מסכת שבת דף כ״ב עמוד א׳

פסולה דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא:

כסוכה וכמבוי דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי:

מצוה להניחה בחצר או ברה"ר בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם:

מימין בכניסתו לביתו לימין:

מזוזה קי"ל דבימין דכתיב ביתך דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעיה דימנא עקר ברישא:

להרצות למנות:

במה ששפך בידו ששפך בה ולא ברגלו:

נויי סוכה פירות שתולין בה לנוי:

נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי וא"ת הוה ליה למימר ימעט כמו גבי מבוי דאמר התם מבוי דרבנן תני תקנתא ואיכא למימר דנקט פסולה משום דבעי למימר כסוכה שהיא מן התורה אי נמי לא רצה להאריך יכבנה וימעטנה ויחזור וידליקנ' דלמעטה ולהניחה כמו שהיא דולקת אי אפשר כדמוכח לקמן:

סוכה תניא משמע דטעמא דנויי סוכה משום ביזוי מצוה וקשה לר"י בפרק כירה (לקמן שבת דף מה. ושם) משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצי למצותה ותירץ דצריכי לתרווייהו דמשום דאיתקצי למצותה לא הוה אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא (בנפל) בשבת וביו"ט ומשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן להו היכא דנפלו אבל השתא דאמרי' דאיתקצי וביזוי מצוה אסרינן אפילו נפלו ואפי' בחוה"מ וקשה לר"י כיון דנויי סוכה אסורין משום ביזוי א"כ מאי פריך בביצה בפ' המביא (דף ל: ושם) מנויי סוכה אעצי סוכה דקאמר וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתני' סככה. כהלכתה כו' ומאי קושיא דילמא עצי סוכה לא מהני ביה תנאה דמקרא נפקא כדדריש התם מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות ז' ימים וגו' ודרשה גמורה היא כדמוכח בפ"ק דסוכה (דף ט. ושם) דב"ש פסלי מהאי קרא סוכה ישנה וב"ה מכשירין דההוא מיבעי ליה לעצי סוכה שאסורין כל שבעה אבל נויי סוכה דלא אסירי אלא משום ביזוי מהני בהו תנאה ועוד בפרק כירה (לקמן שבת דף מה.) משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסור אלא משום דאיתקצאי למצותה והשיב ר"ת דבין נויי סוכה ובין עצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסירי אלא משום ביזוי או משום הואיל והוקצה למצותו ולא אסירי מקרא אלא דווקא כדי הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה (דך ל:) מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר איני בודל מהם כל בה"ש דלא חיילא קדושה על נויי סוכה וכן על עצים היתרין על הכשר סוכה מהני בה תנאה אבל עצי סוכה כדי הכשר חיילא קדושה עלייהו על כרחו דבר תורה כל שבעה ולא מהני תנאה והא דקאמר התם ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו ופריך למימרא דמהני בה תנאה כו' ומשני סיפא אתאן לסוכה דעלמא ובתר הכי פריך וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתניא סככה כו' לא בעי לשנויי הכל לפי תנאו על יתרות מכדי הכשר סוכה דהכל לפי תנאו משמע בכל הסוכה:

אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון והא דשרי אתרוג ביו"ט האחרון טפי מסוכה מפרש בפרק לולב וערבה (סוכה מו:) משום דסוכה בספק שביעי ספק שמיני יתובי יתבינן ואי מתרמי ליה סעודה בין השמשות אכיל ליה התם והואיל ואיתקצי בין השמשות איתקצי כוליה יומא של ספק ח' וט' אבל אתרוג אינו ניטל בספק ז' וח' ולא איתסר בספק שמיני אלא משום דאיתקצי בין השמשות של ז' ואע"פ דבין השמשות של ח' נמי אסור משום שהוא ספק יום הואיל ולא אסור אלא משום ספק יום וספק לילה לא איתקצי בכך כולי יומא מידי דהוה אביצה שנולדה בזה דמותרת בזה אע"פ דבין השמשות אסור משום ספק יום וספק לילה:

אבוהון דכולהו דם הא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה דנפקי מקרא כדאמר בריש המביא בביצה (דף ל: ושם) אומר ר"י דמשום דמעצי סוכה לא הוה ילפינן דשאני סוכה דבמסתפק מהן איכא ביטול מצוה אבל בנויי סוכה ובהרצאת מעות לאור נר חנוכה ליכא ביטול מצוה:

רב אמר אין מתירין מבגד לבגד לא מבעיא אי חובת טלית הוא דאסור אלא אפילו חובת גברא הוא נמי אסור כדאשכחן במזוזה דנענש אותו שנטלה בבבא מציעא בסוף פרק השואל (דף קב.) אף על גב דחובת הדר היא ושמואל אמר מתירין אע"ג דשמואל גופי' סבר דחובת טלית היא אפ"ה מתירין כיון שעושהו לצורך בגד אחר וגבי מזוזה שנענש שמא לא היה בדעתו להניח בבית אחר א"נ מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקין ואע"ג דלכ"ע אין מתירין שלא להניח בבגד אחר אין קשה מה שנהגו להתיר ציצית מטליתות של מתים דדווקא בטלית של חי שהוא בר חיובא אין מתירין:

כל מילי דמר עביד כרב קושיא דפ"ק דכתובות (ד' ו) שם כתובה:

ואסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה שלא יהא מצות בזויות עליו כמו הדם דאמר רחמנא ושפך וכסה שלא יכסנו ברגל וכו' וכן סככה כהלכתה כו' אמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם פי' כל המצות מן הדם לומדות שלא יהא מצות בזויות עליו:

תניא בכ"ה בכסליו חנוכה תמניא יומי דלא למספד שכשנכסו עכו"ם להיכל טימאו כל שמן שבמקדש וכשגברו כו':

אתמר רב אמר אין מתירין ציצית מבגד לבגד כלומר מזו הטלית ומטילין לטלית אחרת וכו'. אין מדליקין מנר של חנוכה נר אחר ואין הלכה כרבי שמעון בגרירה. רבה בר נחמני לעולם היה עושה כרב בר מהני תלתי דעביד כשמואל דהוה שרי להתיר ציצית מבגד לבגד ולהדליק מנר של חנוכה נר אחר של חנוכה והלכתא כר"ש דאמר גורר.

אבוהון דכולהו דם והא דלא קאמר אבא דכולהו עצי סוכה, ואף על גב דנפקא לן מחג הסוכות, מה חג לה' (ויקרא כג, לד) אף עצי סוכה לה', כדאיתא בריש פרק המביא כדי יין (ביצה ל, ב). יש לפרש משום דאי מהתם הוה אמינא דשאני התם שיש בטול מצוה כשמסתפק מהם וסותר את הסוכה, אבל בסיפוק נויין והרצאת מעות דליכא משום ביטול מצוה אימא דשרי, אלא דמדם ילפינן לכולהו.

נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי שאין כאן היכר ומ"מ למטה מעשרה מותר לא הושוית לסוכה ומבוי אלא למעלה מעשרים ומ"מ הדור מצוה להגביהה עשרה להרבות בפרסומה ויש פוסקים בהפך ממה שאמר רבינא בכאן זאת אומרת מצוה להניחה בתוך עשרה ולא יראה כן שהרי נדחית בטעם הראוי כמו שתראה בסוגיא בפירוש:

נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח ולהדליקה שם הן מבחוץ לזמן הקדום הן מבפנים לזמן של עכשיו ומצד שמאל כדי שתהא מזוזה בימין הנכנס שנ' בה ביתך דרך ביאתך ודרכו של אדם להרים רגל ימין תחלה ותהא נר חנוכה משמאל הנכנס ופרשו בהגדה ויבא בעל הבית בתפליו ובטלית מצוייצת ביניהם חונה מלאך י"י סביב ליראיו ויחלצם:

כבר ביארנו בנר חנוכה שאסור להשתמש לאורה ואפי' בהרצאת מעות והרצאת מעות יש מפרשי' מנין ויש מפרשים בדיקתן וכמו שאמרו מעות יש לי ואין לי שולחני לרצותן ר"ל להראותם ומ"מ בין זו ובין זו אסור:

נויי סוכה יתבאר במקומו שאסור להסתפק בהן כל ז' והוא שאמרו סככה כהלכתה ועטרה בקרמי' ובסדיני' המצויירים ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות שובלין יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהם עד מוצאי י"ט האחרון של חג ומ"מ אם התנה עליהם הכל לפי תנאו והוא שיאמר איני בודל מהם כל בין השמשות שנמצא שלא חלה עליהן קדושה כלל שאם לא התנה בין השמשות או שהתנה למחרתו הואיל ונאסר בין השמשות הוקצה לכל שמאחר שאין בקדושה זו הפסק בין לילות לימים כולם כיום אחד ארוך הם ובעצי סכה מיהא אין תנאי מועיל בהם שעל כל פנים אסור בהם בין השמשות מכח סתירת אהל ויש חולקים בזה וכבר ביארנוה במקומה:

הדלקת נר חנוכה מנר חנוכה אחרת נחלקו בה רב ושמואל רב אוסר ושמואל מתיר והעלוה בגמ' כשמואל ויראה שאף ע"י קינסא מותר אע"פ שיש כאן קצת ביזוי שהרי נחלקו בגמ' בטעמו של רב שיש אומרי' שהוא אומר כן מצד אכחושי מצוה ר"ל שדומה כמו שנוטל מאורה ושואב קצת מלחלוח השמן ולדעת זה אף בלא קינסא אסור וי"מ טעמו משום בזויי מצוה ולדעת זה לא נאסר מנר לנר אלא ע"י קינסא והעלוה בגמ' כטעם זה ואף בזו חלק שמואל והלכה כמותו ומ"מ יש מפרשים שלא אמרה רב אלא משום אכחושי מצוה ומצד חולשת טעמו קבעוה כשמואל הא על ידי קינסא אף שמואל אוסר ואע"פ שכבר פירשנו שאין שמואל חושש לבזוי מצוה בזו שאני הואיל ומבזה בגופה ומ"מ שיטת הסוגיא מוכחת כדעת ראשון והדלקה מנר לנר שלא ע"י קינסא אחר שהדלקה במקומה עושה מצוה אתה מפרשה בכלי של נרות אחד שהוא מדליק את הראשונה ואח"כ מדליק את השניה ממנה במקומה והשלישית מן השניה וכן בכלם שאם היה מביא נרות של בית זה להדליקן בנרות של בית אחר הרי להדלקה במקומה אנו צריכים וכן אתה יכול לפרשה בשני בני אדם העומדים בבית אחד או סמוכים זה לזה שמביא את המודלקות ומדליק מהם את האחרות במקום קביעותם וחוזר ומניח את האחרות במקומן:

יש דברים שאין חוששין כל כך לבזוי מצוה אחר שאין מבזין בגופה והוא שאמרו שמותר להתיר ציצית מטלית ישנה ולהטילו לטלית חדשה ולא סוף דבר לדעת האומר חובת גברא הוא אלא אף לדעת האומר חובת מנא הואיל ולצורך בגד אחר הוא עושה ומ"מ כל שלא להניח בבגד אחר אסור מכיון שהישן ראוי לתשמישו הראשון אסור להפקיעו ממנו שלא לצורך מצוה ודברים אלו דוקא במתיר הקשרים וחוזר וקושרן בבגד שני אבל אם חותך הכנף ומוציא הציצית שלם וחותך כנף הבגד החדש להכניסו שלם יראה שיש בו משום תעשה ולא מן העשוי:

גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ שכל שאין מתכוין להם מותר אא"כ הוא פסיק רישיה ולא ימות שאסור ויש בענין זה תנאים ודברים ארוכים ובמקומות שבמסכתא זו יתרחבו בה הדברים:

אע"פ שהקלנו בהדלקת קינסא אע"פ שיש בו קצת ביזוי הואיל וגוף אותה מצוה בעצמה נעשית בה במקום שיש בה חשש לדבר אחר אין עושין כן והוא שאמרו מעשר שני אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב שאין כאן צורך למשקל גדול ואפי' על דעת לחלל עליהם מעשר שני אחר שהוא [מקיימן מצוה וטעם האיסור משום גזירה שמא יכוין ממנו משקולת כלומר אחר שהתחיל לשקול בהן יצניעם לצורך משקולת כשיצטרך לו לשקול פעם אחרת אחר שמצאם מכוונים למשקל הצריך לו ויתחסרו הפירות וכששוקל בהם פעם אחרת נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות מדמיו וגדולי הצרפתים גורסין שמא לא יכוין משקלותיו ומפרשין אותה בענין אחר כמו שתראה בפירושיהם ואין דבריהם נראים:

בד"ה אסור להסתפק כו' כולי' יומא של ספק ח' וט' אבל אתרוג אינו ניטל בספק ז' וח' ולא איתסר בספק שמיני אלא משום דאתקצאי כו' ואע"ג דבין השמשות של שמיני נמי אסור כו' עכ"ל כל דבריהם אלו למאי דמסיק התם פרק לולב וערבה ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר אביי שמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותר וכן הוא בהדיא במרדכי סוף פרק לולב וערבה בשם ר"י ע"ש ואף שמה שכתבו בתחלת דבריהם מפרש בפרק לולב וערבה משום דסוכה בספק ז' יתובי כו' אמרו כן לבני א"י דלכך סוכה אסורה להם בח' ה"ה והוא הטעם לדידן לאסור סוכה בתשיעי וכ"ה גם כן בהדיא שם במרדכי וז"ל דהא כל יום ח' יתובי יתבינן מש"ה אמרינן איתקצאי לכולי יומא דט' כו' ע"ש מיהו הא שכתבו אבל אתרוג אינו ניטל בספק ז' וח' כו' לא אמרו כן שם בבני א"י אלא דלכך מותר בח' לבני א"י משום דאתרוג לא חזי בין השמשות משיצא בו שחרית ולכך הוצרכו לומר לדידן דאתרוג אסור בח' ומותר בט' משום כיון דבח' אינו ניטל ולא איתקצאי בח' משום דהוקצה ביה למצוה דהא אינו ניטל בו אלא דאסור לדידן בח' משום דאיתקצאי בין השמשות של ז' דבז' הוקצה למצוה דניטל בו ביום ולכך הוקצה לכולי יומא דשמיני ואע"ג דבין השמשות של ח' נמי אסור משום שהוא ספק יום כו' לא איתקצאי בכך כולי יומא כיון דלא הוקצה בשמיני משום מצוה כן נראה לי לפרש דבריהם והוא היותר מבואר במרדכי שכתב ולא נאסרת ביום ח' אלא משום דאיתקצאי לבין השמשות דסוף שביעי ולא משום מצוה דיום ח' כו' משמע דביום ח' גופיה שפיר איתקצאי לאסור בו משום דבין השמשות שלו שהוא סוף ז' הוקצה משום מצוה דניטל בו ביום ומיהו ק"ק לפ"ז ומהאי טעמא יאסור אביי נמי אתרוג בח' לבני א"י כיון דאית ליה דסוף ז' הוקצה למצוה איתקצאי לכולי יומא דח' וי"ל דלדידן יש לאסור טפי משום דיום ח' הוא ספק ז' והאי בין השמשות דז' איכא לספוקי ביה שהוא יום ואת"ל שהוא לילה שמא האי ח' ז' הוא וכן נראה מפירש"י שם שפי' ואנן דאית לן בח' תרי יומא היאך עבדינן מי אסרינן ליה ביומא קמא משום ספק ז' כו' עכ"ל וקרוב לזה כתב הרא"ש דלכך אסור טפי לדידן גם בח' משום דשמא אם יבא אליהו ויאמר דז' הוא גם התוס' כתבו בזה שם טעם לאסור לדידן טפי ביום שמיני משום גזירה דסוכה ומהרש"ל הגיה בדברי התוס' לקיים דבריהם לבני ארץ ישראל אבל דברי התוס' הם מעורבים בגמגומים רבים ואין להאריך בהם כי לדברינו דברי התוס' יבואו על נכון בלי מחק וגמגום גם דברי המרדכי סוף פרק לולב וערבה אי אפשר להגיה ע"פ הגהתו כאן ודו"ק:

בד"ה סוכה תניא כו' ואפילו נפלו ואפילו בחול המועד כו' עכ"ל לצדדין קאמר אפילו נפלו ביום טוב ושבת ומשום מוקצה ואפילו בחול המועד ולא נפלו דהוי מיהת ביזוי מצוה וכ"ה בהגהת אשר"י וק"ל:

בא"ד ופריך למימרא דמהני כו' ומשני סיפא אתאן כו' ובתר הכי פריך כו' לא בעי לשנויי כו' עכ"ל ר"ל דלא בעי לשנויי בקושיא קמייתא כדמשני בבתרייתא דהכל לפי תנאו בקמייתא דקאי אעצי סוכה משמע בכל הסוכה אבל בבתרייתא ניחא דקאי אנוי סוכה וק"ל:

בתוס' ד"ה אסור להסתפק ממנו עד מוצאי יום טוב האחרון כו' מפרש פרק לולב וערבה משום דסוכה בספק ז' ספק ח' יתובי יתבינן כו' נ"ל דכל דבור תוספות הוא מוטעה שהרי בשמעתין דקתני בברייתא עד מוצאי יו"ט האחרון אינו מיירי כ"א בשמיני של חג הסוכות שהוא נקרא יו"ט אחרון של חג ולא יום הט' של חג שהרי בזמן התנאים שהיו בארץ ישראל לא היו עושים החג ט' ימים וגם הסוגיא דפרק לולב וערבה לא איירי שם כלל מיום הט' כי אם מיום השמיני ואין הסוגיא שם כלל בלשון זה שמביאים התוספות בדבור זה אלא הכי איתא התם א"ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסור ואמרינן התם מאי שנא סוכה ומ"ש אתרוג ומשני סוכה דחזי לבין השמשות פי' בין השמשות של מוצאי שביעי ותחלת שמיני דאי מתרמי ליה סעודתא בעי למיתב בגווה ומיכל בה אתקצאי לבין השמשות ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולא יומא דשמיני אתרוג דלא חזי לבהש"מ פי' במוצאי ז' שהרי יצא בו בשחרית לא אתקצאי לבין השמשות ולא אתקצאי לכולא יומא דשמיני פירוש ולכך מותר בשמיני ומקשו שם התוס' ובפ"ק דסוכה דף י' אע"ג דאתרוג נמי מוקצה בבין השמשות דמוצאי ז' משום דשמא יום הוא והוי ז' של חג לא שייך כי האי גוונא לאוסרו בשמיני במגו דאתקצאי כו' מאחר דלא נאסר אלא מחמת יום שעבר ומביאים ראיה מביצה שנולדה בזה מותרת בזה כמו שכתבו התוספות גם כן הכא וכתבו עוד שם ולא דמי לסוכה דאמרינן משום דאי אתרמי ליה סעודתא בין השמשות אע"ג דלא מחייב למיכל בה אלא משום ספיקא יום שעבר שאני סוכה דמ"מ חייב למיכל בה מחמת מה שיהיה וכו' ע"ש וכשיטה זו צריך לגרוס גם כן הכא בתוספות אלא שנפל הטעות בספרים משום דלדידן אנו עושין שני ימים יו"ט אחרון בכל שני יו"ט של גליות ובשמיני הוא ספק שביעי וקי"ל דבשמיני יתבינן בסוכה אבל ברוכי לא מברכינן משום דספק הוא ולדידן אי מתרמי ליה סעודתא אפילו בבהש"מ דמוצאי שמיני חייב למיתב בסוכה ולמיכל בה ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולא יומא ולדידן באמת הסוכה אפילו בט' אסור מהאי טעמא דספק ח' הוא והתשיעי לדידן כמו הח' לדידהו אבל אתרוג אינו אסור כי אם בז' אבל בה' הוא מותר אפילו לדידן שהרי גם לדידן אין נוטלין האתרוג כי אם עד שחרית יום ז' ותו לא ואפשר דלדידן כיון דשמיני ספק שביעי אסור האתרוג גם בח' דהב' ימים כחדא יומא הוא לענין זה אבל אינו מוכרח ומסבה זו נתפשטה הגירסא זו שלפנינו בתוספות בדבור זה אבל האמת הוא שהתוספות לא איירי אלא בשמיני לחוד ולא מתשיעי כאשר כתבנו ועיין בסוכה בפ"ק דף י' ותמצא כל השיטה זו מבוארת היטב ודו"ק אבל במסכת ביצה דף ל' ע"ב ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג מפרשים שם התוספות יום האחרון גם על יום התשיעי ע"ש:

בגמ' בעו מיניה מרבי יהושע ב"ל מהו להסתפק מנויי סוכה כל ז' אמר להו הרי אסור להרצות כו' אמר ר"י מריה דאברהם תלי תניא כו'. נ"ל דריב"ל גופיה אפילו אי הוי שמיעא ליה הך ברייתא דסיככה כהלכתה אפ"ה ניחא ליה לאתויי מנר חנוכה דאי מברייתא לא הוי שמעינן אלא דאסור להסתפק מנויי סוכה כיון דבמסתפק איכא ביטול מצוה כמ"ש התו' משא"כ שאר הנאות שאין בהן ביטול מצוה הו"א דשרי משו"ה השיב ריב"ל לבעל האבעיא בדרך לא זו אף זו לא מיבעיא להסתפק מנויי סוכה דאסור אלא אפילו שאר הנאות שאין בהן ביטול מצוה נמי אסור כדאשכחן בנר חנוכה מעשים בכל יום דאסור להרצות מעות כנגדן אע"ג שאין בזה ביטול מצוה והיינו ע"כ משום ביזוי מצוה וה"ה לנויי סוכה. מיהו רב יוסף דמתמה ואמר מריה דאברהם היינו משום דכיון דנר חנוכה גופיה לא ידעינן אלא מדם כדמסיק ליה ר"י אבוהון דכולהו דם והיינו משום ביזוי מצוה וא"כ ממילא דהך ברייתא דסיככה כהלכתה נמי טעמא משום ביזוי מצוה והא דקתני אסור להסתפק אורחא דמלתא נקיט ולעולם אפילו שאר הנאות אסירי ומש"ה קאמר שפיר תלי תניא בדלא תניא דממ"נ הוה ליה לאתויי או מברייתא דסיככה כהלכתה או מברייתא דושפך וכסה כן נראה לי:

ועי"ל דמהך ברייתא לא פסיקא ליה לריב"ל דאסור להסתפק משום דאיכא לאוקמי כר"י דאית ליה מיגו דאיתקצאי לבין השמשות במוקצה מחמת איסור וא"כ ה"ה במוקצה מחמת מצוה משא"כ למאי דקי"ל כר"ש אפילו במוקצה מחמת איסור דחמיר לא אמרינן מיגו דאיתקצאי א"כ איכא למימר דכ"ש במוקצה מחמת מצוה לית ליה לר"ש מיגו דאיתקצאי וכדמשמע לכאורה מהא דמתיר ר"ש לקמן בפרק כירה דף מ"ד ומ"ה מותר השמן שבנר אע"ג דהוי מוקצה מחמת מצוה ומחמת איסור וא"כ הו"א דר"ש מתיר להסתפק מנויי סוכה ואע"ג דלקמן בפרק כירה ובביצה פרק המביא מייתי הש"ס ברייתא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה והאי ושוין היינו ר"ש מ"מ איכא למימר דהיינו דוקא בעצי סוכה ממש דאסורין מדאורייתא משא"כ בנויי סוכה דלא מתסרו אלא משום מוקצה גרידא איכא למימר דלר"ש שרי ומש"ה הוצרך ריב"ל לאתויי מנר חנוכה דאסור להרצות מעות וע"כ היינו משום ביזוי מצוה וא"כ כ"ש דאסור להסתפק מנויי סוכה משום ביזוי מצוה וכמו שכתבתי משמע להדיא מלשון הגמרא לקמן בפרק כירה דף מ"ה דאברייתא דסיככה כהלכתה מסיק הש"ס וקאמר וממאי דר"ש היא כו' ע"ש. אבל ארב יוסף דקאמר מריה דאברהם היינו משום דפשיטא ליה טובא דהך ברייתא דסיככה כהלכתה מתוקמא אליבא דכ"ע אפילו לר' שמעון והיינו משום ביזוי מצוה או כמסקנת הש"ס לקמן בפרק כירה וכמו שאבאר שם בעזה"י ובפרק המביא דף ל' ע"ב הארכתי שם בחידושינו ע"ש ותמצא נחת ודוק היטב:

בתוס' בד"ה סוכה תניא משמע דטעמא דנויי סוכה משום ביזוי מצוה וקשה לר"י כו' עכ"ל. הא דלא קשיא ליה הכא בדריב"ל גופיה דאמר הרי אמרו אסור להרצות דמשמע דנויי סוכה נמי לא מתסרו אלא משום ביזוי מצוה ובפרק כירה משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצאי אלא דבזה י"ל כדפרישית בסמוך דריב"ל בא לאסור בנויי סוכה אפילו שאר הנאות אע"ג דלא שייך בהו טעמא דמיגו דאיתקצאי מש"ה מייתי מנר חנוכה דאסור משום ביזוי מצוה וא"כ נויי סוכה נמי דכוותיה משא"כ הכא לר"י דאמר סוכה תניא ומסיק עלה אבוהון דכולהו דם אלמא דר"י פשיטא ליה דנויי סוכה לא מתסרו אלא משום ביזוי מצוה א"כ מקשה הר"י שפיר כנ"ל וק"ל:

בא"ד וי"ל דצריכי לתרווייהו כו' עכ"ל ולכאורה אכתי לא מתרצו בהכי הך סוגיא דפרק כירה דמקשה התם להדיא מהך דסיככה כהלכתה דטעמא משום מוקצה ואמאי לא ניחא ליה לפרש טעמא דברייתא משום בזוי מצוה כדמפרשינן הכא. ונראה דהתם אאידך ברייתא סמיך דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה דע"כ היינו בנפלה דומיא דרישא כדאיתא בפרק המביא אם כן כיון דבנפלה איירי תו ליכא טעמא דביזוי מצוה אלא משום דאיתקצאי וכמו שאבאר לקמן בפרק כירה ובפ' המביא הארכתי יותר בתכלית אריכות ע"ש ודו"ק:

בא"ד והשיב ר"ת דבין נויי סוכה ובין עצי סוכה היתרים כו' עס"ה ונראה ברור דבהאי תירוצא דר"ת לחוד לא סגי ליישב כל הסוגיא אלא דעדיין צריכין אנו לתירוצו של ר"י לעיל במ"ש בענין נפלה ובענין ח"ה ותדע דהא לקושטא דמילתא אשכחן תלת טעמי באיסור סוכה דהא בסוגיא דהכא משמע דהוי משום ביזוי מצוה ובפרק כירה משמע דהוי משום מוקצה ובפרק המביא ובפ"ק דסוכה משמע דילפינן מקרא אע"כ דהנך תלתא טעמי צריכי דמקרא לא ילפינן אלא עצי סוכה כדי הכשרו בלבד ובעודה קיימת דוקא אבל בנפלה אין לאסור אלא מטעם מוקצה ואכתי הוי שרי בח"ה מש"ה איצטריך נמי לטעמא דביזוי מצוה ועיין מה שכתבתי בזה באריכות בפרק המביא כי שם מקומו:

גמרא אמר אביי כל מילי דמר עיין לקמן דף מו ע"א תוספות ד"ה דנפטא ובעירובין דף צג ע"ב תוספות ד"ה לא תימא:

מתני' הדמאי מערבין בו וכו' ק"ל לשיטת ר"ת ספ"ז דבב"מ דלוקח אחר מירוח פטור מדאורייתא. א"כ היכי הוי בעי להוכיח מהך דדמאי דכל דדבריהם לא בעי ברוכי. א"כ אמאי נקט דמאי הלא בכה"ג דלקח מחבירו אף בודאי יהי' הדין דמפריש ערום דלא בעי ברוכי כיון דהוי דרבנן: דף נט תד"ה ור"י אמר וכו' ואי לא פי' הקונטרס דהתם הוי ניחא וכו'. קצרה דעתי מלהבין. איך עלה על דעתם לומר דלא כפי' הקונטרס. דאיך יפרש בע"א הא דאמר רבא טהור מלקבל זיתים וכו' ולאיזה ענין הוא טהור. גם סתם מתני' בכלים פ"ג העשוי לאוכלים כמוציא זית. הרי דבמוציא זית בטל מתורת טומאה:

מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ מקשים אם כן למה כתב 'רֵק'? ונראה לי דאי לא כתב רֵק אלא כתב אֵין בּוֹ מָיִם, הווה אמינא מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל הֶבֶל יֵשׁ בּוֹ, כי יש בורות עמוקים מלאים הבל ועשן והוא מזיק וממית לכל בעל חי היורד שם. ובזה יצא קושיא על ראובן איך חשב להצילו בכך והלא אפשר שימות חס וחלילה מן ההבל הרב, לכך כתיב רֵק דמזה למידין שלא היה בו הבל, ואם היה כותב תיבת רֵק בלבד הוה אמינא דלא היה בו נחשים ועקרבים והיה מתמעט הנס בכך, לזה אמר אֵין בּוֹ מָיִם למידק מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ, והטעם דנחשים ועקרבים דרכם לעמוד בחרכים ובסדקים ולא בקרקעית הבור, לכן השתא תוכל לומר עליו רֵק אף על פי שיש שם נחשים כי אינם בחלל הבור אלא בסדקים וחרכים, ושפיר תוכל למידק מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ, ובזה אין קושיא על ראובן שחשב להצילו בכך כי הוא לא ראה בו נחשים מפני שהיו בחורין וסדקין ואינם נגלין בקרקעית הבור ותוך חללו. ונראה לי בס"ד מליצה נאה בדברי המאמר שרמז לפי דרכו על עם הארץ שהוא נקרא 'בור' אין בו מים זו תורה, אבל נחשים ועקרבים יש בו שהוא מזיק לתלמידי חכמים בדבורו ומעשיו כנחשים ועקרבים.

אָסוּר לְהַרְצוֹת מָעוֹת כְּנֶגֶד נֵר חֲנֻכָּה יש להקשות למה נקיט הכי והוה ליה למימר אסור להשתמש? ונראה לי בס"ד נקיט כן לרבותא דאפילו למנות מעות שזה אפשר לעשות בדוחק קצת גם בחשך כיון דאין צריך לבדוק אותם אלא רק מונה מין מטביע אחד אף על פי כן אסור כיון דנהנה קצת מאורה, ולכן גם בזה אמר לְהַרְצוֹת רצונו לומר למנות ולא אמר לבדוק מעות דזה פשיטה דאסור כי הוא משתמש ממש.