בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת מגילה דף י״ח עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מגילה דף י״ח עמוד ב׳

    מסכת מגילה דף י״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־547 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    סירוסין למפרע כמו סרס את המקרא ודרשהו וכן יצא מחותך או מסורס (נדה דף כח.):

    דחייש ליחידאה במקום שהיחיד מחמיר ורבים מקילין:

    שומרת יבם מצפה ליבמה ומצוה בגדול ליבם בא אחד מן האחין וקידש את אחותה של יבמה אחר שנפלה היבמה לפניהן:

    אומרים לו המתן מלכונסה:

    עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ביבמתו או לחלוץ או ליבם אבל בעוד היבמה לפני כולן לחלוץ או לייבם הרי היא לכל אחד כאשתו על ידי זיקת יבום ואסור באחותה משום אחות אשה דקסבר יש זיקה אפי' בתרי וכל שכן בחד ופליגי רבנן עליה ואמרי הואיל ושני אחים הן אין זיקתו מיוחדת להיות מוטלת על אחד מהן להיות כאשתו ומותר באחותה:

    השמיט דילג בה הסופר פסוק אחד וקראן הקורא:

    כמתורגמן המתרגם על פה:

    תיר ער:

    ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Megillah 18b · Sefaria

    תוספות

    נקוט דרב ביבי בידך דאמר רב אין הלכה כרבי מונא שאמר שחוזר לראש וכן הלכה דאין צריך לחזור לראש דהלכה כרב באיסורי דאמר כן ורבי יוחנן קאי כוותיה בפרק בתרא דר"ה (דף לד: ושם) דאמר שאם שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומסיים התם תניא נמי הכי ומייתי הא ופריך והא אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומשני הא דידיה הא דרביה ומדתניא כוותיה שמע מינה הלכתא כוותיה ומכאן סומך ר"י כשעומד באמת ויציב שממתין עד שיאמר עם הצבור קדושה וברכו ואמן יהא שמיה רבא:

    שקידש אחיו את אחותה דווקא קידש אומרים לו המתן מלישא דכיון דאינה עדיין אלא ארוסה נראה שנושא אחות זקוקתו אבל אם נשאה אשתו גמורה היא ואין צריך להמתין דהא פקע זיקה לגמרי ודוקא קידש אחר נפילה אבל קודם נפילה שלא היתה אחות זקוקתו בשעת הקדושין אין אומרים לו המתן שהרי לא היתה שום זיקה מעולם וטעמא דר' יהודה משום דסבר יש זיקה:

    תפלין אינן צריכין שרטוט פירש ר"ת דכן הלכה:

    Tosafot on Megillah 18b · Sefaria

    רבנו חננאל

    מטאטא שמכבדין בו הבית יהבך המשאוי שלך. ת"ר קראה סירוגין יצא כדאמרי'. סירוסין חדא חדא אחד זולתי אחד. כגון שקורא פסוק ומניח פסוק וקורא פסוק שלישי וחוזר וקורא הפסוק השני שהניח כי האי גוונא לא יצא ר' מונא אמר משום ר' יהודה אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה אע"ג שחזר וקרא הנשאר והשלימה לא יצא. ואוקימנא בששהה לגמור את כולה מרישא לסיפא מויהי בימי אחשורוש עד כי מרדכי היהודי. ואסיקנא אמר רב יוסף נקוט דרב ביבי בידך דאמר רב אין הלכה כר' מונא ושמואל אמר הלכה כר' מונא דשמעינן לשמואל דחייש ליחידאה דתנן שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו'. ופשוטה היא וקי"ל כרב דאיסורא היא ולא חיישינן לשמואל אלא אם קראה סירוגין אפילו שהה כמה יצא ואע"ג דא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק באחרית ראש השנה בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש הא אמר ר' יוחנן לר' אבהו לדידי לא סבירא לי. ואמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ותניא כוותיה ובתלמוד ארץ ישראל אמרו משמיה דרב הלכתא כר' מונא שאמר משום ר' יהודה שאמר משום ר' יוסי הגלילי.

    ת"ר השמיט בה סופר פסוק ואותיות וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם כלומר דרך המתרגם שמוסיף דברים מלבו לברר הטעם ונמצא קורא אותן הדברים על פה כן גם הקורא את פסוק או אותיות על פה אעפ"כ יצא דרמינן עלה מהא דתניא היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רשומן ניכר יצא ואם לאו לא יצא וממתניתין נמי דקתני קראה על פה לא יצא ופרקינן הני מילי בכולה אבל פסוק או אותיות אם עשה וקראן על פה יצא:

    ת"ר השמיט בה הקורא פסוק לא יאמר הקורא אקרא את כולה עם הצבור ואחזור ואקרא אותו פסוק אלא קורא אותה מאותו פסוק וכן מי שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקראו חציה לא יאמר אקרא מיכן ואח"כ אחזור ואקרא חציה הראשון אלא קורא אותה מתחלתה ועד סוף.

    קראה מתנמנם יצא אוקמה רב אשי כגון דנים ולא נים תיר ולא תיר ואי קרו ליה עני להו ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר אם הוא מתנמנם כי האי גוונא יצא ואם לאו לא יצא.

    היה כותבה דורשה ומגיהה אם כוון לבו יצא בשלמא דורשה ומגיהה אם כוון לבו לצאת יצא דהא כתבה כולה ומנחא קמיה אלא כותבה היכי דמי כותבה מיכן שארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה מיהו בעינן לקרותה ממגילה שהיא כתובה כולה. ואוקימנא בדמנחא מגילה שלמה כתובה כולה קמיה וקרי בהא דמנחא קמיה פסוקא פסוקא וכתיב ליה וכרבי יוחנן דאמר אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב ואע"פ דאמר דכתב ר"מ באסיא מלבו מגלה וקראה והיה בקי בתורה כולה שהיה יודעה ע"פ הא אמרינן שעת הדחק היתה שלא היתה שם אחרת ומפני שעת הדחק התירו לו אבל זולתי שעת הדחק לא ואפילו למי שהוא [בקי] כר"מ וקי"ל שכתב אחת מלבו והניחה לפניו וכתב אחרת ממנה שנמצא כותב מן הכתובה דמנחא קמיה.

    אביי שרא לרבי בר הבו למכתב תפילין ומזוזות שלא מן הכתב כי האי תנא ואסיקנא והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט ואלו ואלו נכתבים שלא מן הכתב מ"ט מגרס גרסי להו.

    Rabbeinu Chananel on Megillah 18b · Sefaria

    רשב"א

    אמר רב אין הלכה כר' מונא ושמואל אמר הלכה כר' מונא וקיימא לן כרב דהלכתא כוותיה באיסורי. ועוד דקאי רבי יוחנן כוותיה דאמר בפרק בתרא דראש השנה (לד, א-ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ותניא התם כוותיה. וכבר כתבתיה שם בראש השנה. וכתבתי יותר מזה בברכות (כג, א ד"ה אלא) בסייעתא דשמיא.

    הא דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה וכו' כתבתיה בארוכה בריש פרק כיצד ביבמות (יח, ב ד"ה אומרים) ובסוף המסכתא.

    לא קשיא הא בכולה הא במקצתה קשיא לי והא אמרינן לקמן, הלכה כרבי מאיר דאמר כולה ואפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה, והכא שרינן אף על גב דמחסרא עד פלגא. ויש לומר (דהתם) [דהכא] בששני ראשי המגילה כתובים לפניו אף על פי שהשמיט בה פסוקים באמצעיתה אינה נראית כספר חסר אלא כספר שלם שיש בו טעיות ובמגילה הואיל ונקראת איגרת אין מדקדקין בטעיותיה במקצתה, וכשיש בה טעיות עד רובא מיהא פסולה הואיל ונקראת ספר, אבל כשחסר ממנה מראשה ועד איש יהודי אף על פי שהוא מיעוטה נראית כספר חסר וצריך שיקרא אותה מספר שלם, וכענין שאמרו גבי ספר תורה (גיטין ס, א) אין קורין בחומשין. וכן נראה לי קצת מתוך הירושלמי, דגרסינן התם (פ"ב ה"ד עיי"ש) ר' חלבו ר' מתניא יוסה בר מנשה בשם רב בין כמאן דמר מאיש יהודי בין כמאן דמר מאחר הדברים האלה ובלבד בספר שלם, ר' חלבו ר' מתניה יוסי ב"ר מנשיא בשם רב היתה כתובה חומשין אין קורין אותה ברבים, אמר ר' תנחומא מפני ההדיוטות. כך מצאתי בגרסת הירושלמי, ונראה שיש בו שיבוש והיתה התורה כתובה חומשין הוא, והיא היא שאמרו בגיטין בשלהי פרק הניזקין, מכל מקום נראה מתוך הירושלמי כמו שפרשתי.

    מתני' היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא וכו'. ואם תאמר למה לא דקדקו עליה בגמרא שמעת מינה מצות צריכות כונה, כמו שדקדקו בפרק היה קורא בתורה בברכות (יג, א). יש לומר דהכא פשיטא ליה דבקורא להגיה קאמר, דהא קתני בהדיא ומגיהה. ירושלמי (פ"ב ה"ב): היה כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה, נימר בי"ד בכרכין. משמע מהכא דאפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אם חל ט"ו דכרכים בשבת שהן מקדימין לארבעה עשר שהן מותרין בעשיית מלאכה שלא קבלו עליהם איסור מלאכה אלא בזמנה ואף על פי שהוא זמן קריאה לכל, ואין צריך לומר בני כפרים המקדימין ליום הכניסה ובני עיירות שחל להם בשבת שמקדימין לי"ג שהן מותרין שאין זה זמן קריאה אלא מדין הקדמה, והיינו דנקטה בירושלמי בבני כרכין הקורין בי"ד ולא נקטה בבני כפרים ובבני עיירות משום דהתם פשיטא אבל בבני כרכין שקורין בי"ד שהוא זמן קריאה לכל ועוד דלגבי הספד ותענית זה וזה שוין הוי חידוש טפי ואגב אורחיה אשמעינן לה בירושלמי. עוד שם בירושלמי דורשה ובלבד שלא יפליגו דעתן לענינות אחרים. ושמא זה כר' מונא. ואי נמי לכולי עלמא ולכתחילה קאמר שאין לו להפסיק ולהפליג דעתו לענינות אחרים. עוד שם: ומגיהה, תני אין מדקדקין בטעיותיה, יצחק בר אבא בר מחסיא ורב חננאל הוו יתבין קומי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים, רבי יוחנן קרי כולה יהודים. ודוקא בטעיות שהלשון והענין אחד כגון יהודים ויהודיים, אבל טעות אחר לא שאם כן לא קראה כולה.

    גמרא והא רבי מאיר כתב שעת הדחק שאני. קשיא לי, והתניא ר' ירמיה אומר משום רבינו תפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב ופרישנא טעמא משום דמגרס גריסן, ולרבי מאיר ולרב חננאל התורה כולה מיגרס גריסה להו כדאמרן. ויש לומר דשאני תפלין ומזוזות דמיגרס גריסן לכל הכותבין וליכא למיגזר בהו, אבל בשאר ספרים דלא גריסן לכל גזרינן רבי מאיר ורב חננאל אטו שאר אינשי. ומדברי הירושלמי (פ"ד ה"א) נראה שאם כתב שלא מן הכתב שלא בשעת הדחק מיהא שיהא אסור לקרות בו, דגרסינן התם בפרקין דהקורא את המגילה עומד ר' זעירא בשם רב חננאל אפילו רגיל בתורה כעזרא לא יהא הוגה מפיו וקורא כמה שנאמר (ירמיה לו, יח) מפיו יקרא אלי, והתני מעשה ברבי מאיר שהיה נתון באסיא ולא היה שם מגילה כתובה עברית וכתבה מפיו וקרייה, אין למדין משעת הדחק, ויש אומרים כתב שתים כתב את הראשונה מתוך פיו ואת השניה מתוך הראשונה וגנז את הראשונה וקרא בשניה.

    והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט ובשם רבינו תם ז"ל דמזוזה צריכה שרטוט בכל שיטה ושיטה, אבל תפילין שיטה ראשונה ומן הצדדין צריכין הן שרטוט דלא גרעי משתים כותבין שלש אין כותבין (שבגיטין ו, ב). וכבר כתבתי זה בארוכה ובספר תורה אם צריך שרטוט אם לאו בריש פרק קמא דגיטין (שם ד"ה ואמר) בסייעתא דשמיא.

    Rashba on Megillah 18b · Sefaria

    ריטב"א

    הא דתנן שמרת יבם וכו' טעמא משום דקסב' יש זקה אפי' בתרי וכן הלכתא וכבר ברירנא לה בדוכתה בס"ד:

    מתני' קראה סרוגין ומתנמנם יצא היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. גרסינן בירוש' מדקתני כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה תפתר בי"ד בכרכין ע"כ ובודאי בירושלמי אית להו טעמא מאי דאסקינן בגמרא דילן דפורים מותר בעשיית מלאכה די"ט לא קבילו כדאי' בקרא בהדיא. והא דדחיקו לאוקומי מתניתין בי"ד לכרכין היינו למימר' דבמאי דשקלינן וטרינן מעיקרא על ההיא דר' היכי נטע נטיעה בפורים לא הוה איפשר לן לסיועיה ממתניתין ולאו לאותוביה מינה לרב יוסף דתני שאסור בעשיית מלאכה דהא הוה אפש' לאוקומא בי"ד לכרכין דכיון דלא הוי זמנם אע"ג דקרו ביה אינהו והוי נמי זמן רובא דעלמא שרו אינהו במלאכ' וכ"ש בי"א ובי"ב ובי"ג דכפרים ושמעי' מינה דכרכין דנהוג איסור מלאכה בפורים היכא דמקדמי בי"ד שרו במלאכה דהא לא נהוג אלא בזמנם ממש והא דקתני דורשה פירשוה בירושל' והוא שלא יפליג דעתו לענייו' אחרות לא נצרכה אלא לכתחלה דלכתחלה שרי' כשהוא עסוק בעניינה ואפי' לר' מונא דלא חשיבא שהיה אבל בדיעב' אפי' הפליג ענייני' אחרים והלך ג"כ לשוק לעשו' צרכיו יצא דקי"ל שאפי' שהה כדי לגמור את כלן יצא וכדאמרינן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא וכדבעינן למימר קמן:

    Ritva on Megillah 18b · Sefaria

    מאירי

    אע"פ שביארנו במשנה שהקוראה על פה לא יצא אם השמיט בה הסופר אותיות או פסוקי' מכאן ומכאן וקראן הקורא כמתורגמן שדרכו להוסיף דברים כדי לברר טעם הפסוק יצא ודוקא במקצתה אבל בכולה או ברובה לא יצא וכן אם היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות ואין רישומן ניכר וקראה על פה בכולה או ברובה לא יצא במיעוטה יצא ויש מי שאומר שלא הותר אף במקצתה כשחסר משם ענין שלם על הסדר שהרי אמרו צריך שתהא כתובה כלה אלא זו שבכאן שחסר פסוק מכאן ופסוק מכאן כמו שכתבנו ומה שאמרו צריך שתהא כתובה כולה למעט אם חסרה פרשה או ענין שלם ואע"פ שהוא מועט ואע"פ שבס"ת פוסלין אותה לדעת רוב מפרשין בחסרון אות אחת או ביתרון אות אחת כמו שיתבאר למטה הקלו במגלה אע"פ שנקראת ספר מפני שנקראת אגרת ג"כ והוא שאמרו בתלמוד המערב אין מדקדקין בטעיותיה:

    תרגום שבמגלה שכתבו מקרא כגון פתגם המלך שכתבו דבר המלך וכן יתנו יקר שכתבו יתנו כבוד התבאר בפרק ראשון שנפסלה המגלה ויש שואלין והלא אף בהשמיט מקצתה אנו מכשירין אותה בכאן ומשיבין שזו נעשית מזוייפת מתוכה וכן נראה לי מפני שהשנוי מוכיח שהוא שינוי נעשה בכוונה ודרך מחשבת תקון ומ"מ יש פוסקין שאם קראם הקורא תרגום אע"פ שנכתבו בלשון מקרא יצא כדין השמיט והדבר רופף בידינו:

    אע"פ שהקלנו בדברים אלו בקריאה שבעל פה לא הקלנו בכיוצא בו בקריאה של מפרע ואם השמיט בה הקורא פסוק אחד דרך מקרה לא יאמר אגמור את כולה ואחזור ואקרא את הפסוק אלא שתכף שזכר שכחתו יחזור לאותו פסוק שדלג ויחזור ממנו ואילך על הסדר והוא אמרם ז"ל קראה סירוסין לא יצא ואין צריך לומר במי שנכנס לבית הכנסת ומצא הצבור שקראו מקצתה שלא יאמר אקרא עמהם עד סופה ואחזור ואקרא מקצתה הראשון אלא קוראה מתחלתה ועד סופה כסדר:

    המשנה השנית קראה סירוגין וכו' כוונת המשנה לבאר מה שהתחיל לבאר בשלפניה בענין תכונת הקריאה ואמר קראה סירוגין ופי' בגמ' פיסקי פיסקי כלומר שקורא מעט ושוהה מעט וחוזר וקורא וחוזר ושוהה יצא ופסקנו בגמ' אפילו שהה בשהייה אחת כדי לגמור את כולה מתחלתה ועד סופה וכן הלכה וכן אם קראה מתנמנם והוא מי ששינה מקיפתו עד שאינו יודע להשיב על מה שהוא נשאל אא"כ יזכירו לו הענין יצא וכן הדין בשומע מפי מתנמנם:

    היה כותבה וקורא באותו הספר שמעתיק ממנו פסוק וכותב ואח"כ קורא בו פסוק אחר וכותב וכן בכולם או שהיה מגיהה וקוראה כדי להגיה או שהיה דורשה ר"ל שקורא פסוק ודורשו ואח"כ קורא פסוק אחר ודורשו אם כיון לבו פירוש לקריאה שאם לא כן אין הקריאה לכתיבה או להגיה נקראת קריאה ולא יצא אבל אם מוסיף על אלו כוונה כמו שמכוין לקרות לידיעת הדברים אע"פ שכונתו לאחד מדברים אלו כענין שפיל ואזיל בר אווזא ועינהא מטייפי יצא אע"פ שלא כיון לבו לצאת ידי חובת הקריאה שהרי כלל ידוע מצות אין צריכות כונה לצאת ויש מי שפירש שהמצוות צריכות כוונה ופי' אם כיוון לבו לצאת ומגדולי המחברים כתבו כן וכבר כתבנו מזה בענין קריאת שמע בפרק היה קורא ובמסכתא ר"ה ל"ד א' נרחיב בה בע"ה:

    זהו ביאור המשנה וקצת דברים נכנסו תחתיה בגמ' ואלו הן:

    לא הוצרך לומר במשנה במי שקורא פסוק על פה ואח"כ כתבו וכן כלם שלא יצא שהרי על פה הוא וכן לא הוצרך ללמוד במי שכותב פסוק תחלה ואח"כ קוראו שאע"פ שאין קריאה זו על פה הרי מ"מ אין כל המגלה כתובה לפניו וצריכה שתהא כתובה כולה לפניו ואפי' כיון לבו באלו לא יצא א"כ אין היה כותבה שבמשנתנו מתבאר אלא במי שהיתה מגלה שלימה לפניו וקורא בה פסוק וכותבו וכן עד כולה וכגון זה הדבר תלוי בכיון לבו על הדרכים שביארנו ואע"פ שהכתיבה מלאכה היא ומלאכה בפורים אסירא שמא הואיל ולצורך מצות מגלה הוא כותבה כגון שרוצה לשלחה לבני עיר אחרת מותר או שמא לבני כפרים שהקדימו נאמרה או שמא בדיעבד:

    שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה כגון ראובן שנשא לאה ומת בלא בנים ונפלה לאה לפני שמעון ולוי ובא לוי וקדש את רחל אחות היבמה אע"פ שמצוה בשמעון שהוא גדול ליבם את לאה אעפ"כ אומרים ללוי המתן לכנוס את ארוסתך עד שיעשה שמעון מעשה ר"ל שיכנוס או יפטור שכל זמן שלא עשה שמעון מעשה הרי לאה זקוקה לכל האחים והרי רחל אחות זקוקתו של לוי עד שיעשה שמעון מעשה ואין צריך לומר שכן בשמעון שהוא גדול שקדש את אחות זקוקתו שלו ושל לוי כמו שיתבאר במקומו:

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Megillah 18b · Sefaria

    פני יהושע

    בתוספות בד"ה נקוט מיהא דר' ביבי בידך וכו' וכן הלכה דאין צריך לחזור לראש וכו' עס"ה. ומה שיש לדקדק בזה כתבתי בברכות בס"פ מי שמתו ובסוף מסכת ר"ה ע"ש:

    בגמרא ת"ר השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקרא הקורא כמתורגמן המתרגם יצא. והקשה הרשב"א ז"ל דהא אמרינן לקמן דצריך לקרות כולה ואפילו למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה וא"כ כיון דהכא חסירה בה עד מקצתה הרי אינה כתובה כולה ואמאי יצא ותירץ דמה שהקילו בענין זה דנקראת ג"כ אגרת כדאמרינן לקמן לענין תפירת גידין וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והקשו עליו ע"ש באריכות והוא ז"ל דאפשר דבס"ת כה"ג נמי הקורא בה יצא ע"ש ולע"ד לא הונח לי בכל זה דכה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש טעמא דמילתא ומכ"ש במ"ש הרשב"א והרמב"ן ז"ל משום דנקרא' אגרת הו"ל להגמרא לאתויי האי טעמא כי היכי דמייתי לה לקמן לענין תפירת גידין בחוטי פשתן אע"כ דלא שייך האי טעמא דנקר' ספר ונקרא' אגרת אלא לענין הך מילתא דשייכא בגוף המגילה דבמאי דנקרא' ספר היה צריך לעשות בה כל הדברים הנעשין בספר ומש"ה נקראת ג"כ אגרת באותו ענין עצמו דלא בעינן בה כל דיני ספר ממש משא"כ הכא לענין לצאת בה ידי חובת קריאת המגילה שצריך לקרותה מתוך הכתב דוקא כדאמרינן לעיל א"כ מאי מהני בה ה"ט דנקראת אגרת סוף סוף קורא אותה בע"פ:

    והנלע"ד בזה דבלא"ה יש לדקדק בסוגיא דלקמן עצמה דמסקינן דאף למ"ד שאין צריך לקרותה כולה אפ"ה בעינן שתהא כתובה כולה וע"כ היינו משום דכיון שניתנה מגילה זו ליכתב בין הכתובים מש"ה צריך ליכתוב כולה כמו שאר ספרי כתובים ולא נקראת ספר אלא בענין זה משא"כ לענין קריאת מגילה דאמרינן לעיל דהא דקראה ע"פ לא יצא היינו כדמסיק רבא דיליף זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר וא"כ שפיר אית לן למימר דהך ג"ש לא אתיא אלא לענין עיקר הזכירה דשייך בהך ג"ש היינו לענין זכירת עמלק שצריך להיות דוקא בפה מש"ה אפי' במקצתה סגי לקרותה מתוך הכתב דוקא דמסתמא יש במקצתה מענין זכירת עמלק משא"כ בשאר עניינים הנזכר במגילה דילפינן לקמן חיוב קריאתה מדכתיב לקיים את כל תוקף לכל חד כדאית ליה וא"כ לית לן למילף מהכא שיהא צריך לקרות כל אותן ענינים מתוך הכתב דוקא דהא בהאי קרא גופא כתיב לקיים את כל תוקף האגרת כן נראה לי נכון:

    Penei Yehoshua on Megillah 18b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמרא עד שיעשה אחיך הגדול במתניתין יבמות דף מא אינו ואולם במתניתין במשניות איתא כן ועיין בתוי"ט שם:

    שם שהלך לעבר שנה עיין יבמות קטו ע"א תוד"ה אמר ר"ע:

    שם שאני ר"מ עיין מ"ר בראשית ס"פ ל"ו שתירץ ששתי מגילות כתב גנז הראשונה וקיים השניה:

    Gilyon HaShas on Megillah 18b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מגילה, דף י״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־547 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 131 מילים

      נפתחת ב״סֵירוּסִין — לֹא יָצָא. רַבִּי מוּנָא אוֹמֵר…״

    2. קטע 226 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: כְּדֵי לִגְמוֹר…״

    3. קטע 354 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר…״

    4. קטע 432 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַב בִּיבִי בִּידָךְ,…״

    5. קטע 57 מילים

      נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה.…״

    6. קטע 614 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הִשְׁמִיט בָּהּ סוֹפֵר אוֹתִיּוֹת אוֹ…״

    7. קטע 722 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הָיוּ בָּהּ אוֹתִיּוֹת מְטוּשְׁטָשׁוֹת אוֹ מְקוֹרָעוֹת,…״

    8. קטע 845 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הִשְׁמִיט בָּהּ הַקּוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד,…״

    9. קטע 926 מילים

      נפתחת ב״מִתְנַמְנֵם יָצָא וְכוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי מִתְנַמְנֵם? אָמַר…״

    10. קטע 1032 מילים

      נפתחת ב״הָיָה כּוֹתְבָהּ דּוֹרְשָׁהּ וּמַגִּיהָהּ אִם כִּוֵּון לִבּוֹ…״

    11. קטע 1126 מילים

      נפתחת ב״וּמִי יָצָא? וְהָאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב…״

    12. קטע 1237 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא: דְּמַנְּחָה מְגִילָּה קַמֵּיהּ וְקָרֵי (לַהּ) מִינַּהּ…״

    13. קטע 1337 מילים

      נפתחת ב״גּוּפָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר…״

    14. קטע 1441 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁאנֵי רַבִּי מֵאִיר דְּמִיקַּיַּים…״

    15. קטע 1550 מילים

      נפתחת ב״רַב חִסְדָּא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל דַּהֲוָה כָּתֵב…״

    16. קטע 1630 מילים

      נפתחת ב״אַבָּיֵי שְׁרָא לִדְבֵי בַּר חָבוּ לְמִיכְתַּב תְּפִלִּין…״

    17. קטע 1719 מילים

      נפתחת ב״וְהִלְכְתָא: תְּפִלִּין אֵין צְרִיכִין שִׂרְטוּט, מְזוּזוֹת צְרִיכִין…״

    18. קטע 1818 מילים

      נפתחת ב״הָיְתָה כְּתוּבָה בְּסַם כּוּ׳. סַם — סַמָּא.…״

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    סֵירוּסִין — לֹא יָצָא. רַבִּי מוּנָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: אַף בְּסֵירוּגִין, אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — מֵהֵיכָא דְּקָאֵי לְסֵיפָא, אוֹ דִלְמָא: מֵרֵישָׁא לְסֵיפָא? אֲמַר לֵיהּ: מֵרֵישָׁא לְסֵיפָא, דְּאִם כֵּן, נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִין.

    אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא. בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי. בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ הָכִי: אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא. רַב בִּיבִי מַתְנִי אִיפְּכָא, רַב אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַב בִּיבִי בִּידָךְ, דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּחָיֵישׁ לִיחִידָאָה. דִּתְנַן: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּידֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אָמְרוּ, אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ הַגָּדוֹל מַעֲשֶׂה.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הִשְׁמִיט בָּהּ סוֹפֵר אוֹתִיּוֹת אוֹ פְּסוּקִין וּקְרָאָן הַקּוֹרֵא כִּמְתוּרְגְּמָן הַמְתַרְגֵּם — יָצָא.

    מֵיתִיבִי: הָיוּ בָּהּ אוֹתִיּוֹת מְטוּשְׁטָשׁוֹת אוֹ מְקוֹרָעוֹת, אִם רִשּׁוּמָן נִיכָּר — כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו — פְּסוּלָה! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּכוּלַּהּ, הָא בְּמִקְצָתַהּ.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הִשְׁמִיט בָּהּ הַקּוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד, לֹא יֹאמַר: אֶקְרָא אֶת כּוּלָּהּ וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא אוֹתוֹ פָּסוּק, אֶלָּא קוֹרֵא מֵאוֹתוֹ פָּסוּק וְאֵילָךְ. נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁקָּרְאוּ חֶצְיָהּ, לֹא יֹאמַר: אֶקְרָא חֶצְיָהּ עִם הַצִּבּוּר וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא חֶצְיָהּ, אֶלָּא קוֹרֵא אוֹתָהּ מִתְּחִילָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ.

    מִתְנַמְנֵם יָצָא וְכוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי מִתְנַמְנֵם? אָמַר רַב אָשֵׁי: נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר, דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי וְלָא יָדַע לְאַהְדּוֹרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ מִידְּכַר.

    הָיָה כּוֹתְבָהּ דּוֹרְשָׁהּ וּמַגִּיהָהּ אִם כִּוֵּון לִבּוֹ יָצָא וְכוּ׳. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא מְסַדַּר פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְכָתֵב לַהּ, כִּי כִּוֵּון לִבּוֹ מַאי הָוֵי? עַל פֶּה הוּא! אֶלָּא דְּכָתֵב פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְקָרֵי לֵיהּ,

    וּמִי יָצָא? וְהָאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר כּוּלָּהּ. וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״מֵאִישׁ יְהוּדִי״ — צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כּוּלָּהּ!

    אֶלָּא: דְּמַנְּחָה מְגִילָּה קַמֵּיהּ וְקָרֵי (לַהּ) מִינַּהּ פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְכָתַב לָהּ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לִכְתּוֹב אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. דִּלְמָא דְּאִתְרְמִי לֵיהּ אִתְרְמוֹיֵי.

    גּוּפָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לִכְתּוֹב אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי מֵאִיר שֶׁהָלַךְ לְעַבֵּר שָׁנָה בְּעַסְיָא, וְלֹא הָיָה שָׁם מְגִילָּה וּכְתָבָהּ מִלִּבּוֹ — וּקְרָאָהּ!

    אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁאנֵי רַבִּי מֵאִיר דְּמִיקַּיַּים בֵּיהּ ״וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ״. אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַבִּי יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: מַאי ״וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ״? אָמַר לוֹ: אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״, וַאֲפִילּוּ הָכִי מְיוּשָּׁרִין הֵן אֵצֶל רַבִּי מֵאִיר.

    רַב חִסְדָּא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל דַּהֲוָה כָּתֵב סְפָרִים שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, אֲמַר לֵיהּ: רְאוּיָה כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לִיכָּתֵב עַל פִּיךְ, אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לִכְתּוֹב אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. מִדְּקָאָמַר: כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ רְאוּיָה שֶׁתִּיכָּתֵב עַל פִּיךְ, מִכְּלָל דִּמְיוּשָּׁרִין הֵן אֶצְלוֹ, וְהָא רַבִּי מֵאִיר כָּתַב? שְׁעַת הַדְּחָק שָׁאנֵי.

    אַבָּיֵי שְׁרָא לִדְבֵי בַּר חָבוּ לְמִיכְתַּב תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת נִכְתָּבוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, וְאֵין צְרִיכוֹת שִׂרְטוּט.

    וְהִלְכְתָא: תְּפִלִּין אֵין צְרִיכִין שִׂרְטוּט, מְזוּזוֹת צְרִיכִין שִׂרְטוּט. אִידֵּי וְאִידֵּי נִכְתָּבוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. מַאי טַעְמָא — מִיגְרָס גְּרִיסִין.

    הָיְתָה כְּתוּבָה בְּסַם כּוּ׳. סַם — סַמָּא. סִקְרָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: סְקַרְתָּא שְׁמַהּ. קוֹמוֹס — קוֹמָא.