בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קי״ט עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קי״ט עמוד ב׳

    מסכת שבת דף קי״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־785 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מהדר אזוזי זוזי דרבנן כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללוניה לבטל תענוגים:

    ויכלו הקב"ה וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת:

    יסדר אדם שלחנו בע"ש ללילי שבת:

    במוצ"ש נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר:

    חמין לשתות ולרחוץ:

    מלוגמא רפואה:

    אכליה אריא לעגל הראוי לשחוט:

    בכל כחו בכל כוונתו:

    ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 119b · Sefaria

    תוספות

    א"ר חנינא אל מלך נאמן צריך להרהר בו בשעה שאומר אמן:

    ומצא נר דלוק ושולחן ערוך וא"ת דאמר בריש ערבי פסחים (פסחים דף ק:) ושוין שאין מביאין את השולחן אא"כ קידש וי"ל דערוך הוא במקום אחר אלא שאין מביאין אותו עד אחר הקידוש כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבת כדאיתא בשאלתות דרב אחאי ודוקא בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד אבל שלנו גדולים הם וקשה לטלטלם:

    כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו פי' בכל כוונתו וכן פירש רש"י ור"י אומר דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות:

    א"ר חנינא אל מלך נאמן צריך להרהר בו בשעה שאומר אמן:

    Tosafot on Shabbat 119b · Sefaria

    מאירי

    המתפלל ערב שבת אפי' יחיד צריך לומר פרשת ויכלו ותקנו הגאונים לאמרה מעומד מפני שהוא כמעיד על הקב"ה שברא את העולם ואין עדות אלא מעומד:

    לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית וכן לעולם יסדירנה במוצאי שבת אפי' לא היה צריך אלא לכזית:

    אע"פ שכל התפלה צריכה כונה מ"מ בקדיש כשאדם עונה אמן יהא שמיה רבה צריך לענותו בכל כחו ובכל כונתו מפני שיש בו רמז לייחודו ית' ולנצחותו והוא שייעדו עליו שפותחין לו שערי ג"ע ויש מפרשים הטעם מפני שאמן והשם המיוחד בכתיבה וקריאה עולים לחשבון אחד לצ"א:

    לעולם יהיו גדולים מוכיחים את הקטנים ומיסרים אותם ויהו הקטנים נשמעים להם וכלם יהיו נשמעים לתלמידי חכמים ומכבדים אותם בתכלית הכבוד דרך הערה אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו בה קטן וגדול שנ' והיה כעם ככהן וכו' הבוק תבוק וכן אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה וכן אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבזו בה תלמידי חכמים שנ' ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת י"י עד אין מרפא והוא שאמרו כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו:

    כובע של ראש הרי הוא בכלל המלבושים ומותר לצאת בו בשבת ולא סוף דבר בכובע העשוי לנשאו תמיד אלא אף בכובע העשוי להגן מן החמה ומן הגשמים מותר לצאת בו בשבת ועליו אמרו בעירובין סיינא שרי ויש מפרשים בו ענין אחר ומ"מ גדולי הרבנים כתבוה כדברינו וגורסים בפרק זה בשמועת יוסף מוקר שבי אפרחיה זיקא לסייניה:

    Meiri on Shabbat 119b · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה מאי ולא תכבה אמר רב נחמן וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 119b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' שנא' ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ע"ד שאחז"ל נדרים דף כ ע"ב מאן מה"ש רבנן:

    שם כך מקובלני מאבותי עיין ב"מ דף פד ע"א ד"ה אי הדרת:

