דף ביאור

מסכת מנחות דף נ׳ עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת מנחות דף נ׳ עמוד ב׳

מסכת מנחות דף נ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־459 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

אבל ציבור יביאוה נדבה שהרי מביאין חובה כיוצא בה פעמים בכל יום:

לא תעלו משמע לרבים קאמר:

לא מיבעיא יחיד על המזבח הפנימי דלא יביא דהא לא אשכחן לה:

מתני' חביתי היינו [מנחת] מחבת כ"ג שמביא בכל יום כדכתיב בצו את אהרן מחציתה בבקר על שם מחבת קרו להו חביתים דכתיב (ויקרא ו׳:י״ד) על מחבת בשמן תעשה:

לא היו באין חצאין שלא יביא חצי עשרון בבקר מביתו וחצי עשרון בערב ואע"פ שקריבה לחצאין כדכתיב מחציתה בבקר מחציתה משמע מחציתה של שלימה (מחצה משלמה) מחצה מתוך שלם הוא מביא שמביא עשרון שלם וחוצהו:

ומינו אחר תחתיו קודם תמיד של בין הערבים:

לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של ראשון גרס:

גמ' ת"ל ומחציתה מריבוייא דוי"ו משמע אפי' כהן העומד בין הערבים אע"ג דאיכא חציו עשרון דראשון:

ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Menachot 50b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

תלמוד לומר [כו'] ככל אשר צויתיך יעשו תימה למה לי קרא דלא תעלו עליו קטרת זרה ותיפוק ליה מהכא ואומר רבי דה"א דצבור הוא דמפקדי שלא ישנו אבל יחיד כעין צבור מביא ותימה דא"כ לא תעלו בלשון רבים למה לי דמיניה דרשינן לעיל צבור ויחיד מקטרת זרה וי"ל [דהוי אמינא צבור שרי לגבי קטרת נדבה על מזבח הפנימי והוי] שפיר בכלל כאשר צויתיך כיון דמייתו חובה (או) מייתו נדבה ונראה דלא מהדר אלא אקטרת סמים דשייך למזבח הקטרת בההיא פרשתא אבל אמאי דלא כתיב קודם לא מהדר [וה"א דעל מזבח החיצון מביא]:

ומחצה אבד קשיא לר' אלעזר דאמר (לעיל מנחות דף ח.) קדוש לחצאין ומחציתה דאמר קרא מחצה משלם (להבאה) הוא וא"כ אמאי אבד דהא אכתי לא איקדיש קדושת הגוף וא"כ בר פדיון הוא ואע"ג דמשמע במסכת שקלים (דף ד.) אבודין מליקרב מ"מ מה בין זה לסולת אחר כיון דנפדה מיהו מש"ה קרי ליה אבד:

אפי' פיגול טעון עיבור צורה דיליף עון עון מנותר אף לענין הא מדהתם איכא [עיבור] צורה הכא ה"נ כדדרשינן פרק קמא (דפסחים דף ג.) ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נו:) ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה:

תעשה אפילו בשבת תעשה אפילו בטומאה הא דמפקינן הכא מחד קרא שבת וטומאה היינו משום דגלי רחמנא גבי פסח דדרשינן מבמועדו אפילו בשבת ואיצטריך קרא אחרינא גבי טומאה איש נדחה ואין צבור נדחין ונראה דהי מינייהו מפקת דשקולין הם ולא דמו לפסח:

Tosafot on Menachot 50b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

רשב"א

נטמא או אבד ת"ל מחציתה בערב מחצה משלם הוא מביא ולא שיביא חצי עשרון מביתו, וא"ת והא אפיקתיה, י"ל דמשלם בכל גווני משמע בין שלא יביא בתחלה חצאין בין אם הביא ואבד חציו שלא יביא חצי אחר ובכל גווני דריש להו בברייתא והוו לא זו אף זו לא זו שלא יביא חצאין בתחלה אלא אפי' הביא שלם ואבד חציו לא יביא חצי אחר, אלא יביא שלם ויקח חציו:

ומינו אחר תחתיו, קודם תמיד של בין הערבים ת"ל ומחציתה, פי' מרבוייא דו"ו משמע אפי' כהן העומד בין הערבים ואע"ג דאיכא חצי עשרון דראשון, ל"ה. אין להקשות למה הוצרך ליתורא דוי"ו אלא משום דאמרי' דצריך להביא מחצה משלם ולא שיביא מחצה, י"ל משום דהוה אמינא דמאי דקאמר קרא דלא יביא חצאין היינו דוקא מחצה בבקר כדכתיב מחציתה בבקר ומחציתה בערב שצריך שיביאנה בבקר שלימה ואח"כ יחצנה אבל היכא דהביא שלימה בבקר ואבד חציו בין הערבים אימא דבכה"ג לא איירי קרא דלא יביא חציה מאחר דלא שייך ביה לומר מחציתה בבקר קמ"ל דאפ"ה לא יביא מחציתה, ואי אשמועינן באבד ונטמא אפ"ה ה"א דוקא בכה"ג לא יביא מחציתה מפני שאותו ליכא להביא מחצה שהוטל עליו להביאה שלימה בבקר שהרי היה כ"ג בבקר, אבל מי שנתמנה בין הערבים ולא הוטל עליו להביא בבקר אימא דיכול להביא מחצה בין הערבים קמ"ל דאפ"ה דלא דנהי דקרא לא מיירי כ"א במי שהיה כהן גדול בבקר אפ"ה מיתורא דוי"ו דומחיצתה אתא לרבויי אפי' נמי היכא דלא שייך ביה להביאה שלימה באותו יום ואינו ראוי להביא כי אם מחצה דאפ"ה צריך שיביא מחציתה של שלימה:

ר' יוסי אומר תאפינה רבה, פי' אפיות הרבה אופה ומטגנה ואופה אית ליה נא, פי' ומ"ה אופה אחר טיגון, ואית ליה נאה משו' הכי אופה תחלה, ל"ה: וקשיא למה צריך לטעם דאית ליה נא ואית ליה נאה והלא כבר פי' ממשמעות תופיני אפיות הרבה. וי"ל דאע"ג דתופיני משמע אפיות הרבה מ"מ לא הוה ידעי' מתי יעשו אותן האפיות או שמא יעשו שניהם קודם טיגון או לאחר טיגון ור"ל דתופיני דמשמע אפיות הרבה גלי דיהיה בו ב' משמעיות נאה ונא ושאחת תעשה קודם טיגון הילכך אצטרי' לתרי טעמי דאי מתופיני דמשמע הרבה אפיות לא הוה ידעינן מתי יעשו הילכך אצטרי' לטעם דדריש נא ונאה, וגם מטעם דדריש נא ונאה בלא טעם דתופיני משמע אפיות הרבה לא הוה סגי משום דאי לאו טעמא דתופיני משמע אפיות הרבה לא הוה דרשינן נא ונאה כי אם חדא מנייהו נא או נאה, אבל משום דמשמע (נא ונאה) תופיני אפיות הרבה אמרי' דר"ל נא ונאה:

עריכתן פי' תיקון החלות אשטנדר"א בלעז בפנים, בעזרה דתנור של מתכת היה בעזרה, (ל"ה), ולישה ועריכה אע"ג דקודם מתן שמן והאי תנא סבר דמדת יבש לא נתקדשה מדלא מצריך לישת שאר מנחות בפנים מ"מ האי בעיא פנים דקסבר חצי עשרון שבו היה חולק חביתי כה"ג נמשח, והאי דלא משחו עשרון השלם מפני שכל אדם מודד בו מנחתו ופעם שמוציאו לחוץ אבל זה אינו מסור אלא לכהנים, ל"ה. ר"ל מוציאו לחוץ ומודד בו שהרי מפני יציאת הכלי לחוץ אין קפידא שהרי הכלי אינו נפסל ביציאת חוץ אלא מה שימדדו בו בחוץ יפסל מאחר שהכלי נמשח מקדש הנכנס בתוכו בחוץ והרי כאלו יצא חוץ מקודש דנפסל ביוצא דמה לי מקודש בפנים ויצא חוץ ונפסל מה לי מתקדש בחוץ כמו כן נפסל ולכך לא היו מושחין כלי שמודדין בהם המנחות כדי שלא יפסלו כשמוציאין אותן בחוץ אלא חולין הוו ואינם נפסלין ביוצא ולכך היה לישתן בחוץ לפי שלא נתקדשו ליפסל ביוצא ושימדדו בו בין בפנים בין בחוץ היו יכולין להוציאו מבחוץ וללוש אותו בחוץ (לולא שנפסלו) שאינם נפסלים ביוצא, אבל זה אינו מסור אלא לכהנים, ור"ל דאין מודדין בו אלא מבפנים ואעפ"י שהיה כהן גדול מביא אותה שלימה מתוך ביתו היה מביאה ואין מוציאין אותה לחוץ ליפסל (עד שימדדו בו בחוץ) ביוצא אלא הכהן גדול שהיה מביאה שלם מביתו היה מביאה בכלי שלא נתקדש כדי שלא תפסל. המנחה שבו ביוצא וכשחלקה בזה שנמשך אינו יכול להוציאה עוד לחוץ שהרי תפסל ביוצא מאחר שהיתה בכלי שנתקדש שלכך אופה בפנים: וא"ת מפני מה קדשוהו יותר מכלי שאר מנחות שלא קדשוהו כמו כן לא יקדשוהו ותאפה גם בחוץ, הרי ז"א דלפי שכל זמן שיכולין לקדשן יש להן לקדשן הילכך בזה שהיה מסור לכהנים שנזהרין שלא יצא לחוץ היו יכולין לקדשו אבל בכלי שנמסר לכל אדם ואין יכולין ליזהר שלא יוציאו לחוץ לא קדשוהו: גם נוכל לומר דאם היו מודדין בכלי שנתקדש בחוץ דלא תפסל ביוצא שאינו נקרא יוצא, ולכך כ"ג מביא מתוך ביתו בכלי מקודש דאין פסול יוצא אלא למי שנתקדש בפנים ויצא לחוץ אבל מי שנתקדש בחוץ אין בו פסול יוצא, אלא מה שפירש"י לפעמים היו מוציאין אותה לחוץ דלאחר שנתנה בכלי הי' מוציאין אותה לחוץ ולא היו זהירין בה והרי גם נתקדשה בכלי במקדש ותפסל ביוצא כשיוציאנה לחוץ אבל בזה שחלקו החביתין זהירין שלא יוציאוהו לחוץ, וכן נראה מדעת תוס':

Rashba on Menachot 50b · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

אֲבָל צִבּוּר יְהֵא מֵבִיא, שֶׁמֵּבִיא חוֹבָה כְּיוֹצֵא בָּהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תַעֲלוּ״.

קטע 2

יָכוֹל לֹא יַעֲלוּ עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, אֲבָל יַעֲלוּ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ״ – אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן.

קטע 3

אָמַר רַב פָּפָּא: לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר, לָא מִיבַּעְיָא צִיבּוּר עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, דְּלָא אַשְׁכְּחַן, וְלָא מִיבַּעְיָא יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, דְּלָא אַשְׁכְּחַן, אֶלָּא אֲפִילּוּ יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, דְּאַשְׁכְּחַן בִּנְשִׂיאִים – הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

קטע 4

מַתְנִי׳ חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָּאִין חֲצָאִין, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, מַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

קטע 5

כֹּהֵן שֶׁמֵּבִיא מֶחֱצָה שַׁחֲרִית, וָמֵת, וּמִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו – לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ וַחֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם (מֶחֱצָה) וְחוֹצֵהוּ, מַקְרִיב מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין.

קטע 6

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ נֶאֱמַר ״מִנְחָה מַחֲצִית״, הָיִיתִי אוֹמֵר מֵבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ שַׁחֲרִית וּמַקְרִיב, חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וּמַקְרִיב.

קטע 7

תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מַקְרִיב, הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

קטע 8

נִטְמָא מֶחֱצָה שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, אוֹ שֶׁאָבַד, יָכוֹל יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וְיַקְרִיב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא.

קטע 9

הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם [מִבֵּיתוֹ], וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין.

קטע 10

כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה שַׁחֲרִית וָמֵת, וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, יָכוֹל יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ, אוֹ חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא וּמַקְרִיב.

קטע 11

הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין.

קטע 12

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: מֶחֱצָה רִאשׁוֹן וּמֶחֱצָה שֵׁנִי – תְּעוּבַּר צוּרָתָן, וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

קטע 13

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: בִּשְׁלָמָא רִאשׁוֹן אִיחֲזִי לְהַקְרָבָה, אֶלָּא שֵׁנִי לְמָה לֵיהּ עִיבּוּר צוּרָה? מֵעִיקָּרָא לְאִיבּוּד קָא אָתֵי.

קטע 14

דַּאֲמַר לָךְ, מַנִּי? תַּנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הוּא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל טָעוּן עִיבּוּר צוּרָה.

קטע 15

רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כֵּיוָן דִּבְעִידָּנָא (דְּפָלְגִי בְּהוּ) [דְּפַלְגִינְהוּ], אִי בָּעֵי הַאי מַקְרֵיב, וְאִי בָּעֵי הַאי מַקְרֵיב – מִיחְזָא חֲזוּ.

קטע 16

אִיתְּמַר: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתָן? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹפָהּ, וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנָהּ. רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְטַגְּנָהּ, וְאַחַר כָּךְ אוֹפָהּ.

קטע 17

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָאָה. רַבִּי אַסִּי אָמַר: כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָא.

קטע 18

כְּתַנָּאֵי: ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָא. רַבִּי אוֹמֵר: תֹּאפֶינָּה נָאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תֹּאפֶינָּה רַבָּה. אִית לֵיהּ נָא, וְאִית לֵיהּ נָאָה.

קטע 19

תְּנַן הָתָם: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

קטע 20

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא: ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָאָה, וְאִי אָפֵי לַהּ מֵאֶתְמוֹל – אִינַּשְׁפָה לַהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אֵימָא דְּכָבֵישׁ לֵיהּ בְּיַרְקָא!

קטע 21

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״תֵּעָשֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״תֵּעָשֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה.

קטע 22

אַבָּיֵי אָמַר: אָמַר קְרָא ״סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״,

מסכת מנחות דף נ׳ עמוד ב׳

מסכת מנחות דף נ׳ עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור