מסכת שבת דף ל״ח עמוד ב׳

מחזירין אפילו בשבת ביום המחרת ולא תימא פלוגתייהו משחשכה והתם הוא דשרו משום דמוכחא מילתא דאדעתא דאהדורי לצורך מחר שקיל ליה אבל ביום לא מוכח דשקיל ליה אדעתא דאהדורי ובטלה לה הטמנה וה"ל כמטמין לכתחלה:

קומקמוס יורה קטנה:

דיוטא עלייה:

למקומו לכירה:

אבל הניח על גבי קרקע אסור להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחלה:

לגרמיה יחיד הוא בדבר ואין הלכה כמותו:

תלאן במקל מהו כעודן בידו דמי או כהניחן ע"ג קרקע דמי:

פינן ממיחם למיחם מהו מי הוי כמטמין לכתחלה ואסור להחזירן לכירה או לא:

אפילו בשבת פירש בקונטרס בשבת ביום המחרת ולפ"ז ה"ל למינקט אפי' ביום השבת ולמאי דפרישית דעיקר פלוגתייהו בחול אתי שפיר:

פינה ממיחם למיחם מהו וא"ת דבפרק במה טומנין (לקמן שבת דף נא.) תניא וכן היה רשב"ג אומר לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינה ממיחם למיחם מותר אלמא במיחם אחר שרי טפי והכי משמע איפכא ואור"ת דהכא גבי השהה ע"ג כירה כשהוא באותו מיחם שהוא חם לא אתי לחתויי אבל במיחם אחר שהוא קר אתי לחתויי אבל גבי הטמנה שרי טפי כשהוא קר דבחיתוי מועט לא יועיל:

ורשב"א מפרש בשם ר"י דהתם בהטמנה דהוי לצורך מחר ליכא למיחש לחיתויי דבלא חיתוי יתחמם הרבה אבל הכא דבעי לה בלילה איכא למיחש לחיתויי ומיהו קצת משמע התם דמיירי במטמין בלילה (ת"י):

תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן כו' אי להחזיר תנן הכא נמי האי לא יתן לא יחזיר אבל להשהות משהה אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום כדמשמע בפ"ק (דף יח:) דשרינן קידרא חייתא ובשיל כמאכל בן דרוסאי אפילו באינו גרוף וקטום ומשמע התם דבתנור איירי דקאי אהא דקתני התם לעיל לא תמלא אשה קדרה עססיות כו':

אילימא בשאינה גרופה האי לישנא לאו דוקא דאביי סבר דלא מיתוקמה בגרופה דבגרופה לא מסתבר ליה שיהא חילוק בין גפת ועצים לקש וגבבא דאי הוה מצי אביי לאוקמה בגרופה כדמוקי לה רב אדא לא הוה מצי למפשט מידי ורב אדא דמוקי לה בגרופה סבר דיש לעולם יותר חום כשהסיקוה בגפת ובעצים אע"ג דגרופה מבקש ובגבבא:

תניא כוותיה דאביי כו' יש דגרסי בסיפא כופח שהסיקוהו בגפת ובעצים אין סומכין לה דאי גרס סומכין לה לא אתא כוותיה דאביי דאית ליה דבכופח נמי אין סומכין כדאמרינן לעיל וי"ל דאי גרסינן סומכין איכא לאוקמה בגרופה ונקט גפת ועצים לרבותא דאפילו הכי סומכין לה:

לא יטמיננה בחול אע"ג דאמר בלא יחפור (ב"ב דף ימ. ושם) דחול דקריר מקרר דחמים מחים והכא ביצה היא קרה הכא מיירי בחול שהוחם בחמה דומיא דאבק דרכים:

מעשה והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין כו' מבעוד יום הביאוהו כדפירש בקונטרס ואין שום איסור כלל בהבאה כדתניא בפרק קמא (דף יח.) פותקין מים לגינה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה ואסרו ברחיצה גזירה שמא יערבם בשבת ולערבם בשבת אסור משום תולדות האור וחשיבא כחדא גזירה ואם היינו מפרשים דבסילון היו בו נקבים וכשהיו רוחצים בשבת היו פותחים הנקבים ומתערבין הצוננין בחמין הוה אתי שפיר טפי דהשתא ליכא אלא חדא גזירה אטו חמי האור אך בגמרא מדמי לה להטמנה מבעוד יום ויליף מינה לאסור להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין צונן בחמין לא הוה דמי להטמנה וליכא למילף מינה דאיכא למימר דאסרי להו מפני שמבשל המים צוננין ונראה לו דסילון לא היה מתערב בחמין כי היה מוקף מחיצות מכל צד והיו מתחממין המים צוננים שבסילון מחמת חמי טבריא ולא היו רוחצות בחמי טבריא עצמן לפי שריחן רע והשתא דמיא להטמנה שמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם:

פיס' בה"א אף מחזירין אוקימנא הא דקתני מחזירין בשבת הוא ואפי' כמה פעמים ודוקא בכירה גרופה וקטומה והני מילי שלא הניחם ע"ג קרקע כלל אלא מחזיקם בידו ודעתו עליהם להחזירם הוא ששנינו אף מחזירין אבל אם הניחם ע"ג קרקע אע"פ שהיה בדעתו להחזירם לכירה אסור ואסיקנא לשמעתא בתרי לשני. וקי"ל כל כי האי גוונא בדאורייתא עבדינן לחומרא. ושבת איסורא דאורייתא היא:

תלאם במקל או הניחם ע"ג המטה או הניחם בכרעי המטה או פינם ממיחם למיחם הני כולהו איבעא ולא אפשיטו ועלו בתיקו. וקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא:

מתני' תנור שהסיקו בקש ובגבבא כו' אוקמא אביי לא יסמוך תניא כוותיה תנור שהסיקו בקש ובגבבא אין סומכין לו ואין צ"ל על גביו. ואין צ"ל שהסיקו בגפת או בעצים. כופח שהסיקוה בקש ובגבבא הרי הוא ככירה. בגפת ובעצים הרי הוא כתנור ואסור. ואע"פ שהוא גרוף וקטום.

ואסיק' כופח מקום שפיתת קדירה אחת כירה מקום שפיתת ב' קדירות. ודייקינן לה מהא דתנן כירה שנחלקה לארכה טהור לרחבה טמא פי' עדיין תורת כלי עליה דהא יכול לשפות קדירה אחת. כופח בין לארכה בין לרחבה טהורה. והאי כופח נפיש הבליה מדכירה וזוטר הבליה מדתנור וקי"ל מתני' בתנור של נחתומין. מפורש בלא יחפור (ב"ב כ:) אבל תנור [דידן] ככירה של נחתומין היא:

מכלל דעודן בידו אף על פי שאין דעתו להחזיר מותר פסק רבנו האי גאון ז"ל כלישנא קמא ולחומרא, וזה לשונו: ודאמרת כי עודן בידו מותר להחזיר דוקא דעתו להחזיר הוא דשרי אבל אין דעתו להחזיר עקרה דעתיה מנהון, ואם הניחן על גבי קרקע אפילו דעתו להחזיר אסור, כיון דאיכא תרי לישני בדאורייתא עבדינן לחומרא. והכין נמי (בבי) [בעי] דאמרינן בהו תיק"ו אסורין דאורייתא נינהו. עד כאן. וכן כתב ר"ח ז"ל. ולאו דאורייתא ממש קאמרי דהני דרבנן נינהו, דכשהגיע למאכל בן דרוסאי היא מתניתין, דאי לא אפילו דעתו להחזיר ואפילו עודן בידו אסור להחזירו דמבשל הוא, אלא ודאי בנתבשל הוא וליכא אלא איסורא דרבנן, אבל דעתן של גאונים ז"ל דכיון דאסרוהו משום כמבשל וקרוב הדבר לבא לידי איסורא דאורייתא הויא לה כדאורייתא, ולפיכך הלכו בה להחמיר כשל תורה. וכן הסכימו כל הפוסקים לפסוק בה להחמיר, הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שבת ה"י) והר"ז הלוי ז"ל.