    Gilyon HaShas on Shabbat 119b · Sefaria

    בן יהוידע

    כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר 'וַיְכֻלּוּ', מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. נראה לי בס"ד הטעם כי השבת בראו הקב"ה עם ששת ימי בראשית והוא בכלל הבריאה דמעשה בראשית, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל בפסוק וַיְכֻלּוּ, שהיה העולם חסר מנוחה ובאה השבת באה מנוחה, אך הקב"ה ברא את יום השבת כ"ד שעות דוקא במנוחה וקדושה של שבת, ולכן המקבל שבת מבעוד יום הרי עושה שבת חדש משעות החול, שגם שעה זו שמקבל בה שבת נעשית על ידו במנוחה וקדושה של שבת, נמצא עושה שבת חדש כמו שעשה הקב"ה במעשה בראשית, ולכן נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וזה שאמר הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת דייקא וְאוֹמֵר 'וַיְכֻלּוּ' וכו'. ובזה פרשתי בס"ד הכתוב (שמות לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, פירוש וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת של הקב"ה כדי שיהיה להם יכולת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת החדש שהוא מעשה ידי אדם הנעשה על ידי קבלתו מבעוד יום, שאז עושים משעות החול קודש שהוא שבת משלהם שלם במנוחה וקדושה כשבת של הקב"ה, ואומרו אַל תִּקְרִי: 'וַיְכֻלּוּ', אֶלָּא: 'וַיְכַלּוּ', פירוש הקב"ה והאדם כולו מעשה שמים וארץ. וצריך להבין היכן רמז אדם בזה? ונראה לי 'וַיְכֻלּוּ' [72] ככתוב הוא מספר שם הוי"ה [26] ושם אדם עם הכולל [46], ולזה אמר מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב דייקא כפי הכתוב דלא כתיב וא"ו אחר כ"ף כאשר נקרא.

    וּמַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ נראה לי בס"ד הטעם דמניחין ידיהן על ראשו, כי כשאמר ויכלו הוא בתורת עדות ורשע פסול לעדות, לכך אמרו חכמים הראשונים ז"ל שצריך להרהר בתשובה באותה שעה, כדי שיהיה ראוי לעדות ותשובה במחשבה מהניא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין מט:) המקדש האשה על מנת שהוא צדיק גמור אף על גב דידעינן ביה שהוא רשע מקודשת שמא הרהר תשובה באותו רגע, לכך מַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: (ישעיהו ו, ז) וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר, לרמוז שעל ידי התשובה שתהיה במחשבה שהיא במוח בלבד סָר עֲוֹנֶךָ וכדאי אתה להעיד עתה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם דמניחין ידיהן על ראשו, דאמרו חכמי הטבע גלגולת של האיש היא עשויה שני חתיכות כשתי קערות מחוברות זה עם זה והמוח בתוכם, אבל גלגולת של האשה היא כולה חתיכה אחת מעצם אחד, והטעם מפני שהאשה יש לה חבלי יולדה, ואם תהיה הגלגולת שלה שתי חתיכות אז מכח תוקף חבלי יולדה מתפרקים זה מזה והיתה נזוקת, מה שאין כן האיש דאין לו חבלי יולדה לא אכפת ליה בכך. וחקרנו אף על גב דחששא זו ליכא באיש עם כל זה הוה עדיף טפי שיעשה גלגולתו מעצם אחד כמו האשה! וכתבנו שעשאה שתי חתיכות להורות לו על הזרע שלו שהוא מתעורר יוצא מן המוח שבגלגולת שלא ראוי להוציאו אלא בחבורו עם אשתו, כי גוף האיש נרמז בחלק העליון של הגלגולת, וגוף האשה בחלק התחתון, שהם כשתי קערות מחוברים ועומדים יחד זה על גב זה, ולכן אשה שאינה יולדת קוראים אותה עקרה, לומר זו קְעָרָה נהפכה לְעֲקָרָה, ולכן המוח שבתוך הגלגולת שממנו מתעורר הזרע לצאת מונח תוך חבור שני קערות הרומזים לשני גופים של האיש והאשה, לומר לא תוציא הזרע ממך אלא בהתחברות שני הגופים ולא תוציאנו לבטלה. והנה ידוע שזרע האדם כלול בו הארת חמשה חסדים הנרמזים ביד ימין, והארת הג' הנרמזים ביד שמאל, ומכח הארת החו"ג [חסד וגבורה] האלה נולד הולד מן הזרע, ואפילו אם לא יוליד ולד יוליד נשמה, כי אין זווג איש ואשתו הולך לבטלה אפילו בעקרה וזקנה, ולכן כיון דזמן העונה הוא בליל שבת, דלכן תיקן אדוננו עזרא הסופר ע"ה לאכול שׁוּם בליל שבת כי הוא מרבה הזרע, על כן בליל שבת מניחים המלאכים את ידיהם שיש בהם רמז להארות חמשה חסדים והג' בימין ובשמאל על ראשו של אדם ששם מקום הזרע, כי משם מתעורר לצאת באותה לילה להוליד נשמות, וְאוֹמְרִים לוֹ: (ישעיהו ו, ז) וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר, שבזה תהיה ראוי להוליד נשמות מעולות מן הזרע אשר תוך הראש שלך.

    וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ, וּמָצָא נֵר דָּלוּק, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ, וּמִטָּתוֹ מֻצַּעַת נראה לי בס"ד הטעם דכריך להני תלת מילי באגודה אחת, כי אכילה בחושך אינה משבעת האדם, ולכן אמרו חכמינו ז"ל (יומא עד:) הסומא אינו שבע היטב בשביל שאינו רואה, וזה כיון דיש נֵר דָּלוּק אז שֻׁלְחָן עָרוּךְ לאכול, וכיון דאכל באור הנר הוא שבע, ואז יש לו כח חזק לתשמיש ולכן מִטָּה מֻצַּעַת לתשמיש. ונראה לי בס"ד שלשה הנזכרים ראשי תיבות שֶׁמֶן [ נֵ ר דָּלוּק, וְ שֻׁ לְחָן עָרוּךְ, וּ מִ טָּתוֹ מֻצַּעַת], ובזה יובן (קהלת ז, א) טוֹב שֵׁם ראשי תיבות ש בת מ נוחה, או ראשי תיבות ש בת מ לכתא, מִשֶּׁמֶן טוֹב הם שלשה הנזכרים לא יחסר, וזה שאמר (קהלת ט, ח) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ הוא השבת שהוא ראש, וגם אותיות 'שבת' סמוכים ל'ראש'.

    רַבִּי אַבָּהוּ, הֲווּ עַבְדִּין לֵיהּ בְּאַפּוּקֵי שַׁבְּתָא, עִיגְלָא תִּילְתָּא הֲוָה אָכִיל מִינֵיהּ כּוּלְיָתָא. ידוע דרכו של רש"י ז"ל לפרש עִיגְלָא תִּילְתָּא 'שלישי לבטן' ונראה לי בס"ד לפי האי פירושא מה טעם דעבדו ליה עגלא שלישי לבטן, והלא אינו אוכל בשרו אלא אכוליה בלבד? והוא דידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל הטעם שקורין לסעודה רביעית סעודתא דדוד מלכתא, הוא מפני שהקב"ה גילה לו שיפטר בשבת, לכך כל שבת בהאי פחדא הוה יתיב, ואחד יציאת השבת והוא עודנו חי היה עושה סעודה רבה, ולכן קורין סעודה זו על שמו, וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה נ) מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי (תהלים פט, כא), היכן מצאתיו בסדום שיצא מן רות המואביה דרך מציאה, והוא היה דור שלישי שהם 'עובד ישי דוד' לכך בסעודה זו שהיא של דוד המלך ע"ה שהיה שלישי במציאה זו הנז' שוחטין לו עגלה שהוא שלישי לבטן.

    מַה טַּעַם, "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת"? מִשּׁוּם דְּ"בָרְכוּ ה'" יש להקשות מנא לן על עניית הקדיש, ודילמא על ברכה קאמר, דהכי הוא פשט המקרא דנקיט בָרְכוּ הֳ'? ונראה לי (שופטים ה, ב) בְּהִתְנַדֵּב ליכא לפרש על ברכה, דברכה היא חיובא ואינה בתורת נדבה, אך עניית הקדיש יש בה נדבה, כמו שכתב בפתח עינים בריש ברכות (ברכות ג.) במאמר אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, דבעל הקדיש אומר יִתְגַּדַּל וכו' זהו נוגע לכבודו יתברך, וחוזר ואומר יַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ זה נוגע לטובת ישראל, והקהל משיבים אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא על הנוגע לכבודו יתברך בלבד ולא על טובתם עיין שם. נמצא יש בעניית הקדיש צד נדבה דהיה להם לענות אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא וכו' ולהזכיר גם על טובתם כמו שהתפלל בעל הקדיש, לכן כיון דאמר בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ הֳ' מפרש לה על עניית אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא דאית בה צד נדבה.

