מסכת מועד קטן דף ט״ז עמוד א׳

זו עשירית האיפה שלו שמביא כהן הדיוט כשמחנכין אותו לעבוד תחילה כדכתיב (ויקרא ו׳:י״ג) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה ואמרינן (מנחות דף נא:) ובניו לרבות עשירית האיפה של כהן הדיוט לחינוך ולאו אקראי דלעיל קאי אלא מצות כהנים בעלמא הוא דקאמר יחזקאל אלמא שלא היה יכול להקריב קרבנו עשירית האיפה עד שנטהר מטומאת מת והוא הדין מצרעתו:

אמר רבא וכו' איידי דאיירי במנודה מפרש להו:

ומזמינין ליה לדינא לבעל דין:

זימנא בתר זימנא דאי לא אתי ההוא זימנא קבעינן ליה זימנא אחריתי:

קראו שם שמתא כלומר שמתא לפרעה שהעביר המועד כלומר שהעביר אותו מועד ששמו אחר מועד ראשון:

דאי מתפקר בשליחא דרבנן כלומר שחירף שליח ב"ד ושליח אמר חירפני:

העיני האנשים ההם תנקר אי לאו דשליח דא"ל למשה משה לא הוה ידע:

הכי סברא דגברא פלניא דעת פלוני שבא לנדות את פלוני דצריך לנדותו משמו של אותו חכם:

מתרין בו שני וחמישי ושני פירש בקונטרס שני מתרין בו תחילה ומנדין אותו וכן בחמישי ובשני אחר מחרימין וא"צ שלשים יום ויש מפרשים קודם שינדוהו כלל יתרו בו וכן משמע בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיג.):

אמר רבא מנ"ל דמשדרינן שליחא מבי דינא ומזמנינן ליה לדינא לקמיה גברא רבה שנאמר ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' ופלניא בעל דינך שנא' אתה והם ואהרן ומנ"ל דקבעינן להו זימנא שנאמר מחר.

ומנ"ל דקבעינן זימנא בתר זימנא שנאמר קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד. העביר המועד שקבעו לו מועד ולא נענש עד אחר כן.

מנ"ל דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי שליחא ומחוי ליתיה לישנא בישא שנאמר העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה ומנ"ל דמשמתינן בהרמנא דגברא רבה שנאמר אורו מרוז אמר וגו' ומנ"ל דמחרמינן ליה נמי דכתיב אורו ארור ומנ"ל דמחרמינן על כל מאן דאכיל ושתי בהדיה וקאי בד' אמות דיליה שנאמר אורו ארור יושביה.

ומנ"ל דפרטינן חטאיה שנאמר כי לא באו לעזרת ה' פי' לעזרת עם ה'.

איכא דאמרי מרוז אדם גדול הוה ואיכא דאמרי כוכבא הוה והאי דכתיב יושביה כענין עייש על בניה תנחם. ומנ"ל דמאן דמתפקר אבי דינא מפקרינן נכסיה שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה.

ומנ"ל דנצינן ולטינן ומחינן ומתלשינן שיער ומשבעינן דכתיב ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם וגו' ומנ"ל דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה שנאמר הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין.

מאי לשרושי הרדפה אמר רב יהודה משמיה דרב מנדין לאלתר דמתפקר ושונין לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים. אמרו משמיה דרב חסדא מתרינן ביה שני וחמישי ושני ואח"כ מנדין אותו. והני מילי לממונא אבל לאפקירותא מנדין לאלתר בלא התראה.

ההוא טבחא דאתפקר ברב טובי אימנו אביי ורבא ושמתי' אזל פייסיה לרב טובי אמר אביי היכי נעביד נישרי ליה לא חל שמתא עליה שלשים יום נשבקיה בשמתיה קא בעו רבנן לאפטורי.

רבי שמעון אומר וביום בואו יקריב דראוי לביאה ראוי להקרב' דאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה:

אמר רבא דמנא לן דמשדרי' שליחא פירש וכל היכא דלא שלחו ליה שליחא אי לא אתי לא חשיבא אפקרותא ולא ציית דינא ואע"פ שהזמינו בעל דינו בעדים דכתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו י"מ מרע"ה היה שליח השם להזמין לפניו קרח וכל עדתו וי"מ דקרח הי' שליח להזמין לעדתו:

את ופלניא פירש שצריך שאמר לבעל דין שיהא מזומן לדין עם פלוני ולא שיאמר לו השליח היה מזומן לדין והטעם כדי שידע מי תובעו בדין ויזכר אם יש לעשות לו כלום ויפייסנו וגם שיתן על לבו מה שישיב לו בדין:

ודוקא בעינן זמנא בתר זמנא פירש אע"פ שלא בא לזמן הראשון אין לב"ד לכעוס עליו כדי לקונסו כי אולי לא היה לו פנאי ואנוס הוא:

כדכתב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד פירש שצוה הקב"ה על נבוכד נאצר לבוא על מצרים להחריבה לזמן נועד ומצינו שלא בא למועד ההוא שהרי היו המצריים ופרעה ועמו שמחים ומעבירי' קול שאון שכבר העביר מהם נבוכדנצר המועד פיר' שהקב"ה אע"פ שמצינו שלא בא נבוכדנאצר למועד לא כעס עליו הבורא יתברך ולא בטל שליחותו שהרי אנו רואין שבא על מצרים להחריבה:

דכתוב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה פירש ואלמלא שא"ל כן השליח מנא ידע משה בדבר ובודאי כי שולחו של משה כשר הי' ואלמלא שא"ל כן שיש לו רשות לומר לא היה אומר וטעמא דליכא בהא משום לישנא בישא משום דליזדהר כל אינש דלא דתפקד בבי דינא:

ומנא לן דמשמתי' פי' שמנדין למאן דלא אתי לדינא אפי' בלשון שמתא שיש מיתה בו כדאמר לקמן מאי שמתא שם מיתה:

דאכיל ושתי בהדי' ויתיב ד' אמות פירש כל זה אסור הוא לעשותו עם המנודה ואסור להצטוות לו ומיהו מאן דעבד הכי אינו מנודה אלא א"כ פירשו בדבר וקמ"ל שיש רשות ביד ב"ד להחמיר בנדויו הן בגופו הן בממונו הן להאריך זמן נדויו ולקנוס כל הנטפלין לו ועוזרו וכיוצא בדברים כגון שלא יזדמן בג' ולא יתפלל בי' ולאסור פתו ויינו הכל כפי העביר' וכן מוכח בירוש' בפירש וכל זה יזהר ב"ד לעשות הדבר בשם שמי' ולא בדרך איבה וכמו שכתב הראב"ד ז"ל:

ענין הנדוי וחרם הנמשך עמו יש בענינו חלק אחד שהוא בא על תביעת ממון לפני ב"ד כגון שמזלזל בב"ד ואונס את חברו אחר גמר דינם והתראתם ופרטים שבדבר זה כך הם כבר ידעת שיש כח ביד ב"ד להזמין לפניהם לדין על ידי שלוחם איזה אדם שחברו קובל עליו שיבא לפניהם לדין וצריך שיאמר השליח הרי אני מזמינך לדין לפני ב"ד פלוני וצריך שיודיעו מי הוא הקובל עליו כלומר הריני מזמינך לדין על תביעת פלוני שקובל עליך ושתבאו לפני פלוני הדיין אתה והוא וקובע לו זמן לא שיהא מבהילו לבא לאלתר ואם לא בא לזמן ראשון אין מנדין אותו מיד אלא שמזמינין אותו פעם אחרת לזמן אחר ואם העיז נתבע זה פניו לפני השליח ונתפקר באותו הבית דין רשאי השליח להודיע לב"ד ואין כאן משום לשון הרע הזמינוהו יום אחר יום שני פעמים ולא בא מנדין אותו סתם נדוי שהוא שלשים יום ושליח הבא לנדותו מזכיר לו בשם המנדה כלומר פלוני הדיין רואה בדעתו שאתה צריך נדוי על דבר זה והרי אתה מנודה מכחו נתפייס לחברו תוך שלשים ובא לב"ד להתירו מתירין לו מיד אבל אם נתפייס לחברו תוך שלשים ולא בא לב"ד להתירו משלים שלשים של נדוי וניתר מאליו הגיעו שלשים ולא נתפייס לחברו מנדין אותו פעם אחרת וכמו שאמרו בסוגיא זו מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום וזה שאמרו לאלתר פי' אחר והגיע זמן השני ולא בא ושונין לאחר השלשים ודין אלו כדין הראשונים עברו אלו ולא נתפייס מחרימין אותו ואינו יוצא ממנו לעולם עד שיתפייס ויבא לפני ב"ד ויתירוהו בא לב"ד לזמן המיועד לו אלא שאינו רוצה לקבל את הדין אין מחרימין אותו אלא נותנין לו שני וחמשי ושני וכותבין עליו פתיחה והוא שטר נדוי ואחר תשעים יום יורדין לנכסיו כך כתבוה גדולי המפרשים בקצת שמועות שבפרק הגוזל אבל גאוני הראשונים כתבו בזה שמנדין אותו לאלתר שזהו כאפקירותא אבל באמ' אתינא או לא אתינא הוא שנותנין לו שני וחמישי ושני ואם לא בא כותבין עליו פתיחה ויורדין לנכסיו לאחר תשעים וזו של פרק הגוזל בענין זה היא שנויה ושם יתבאר:

יש בענין הנדוי חלק אחר והוא בענין אפקרותא כגון שמתפקר ברבים בתלמידי חכמים שהם עמודי הדת אפי' לאחר מיתה או שמחלל שם שמים בעשיית עבירות שאין ענשם מסור לב"ד כגון שיחלוק על דברי חכמים במה שאין ראוי לו וכן בכל הדברים שיראה לב"ד או לקהל שהוא מעיז ומתריס וגורם תקלה בכל אלו ובכל כיוצא בזה מנדין אותו ואם רוצים להפליג בדבר ולהחרימו לפי מה שיראו מענינו הרשות בידם וכן התלמיד מנדה לכבודו על דרך זה ויש תחת חלק זה נדוי אחר קל והוא נקרא נזיפה והוא נאמ' במי שמזלזל לכבוד תלמיד חכם לפי תומו ושלא בכונת הקנטה וכן שמחלל את השם בדבר שיש בו נדנוד עברה ולא עברה מפורסמת כגון הזכרת שם שמים לבטלה וכיוצא בה ודינין אלו בפרט כך הם:

מי שנתפקר בתלמיד חכם אין צריך התראה אלא מנדין אותו מיד סתם נדוי ואם נתפייס לו ובא לב"ד להתירו מתירין לו מיד לא נתפייס לו עומד בנדויו שלשים וכן אם נתפייס לו ולא בא לב"ד להתירו ודבר זה כך הוא לדעתנו אלא שיש עלינו חולקין לומר שאם לא בא לב"ד להתירו אין נדויו ניתר מאליו אף לאחר שלשים אע"פ שנתפייס ושאפי' נתפייס ובא לב"ד אין מתירין אותו עד שלשים ואם לא נתפייס אין מתירין לו אפי' בבא לב"ד וכ"ש שאם ניתר מאליו ואם היה פיקור זה שלא בחיי החכם מתירין אותו המנדין לכשיחזור מפיקורו לפי ראות עיניהם היה הפיקור בחיי החכם ומת באים שלשה ומתירים לו לכשיחזור לפי ראות עיניהם וחלק זה אין בו חרם בסתם ודיו בנדוי ומ"מ אם ראו בענינו שהוא ראוי להחרימו רשאין להחרימו ויש פוסקין שמחרימין בחלק זה:

דברים אלו שרמזנו עליהם הרבה דברים שהם במחלקת כלם תלויים במה שנאמר בשמועה זו דההוא טבחא דאיתפקר ברב טוביה אימנו אביי ורבא ושמתוה פי' נדוהו וי"מ שהחרימוהו ועל דרך האמת מלה זו ר"ל שמתא אתה מוצאה על שניהם ר"ל על חרם ועל נדוי פעמים בזו ופעמים בזו וכמו שאמרו בראש השמועה על הנדוי מנלן דמשמתינן וכן מה שאמרו למעלה ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ובסוף השמועה נאמר לשון שמתא על החרם והוא שאמרו שמתיה ברק למרוז וכן ההוא דשמתיה ההוא מרבנן ופקע כדא ומת וכן מאי שמתא שם מיתה ואין הכרעה בפירושו אלא לפי הענין ומתוך כך אירע מחלוקת בפירושו בכאן י"מ שהחרימוהו והוא שאמרו לסוף אזל ופייסיה ואמרו היכי ליעבד לישרי ליה לא חיילא שמתא עליה תלתין יומין ואם היה נדוי לא היה צריך שיחול עליו שלשים אלא אף מאפקרותא כל שנתפייס מתירין לו לאלתר ובשמתא הוא שאין מתירין עד שתחול שלשים וי"מ שלא היה כאן אלא נדוי שהרי לאלתר היה והיאך היו מחרימין לאלתר אלא נדוי היה ואף בנדוי צריך שיחול שלשים כל שהוא לאפקרותא וגדולי הפוסקים דוחים סברא זו ופוסקים כדעת האומר טוט אסר וטוט שרי כלומר בשופר נתפרסם נדויו ובשופר יתפרסם היתרו ואין לחוש אם נתירהו לאלתר שיבא ענין נדוי לידי זלזול שהשופר מפרסם ומ"מ אם ימתין שלשים אינו צריך שופר אבל תוך שלשים בשופר מיהא מתירין ואין צריך שלשים הואיל ולא נתנדה בפי' לשלשים ולא כאביי שאמ' שלא נאמ' כן אלא בממון אבל באפקרותא צריך שלשים אלא אף באפקרותא כן שכל שאנו מתירים לו לאלתר אנו רשאים להתירו ולא נאמרו שלשים אלא להתיר מאליו והביאו ראיה לדבריהם ממעשה של רב הונא שאמרו עליו דשמע לההיא אתתא דאפקה שם שמים לבטלה שמתה ושרייה לאלתר ואמרו עליו שמע מינה אין בין נדוי להפרה כלום וא"כ מה שאמרו אין נדוי פחות משלשים פירושה בשלא נתפייס או שנתפייס ולא בא לב"ד להתירו אבל כל שנתפייס ובא לב"ד מתירין לו מיד וכשיטה שכתבנו אלא שלדעת מעשה של רב הונא אינה ראיה גמורה שלא אפקרותא גמורה היתה אלא דבר שיש בו נדנוד עברה ולא נאמרה דרך פיקור אלא באשגר לישן וכן כל כיוצא בזה:

יש בחלק זה דרך אחרת והוא שהתלמיד שנדה לכבודו לעם הארץ שהתפקר בו ולא הסכימו עמו אחרים נדויו נדוי לכל התלמידים ובכללם כל מי שהמנדה גדול מהם והיתרו תלוי בו רצה להתירו מיד רשאי לא נתפייס לו עומד בנדויו שלשים ויש אומרים לעולם עד שיתפייס ויתירהו ולכתחלה אין לו לעשות כן אלא יהא מן העלובים ולא עולבים ואם התפקר בו בפרהסיא ראוי לו לנדותו ואסור לו למחול על כבודו ולהחרים לכבודו אינו רשאי אם החרים ראיתי לקצת מפרשים שאין כאן חרם שלא הרשוהו בכך אלא לנדוי והרב אינו חייב לנהוג בנדוי זה ולא כל מי שהוא גדול מן המנדה אבל הרב שנדה לכבודו הרי הוא כמו שנתמנו כלם והרי הוא מנודה לכל התלמידים ואם רצה להחרים הרשות בידו ומ"מ תלמיד שנדה לעברה או לאיסור או שיצאו עליו קולות הנמשכים בעברות ובדברים המכוערים הרי הוא מנודה אף לרב אפי' נדהו קטן שבישראל ואפי' חזר בו אין מתירין לו עד שלשים חזר בו והגיעו שלשים רשאין להתירו אבל אין נדויו ניתר מאליו והרשות ביד מי שנדהו לעכב את היתרו עד שנתברר לו תשובתו אע"פ שפסק הקול וחלק זה אם רצה להחרים רשאי אלא שאין להם לנדות ולהחרים לקול שאינו נמשך עד שיתברר להם מה שעשה אם ראוי לכך אם לאו וכמו שאמרו במסכת יבמות קכ"א א' ההוא דטבע באגמא דסמקיה ואנסבא רב שילא לאיתתיה אמ' ליה רב לשמואל זיל שמתיה ואמ' ליה נישלח ליה ברישא שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אסורה הדור שלחו ליה אגמא דסמקיה מים שאין להם סוף או שיש להם סוף שלח להו שאין להם סוף שלחו ליה ומר מאי טעמא עבד הכי שלח להו מטעא טעאיי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כיש להם סוף הוה קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און ומ"מ כל שקולו נמשך בעברות אין צריכי' לבירור והרי הוה סאנו שימעניה ומנדין אותו כמו שכתבנו כל שאין שם אויבים ובעלי לשון הרע קלא דלא פסיק בכדי לא קאי וגדולי המפרשים כתבו בזה דוקא שנדהו שלא בפני רבו אבל אם נדהו בפני רבו הרי זה עשה מעשה של אפקרותא והוא עצמו צריך נדוי אא"כ רבו נוהג לו כבוד כמו שיתבאר למטה במנדה לכבודו:

סתם נזיפה אינה אלא שבעה ונזיפת נשיא שלשים יום כנדוי עצמו וענין נזיפה הוא שהרב גוער את הנזוף ואומר דברים המראין שאין דעתו להתקרב עמו נדוי שלהם אף במי שהיה מנדה לכבוד עצמו שיעורו בשלשים יום כמו שיתבאר אבל נדוי שלנו במי שמנדה לכבוד עצמו אינו אלא שבעה ונזיפה שלנו יום אחד ואם רוצה להתירה לאלתר רשאי ולסוף היום או לסוף שבעה לדורות הראשוני' הותרה מאליה ואינה צריכה לא התר ולא פיוס ושאר חלקי הנדוי אין בהם הפרש אלא שלנו כשלהם ומ"מ דוקא בנתנדה לכבודו אבל כל שלעברה או שנתמנו הקהל לנדותו צריך שלשים:

שמתא אינו ענין מחדש אלא פעמי' שהיא נזכרת בתלמוד בענין נדוי ופעמים שהיא נזכרת שם בענין חרם ומ"מ הרי היא או בכלל חרם או בכלל נדוי על הצדדין שביארנו:

מי שנתנדה לאיזו סבה ומת המנדה או הלך למדינת הים באין שלשה חשובים כמותו ומתירין אותו נתנדה במנין שלשה או יותר ומתו או הלכו למדינת הים באים אחרים כמנין הראשונים וחשובין כמותן ומתירין ואין צריכין להתקבץ אלא הולך אצל כל אחד ומתירין זה שלא בפני זה כך כתבוה רוב מפרשים ממה שאמרו שמע מינה כל אחד מיפר חלקו והם מפרשים ממה שאמרו במת אחד מן התלמידים חלקו אינו מופר ולא אמר כן בהלך לעיר אחרת אלמא אין כל המנדין צריכין להתקבץ בהיתרו אלא מתיר לו כל אחד במקום שהוא:

בפרש"י בד"ה לא חל כו' יום הס"ד ואח"כ מ"ה לא בעו רבנן כו' כצ"ל:

מְנָא לֵיהּ דְּמְשַׁדְּרִינָן שְׁלוּחָא דְּבֵית־דִּין וּמְזַמִּינָן לֵיהּ לְדִינָא יש להקשות בשלמא מה שאמר מְשַׁדְּרִינָן שְׁלוּחָא דְּבֵית דִּין היינו דלא תימא אם התובע בעצמו מזמין את הנתבע ולא אתי מחזי כאפקרותא להכי קא משמע לן דלא סגי בהזמנת התובע אלא צריך שתהיה ההזמנה מן שליח בית דין דכתיב (במדבר טז, יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם וכמו שכתב הריטב"א ז"ל, אבל מה שאמר וּמְזַמִּינָן לְדִינָא הוא ללא צורך! כיון דאמר מְשַׁדְּרִינָן שְׁלוּחָא דְּבֵית דִּין היינו הא דהזמנה דעל מה משדרינן שלוחא לזה הלא להזמינו? ונראה לי בס"ד דהוה אמרינן שהשליח אינו צריך לומר לו בשביל תביעה של דין שיש עליך אלא כיון דאמר לו הבית דין רוצין אותך די בזה ואם לא בא הוי אפקרותא לכך הוצרך לומר בפירוש וּמְזַמִּינָן לְדִינָא כלומר שיזמינו בפירוש בעבור הדין שיאמר לו שיש עליו תביעה בבית דין ובעבור זה רוצים אותו שאם יאמר לו סתם בית דין רוצין אותך יאמר חשבתי שרוצים לשאול ממני איזה שאלה באיזה דבר אולי אני יודע בזה ולכן נתעצלתי לבא או היה לי עסק ולא באתי.

לָא מִיתְחַזִי כְּלִישְׁנָא בִּישָׁא? דִּכְתִיב (במדבר טז, יד) "הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר". מקשים דילמא השליח לא סיפר וכאן הקדוש ברוך הוא אמר לו שיכתוב בתורה דברים אלו שאמרו לשליח כי כל התורה הקדוש ברוך הוא אומר ומשה רבינו ע"ה כותב? ונראה לי בס"ד דמצינו כששאל יהושע מן הקדוש ברוך הוא מי מעל בחרם אמר לו דלטור אני לך הטל גורלות ותדע (סנהדרין יא.), ולכן אם השליח לא אמר זה למשה רבינו ע"ה לא היה הקדוש ברוך הוא אומר לו זה. אך עדיין קשא דילמא משה רבינו ע"ה ברוח הקודש ידע שכך אמרו לשליח כי נביא היה וידע ברוח נבואה ולכך הקדוש ברוך הוא אמר לו כתוב כך וכתב? ונראה לי בס"ד אם נאמר דמן הדין אסור לשליח לספר משום לשון הרע לא היה כותב דבר זה בסתם בתורה דמשמע יותר שהשליח אמר דבר זה דאולי אתי למטעי ללמוד מהכא דמותר לשליח לספר דבר כזה ואין בו משום לשון הרע אלא ודאי באמת הדין הוא כך דמותר לשליח לספר דבר כזה ולכך כתב בסתם דאפילו אם יבא אדם לפרש שהשליח אמר וילמוד מזה דמותר לשליח לומר דבר כזה לית לן בה דבאמת הדין הוא כך דמותר. וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בנחל קדומים פרשת בלק שהביא קושיא על דברי רש"י בחומש דלפי דבריו מאי ראיה מייתי הש"ס דהרי 'הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים' (במדבר טז, יד) קאי עליהם עיין שם. ונראה פשוט דכונת רש"י ז"ל בלבבם הם אומרים עליהם אך באמת בפיהם לא אמרו על עצמן אלא כינו ותלו הקללה באחרים שאמרו 'הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם' ולא אמרו עינינו וכהאי גונא תמצא בפרשת שמות וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א, י) שפירש וז"ל רבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו והרי הוא כאלו כתב 'וְעָלִינוּ מִן הָאָרֶץ' והם ירשוה עד כאן לשונו. ולפי זה מה שתירץ הרב ז"ל שם דהכא לדתן ואבירם לא היה מכנה הכתוב דאינם כדאים והוה ליה למימר 'אֶת עֵינֵינוּ' ומדכינה שמע מינה דעל משה רבינו אמרו ולכבודו כינה הכתוב עד כאן דבריו. והנה דבריו תמוהין דהכתוב לא כינה לכבודם אלא נקיט כמו שאמרו בפיהם ורק הם כינו ולא אמרו 'אֶת עֵינֵינוּ' אף על פי שבלבבם היתה על עצמן כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו וכאשר העתיק הכתוב דברי מצרים 'וְעָלָה מִן הָאָרֶץ' אף על פי שבלבבם היה רוצה לומר 'וְעָלִינוּ מִן הָאָרֶץ'. ודבריו בתירוץ השני שגבו ממני דודאי פשט המקרא יתפרש עליהם יותר מאם נפרש דקאי על משה רבינו ע"ה. ועוד הא איכא רבים דמפרשי דקאי על אנשים שהם בעלי חברתם. ונראה לי בס"ד דתלמודא פשיטא ליה דקאי על משה רבינו ע"ה אלא דכינה הכתוב משום דכתיב (במדבר טז, טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד ודוק. והנה הרב ז"ל בפתח עינים כתב בשם הרב עיון יעקב ז"ל דמקשים העולם הא איתא בירושלמי (ירושלמי פאה א, ה והובא במגן אברהם סימן קנו סעיף קטן ב') דמותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת ואם כן מהיכא מוכח האי דינא דשליח בית דין דאיכא למימר הכא שאני כיון דהיו בעלי מחלוקת? עיין שם. ונראה לי בס"ד הא דאמרו מותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת היינו דוקא היכא שבסיפור זה יוצא תועלת לבטל המחלוקת שבזה טורדם או מכניעם לאותם בעלי המחלוקת ועל ידי כך תתבטל המחלוקת וכמו ענין אדוניהו וחביריו שהגיד נתן הנביא ע"ה לדוד המלך ע"ה שאמרו יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ! (מלכים א' א, כה) כדי שיתפעל דוד המלך ע"ה ויעשה אופן בחייו לקלקל מחשבתם ולהפרידם ותתבטל המחלוקת וכאשר עשה אחר כך שהמליך על ידי כך את שלמה בנו בעודו בחיים ועל ידי כך נתפרדה אותה חבילה של אדוניהו וחביריו ותשקוט הארץ אבל אם בסיפור הלשון הרע על בעלי המחלוקת לא יצא תועלת לבטל המחלוקת אלא אדרבה תבער אש המחלוקת ביותר מכח גילוי דברים אלו אסור לספר! והשתא כאן מה תועלת יוצא מדברים אלו אשר דבר השליח באפקרותא דדתן ואבירם שעל ידי כן תתבטל המחלוקת כאשר היה בענין גלוי הדברים שגילה נתן הנביא ע"ה אלא ודאי כי שורת הדין בעיקר ענין זה דהשליח של בית דין צריך לגלות להבית דין אפקרותא דבעל דרך וליכא למיחש בכהאי גונא משום לשון הרע.

זִימְנָא בָּתַר זִימְנָא? דִּכְתִיב (ירמיהו מו, יז) "קָרְאוּ שָׁם, פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן, הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד". נראה לי בס"ד יליף לה מדכתיב הֶעֱבִיר הַ מּוֹעֵד בה"א יתירה ולא אמר מּוֹעֵד שמע מינה דהוה עוד מועד אחר ועתה מגלה חרפתו שהעביר המועד הידוע שהיה גדול ממועד האחר על דרך שאמרו הכבש האחד המיוחד שבכבשים.

בְּאַרְבַּע מֵאָה שִׁפּוּרֵי שַׁמְּתֵיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז כמנין ת' כמו שאמרו (שבת נה.) וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת (יחזקאל ט, ד), תי"ו תחיה תי"ו תמות ומלוי אותיות מֵרוֹז כזה מ" ם ר י " ש ו" ו ז י " ן עולה מספר תי"ו [416] במילואה.

וְתַלְשִׁינָן שֵׂעָר פירוש מן הזקן שלהם ולא תימא כיון דהוה מן הזקן אסור. ומה שאמר וּמַשְׁבְּעִינָן פירוש משביעין אותו שלא יעשה סכלות כזו ולא תימא למיחש שמא יעבור אחר כך על השבועה. ומה שאמר עַבְדִינָן הַרְדָּפָה פירש הר"ן רודפין אחריו בכמה דינין כמו בשני נידויין ואחר כך שמתא. ורבינו ישעיה ז"ל פירש הכונה יורדין עמו עד לחייו לפסוק מזונותיו שמושיבין אומנים אחרים סמוכים לו או שיעשו אמנותו, עד כאן לשונו.

מַה יֶּרֶךְ בַּסֵּתֶר, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּסֵּתֶר נראה לי בס"ד לכך אמרו בזוהר הקדוש דהלוחות רומזים לנצח והוד שהם תרין ירכין ובזה יובן הטעם שניתנה על ידי משה רבינו ע"ה שהוא בנצח. ואומרם בַּסֵּתֶר רמזו בנועם לשונם סתר ראשי תיבות ס וף ת וך ר אש וקאי על אותיות 'אמת' שהם א' בראש מ"ם באמצע תי"ו בסוף להורות שיהיה הלימוד אליבא דאמת. גם סתר ס וף ת וך ר אש קאי על התורה ראשה ב' ואמצעה וא"ו ד'גָּח וֹ ן' (ויקרא יא, מב) וסופה למ"ד הרי בול לשון בלילה שצריך להיות לימוד בלול במקרא במשנה בגמרא באגדה. או בוּל [48 אולי עם הנקודה] גימטריא מ"ח רמז למ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם ולזה אמר אף דברי תורה בסתר.