הא דדייק אביי במאי אילימא בשאינה גרופה וקטומה אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה מי שרי וכו'. איכא למידק מאי קאמר, דלמא בגרופה וקטומה והרי הוא כתנור דאף על גב דגרוף וקטום על גביו אסור, דאי בכירה שפיר דמי, וכאוקמתא דרב אדא בר מתנה. יש לומר דקסבר אביי דכופח גרוף וקטום אפילו על גביו שפיר דמי, דלא עדיף גרוף וקטום מקש וגבבא דכל שבקש וגבבא שרי אף גרוף וקטום שרי, והלכך כופח דבקש וגבבא הרי הוא ככירים ואפילו על גבה שרי הוא הדין לגרוף וקטום, משום הכי סבירא ליה דמתניתין דכופח לית לה אוקמתא אלא כשאינו גרוף וקטום. ולהאי פירושא לישנא דקאמר אילימא בשאינה גרופה וקטומה לאו דוקא, אלא הכי הוה ליה למימר, ובמאי עסקינן אילימא על גביו ובשאינו גרוף וקטום הוא כלומר: ועל כרחין בשאינו גרוף וקטום הוא, ולא דק בלישנא. ולפום הדין פירושא נמי שמעינן דתנור אסור לעולם בין בגרוף בין בשאינו גרוף, דכיון דאסרינן ליה אפילו לסמוך ואפילו הוסק בקש ובגבבא דהא תניא כוותיה דאביי, הוא הדין לגפת ועצים ואפילו גרוף וקטום. וכן נראה עיקר. נמצא עכשיו לפי פירוש זה, דיש בדברי אביי להקל ולהחמיר ובדרב אדא נמי להקל ולהחמיר, אלא במה שאביי מחמיר מיקל רב אדא ובמה שמיקל אביי מחמיר רב אדא, דאביי מחמיר בסמיכת תנור ומיקל בכופח גרוף וקטום אפילו על גביו, וחלופא בדרב אדא שהוא מחמיר בכופח גרוף וקטום על גביו לשוויה כתנור ומיקל בסמיכת תנור. וקיימא לן כאביי באיסור סמיכת תנור דהא תניא כוותיה, אבל לא קיימא לן כוותיה להקל בכופח גרוף וקטום על גביו, אלא הרי הוא כתנור וכפירושא דרב אדא, דבהא לא תניא כוותיה דאביי. וכן פסק רב אלפסי ז"ל. ולענין סמיכת כופח, לכולי עלמא בגרוף וקטום שרי, דהא לאביי אפילו על גביו שרי בגרוף וקטום. ואף על גב דקתני במתניתין בגפת ובעצים הרי הוא כתנור וקא מפרש אביי הרי הוא כתנור לענין סמיכה, לאו לגמרי לאשווי לתנור ואפילו בסמיכה בגרוף וקטום אלא לסמיכת שאינו גרוף וקטום, דכיון דקתני בקש ובגבבא הרי הוא ככירה מינה שמעינן דהרי הוא כתנור דקאמר היינו כדמפרש בגפת ובעצים בשאינו גרוף וקטום הרי הוא כתנור לענין סמיכה. וכל שכן דלרב יוסף ורב אדא שהוא מותר, דלדידהו אפילו סמיכת תנור שרי. ואפשר נמי דאביי הכין סבירא ליה, והא דלא אוקמה למתניתין בגרופה וקטומה כרב אדא, משום דבעי לאוקומה למתניתין אפילו בשאינה גרופה, דהא דקתני בגפת ובעצים הרי הוא כתנור דאי ככירה שרי משמע ליה בכל ענין, דאלמא כירה שרי בכל ענין והיינו לסמוך, ומכלל דתנור אסור לעולם ואפילו לסמוך ואפילו גרוף וקטום. ולמאי דכתבינן לעיל (עמוד א) דסוגיא דגמרא מכרעת דמתניתין (דלעיל שבת לו, ב) להחזיר תנן אבל לשהות משהין, תנור נמי דוקא להחזיר הוא דאסור בין לתוכו בין על גביו בין סמוך לו, והוא הדין לכופח שהוסק בגפת ובעצים לתוכו ועל גביו אבל לסמוך סומכין ואפילו בחזרה, אבל לשהות משהין בכל מקום ואפילו בשאינו גרוף וקטום, וכדכתבינן לעיל.

מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם. פירוש: דתולדת האור [כאור]. ואסיקנא בגמ' שאם גלגל חייב חטאת.

ולא יפקיענה בסודרין ורבי יוסי מתיר פירוש: להפקיענה בסודרין, אבל בצד המיחם דתולדת האור הוא לכולי עלמא אסור, וכדתנינן (לקמן שבת קמה, ב) חוץ מקוליס האספנין שהדחתו זה הוא גמר מלאכתו, ואמרינן נמי בהדיא בגמרא (שם) בתולדת האור כולי עלמא לא פליגי דאסור.

כבר ביארנו שכל שאסור לשהות אסור להחזיר ולא עוד אלא שאין מחזירין כשאינה גרופה ואינה קטומה אפי' בנתבשל כל צורכו ואפי' מצטמק ורע לו אבל גרופה וקטומה מחזירין משנתבשל כמאכל בן דרוסאי ולא סוף דבר בין השמשות אלא אף בשבת עצמו והוא שאמרו לדברי האומר מחזירין מחזירין אף בשבת ובתוכה מיהא אסור אף בגרופה וקטומה תדע שאף מה שהתירו להחזיר בשבת בין בלילו בין ביומו דוקא כשנטלן על דעת להחזיר אבל אם אין דעתו להחזיר אם הניחן על גבי קרקע אסור אבל עודן בידו מותר אפי' לא נטלה על דעת חזרה וגדולי הפוסקי' כתבו בהפך ר"ל שעודן בידו מותר בנוטל על דעת חזרה ועל גבי קרקע אסור אף בדעת חזרה ויראה כשיטתנו אם מכח לשון אחרון אם מכח ספק סופרים להקל:

לא הניחם על גבי קרקע וכן אין עודן בידו אלא שתלאן במקל או הניחה על גבי מטה או על גבי ספסל וכיוצא באלו הרי זה ספק וראוי להחמיר לדונם כקרקע ויש מקילין לדונו כעודן בידו וכן אם פינם ממיחם למיחם הרי זה ספק וענין פנה ממיחם למיחם יש מפרשים שעירה התבשיל מקדירה זו לאחרת ועודן בידו אם עירה ידונהו כעל גבי קרקע אם לאו ואע"פ שבפ' טומנין אמרו בענין הטמנה בדבר שאינו מוסיף שאסור להטמין בו משחשיכה ואמרו שאם פינן ממיחם למיחם מותר כבר ביארנו שאין הטמנה דומה לשהייה והטמנה מכיון שפינם ממיחם למיחם אין חוששים להטמנה ברמץ שכבר אנו רואים אותו משתדל בצנון אחר שמערה ממיחם למיחם אבל החזרה על הכירה מ"מ דומה למבשל ואף לדעת המפרשים הטמנה ושהיה בענין אחד ר"ל משום מוסיף הבל יש לפרש כאן שמיחם שני על גבי קרקע ושאל אם הוא כקרקע אם לאו אחר שדעתו לנטלו אחר העירוי וזו מסייעת לגדולי הפוסקים או שמא שאלו אם יש להקל בו מצד שנראה בדעתו להחזיר וי"מ כשנטל מיחם אחד מן האור ונטל אחר כן קדירה זו והניחה על גבי אותו מיחם ושאל אם יש להקל בו מצד שנר' בדעתו להחזיר וי"מ פינה ממיחם למיחם כשנטלה מכירה זו אם יכול להחזירה לכירה אחרת ומ"מ היה ראוי לומר מהו לפנות ממיחם למיחם וכן י"מ בשאלה זו אם פינה קדירה זו מכירה גרופה וקטומה אם יכול להוציא התבשיל ממנה ולערות לתוך קדירה אחרת המונחת ג"כ בגרופה וקטומה או שמא כל נתינה במיחם אחר נראה כהתחלת בישול ומ"מ ספק סופרים להקל לדעתנו ולפירוש זה התירו רבים ליתן מן המים שמושיבין לצד הקדירה לתוך החמין אלא שיש לחוש להם מצד אחר כמו שכתבנו למעלה:

משנה תנור שהסיקוהו בקש וגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו כיפה שהסיקוה בקש ובגבבה הרי היא ככירים בגפת ובעצים הרי הוא כתנור אמר הר"ם פי' כיפה הוא שאשו פחות מאש התנור ויותר מאש הכירה והכירה מקום בנוי בארץ כדי לשפות בו שתי קדרות ויתנו האש תחת שתי הקדרות בכירה אחת על זאת הצורה וכיפה הוא כמו כן בנוי בארץ והוא מקום ששופתין בו קדרה אחת ונותנין האש תחתיה ולכן יגדל חמימות הכיפה יותר מן לפי שהאש מתחלק תחת שתי הקדרות בכירה:

אמר המאירי ואחר שהשלים במשנתנו דין הכירה חזר לפרש דין התנור ואמר שתנור שהסיקוהו בקש וגבבה לא יתן בין מתוכו בין על גביו והוא הדין לגפת ועצים אע"פ שגרוף וקטום ולשיטתנו שאנו מפרשים לא ישהא נמצא שאסור לשהות בתנור אע"פ שגרוף וקטום ולא עוד אלא אפי' לסמוך שדין תנור בגרוף וקטום ככירה שאינה גרופה והטעם שהכירה אויר הרבה שולט בה שהיא רחבה מלמעלה מקום שפיתת שתי קדירות אבל התנור צר מלמעלה הרבה וחומו נשמר בתוכו ולשיטה האחרת מותר לשהות בו כל שהגיע למאכל בן דרוסאי ואף לשיטתינו כתבו גאוני הראשונים דוקא בתנור של נחתומים המפורש בשני של בתרא שחמימותו נשמר בתוכו הרבה אבל בתנורים שלנו לא:

כיפה פי' בגמ' שהיא כירה שאין בה אלא שפיתת קדירה אחת והיא מרבעת אורכה כרחבה ואין חומה נשמר בה כתנור אבל נשמר הוא יותר מכירה שאין אויר שולט בה כל כך ומתוך כך אם הסיקוה בקש וגבבה דינה ככירה להיתר שהיה ואם בגפת ועצים דינה כתנור אפי' לסמיכה וכתבו הגאונים שכירה שלנו אע"פ שאין בה אלא שפיתת קדירה אחת הואיל ויש בדפנותיה פתח רחב ואע"פ שסותמין אותו ברעפים כיון שאין הסתימה נעשית לגמרי בסיד או בטיט וכיוצא בו האויר שולט בו ודינה ככירה:

זהו ביאור המשנה ומאחר שעיקרה משום חיתוי כל שאין חשש לחיתוי כגון חי לגמרי או שהניח חתיכה של בשר חי סמוך לחשיכה כבר פסלו לכל הלילה ולצורך מחר אינו צריך לחיתוי ומותר בכל שהייה מבעוד יום אפי' בתנור על הדרך שכתבנו בפרק ראשון ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

התנור כבר ביארנו שאין לו היתר אלא אפי' הוסק בקש וגבבה ואפי' גרוף וקטום אסור לשהות על גביו אא"כ נתבשל כל צורכו וצמוקו רע לו ואין צריך לומר לתוכו ואפי' לסמוך לו אסור וכן ביארנו שהכיפה בגפת ועצים דינה כתנור ובקש וגבבה דינה ככירה ויש מתירים בתנור גרוף וקטום וראייתם ממה שאמרו בסוגיא זו אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה על גבה מי שרי אלא לסמוך משמע שהיה אביי סובר שאף התנור כל שגרוף וקטום מותר שאם לא כן היאך מקשה ממנה לסמיכה ופרשה בגרוף וקטום שבכירה מותר והם פוסקים כאביי אלא שגדולי הפוסקים כתבו כאביי לענין לסמוך וכרב אדא בגרוף וקטום ושמא הם סוברים שאף אביי כך הוא סובר ואיפשר לפרש הסוגיא ג"כ בדרך זו:

כבר ביארנו שהכירה מקום שפיתת שתי קדירות לפי' אם נחלקה לרחבה כבר נשאר מקום שפיתת קדירה אחת בכל חלק וחלק ואין זה קרוי נתיצה והרי היא בטומאתה נחלקה לאורכה הרי לא נשאר מקום שפיתה כלל וזו היא נתיצה גמורה ופקעה טומאתה והכיפה הואיל ואורכה כרחבה ואין שם אלא מקום שפיתת קדירה אחת כל שנחלקה בין לאורכה בין לרוחבה נתיצה גמורה היא וטהורה:

גמרא על גבי ממש אבל לסמוך ש"ד כו' אלא לאו לסמוך וקתני הרי הוא כתנור ואסור כו' יש לדקדק כיון דבין לרב יוסף ובין לאביי מוכח ממתניתי' דבכירה שרי לסמוך אפילו באינה גרופה אמאי לא פשיט לה לעיל אבעיין ממתניתין דהכא ויש לומר דאיכא למדחי לאוקמא מתניתין דהכא כולה בגרופה כדרב אדא בר אהבה וליכא למפשט מינה למישרי לסמוך באינה גרופה אפילו בכירה וק"ל:

תוספות בד"ה תניא כוותיה כו' דאי גרסינן סומכין איכא לאוקמא בגרופה כו' עכ"ל והיינו דוקא בכופח דבגרופה אין חילוק בין גפת ועצים לקש וגבבא לאביי כמ"ש התוספות אבל בתנור אסור לסמוך אף בגרופה ובמתניתין דקתני אף בגפת ועצים הרי הוא כתנור דמפרש לה אביי באינה גרופה ולסמוך משום כופח נקט באינה גרופה אבל בתנור אפילו בגרופה אסור לסמוך וק"ל:

בד"ה מעשה והביאו כו' אך בגמרא מדמי לה להטמנה מבעוד יום כו' עכ"ל עיקר דקדוקם הכא דאיירי מבעוד יום ובזה נדחה פירוש בתרה דלא איירי שהיו מתערבין בשבת על ידי פתיחת הנקבים אלא שהיו מתערבין מבע"י כפי' קמא שכתבו ושוב כתבו ולר"י נראה דמה כו' לא הוה דמי להטמנה כו' ובזה נדחה גם פי' קמא דלא איירי כלל בעירב צוננין עם חמין וק"ל:

בגמ' אלא לאו לסמוך קתני הרי הוא כתנור ואסור וכו' מקשין העולם כיון דבאינו גרוף מוקים לה אביי א"כ ליכא למידק מהכא אלא דכופח ותנור כשאינם גרופים וקטומים אסור אפי' לסמוך אבל מנא לן לומר בתנור הגרוף וקטום או שהוסק בקש ובגבבא שיהא אסור אפי' לסמוך ונראה לתרץ דמהא דייק לה מדקתני בסיפא בגפת ובעצים הרי הוא כתנור וזה איירי על כרחך בלסמוך כדדייק ולא נזכר שום איסור מקודם זה בתנור כ"א ברישא בהוסק בקש ובגבבא והרי הוא כתנור ר"ל כדין התנור הנזכר ברישא ש"מ דגם הרישא איירי בלסמוך וכיון דשמעינן דקתני ברישא גבי תנור דאפי' הסיקוה בקש ובגבבא אסור לסמוך הוא הדין בגפת ובעצים אפי' גרוף דחד דינא אית להו ושוין הן לפי סברת אביי וק"ל:

איבעיא להו גלגל מאי וכו' בתולדות האור במיחם קא מבעיא ליה ועיין בהר"ן:

בתוס' ד"ה אפי' בשבת פי' בקונטרס וכו' ולמאי דפרישית דעיקר פלוגתייהו בחול וכו' כצ"ל ומה שפירש"י אפי' בשבת ביום המחרת משום שהיה קשה לו מאי קמ"ל רב ששת לדברי האומר מחזירין מחזירין אפי' בשבת פשיטא דפלוגתייהו בשבת דאי בחול איך יעלה על הדעת דאסרי ב"ש להחזיר לכך פירש"י דרב ששת אתא לאשמעינן אפי' בשבת היינו אפי' ביום המחרת ביום השבת בעצמו ולכך כתבו התוס' ולמאי דפרישית לעיל במתני' בריש פירקין דעיקר פלוגתייהו בחול אתי שפיר דאיצטריך רב ששת לאשמעינן אפי' בשבת וא"צ לדחוק ולחלק בין משחשיכה ובין יום השבת בעצמו וק"ל:

ד"ה פינה ממיחם למיחם וכו' ואומר ר"ת דהכא גבי השהה וכו' אבל גבי הטמנה שרי טפי וכו' לשון זה של התוס' מיושב שפיר דכי תעיין שם בפ' במה טומנין תמצא מבואר שם דאיירי כשבא להטמין בשבת עצמו דאסרו להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל והטעם מפורש בפ' ב' שמא ימצא קדירתו צוננת כשירצה להטמינה וירתיחנה בשבת ולכך אמרו שם בפ' במה טומנין דלא אסרו להטמין בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אלא באותו מיחם דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח אבל כשפינוהו ממיחם למיחם מותר דליכא למיגזר שמא ירתיח דהשתא אקורי מיקר לה במתכוון ארתוחי מירתח לה בתמיה וכן פירש"י התם:

ד"ה אילימא בשאינה וכו' לא הוי מצי למיפשט מידי וכו' כצ"ל:

ד"ה תניא כוותיה דאביי וכו' ונקט גפת ועצים לרבותא וכו' ואע"ג דפירשו התוס' לעיל בד"ה אילימא כשאינה גרופה וכו' דלאביי לא מתוקמא בגרופה דבגרופה לא מסתבר שיהא חילוק בין גפת ועצים לקש וגבבא אפ"ה רבותא היא קצת וק"ל:

ד"ה מעשה והביאו סילון וכו' אך בגמ' מדמה לה וכו' ויליף מינה לאסור הטמנה מבעוד יום וכו' ר"ל ולפי פי' זה שהיו בה נקבים והיו פותחין הנקבים בשבת וא"כ היו מערבים המים צוננים בחמין בשבת והיאך יליף מינה לאסור מבעוד יום ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין וכו' ר"ל דגם פי' הראשון של התוס' ליתא דמה שהיו מתערבין צונן בחמין לא דמי להטמנה וכו':

