מבעיא עד שבסוף הסוגיא פירשו דבריו שלא אמרה אלא להקל כלומר שטפחים אלו משוערים כדרך שהחמשה שבאמה בינונית שהיא בת ששה יהו חוזרים לששה ונמצא כל טפח פחות מן הבינוני שתות על הדרך שביארנו:

וממה שאמרו השתא עבות שלשה לא משכחינן ופירשנו אלא בקושי ובטרח יתר משמע שכל הבד צריך עבות בשלשה ומה שנהגו להקל בשלשה קנים שבראש הענף אינו כלום אע"פ שקצת מפרשים כתבוה כמו שיתבאר למטה ואף גדולי המפרשים כמכונים להקל אמרו שמתוך הקושי ראוי לומר שלא לעכב כל שרוב קני בד של שלשה טפחים עבות ואפשר לפרש לדעתם עבות בת שלשה לא משכחינן אף בקושי אא"כ על דרך הזרות ואנו סומכים בה על הרוב ונמשכו למה שאמרו הם בעצמם שנפרצו עליו האמור בלולב שפסול דוקא ברוב עלים והוא הדין להדס הא מיעוט כשר ושאינם עבות דינם כנפרצו ולדעת זה לא סוף דבר שהרוב מצד ראשו אלא אף בסופו ומה שאמרו למטה ביבשו רוב עליו ובראש כל אחד ואחד דוקא בשאין שם אלא שלשה גבעולין בעבות לחים אבל ברוב אין צורך להיותם בראש לא בנשרו ולא ביבשו ולא בשאין עבות מתחלתן ומ"מ לדעת המפרשים בנפרצו שלא נתקן לגמרי אבל בניתקו אף במיעוט פסול יראה שאף בשאין עבות כן ואף לדעת המכשירים ברוב כל שאין שם רוב מיהא פסול אפי' היו בראשו שלא הכשירו בשלשה בדי עלי לחין בראשו אלא ביבשו שהם לשם עדיין אבל בשאינו עבות לא ולמטה יתבארו בדינין אלו עוד קצת דברים:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון ובפרט בענין ההדס והוא שאמר הדס הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול נקטם ראשו נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול אם מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב אמר הר"ם ענביו הם הזרעים שיש בו ובתנאי שיהיו אותם הגרעינים שחורות או אדומות אבל אם היו ירוקות אפי' היו יותר מן העלין כשר ואמ' נקטם ראשו פסול ואינה הלכה:

אמר המאירי הדס הגזול והיבש פסול אם בראשון לבד אם אף בשאר הימים הכל על הדרך שביארנו בלולב ויבשותו של הדס ענינו שיהיה נפרך ביד של אשרה ושל עיר הנדחת וכו' ואף היא על הדרך שביארנו בלולב נקטם ראשו פירוש ראש העלה או העלים שבראשו פסול שכל שנקטם ראש העלה שבראש הבד אף במיעוטו פקע הדרו נפרצו עליו פי' שנסדקו רובן ואין צריך לומר בנשרו רובן וי"מ אף בנפרץ אחד שהרי אין עבותו קיימת ויש גורסים נפרטו מלשון ופרט כרמך שתרגומו ניתרא דכרמך וענינו שנשרו רובן:

או שהיו ענביו ר"ל גרעינין שבו מרובות מעליו בין במקום אחד בין בשנים ושלשה מקומות ופי' בגמ' דוקא בהושחרו וכן הדין בהאדימו וכמו שאמרו נדה כ' א' בטומאת דם נדה האי שחור אדום הוא אלא שלקה אבל אם הם ירוקים מין הדס הוא ואף בשחורים אם מיעטן מערב יום טוב כשר שאם מיעטן קודם שנאגד אף כשנאמר לולב צריך אגד אין כאן כלום שאם מדין תעשה ולא מן העשוי אין דין זה (בלולב) [בהושענא] ואם משום דחוי שלא יהא חוזר ונראה הואיל ולא נאגד עדיין לא חל עליו שם הושענא שיחול עליו שם דחוי קודם קדושת יום טוב שאין שם דחוי חל אלא או מצד שם הושענא או מצד כניסת קדושת יום טוב בשעת דחייתו ואם אחר שאגדו וחל עליו שם דחוי מצד שם ההושענא אע"פ שלא נכנס יום טוב אין זה כלום שהלולב הלכה רווחת שאין צריך אגד וא"כ אין שם ההושענא חל עליו מצד אגדו עד שנאמר עליו שהוא דיחוי קודם שנכנסה קדושת יום טוב ונמצא שאין כאן דיחוי הואיל ומקודם יום טוב מיעטן ואין ממעטין אותן ביום טוב מפני שהוא כמתקן כלי ואם עבר וליקטן כשר ופירשוה בגמ' בהושחרו מערב יום טוב שנמצא דחוי מעיקרו וכל דחוי מעיקרו חוזר ונראה כדין מחוסר זמן אבל כל שהושחרו ביום טוב שכבר נראה ונדחה זו היא שנשאלה בגמ' אם חוזר ונראה אם לאו ונשארה בספק ומתוך כך מחמירין בה כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שענפיו ר"ל עליו חופין את עצו כגון שיש שלשה עלין בגבעול אחד או יותר וזהו כמין קליעה וכן זהו דומה לשלשלת ואם לא היו שם אלא שני עלים אפי' היה השלישי סמוך להם עד שנראה כאלו שלשתם בגבעול אחד אין זה עבות אלא שוטה ופי' הדס שוטה אצלי מלשון שוטיתא דאסא שהדס כשר ברוב עומד ביושר בלא התפשטות ענפים מכאן ומכאן ושאינו עבות הוא נעשה מרובה בענפים כעין עצים ועל שם רבוי הענפים קוראו שוטה כך נראה לי:

נשרו רוב עלים שבעבות ר"ל רוב עלים שבכל עבות ועבות אם נשתיירה עבותו קיימת בכל גבעול עד כדי שיעור הראוי כשר ואי אתה מוצא כן אלא בהדס המצרי שעומדות שבעה עלים בגבעול אחד:

בד"ה דולבא עץ ערמון קשטניי"ר כו' ובפ' אם אינן מכירין כו' ואור"ת כו' עכ"ל אין רצונם כיון דחשיב ליה בפ' אין מכירין ממין ארז ע"כ דאין זה ערמון שהוא קשטניי"ר דהא התם קאמר דא' מעשר מיני ארזים הוא ערמון שהוא דולבא אבל שיעור דבריהם כך הוא ובפ' אין מכירין נמי קאמר בהך מילתא דקחשיב ליה גבי י' מיני ארזים דדולבא הוא ערמון כפרש"י כאן אור"ת דבין הכא ובין התם ערמון שהוא דולבא אין זה קשטניי"ר כפרש"י כיון שאינו קלוע וע"ש בתוס':

בד"ה דרכיה דרכי נועם כו' ואי אפשר לומר כן כדמוכח בפ' כל שעה דקחשיב הרדופני כו' עכ"ל מהך מלתא לחודא דמכשר התם הרדופני למרור ה"מ לדחות פרש"י כיון דהרדופני סם המות הוא כדאיתא בפ' אלו טריפות אין זה אמת ושלום וכן הקשו התוס' בפ' כל שעה בשם רשב"א וע"ש:

בגמ' כי אתא רבין אמר אמה בת ה' טפחים וכו' פי' סתם אמה בת ו' טפחים בינונים וא"כ הא דקאמרי רבנן שיעור הדס וערבה ג' טפחים היינו ג' טפחים בינונים דהוא חצי אמה של בת ו' טפחים בינונים וקאמר להו ר' טרפון דאין שיעור הדס גדול כ"כ אלא כשתעשה האמה בת ה' טפחים בינונים ותחלוק אותם ה' טפחים לו' טפחים קטנים שהרי כל אמה אינו פחות מו' טפחים באותן הטפחים הקטנים תשער שיעור ההדס ואינו אלא כאורך ג' טפחים קטנים שהוא ג"כ חצי אמה של בת ו' טפחים קטנים שהן ה' טפחים בינונים וא"כ הג' הטפחים הקטנים הן ב' טפחים וחצי טפח בינונים וכן דייק לשון רש"י ולכך כתב דקאמר ליה לת"ק אותן ג"ט שאנו משערים בהן וסתם ג"ט חצי אמה הן וכו' ר"ל דת"ק איירי בג' טפחים בינונים שהן סתם חצי אמה של בת ו' טפחים בינונים וק"ל:

בפרש"י ד"ה תרי וחד וכו' ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים הא דכתב רש"י ועלה א' מלמטה וכו' ולא פי' שעלה א' מלמעלה רוכב על השנים כוונתו דוקא כשהעלה הג' הוא מלמטה של השנים ועולה למעלה הוא דאמרי' בשמעתין דאמר ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה אבל אי הוה העלה הג' למעלה על גבי השנים לכ"ע לא מיקרי הדס שוטה כ"כ מהרי"ק שורש מ"א ע"ש:

תוס' ד"ה צא מהן וכו' ובכל ענין שנפרש לא מתוקמא ההיא דתניא ה' שיעורן טפח כר"ט כו' כצ"ל:

ד"ה דולבא עץ ערמון וכו' ובפ' אם אין מכירין וכו' נ"ל דכוונת התוס' היא כלומר דבמה שפרש"י דדולבא הוא עץ ערמון האמת אתו דבפ' ראוהו ב"ד חשיב שם ערמון גבי י' מיני ארזים ומפרש שם גמ' ערמונים דולבא אבל מה שפרש"י שהוא קשטניי"ר אינו שהרי בשמעתין משמע דדולבא הוא קלוע עבות ואנן חזינן דקשטניי"ר אינו קלוע וק"ל:

ד"ה האמת והשלום וכו' ועל חנם הוזקק לומר טעם בפני עצמו אכל קרא וכו' כצ"ל וי"ל שרש"י פי' אכל א' מן הפסוקים טעם בפני עצמו שבדברי אביי שמביא פסוק דרכי נועם פרש"י שזה אינו נועם משום דמבריז את הידים ובדברי רבא שמביא פסוק האמת והשלום מפרש שזה אינו אמת ולא שלום משום שהוא סם המות והיה יכול לפרש כל א' משני טעמים אתרווייהו:

בא"ד ומתוך פירושו משמע דהרדוף היינו הרדופני כו' ר"ל משום דלא אשכחן בשם הרדוף שיהא סם המות כ"א הרדופני:

ד"ה תלתא טרפי בחד קינא וכו' עד ומיהו תלתא בחד קינא הוו יתבי וכו' נ"ל דט"ס הוא וכך צ"ל וכן או כמו תלתא בקינא חד הוו יתבי כדאמר פ' הכונס ג' דקלים בשורש א' ר"ל שהיה הקרקע מפסקת ביניהם אלא שלמטה בארץ היה שרשם אחד ועיין באשר"י ויש גורסים בשורה אחת ור"ל שיהיו סמוכים זה אצל זה אבל היו יוצאים משורש א' א"כ יש להגיה כמו תלתא בקינא חד וכו' והא דמסיים בסוף הדבור וכמו כן שלשה עלין מעוקץ אחד א"א ליישבו אלא צריך להגיה וכמו כן שלשה עלין אינן מעוקץ אחד:

גמ' ואיכא דרמי ליה מירמא כעין זה לעיל דף טז ע"א ר"ה דף כו ע"ב ב"ב דף יט ע"א ודף כו ע"א:

וְזוֹ הִיא פִּתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם נראה לי לאו פתח ממש הוא שם אלא ידוע מה שכתב רבינו ז"ל בעץ חיים כמו שיש באדם גידין ועורקין גדולים וקטנים העוברים ממקום למקום דרך האיברים כן יש בארץ כמין זה, עיין שם. ולפי זה כאן איירי על גיד הנמשך ופתוח בתוך הארץ עד גיהנם דהראש שלו הוא שם ולכן חשיב כאלו פתח גיהנם שם.