    מַאי 'אָמֵן'? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן. נראה לי בס"ד דהשואל ידע ושמע שיש בְּ'אָמֵן' [91] יחוד 'הוי"ה אדנ"י' [26+65=91] שהם מספר צ"א, וקשיא ליה דאות נו"ן דאמ ן הוא מן מנצפ"ך שמספרו ת"ש [700] ואם כן אין חשבון צ"א בְּאָמֵן? לזה אמר רבי חנינא דאותיות 'אָמֵן' הם ראשי תיבות אֵ ל מֶ לֶךְ נֶ אֱמָן, ואם כן הנו"ן היא כפופה דמספרה חמשים, ואז החשבון הוא צ"א!

    כָּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן' בְּכָל כֹּחוֹ, פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן־עֵדֶן נראה לי העיקר כפירוש רש"י דמפרש 'בכל כונתו' דאם 'בכל כוחו ממש להרים קול' אין דבר זה מסור ביד הָעוֹנֶה כי הוא אינו רשאי להרים קולו יותר מן האומר קדיש, והא דאפיק לה בלשון כֹּחַ ולא אמר בְּכָל כַּוָּנָתוֹ, מפני שיש כונה בעניית הקדיש בְּ'כֹּחַ' [28] אותיות עד עָלְמַיָּא [יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא], ועוד כונה בְּ'כֹּחַ' [28] תיבות עד דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. ולזה אמר בְּכָל כֹּחוֹ רצונו לומר בכל כונות של 'כח' ו'כח'. ומה שאמר פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן־עֵדֶן, קשא אם הוא מבני גן עדן ודאי פותחים לו כדי שיכנס ומאי רבותא דעניית אמן בדבר זה? ונראה לי בס"ד דהנשמה בשעת פטירתה מן הגוף פורחת באויר כדי ללכת לגן עדן אם היא צדקת, אך ודאי אין פותחין לה שערי גן עדן אלא עד שתגיע לשער, מה שאין כן זה העונה אמן בכל כוח זכות זה יועיל לה שפותחין לה שערי גן עדן תיכף ומיד מעת שהתחילה לילך באויר עולם הזה, שתראה מרחוק את שערי גן עדן פתוחים לפניה קודם שתגיע להם, ויש לה נחת רוח בזה, וגם הוא סימן של מעלה גדולה אצל הצדיקים, ואין לה פחד מלהט החרב אשר המה חוץ לשערי גן עדן כשתראם מרחוק קודם שתגיע אצלם.

    הֲוָה אָכִיל מִינֵיהּ כּוּלְיָתָא נראה לי בס"ד הטעם שהיה אוכל הכליותא בסעודה זו, דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא.) שתי כליות באדם, שבימינו מייעצתו לטובה, ושבשמאלו מייעצתו לרעה, וכתב מהרש"א ז"ל לזה כיון דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים טז, ז) אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי, לשון רבים, שכל כך עלה במדרגה ששתי כליות שלו שניהם שוים לטובה, וכזה פירש הרב שולחן ערוך ז"ל (תהלים כו, ב) בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי, רצונו לומר ששתיהם שוות לטובה עיין שם. ומאחר שמעלה זו של השוואת הכליות לא נמצאת מפורשת אלא רק בדוד המלך ע"ה, לכך בסעודה זו של דוד המלך ע"ה היה אוכל כולייתא, לרמוז על מעלה שיש לדוד המלך ע"ה מצד הכולייתא, ולהיות שדוד המלך ע"ה היה משבט יהודה שנמשל לאריה, דכתיב (בראשית מט, ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, וגם דוד המלך ע"ה בעצמו כתיב ביה (שמואל ב' יז, י) אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה, לכך כיון שמיעטו בכבוד סעודתו אתיא אַרְיָא וְאַכְלֵיהּ.

    ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.

    Ben Yehoyada on Shabbat 119b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קי״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־785 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 110 מילים

      נפתחת ב״מְהַדַּר אַזּוּזֵי זוּזֵי דְּרַבָּנַן, אֲמַר לְהוּ: בְּמָטוּתָא…״

    2. קטע 255 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:…״

    3. קטע 390 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל…״

    4. קטע 475 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ…״

    5. קטע 596 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה…״

    6. קטע 668 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ…״

    7. קטע 739 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא…״

    8. קטע 871 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא…״

    9. קטע 9101 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר…״

    10. קטע 10109 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב…״

    11. קטע 1171 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל…״

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    מְהַדַּר אַזּוּזֵי זוּזֵי דְּרַבָּנַן, אֲמַר לְהוּ: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ לָא תְּחַלְּלוּנֵיהּ.

    אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִילּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר ״וַיְכוּלּוּ״, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְכוּלּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״וַיְכוּלּוּ״ אֶלָּא ״וַיְכַלּוּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִין שֶׁהַדִּיבּוּר כְּמַעֲשֶׂה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״.

    אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ ״וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר״. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמֹצֵא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַּעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ רַע עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ. וְאִם לָאו, מַלְאָךְ רַע אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ טוֹב עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — מְלוּגְמָא, פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — מְלוּגְמָא. רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה עָבְדִין לֵיהּ בְּאַפּוֹקֵי שַׁבְּתָא עִיגְלָא תִּילְתָּא, הֲוָה אָכֵיל מִינֵּיהּ כּוּלְיְיתָא. כִּי גְדַל אֲבִימִי בְּרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לְמָה לָךְ לְאַפְסוֹדֵי כּוּלֵּי הַאי, נִשְׁבּוֹק כּוּלְיְיתָא מִמַּעֲלֵי שַׁבְּתָא. שַׁבְקוּה וַאֲתָא אַרְיָא אַכְלֵיהּ.

    אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ בְּכׇל כֹּחוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה׳״. מַאי טַעְמָא ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ — מִשּׁוּם דְּ״בָרְכוּ ה׳״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — מוֹחֲלִין לוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי פָרוּעַ הוּא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּכׇל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״, אַל תִּיקְרֵי ״שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״ אֶלָּא: ״שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן״. מַאי ״אָמֵן״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״.

    אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הַדְּלֵיקָה מְצוּיָה אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וְגוֹ׳ וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַים וְלֹא תִכְבֶּה״. מַאי ״וְלֹא תִכְבֶּה״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְכַבּוֹתָהּ. אָמַר אַבָּיֵי: לָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ בָּהּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם״.

    אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תּוֹף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פּוֹעַל ה׳ לֹא יַבִּיטוּ״, וּכְתִיב: ״לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת״.

    אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁפוֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְגוֹ׳״. מַה טַּעַם ״שְׁפוֹךְ״ — מִשּׁוּם דְּ״עוֹלָל בַּחוּץ״. אָמַר עוּלָּא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בּוֹשֶׁת פָּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהוּשְׁווּ קָטָן וְגָדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ״.

    אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה״. מָה אַיִל זֶה, רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה׳ בְּעַמּוֹ עַד [לְ]אֵין מַרְפֵּא״. מַאי ״עַד לְאֵין מַרְפֵּא״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״, ״אַל תִּגְעוּ בִּמְשִׁיחָי״ — אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, ״וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: דִּידִי וְדִידָךְ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הֶבֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא לְהֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲפִילּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מֵאֲבוֹתַי, וְאָמְרִי לַהּ מֵאֲבוֹתֶיךָ: כׇּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ, רָבִינָא אָמַר: מַחְרִימִין אוֹתָהּ.

    וְאָמַר רָבָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַים וּרְאוּ נָא [וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ] (אִם יֵשׁ אִישׁ) עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ״. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב קַטִּינָא: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלָיִם לֹא פָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו לֵאמֹר שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ״, דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּין בָּהֶן כְּשִׂמְלָה יֶשְׁנָן בְּיָדֶיךָ. ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ״,