במשנה אין נותנין ביצה בצד המיחם כו' ולא יטמיננה בחול מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים אם בשבת כו' ופירש"י והביאו סילון מבע"י של צונן כדי לחממן וכו' ובד"ה אם בשבת אותן שבאו בשבת עכ"ל. ולכאורה אין פירש"י בזה עולה יפה לפי המסקנא דמסיק רב חסדא לקמן דממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י וא"כ משמע להדיא דהא דאסרו להו רבנן לאנשי טבריא היינו אפילו באותן מים שבאו מבע"י כמו שפירש"י שם להדיא דמפני שהצוננים מתחממין בכך אף ע"ג דממילא אסור וא"כ נראה שזה סותר למה שכתב רש"י כאן אם בשבת אותן שבאו בשבת דהא לפי האמת אפילו אותן שבאו מבע"י אסרו להם חכמים מטעם הטמנה. ואם כן לפ"ז ע"כ צ"ל דמה שפירש"י כאן אם בשבת אותן שבאו בשבת לאו לפי המסקנא דרב חסדא מפרש כן אלא לפי מאי דמשמע משקלא וטריא דגמרא מעיקרא דאמרינן מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי ארישא קאי דלפ"ז מה שאסרו חכמים לאנשי טבריא היינו משום דתולדת חמה הוא ומשום דלכאורה פשטא דלישנא דמתניתין הכי משמע מדקתני אם בשבת בחמין שהוחמו בשבת משמע להדיא דטעם האיסור משום שהחמירו חכמים לאסור בדיעבד במה שהוחם בשבת בתולדת החמה כי היכי דאסרינן בחמין שהוחמו בשבת ע"י אור או תולדות אור וכה"ג אשכחן טובא בכמה דוכתי שמפרש רש"י לשון המשנה לפי משמעות הלשון הפשוט יותר אף שאינו עולה כן לפסק הלכה כן נ"ל בכוונת רש"י. וכבר עלה בלבי לפרש כוונת רש"י ז"ל בדרך אחר ע"פ מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל דלרבנן דרבי יוסי הא דאסרינן בהטמנת ביצה בחול ובאבק דרכים היינו מתרי טעמי חדא משום תולדת חמה ואידך משום הטמנה וכה"ג גופא במעשה דאנשי טבריא היינו נמי מהנך תרי טעמי גופייהו עיין בחידושי הרשב"א שהאריך בזה. ולכאורה נראה לי דמלשון המשנה גופא משמע כן מדקתני מעיקרא ולא יטמיננה בחול משמע דאיירי בענין הטמנה מדלא קאמר ולא יניחנה בחול ומדמסיים בה בשביל שתצלה משמע דטעם האיסור לפי שנצלה בשבת וכן במעשה דאנשי טבריא היה נראה לי דהני תרתי טעמי צריכי תרווייהו חדא לענין איסורא דהבאת סילון מבע"י משום הטמנה אלא דמה"ט אפשר דלא שייך לאסור בדיעבד בשתייה וברחיצה אי לאו מאידך טעמא דאסרו בה תולדת חמה מה שהוחם בשבת כאילו הוחם ע"י אור או תולדת אור כדפרישית. וא"כ לפ"ז בהטמנת ביצה בחול ובאבק דרכים נמי משום הכי איצטריכו הנך תרי טעמי כך היה נ"ל לכאורה לפ' בשיטת רש"י אף לפי המסקנא אלא דלפי מה שאפרש בסמוך נראה מוכרח דרש"י ז"ל לא נחית לסברת הרשב"א והרמב"ן ז"ל בזה כמו שאבאר לכך הוכרחתי לפרש כפי' הראשון שכתבתי בכוונת רש"י ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מעשה והביאו סילון כו' מבע"י הביאוהו כדפי' בקונטרס ואין שום איסור כלל בהבאה כדתניא בפ"ק פותקין מים לגינה כו' עכ"ל. נראה שהעיקר דברי התוס' בזה היינו ליתן טעם על סברת אנשי טבריא גופייהו דלמאי דלא אסקו אדעתייהו הך גזירה דשמא יערבם בשבת ולא אסקו נמי אדעתייהו הך טעמא דהטמנה דמסקנת הגמרא משום הכי היו סוברים שאין איסור כלל בהבאה דאע"ג שהמים מתחממין בשבת אפ"ה שרי כדתניא פותקין מים לגינה דשרי כיון דממילא הוא משא"כ לפי האמת שאסרו להם חכמים משום טעמא דגזירה שמא יערבם בשבת כדמסקו התוס' אם כן ודאי יש איסור בהבאה גופא ולא דמי להאי דפותקין מים לגינה דהא התם לא גזרינן שמא יעשה כן בשבת עצמו והכא גזרו חכמים שמא יערבם בשבת כ"ז מוכח בכוונת התוספות:

אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא היאך אפשר לומר דאסרו חכמים אפילו מבע"י גזירה שמא יערבם בשבת ומאי שנא מפותקין מים לגינה דלא גזרינן ושרי אפילו לב"ש וכה"ג בכל הנך דמתניתין בפ"ק באונין של פשתן וכל הנך בבי דמתניתין דלא מיתסר אלא לב"ש לרבה משום גזירה שמא יעשה בשבת כמ"ש התוספות שם ולרב יוסף משום שביתת כלים אבל לב"ה כולהו שרי ולא גזרינן שמא יעשה כן בשבת. וא"כ לפ"ז חכמים דאנשי טבריא דמתניתין אטו מי סברי כב"ש ולא כב"ה:

ובאמת נראה שזו היא קושיית הגמרא בעצמה (שם דף י"ח ע"ב) אפלוגתא דרבה ור"י דמקשה התם מאן תנא להא דת"ר לא תמלא אשה קדירה עססיות כו' ולא ימלא נחתום חבית של מים כו' לימא ב"ש היא ולא ב"ה ומסיק אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה בגחלים (ועיין מה שכתבתי בחידושינו שם) נקטינן מיהו דלא גזרינן שמא יעשה כן בשבת וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ש הכא דגזרינן שמא יערבם בשבת ונראה דוחק לומר דעיקר הגזירה הכא דשמא יערבם בשבת היינו משום דאתי למיטעי דתולדת אור שרי דא"כ הוי ליה תלתא גזירות ועוד שאין זה במשמעות לשון התוס' כלל. ויש ליישב בדוחק מיהו כל זה שכתבתי לפי הבנת התוס' השתא בשיטת רש"י:

אמנם לע"ד מעולם לא עלה בזה על דעת רש"י הך טעמא דשמא יערבם בשבת כדפרישית בסמוך וכדמשמע מלשון רש"י בשמעתין בכמה דוכתי בכל הסוגיא שלפנינו כמו שאבאר ודוק היטב:

תוס' ד"ה תנור כו' דשרינן קידרא חייתא ובשיל כמאכל בן דרוסאי ק"ל הא שם לא נזכר מן מאב"ד אלא סתם ובשיל שפיר דמי אלא דתוס' כתבו שם דהיינו כמאב"ד דהא קיימא לן כחנניא וא"כ איך עשו כאן הוכחה מזה דלמא באמת תנור חמיר דכמאב"ד אסור ודאמרי' ובשיל ש"ד היינו כפשוטו ובשיל לגמרי גם אמאי לא הוכיחו כפשוטו דהא קתני ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה חררה היינו בתנור כמ"ש תוס' לעיל דף לז ע"א ד"ה אא"ב וכו' אף על גב דחררה בתוכה היא. והיינו ע"כ משום דחררה אופין בתנור. עכ"פ ראייתם מפ"ק תמוה מאד:

תד"ה תנור וכו' כדמשמע כו' ובישול כמאכב"ד [ע"מ דאיתא במתני' תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו כ' בתוס' בזה"ל אי להחזיר תנן ה"נ האי לא יתן לא יחזיר אבל להשהות משהה אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום כדמשמע בפ"ק (דף י"ח) דשרינן קידרא חייתא ובשול כמאכב"ד אפילו באינו גרוף וקטום ומשמע התם דבתנור איירי דקאי אהא דקתני התם לעיל לא תמלא אשה קדירה עססיות]. קשה ליהא לא נזכר שם כמאכב"ד רק סתם ובשל שפיר דמי. ויש לפרש כפשוטו בבשול כ"צ וכמ"ש רש"י שם. אלא דתוס' שם הוכיחו דע"כ איירי בבשול כמאכב"ד דהא קיי"ל כחנניא. וא"כ לפי ס"ד דתוס' הכא דתנור גרע דאסור כמאכב"ד י"ל באמת דבשול דהתם היינו כ"צ כיון דבתנור מיירי. וביותר ק"ל דמאי צריך ראי' לזה. הא דברי חנניא בתנור הם כדדייקינן הא קרמו פניה שרי דמיירי בתנור. שם מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם וכו'. ולא יפקיענה בסודרין [ולא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו ור"י מתיר. ולא יטמיננה בחול]:

ובגמרא שאלו למה לא פליג ר"י נמי בחול ומשני רבה גזרה שמא יטמין ברמץ. וכתבו התוס' אבל הפקעת סודרין לא גזרו אטו שמא יטמין ברמץ דסודרין לא דמי לרמץ. ולא זכיתי להבין הא בפשוטו ניחא דהפקעת סודרין לא הוי הטמנה אלא גלגל בעלמא. וזה גם בחול מותר דלא הוי הטמנה כמ"ש התוס' להדי' בסמוך. ואי דכוונתם למה לא מפליג בסודר למנקט אבל לא יטמיננה בסודרין. ומוכח דגם דרך הטמנה בסודר שרי. א"כ מה תירצו בסודרין לא דמי לרמץ. הא במתני' מביא ראי' מההיא דאנשי טברי'. [שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמי טברי' כדי לחממן ואסרו החכמים] והא פשיטא דמים אינו דומה לרמץ ואפ"ה מקרי הטמנה.

בר"ן ד"ה ומיהו בירושלמי, ועד"ז אפשר לפרש מה דאמרינן לעיל לדברי האומר מחזירין. תמוה לי דאם עיקר החידוש דאף דהנטילה מע"ש מחזירין בשבת ולא מיקרי נתינה לכתחילה איך מביאם ראי' מההיא דר' אושעיא דלמא התם הי' הנטילה בשבת, והרי הר"ן כתב כעין זה לעיל (דף יז ע"ב) ד"ה ותוכו דלמא בההיא דר' הושעיא היו חמים שהוחמו כל צרכו טיי"ש, מכ"ש דיש להקשות כן דלמא מיירי בנטלו בשבת כדמשמע בלשון והעלינו לו קומקום כו' דמשמע דהי' הכל בזמן א' ולא הי' בין הנטילה לחזרה רק המזיגה וצע"ג:

ברי"ף אבל חמים שהוחמו כל צרכו מותר לשהויי ע"ג כופח, לא ידעתי אמאי דייק הרי"ף כופח ולא נקט רבותא יותר דע"ג תנור מותר: