רבי מאיר אומר מטמא את הקדש — דהוא שני ומשוי לקדש שלישי:
וחכ"א כשם שפוסל כו' — אבל טמויי לא מטמא והיינו כמתניתין:
אמר רבא לאבא שאול — נמי דאמר תחלה לקדש דקעביד לקדש שני מיתרצא נמי מתני' דודאי טבול יום מדאורייתא פוסל ואינו מטמא ורבנן עשו מעלה בקדשים דהוה טבול יום תחלה לקדש דהוי כי אוכל ראשון ועושה שני ומתני' בדאורייתא קתני דאינו אלא פוסל:
לר"מ — נמי מיתרצא מתני' דהאי דקאמר מטמא את הקדש דעביד ליה שלישי ופוסל את התרומה מדרבנן אבל מדאורייתא אינו אלא פוסל מאחר שטבל:
ורבנן — דאמרי כשם שפוסל וכו' ולא אמרי דמטמא קסברי כיון דטבל קלשא ליה טומאה דפסול משוי ולא טמא:
הא איסורא איכא — כלומר איסור אכילה:
ואמאי הא ממונא דכהנים הוא — מאחר שהוזה דמה שהותרה להם באכילה:
א"ר חנינא ליוצא — כלומר שיצא דהתם איכא איסור אכילה ורבי עקיבא הוא דאמר זריקה מועלת ליוצא לאפוקיה מידי מעילה או לשריפה כדאמרינן לעיל אבל לאו בת אכילה היא כדאמרינן בסוף פירקין אבל לאכילה לא מרצה הא הזאה נהי דמהניא לאפוקיה מידי מעילה אבל להתיר היוצא באכילה לא מהניא והיינו דקא דייק אבל איסורא איכא דלאו בת אכילה היא:
אמר רב הונא אמר רב מיצוי דחטאת העוף — דכתיב והנשאר בדם ימצה לאחר הזאה ימצה:
אינו מעכב — דכיון דהוזה אע"פ שלא מיצה נעשית מצותו ויצא מידי מעילה וחייבין עליו משום נותר וטמא ויצא נמי ידי חובתו דאינו מעכב הכפרה:
דתני רב הוזה דמה — דמדקתני במתניתין גבי חטאת העוף הוזה דמה ולא קתני מיצה דמה אלמא ס"ל לתנא דמתני' דהזאה עיקר ומיצוי לא מעכב:
ורב אדא בר אהבה אמר משמיה דרב מיצוי מעכב — דלא יצא ידי חובתו ולא נתכפר ולא הוקבע החטאת בפיגול ונותר וטמא אע"פ שהוזה עד דעביד מיצוי:
ותני רב מיצה דמה — במתני' גבי חטאת העוף מיצה דמה ולא קתני הוזה דמה דס"ל דמיצוי נמי עיקר מצוה הויא ומעכב:
בשלמא לרב אדא היינו דכתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח וגו' — דההוא דנשאר אחר הזאה דהיינו מיצוי איקרי חטאת אלמא דשיריים דהיינו מיצוי מעכב:
אלא לרב הונא — דאמר מיצוי לא מעכב מאי והנשאר כיון דלא מעכב ל"ל דכתיב והנשאר:
להכי כתיב והנשאר לכדתנא דבי רבי ישמעאל שאם נשאר — כלומר אם נשאר מן הדם מצוה לעשות מיצוי אבל אם לא נשאר לא מעכב דמיצוי אינו מעכב:
ומאי חטאת היא — לאו כדקא בעית למימר דאוהנשאר ימצה קאי דליהוי משמע דבשיריים דהיינו מיצוי הוי עיקר חטאת דמיצוי מעכב:
אלא ארישיה דקרא קאי — אוהזה מדם החטאת באצבעו חטאת היא לומר דהזאה מעכבת ולא מיצוי:
ה"נ שאם ניתותר — שכשקמץ את המנחה אם ניתותר דאיכא שיריים למצוה שפיר ואם לא ניתותר שאם חסרו שיריים בין קמיצה להקטרה לית לן בה:
וכי תימא הכי נמי — דשיריים לא מעכבי והתניא מסלתה ומשמנה דמצי למיכתב קרא מסלת ומשמן מאי מסלתה ומשמנה שיהא כל סלתה ושמנה קיים ואפילו שיריים דהכי משמע מסלתה מן הסלת שהיה בשעת קמיצה שהיה כולו אלמא דחסרון שיריים מעכבי (גבי שיריים נמי אמרינן דחסרון שיריים מעכב) והיכי אמרינן שאם לא ניתותר לא מעכב:
