מסכת שבת דף ק״ט עמוד א׳

לגיגית שמטילין בה שכר:

תיקצץ דלא תיגע קודם נטילת שחרית:

יד לעין מסמא קודם נטילה:

יד לאזן מחרשת:

יד לפה או לחוטם:

מעלה פוליפוס ריח החוטם והפה ול"נ דיד לאמה לאו לענין שחרית נקט לה אלא משום דמביא לידי קרי ובמסכת נדה (דף יג:) אמרינן בה תקצץ משום האי טעמא ומשום דתניא בה נמי לטותא דתיקצץ תנייה נמי גבי הנך וכן יד לפי טבעת למשמש בה תדיר מביאתו לידי תחתוניות:

בת חורין היא הרוח השורה על הידים לפני נטילה:

ומקפדת בנטילתו לנוטלה יפה עד שישפוך מים יפה ג' פעמים על ידיו:

עלין אין בהם משום רפואה פי' בקונטרס דבאכילה מיירי ואין נראה לר"י אלא איירי להשים על העין דבהכי איירי כולה סוגיא ועוד אי באכילה מיירי היכי אסר רב ששת גרגירא כיון דמאכל בריאין הוא והתנן כל האוכלים אוכל אדם לרפואה:

לדידי אפילו כוסברתא קשי לי קשה לר"י א"כ אמאי איצטריך למימר רב יוסף כוסברתא אין בו משום רפואה כיון דמזקת לעינים כ"ש דלא מרפאה ואומר ר"י דה"ק אין בה משום רפואה כלומר יש שטועין וסבורין שיש בה רפואה ואין בה רפואה אלא מזקת לעינים ויכול להיות שמהנה אותו בשום ענין:

שריקא טויא פירש ר"ח מים שמסננים ממעי אבטיח ושותים כדי לשלשל ור"ל דמותר לסנן מים שבמעיין כדמסיק כיון דמיתכיל הכי לאו מידי קעביד אבל פעפועי ביעי אסור דלא מיתכיל בלא סינון שפיר והשתא אתי שפיר לפי' ר"ח דשייכא הא מלתא להכא דמיירי ברפואה:

רוחצין במי גרר במי חמתן במי טבריא והא דתנן בפ' חבית (לקמן שבת דף קמז.) הרוחץ במי מערה במי טבריא ודייק בגמרא דיעבד אין לכתחילה לא התם מיירי ברוחץ בגומא דדמיא למרחץ אבל בנהר מותר לכתחילה כדפרישית לעיל בפרק כירה (לעיל לט: ד"ת והא) ורבינו נסים כתב במגילת סתרים דהא דקתני הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא משום מי מערה אבל במי טבריא אפילו לכתחילה שרי ולא קתני במי טבריא אלא ללמד על מי מערה שהן חמין דומיא דמי טבריא וטעמא משום דמי טבריא מגולין אבל מערה מכוסה היא כדאמר בשור שנגח את הפרה (ב"ק דף נ:) דמערה עבידא דמטללא ונפיש הבלא וחיישינן שמא יזיע ומש"ה לכתחילה לא:

הא ר"מ והא רבי יהודה תימה היכי מדמי הא פלוגתא לפלוגתא דלעיל דמיירי ברפואה:

רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין נראה לריב"א דטעמא משום דכל שעה הולכים ושבים מכאן לכאן והוי כזוחלין הלכך יש להם לטהר בזוחלין כמו שאר נהרות אבל מים חיים אינם שהרי אינם נובעים הלכך מיסתבר טפי מה שהכתוב קראן מקוה היינו לפוסלן ממים חיים:

מעלה פוליפוס במס' כתובות בפרק המדיר (כתובות דף עז) אמרו מאי בעל פוליפוס אמר רב יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תאנא ריח הפה:

אמר רב יוסף כוסברתא אפי' לדילי קשה לי אמר רב ששת גרגירא אפי' לדילי מעלי לי. רב יוסף ורב ששת היו מאורי עינים ואמר רב יוסף בדרך הבאי כי הכוסבר מזיק לעין ואפי' לו שהוא סומא וכמו כן אמר רב ששת כי הגרגיר הוא מועיל אפי' לסומים ותמצא רב יוסף אמר בפרק החובל (בבא קמא דף פז) מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מהמצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מיפקדנא ועבידנא מצות השתא דשמעתא להא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה אדרבה מאן דאמר לי לית הלכתא כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן ואיתא נמי בגמ' בפרק האשה (קידושין דף לא) ורב ששת הרי אמרו בכמה מקומות דברים שמוכיחים שהוא סומא בברכות בפרק תפלת השחר (ברכות דף ל) כי הא דרב חסדא ורב ששת הוו קא אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי תפלת הדרך אמר ליה רב ששת לשמעיה מאי קעביד רב חסדא וכו' ובפרק הרואה מקום (שם נח) רב ששת נפק למיחזי מלכא אמר ליה ההוא מינא בר בי רב חצבי לנהרא כגני ליא אמר ליה השתא חזית דאנא ידענא טפי מינך כי אתא מלכא פתח רב ששת קא מבריך ליה למלכא אמר ליה ההוא מינא כי לא חזית מאי מברכת ובפרק ערבי פסחים (פסחים דף קטז) דבר שמוכיח על שניהן והוא כשאמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה הקשו עליו איני והאמר רבינא לדילי אמר לי רב ששת שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן אמר הגדתא ואמרו לי רב יוסף ואיך תאמר שהסומא פסול לומר הגדה והרי אלו סומין ואמרי הגדתא ובפרק מי שאחזו (גיטין דף סח) אמרו על רב ששת שאמר לשמעיה מאי חזית אמר ליה ציפתא דדשא אמר ליה הדר מינה ובגמ' דבני מערבא בפרק יציאות השבת (הלכה ב) ואיש אמונים מי ימצא זה ר' זעירא דר' זעירא לית אנן צריכין חששין לשמועתא דרב ששת דהוא גברא מפתחא:

דביתהו דזעירי אינסיבא ליה לר' חייא בר אשי עבדא ליה ולא אכל אמרה ליה לרבך עבדי ואכל ואת לא אכלת. בפ' יום הכפורים (יומא עז) אמרי דר' חייא בר אשי תלמיד זעירי (לדבריהם) [הוי. דאמר התם] איבעיא להו רב לגבי תלמידא מהו אמר רב יצחק בר חנא לדידי חזי לי לזעירי דאזל לבי רב חייא בר אשי תלמידיה רב אשי אמר ההוא רב חייא בר אשי הוא דאזל לגבי זעירי רביה:

גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל עיקר זה במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כז) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן מאי בינייהו גב היד וגב הרגל דאמר רב אדא בר אהבה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת ואמרו ומהיכן מכה של חלל פירש ר' אמי מן שפה ולפנים ובגמרא דבני מערבא כל שהוא מן החלל ולפנים מרפאין אותן בשבת תמן אמרין בשם ר' יוחנן גבות ידים ורגלים סכנה:

ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת.

תניא ר' (יוסי) [נתן] אומר בת חורין היא פי' רוח רעה ששור' על [גב] העין יש לה כבוד ברוחות כבן חורין בבני אדם ואינה עוברת עד ג' פעמים ופוך מעבירה.

אמר שמואל עלין אין בהן משום רפואה פי' עלי ירק לצנן העין אין בהן משום רפואה ושרי וכן כסברתא וכן כשות אין בהן משום רפואה. ורב יוסף דהוי סגי נהורא הוה אמר אפי' אנא כוסברתא קשיא לי דאלמא מכאיב העין ורב ששת נמי סגי נהורא הוה ואמ' אפי' לדידי גרגירא מעלי דמשפה גלגל העין. כל מיני קישות מותר להניח ע"ג העין בשבת בר מטרוזה ולא בריר לן יפה מאי היא שריקא טויא גם היא ואמרו כי הן מי של מיעי אבטיחים שמסננין אותן במשמרת ושותין אותן לבדן ויפין הן לשילשול.

וכן פעפועי ביעי וזעירי דהוה שתי להן לטעמיה דאמר נותן אדם מים צלולין ויין צלול לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אלמא כיון דמישתתי הכי לאו מידי קא עבוד הכא נמי בשירקא טויא כיון שנאכל עם האבטיח ועם מעיו אף בזמן דשפי להו במשמרת לאו מידי עבוד. ומפורש בגמרא דיוה"כ כי זעירי רביה דרב חייא בר אשי תלמידו דזעירי הוא דהוא נמי תלמידו דרב הוה ניחא לי משום הכא דרב אשי הוה.

אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש אבל חומץ לא ואי מפנק אפי' חמרא אסור אא"כ ישנה מכה של חלל שמחללין עליה השבת:

מי גרר ומי חמתן המים שלהן חמין הן כמו חמי טבריא.

עלין אין בהן משום רפואה פירש רש"י ז"ל: באכילתן. ואינו מחוור דדבר למד מענינו הוא וכולה שמעתא ברפואת העין מיירי, ועוד דאם כן כי קאמר רב ששת גרגירא אפילו לדידי מעלי לי, למיסר אכילתה, ואי אמרת אכילה דהא תנן (בעמוד ב) כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וגרגירא מיכל אכלי לה אינשי ומאכל בריאים הוא. אלא לשים על גבי העין קאמר.

שירקא טחיא שרי פירש רש"י: לטוח צלי בבצים טרופות, ובלבד שלא יהא חם כל כך שיתבשלו בו. ואינו מחוור, דאם כן פשיטא ומאי קא משמע לן, דהא אין כאן הכשר אוכלין כל כך דנטעה בו לאיסור, ואיך יאסור רב חייא בר אבא, ועוד דמה דומה לנתינת מים צלולין ויין צלול לתוך המשמרת דקא מייתינן עלה. ור"ח ז"ל פירש שהוא מעי האבטיח, וקא שרי ליה לסנן אותו במסננת כמים צלולין ויין צלול בתוך המשמרת, ועושין כן מפני שהוא טוב לשלשל בני מעים.

פיעפועי ביעי פירש רש"י ז"ל: לטרוף בצים בקערה, והוא אסור משום מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשל בקדרה. וגם זה אינו מחוור, דדבר הלמד מענינו הוא, ובענין רפואה עסקינן. ור"ח ז"ל פירש דמין ירק הוא כמו פעפעין וחלוגלוגות דעירובין ואמרינן מערבין בפעפועין בפרק בכל מערבין (עירובין כח, א), ופירש בירושלמי בסוף מסכת פאה (פ"ח, ה"ד) קקולי. ורש"י ז"ל פירש שם בעירובין שהם ירקות ששמם נוטלש. אבל קשה לי דכיון דמערבין בהם אלמא אכלי להו אינשי, אם כן אמאי אסור דהא תנן [כל אוכלין] אוכל אדם לרפואה.

נותן אדם מים צלולין ויין צלול לתוך המשמרת בשבת ודוקא לתוך המשמרת לפי שאין אדם מקפיד עליה ולא אתי לידי סחיטה, וכאותו שאמרו בפרק במה טומנין (לעיל שבת מח, א) (אבל) [גבי] דסתודר אפומא דחביתא אסור, ומאי שנא מפרונקא, התם לא קפיד הכא קפיד.

צריך אדם להזהר בנטילת ידים שחרית מפני שרוח רעה שורה על הידים וצריך להעבירה ודרך אזהרה אמרו על רוח רעה השורה בהן שמקפדת עד שלשה פעמים ר"ל שאינה עוברת משם יפה עד שישפוך מהן שלשה פעמים על היד ויזהר שלא יגע בהן באחד מאבריו עד שיטול והוא שאמרו יד לעין תקצץ והוא שאמרו עליה יד מסמא יד לאוזן תקצץ והוא שאמרו עליה יד מחרשת יד לחוטם או לפה תקצץ והוא שאמרו עליה יד מעלה פוליפוס ר"ל ריח הפה או ריח החוטם יד לחסורא ר"ל נקב ההקזה תקצץ מפני שמעפשתו ומעלה שם בשרו נימא וכן יד לאמה ולפי הטבעת יד לגיגית שבו שכר או יין תקצץ שאף הוא גורם להיות יינו מזיק את שותיו:

יד לאמה ראויה ליקצץ מצד אחר מפני שמביאתו לידי הרהור עבירה וטומאת קרי והוא שאמרו בשני של נדה היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ שהנשים אין ראייתן בהרגש וצריכות לבדוק תמיד אבל אנשים ראיית קרויין בהרגש והזדעזעות באבריו ואין צורך לו בבדיקה כלל ולא אמרו בו תקצץ במרבה לבד אלא אף בפעם אחת אלא שנמשך אחר לשון המשנה ומ"מ לענין זיבה למנות ראיותיו אף באנשים משובחת שהרי הוא בא מדרך חולי ובלא הרגש והתעוררות כמו שביארנו במקומו ואף בקרי אם היה חושש בעצמו ובא לבדוק בצרור או בחרס או בסמרטוט קשה ומטלית עבה עושה שאין בנגיעה זו התעוררות כלל:

אף במקומות הצנועים אסור לו להביא עצמו לידי הרהור כלל והוא שאמרו דרך הערה כל האוחז באמה ומשתין מביא מבול לעולם מפני שמביא עצמו לידי הרהור והרהורו מביאתו לידי עבירה ולהשחתת דרך כענין דור המבול ושמא תאמר היאך יעשה והרי ניצוצות ניתזין לו על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו מ"מ איפשר לו לעמוד על מקום גבוה או ישתין בעפר תיחוח שאין ניצוצות ניתזות משם ואם אין לו מקום גבוה ועפר תחוח מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה שעה א' רשע לפני המקום וכן הזהירו מטעם זה שלא להוציא שכבת זרע לבטלה שלא יראה עצמו כמתכוין לענין זה להנאת הגוף אלא לקיום המין ולכוונת הממציא ית' ומ"מ כל שהיה במקום שמתירא להיות ניצוצות ניתזות למקום קדש הותר לו לאחוז באמה כדי שיתרחקו מימיו והוא שאמרו על אחד מן החכמים שהיה עומד על גג בית הכנסת ולאיזו סיבה הן פחדים הן שאר סבות לא היה יכול לירד משם והוצרך להטיל מים והתירו לו באחיזת האמה להרחיקן ולהרהור במקומות אלו אין חשש מתוך אימת הקדש שעליו אין פנאי להרהר וכ"ש במקום שאחרים עמו לשם או גדולים ממנו ודברים אלו כלם לא נאסרו אלא במי שהוא קל להתפעל להרהר אבל אם היה נשאוי מותר לא נאסר אלא ברווקים הטיילים שהרהורן סמוך להם ואף באלו כל לסייע בבצים מלמטה מותר וכן מחוט העטרה ולמטה לצד המילה ואינו דומה לבדיקה שהיא אסורה שהבדיקה צריכה משמוש גדול הא כל שמעטרה ולמעלה אסור מחשש הרהור ואם היה מקשה עצמו לדעת הרי הוא בנדוי שמים ונקרא משומד שכן אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך עד שעובד ע"ז וכן כל דרך ניאוף אסור לא הותרה אלא ביאה המותרת בכונת תולדה וקיום המין דרך הערה אמרו ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד וכן אמרו הגרים והמשחקים בתנוקות מעכבים את המשיח והקשו בשלמא גרים כדאמר ר' חלבו קשים גרים לישראל כספחת אלא משחקים בתנוקות מאי היא אי משכב זכור בני סקילה נינהו אי דרך אברים בני מבול נינהו אלא דנסבי קטנות דלאו בני אולודי נינהו:

כל זה שאסרנו בנתינת כחול לעינים בשבת דוקא כשאין לו חולי אבל אם היה שם סכנה מותר והוא שאמרו בשני של ע"ז עין שמרדה מותר לכחלה בשבת ואפילו לשחוק סמנין להביאם דרך רה"ר הא כל שאין שם סכנה כגון סוף החולי או שאין מתכוין אלא להבהיק את מאורם אסור אף כשהיו הסמנין שחוקים מאתמל וכן אמרו שם שגידי האזנים שירדו למטה ממקום חבורם ונתפרקו הלחיים מעלין אותם בשבת בין ביד בין בסם ויש אוסרין בסם וכן אמרו שמעלין אונקלי בשבת והיא שנקראת בלשון בני אדם אובילה שנכפפה לצד פנים ועכבה את הנשימה ובראשון של ע"ז אמרו הבולע נימא של מים מותר להחם לו חמין בשבת:

במסכת יומא התבאר שהחושש בפיו מטילין לו בה סם מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה שבת ואפי' בספק שתי שבתות ר"ל שאם אמדוהו לשמנה ימים והראשון שבת אין אומרים לעכבו עד הלילה שלא נחלל שתי שבתות אלא מחללים לאלתר וכן אמרו שם מחמין לחולה חמין בשבת בין להשקותו בין להברותו ר"ל בין להשקותו שהוא דבר מועט בין להרחיצו כל גופו כדי שיבריא ואין אומרין נמתין לו עד שיבריא ר"ל עד שיתברר לנו מפי הרופאים שיבריא בכך אלא אפילו מספק והוא שאמר אח"כ אלא מחמין לו מיד וספקו דוחה שבת ואפי' ספק שבת אחרת על הדרך שביארנו ואין עושין דברים הללו על ידי גוים ועל ידי קטנים אלא ע"י גדולי ישראל ואין אומרים לעשות דברים אלו ע"י נשים ולא ע"י כותיים מפני שמצטרפים לדעת אחרת ודבר זה מבולבל מעט ביד המפרשים ועיקר הדברים בפירושו שזה שאמר תחלה אין עושין דברים אלו על ידי גוים ועל ידי קטנים לא סוף דבר שאין צורך בכך אלא שאין ראוי לעשות כן אלא ע"י גדולי ישראל שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ולא רצו להתיר אלא ע"י גוי וקטן ויבאו לפשוע ומ"מ בנשים עושין על ידם וז"ש אין עושין על ידי נשים ועל ידי כותיים פירושו שאין מיחדים להם מלאכות אלו כלומר לא יתעסק בדבר זה אלא פלניתא או פלוני כותי שמא יהא לבם עלינו ויבאו להרהר ולומר הם אינם מתעסקים ומכשילים אותנו להתעסק והם מתרשלים מצד דבר זה וזהו מפני שמצטרפין לדעת אחרת כלומר למחשבה שאינה וי"מ שיאמרו מאחר שהם מתירים לנו האסור להם אף כמה דברים כן או שהדברים אלו מותרים לנו אף בשאין בו סכנה ויש גורסים אבל מצטרפין ומפרשי' אין אומרים לעשות דברים הללו ע"י נשים ועל ידי כותיים כלומר אין סומכין עליהם להתיר על ידם את החלול ר"ל כשיאמרו הם חולי זה יש בו סכנה אבל מצטרפים לדעת אחרת שאם יש כאן שני רופאים שיאמרו שאין ראוי לחלל עליו או מפני שאין בו סכנה או מפני שלא יועיל לו או מפני שרפואה זו בדוקה ובא רופא אחר ואמר שראוי לחלל עליו ואשה זו כדבריו מצטרפת עמו להיותם תרי ותרי ומחללין מספק נפשות וראיה אצלי לפי' זה שלא אמר אין עושין דברים הללו ע"י נשים על הדרך שאמרו בגוים וקטנים אלא אין אומרים לעשות אלא שיש מערערין בפי' זה היאך נאמר שלא לחלל על פי אשה בקיאה והרי אמרו קורין לה חכמה ממקום אחר וכן אמרו אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה שמן חברתה מביאה שמן ומ"מ אומר אני שכל לענין הולדה בקיאה היא ואין מדמין שאר חליים לענין זה ומ"מ אף הם מערערים בה מצד הלשון שהי' לו לומר אין מחללין על פי נשים ומפרשים כמו שכתבנו תחלה:

כל מאכל שאין אכילתו ניכרת שהיא לרפואה אע"פ שהוא מועיל לרפואה ושהוא אוכלו לרפואה מותר שאין הדבר מוכיח שהוא נעשה לרפואה כגון שיאכל גרגיר להאיר את העינים או תרדין לשלשל וכיוצא באלו שהרי אף הבריאים אוכלים אותו שלא לכונת רפואה וכן הדין בכל המרקחות הרפואיים או המחזקים שכלם אף הבריאים אוכלין אותם דרך הנאה וחזוק אבל העשבים שאין אכילתם לעולם אלא לרפואה אסור לאכלן בשבת:

שירקא טייא והוא למרוק ולטוח שמן ובצים מגולגלים על הצלי כשהוא חם משחשיכה מותר הואיל ומגולגלים הם וראויים לאכילה בלא כך אין מעשיו כלום ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל ולצמק לגמרי אבל פעפועי ביעי ר"ל לטרוף בצים מגולגלים בקערה אסורי מפני שנראה כרוצה להשליכם בקדרה:

נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש שמאחר ששתייתם ראויה בלא כך אין מעשיו כלום במקום שאין שם מלאכה:

תוס' בד"ה לדידי אפילו כו' ויכול להיות שמהנה אותו כו' עכ"ל דאי לאו דמהנה אותו בשום ענין לא היו אוכלין אותו כיון דמזקת אותו אלא משום דמהנה אותו בשום דבר מזה יבואו לטעות וסבורין שיש בו רפואה וק"ל:

בד"ה הא ר"מ כו' תימה כו' לפלוגתא דלעיל כו' עכ"ל ע"כ רב נחמן בר יצחק לא קשיא ליה אלא אימור דפליגי כו' בלא ראיה לחלק בין טומאה לשבת אבל התוס' הוסיפו בתמיהתם דהיאך ס"ד דר"י לדמות הא פלוגתא לדלעיל דאם כן כיון דלכ"ע כל הימים חוץ מים הגדול שוים לענין טומאה וטהרה תקשי לתרוייהו מימה של סדום דאינה שוה גבי שבת לשאר ימים אע"כ דלעיל איירי ברפואה וליכא לדמות לדהכא דאיירי לענין טומאה וטהרה וק"ל:

ברש"י ד"ה לגיגית וכו' תקצץ דלא תגע קודם וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה שריקא וכו' ממעי אבטיח וכו' צ"ל מעי אבטיה ופי' מעי אבטיח הזרע והרוטב שבתוכו והוא הפנימי שלו עיין בערוך ערך מעי ושרק ובפי' הרמב"ם ממס' עריות:

רש"י ד"ה אפי' לדידי דמאור עינים ע' בכתנות אור להגאון בעל פמ"א פ' נח:

יָד לְגִיגִית תִּקָּצֵץ פירש רש"י 'שמטלין בה שכר' וקשא הוה ליה למימר 'יָד לְשֵׁכָר'? אך נראה לי בס"ד, גִיגִית זו ששורין בתוכה תמרים או צמוקין במים עד שיהיו ראוין למשוך מהם השכר על ידי בישול באש, וידוע שבזמן שהם שרוים במים בתוך הגיגית צריך שיהפכו אותם בידים בכל יום ויום ואם לאו יתקלקלו, ולכן נקיט יָד לְגִיגִית אורחא דמלתא שמניח ידו בתוך הגיגית כדי להפך התמרים או הצמוקין השרוים בתוכה ומזהירו שלא יושיט ידו שם קודם נטילת ידיים, ויש לפרש תִּקָּצֵץ לשון קוצין כמו שכתב הערוך (בשרש קץ בביאור שדה שנתקווצה) עיין שם. וכן זה הנוגע שם קודם נטילה נחשבת ידו כמו קוצין המזיקין שם מחמת רוח רעה.

בַּת חוֹרִין הִיא זוֹ, וּמַקְפֶּדֶת עַד שֶׁיִּרְחֹץ יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים פירש בערוך יש לה כבוד ברוחות כמו בן חורין בבני אדם עיין שם. ועוד נראה לי בדרך מליצה, רצונו לומר כת נחשים ועקרבים שדרכם להיות בחורין ובסדקים, וכמו שנאמר (ישעיהו יא, ח) וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, שגם היא מזקת כמותם ודמייא להו. וְהָא דְּמַקְפֶּדֶת עַד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דעיקר אחיזת הקליפות הוא בשלשה ספירות תחתונות שבכל עולם ועולם, בסוד (משלי ה, ה) רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת עיין שם. ולכן רוח רעה שנמשכה מן הקליפות אינה עוברת מן הידים עד שירחצם ג' פעמים כנגד אחיזת הקליפות בשלשה ספירות. או יובן על פי מה שכתוב בעץ חיים (שער קליפת נגה), דעיקר הקליפות הם שלשה שהם רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת עיין שם. ולכן כנגד שלש הקליפות אלו צריך לרחוץ ג' פעמים ואז עוברת רוח רעה. אי נמי נראה לי האצבעות הם ג' פרקים, ותחלה בפעם א' נשמטת מפרק הסמוך לכף, ואחר כך לסמוך לו, ואחר כך לסמוך לו ואז יוצאה לגמרי, שאין לה מקום לחול עליו.