Deuteronomy Chapter 3

ונפן ונעל AND WE TURNED AND WENT UP — every journey towards the north (from the wilderness towards Canaan) is “uphill”.

אל תירא אתו DO NOT FEAR HIM — In the case of Sihon, however, it did not feel it necessary to state, “Do not fear him״!? But in the case of Og Moses feared lest the merit that he (Og) had been of service to Abraham might avail him, as it is said, (Genesis 14:13: see Rashi thereon), "And the fugitive came", and that was Og (Genesis Rabbah 42:8; see Rashi on Numbers 21:34).

חבל ארגב [ALL] THE LINE OF ARGOB — We render this in the Targum by בית פלך טרכונא Now I have seen that the Jerusalem Targum of the Scroll of Esther terms a palace טרכונין. I learn from this that חבל ארגב signifies “the province of the Royal Palace”, denoting that the province is called after its name (after the name of the palace). Similarly, also the term ארגוב found in the Book of Kings (2 15:25) where the meaning is that Pekah the son of Remaliah slew Pekahia the son of Menahem near the king’s palace (את ארגוב), I learn that thus (after the palace) was the province named.

מערי הפרזי [BESIDES] UNWALLED CITIES — unconfined and open, i.e. without a wall. Similar is, (Zechariah 2:8) “As open spaces (פרזות) shall Jerusalem be inhabited”.

החרם — This has a present frequentative meaning: going on and destroying (see Rashi on Numbers 25:17).

מיד means, FROM THE CONTROL OF.

צידנים יקראו לחרמון וגו׳ THE SIDONIANS CALL HERMON SIRION — But in another passage it states, (Deuteronomy 4:48) “Even unto Mount Sion which is Hermon”. So you see it had four names. And why had they all to be written in Scripture? To tell the praise of the land of Israel: that there were four kingdoms (kings) priding themselves in this — one saying, "After me shall it be named", and another saying, "After me shall it be named" (Sifrei Devarim 37:10; cf. Chullin 60b).

שניר SHENIR — This signifies "snow" in the German language (Schnee) and in the Canaanite (Slav) language (Snih).

מיתר הרפאים [ONLY OG … REMAINED] OF THE REST OF THE REPHAIM whom Amraphel and his allies slew in Ashteroth-Karnaim (Genesis 14:5), and he (Og) escaped from the battle, as it is said, (Genesis 14:13) "And the fugitive came", and that was Og (Genesis Rabbah 42:8; cf. Rashi on Genesis 14.13.1).

באמת איש AFTER THE CUBIT OF A MAN — i.e. after the cubit of Og.

ואת הארץ הזאת AND THIS LAND mentioned above (v — 8), "from the brook of Arnon to Mount Hermon", ירשנו בעת ההוא WE POSSESSED AT THAT TIME.

מערער אשר על נחל ארנן FROM AROER, WHICH IS BY THE BROOK ARNON — this must not be connected with the first part of this verse (defining הארץ הזאת) but with its conclusion — with נתתי לראבני ולגדי I GAVE TO THE REUBENITES AND TO THE GADITES; however, as respects possession (taking by conquest) that was "[from the brook of Arnon] to Mount Hermon" (v. 8).

ההוא יקרא ארץ רפאים IT IS THAT WHICH IS CALLED THE LAND OF REPHAIM — it is that which I gave to Abraham (cf. Rashi on 2:20).

תוך הנחל וגבול THE MIDST OF THE BROOK AND THE TERRITORY, i.e., all the brook and in addition, land on its opposite bank. The words therefore are as much as to say, עד "unto” the Brook of Arnon, ועד "and” that which is mentioned as being "unto” (i.e. the Brook itself) is included (by the words תוך הנחל), and even more than this (namely, the גבול, land on the other side of the brook).

מכנרת FROM CHINNERETH — This is on the western side of Jordan. The inheritance of the children of Gad was in the east side of the Jordan, and there fell as their lot the width of the Jordan, adjoining their territory, and in addition, land on its opposite bank up to Chinnereth. This is the meaning of what is said here, "And the Jordan and the territory thereof”, i.e. the Jordan and some land on its opposite bank.

ואצו אתכם AND I COMMANDED YOU — He now addresses himself to the sons of Reuben and the sons of Gad.

לפני אחיכם [YE SHALL PASS OVER EQUIPPED] BEFORE YOUR BRETHREN — they used to go in front of the other Israelites into battle because they were mighty men, and the enemy fell before them, as it is said of Gad, (Deuteronomy 33:20) "He tears the arm together with the crown” (cf. Rashi on Numbers 32:17).

ואתחנן — All forms of the verb חנן signify an ex gratia gift. Although the righteous might make a claim to reward depend Upon their good deeds, yet they solicit from the Omnipresent only an ex gratia gift. [Because He had said to him, (Exodus 33:19) “I will show grace (וחנתי) unto him to whom I will show grace”, he (Moses) when referring to his entreaty of God uses the expression (lit., spoke to Him) "I implored grace (ואתחנן)” (Midrash Tanchuma 5:2:3] — Another explanation is that the idea of an ex gratia gift is not to be stressed; but this is merely one of the ten terms by which prayer is described, as are enumerated in Sifrei Devarim 26:7.

בעת ההוא [I IMPLORED GRACE OF GOD] AT THAT TIME — After I had subdued the land of Sihon and Og I thought that perhaps the vow that I should not enter the land was annulled, since this was part of the land of Canaan (cf. Sifrei Devarim 26:8 and Rashi on Numbers 27:12).

לאמר TO SAY (i.e — that God should say) — This is one of the three occasions where Moses spoke before the Omnipresent: I will not let You go until You tell me whether You will fulfill my request or not (Sifrei Devarim 26:9; cf. Rashi on Numbers 12:13).

אדני אלהים O LORD, GOD — O Thou Who art. merciful (ה׳) in judgment (אלהים) (cf. Sifrei Devarim 26:10).

אתה החלות להראות את עבדך THOU DIDST BEGIN TO SHOW THY SERVANT an opening to stand and offer prayer, although the decree has been enacted; he said to Him: I learned to do so from Thee, for Thou didst say to me, (Exodus 32:10; cf. Rashi thereon) "And now, leave Me alone”. Was I, then, holding Thee? But Thou didst say this to open the door and to show that it depended upon me to pray for them. Just so do I think to act now (Sifrei Devarim 27:2).

את גדלך [TO SHOW] THY GREATNESS — This means Thy attribute of goodness. Similarly it states, (Numbers 14:17, 18) "And now, I beseech Thee, let the strength of my Lord be great, [according as thou hast spoken, saying: The Lord is long-suffering and of much mercy, etc."].

ואת ידך AND THY [STRONG] HAND — This refers to Thy right hand which is extended to all who enter the world (all human beings) [to receive them in penitence] (Sifrei Bamidbar 134:5).

החזקה [THY] STRONG [HAND] — I speak of it as Thy strong hand, because by showing mercy Thou forcibly (בחזקה) subduest the attribute of strict justice (Sifrei Bamidbar 134:5).

אשר מי אל וגו׳ FOR WHAT GOD IS THERE [… WHO CAN DO ACCORDING TO THY WORKS] — Thou art unlike a mortal king who has counsellors and assessors who would prevent him when he wishes to show kindness and to forgo, what is due to him: Thou, however, — there is none who can prevent Thee if Thou pardonest me and dost annul Thy decree (Sifrei Devarim 27:6). But according to its plain sense it means: "Thou hast begun to show Thy servant the war with Sihon and Og, as it is written, (Deuteronomy 2:31) “Behold I have begun to give [Sihon and his land] before thee"; let me behold also the war with the thirty-one kings of Canaan.

אעברה נא LET ME PASS OVER, I PRAY THEE — The term נא is a term of request (it does not here signify "now").

ההר הטוב הזה THAT GOODLY MOUNTAIN, i.e — Jerusalem (that was situated on hills) (Sifrei Bamidbar 134:5).

והלבנן AND LEBANON — this is a term for the Temple (Siphre).

ויתעבר ה׳ This means, GOD WAS FILLED WITH WRATH (Sifrei Bamidbar 135).

למענכם ON ACCOUNT OF YOU — You caused this for me (that God was wroth with me); similarly it states, (Psalms 106:32) “And they provoked Him at the waters of Meriba, and He did evil to Moses on their account".

רב לך LET IT SUFFICE THEE (i.e — pray no more), so that people should not say, “How harsh is the Master, and how obstinate and importunate is the disciple" (Sotah 13b). Another explanation of רב לך (lit., there is much for you) — more than this is reserved for you; much is the goodness that is stored up for thee (Sifrei Bamidbar 135).

וראה בעיניך [LIFT UP THINE EYES …] AND SEE IT WITH THINE EYES — Thou didst request of Me, (v. 25) “Let me see the good land”; I will let thee see the whole of it (not the good territory alone), as it is said, (Deuteronomy 34:1) “And the Lord showed him all the land״ (cf. Sifrei Bamidbar 135).

וצו את יהושע AND GIVE JOSHUA CHARGE regarding the cumbrance, the burdens and strifes that he will have to bear (cf. Deuteronomy 1:12).

וחזקהו ואמצהו AND STRENGTHEN HIM AND MAKE HIM FIRM through thy words, so that he may not become faint-hearted, saying, “Just as my master was punished on account of them, so eventually will I be punished on account of them and not enter the land. I promise him “that he shall pass over [before this people] and he shall cause [them] to inherit [the land]”” (cf. Sifrei Devarim 29:9).

כי הוא יעבר (this may mean — if he passes) — If he will pass before them, they will possess the land, and if not, they will not possess it. So, indeed, you find that when he sent some of the people against Ai and he remained in the camp, “the men of Ai smote of them [thirtysix men]” (Joshua 7:5). And when he fell on his face, He said to him, קם לך: the verb is written קם (without ו, so that it may be read קָם) i.e. “It is thou who standest in thy place and sendest My children to war, who hast brought about this defeat. Why is it that thou fallest on thy face? Did I not thus tell thy master, Moses: If he will pass, they will pass on, but if not, they will not pass on? (Sifrei Devarim 29:9).

ונשב בגיא וגו׳ SO WE ABODE IN THE VALLEY [OVER AGAINST BETH PEOR], — and ye associated yourselves with idol-worship, yet, however, ועתה ישראל שמע אל החקים NOW, O ISRAEL, HEARKEN TO THE STATUTES and everything will be forgiven thee. But I — I was not privileged that it was forgiven me (Sifrei Devarim 30:2).

ויאמר ה' אלי אל תירא אותו, כי אצל סיחון הקדים ה' לאמר להם שיתגרו בו מלחמה ושינצחוהו, ומה שיצא לקראתם היה ע"י ששלחו מלאכים שנית כנ"ל, אבל בעוג לא בא תחלה שום דבור שילחמו אתו והוא בא לקראתם למלתמה פתאום, לכן א"ל ה' אל תירא אותו שזה נעשה מאתי שאמצתי את לבבו שעי"כ בידך נתתי אותו וכו ' ועשית לו כאשר עשית לסיחון שע"י שיצא מעריו הבצורות תכבוש את הערים בנקל כנ"ל:

ויתן, ר"ל וכן היה שע"י שנתן ה' אותו בידנו ונפלו גבוריו בשדה עי"כ ונלכד את כל עריו בעת ההוא ר"ל תיכף, ולא הוצרכנו לצור על מבצריו ימים רבים כנ"ל אצל סיחון, והגם שהיו ערים מרובים ששים עיר והגם שהיו ערים בצורות :

ונקח בעת ההוא, ר"ל שהגם שישראל הוזהרו שלא לכבוש ח"ל קודם לא"י, ואמר בספרי (פ' עקב) שלכן אין לארצות סוריא שכבש דוד דין א"י מפני שכבשם קודם שנכבשה כל א"י, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' תרומות), בכ"ז לקחנו בעת ההיא דוקא הגם שהיה קודם כבוש א"י את הארץ מיד שני מלכי האמורי להיות לה קדושת א"י כי היה עפ"י הדבור, ובאר שהיה מנחל ארנון עד הר חרמון שנכלל בזה כל ערי המישור וכל הגלעד וזה היה משל סיחון, וכל הבשן עד סלכה היו ערי ממלכת עוג, ומ"ש צידנים יקראו לחרמון שרין, ר"ל שהר חרמון נחלק לשני חלקים [א'] נקרא שריון וא' נקרא שניר וצידונים היו חושבים ששריון הוא העיקר והאמורי היו חושבים ששניר הוא העיקר וכן תראה שאמר מראש שניר וחרמון שזה למי שסובר שסתם חרמון הוא שריון, ועז"א על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים שהיו שני חרמון ומשמיענו שמ"ש עד הר חרמון היינו שני חלקי ההר בין הנקרא שריון בין חלק הנקרא שניר:

כי רק, ר"ל שגם ארץ עוג היה מוכן מראשית לפני ב"י, שהארץ הזאת ישבו בה רפאים ובא כדרלעומר והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ולא נשאר מן הרפאים רק עוג לבדו, ובעת הכריתו את הרפאים ברחו אבותיו של עוג לרבת בני עמון ושם נולד עוג, ובהיותו קטן מוטל בעריסה לא יכלו להניחו בעריסה של עץ שהיה שובר אותה בכחו ועשו לו ערש ברזל, ובקטנותו היה גדול כ"כ עד שהערש היה תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, ולא תאמר שהיה אמה לפי מדת הטפחים של קטן כי היה באמת איש גדול, עד שכשהיה קטן מוטל בעריסה היה גדלו ט' אמות ומזה תשער גדלו כשהגדיל:

ואת הארץ, אחר שאמר ונקח את הארץ היינו שלקחוהו שיהיה בקדושת א"י יספר איך שירשו את הארץ היינו שחילקו אותה לשני המטות וחצי, כי ירושת א"י וחלוקתה היה צריך להיות ע"י אבות המטות ואו"ת אבל חלוקה זו נעשה ע"י משה לבדו ונעשה תיכף ולא המתינו עד עת שיחלקו כל השבטים שעז"א ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא ר"ל תיכף, ואמר כי מערוער וגו' נתתי לראובני ולגדי ר"ל משה בעצמו נתן בלא צירוף אבות המטות:

ויתר הגלעד וגו' נתתי ג"כ אני בעצמי, עתה באר הטעם למה עשה החלוקה באופן זה, אומר הטעם שנתן ליאיר בן מנשה חלק גדול שהוא כל חבל ארגוב הוא מפני שכל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים ששם ישבו גבורים גדולים:

ויאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב וכבשו בעצמו ויקרא אותם על שמו ולכן זכה בהם מצד שכבשם בגבורתו:

ולמכיר, וכן מטעם זה נתתי למכיר את הנלעד שבניו כבשוה כמ"ש בסוף פ' מטות וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה:

ולראובני ולגדי, אולם לשבט ראובן וגד נתתי מן הגלעד וכו' ג"כ שלא עפ"י או"ת וגורל אף שהם לא כבשו ביחוד, וזה מפני הטעם שכבר נכתב בפ' מטות שהם בקשו את הארץ הזאת ע"י שהיא ארץ מקנה, ובדברים האלה נתבאר מה שתמהו המפ' למה נתן לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, והם לא בקשו ארץ מקנה, רק ראובן וגד בקשו ולמה צרף אליהם חצי שבט מנשה? על כן באר פה מפני שהם כבשו שם וע"כ נשאר בידם לנחלה:

ואצו אתכם בעת ההוא, הנה בפרשת מטות אמרו בני ראובן ובני גד ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם לא נשוב אל בתינו עד התנחל ב"י איש נחלתו, דהיינו עד אחר כבוש וחילוק, ומשה אמר להם אם תחלצו לפני ה' למלחמה וכו' ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו דהיינו עד אחר כבוש לבד וא"צ להמתין על החלוק, וכן אמר שם (פכ"ט) אם יעברו כל חלוץ למלחמה לפני ה', ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד דהיינו תיכף אחר כבוש, ופה התנה עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ ושבתם איש לירושתו שהוא עד אחר חלוק, ותבין זה עפ"י מה שבארתי שם באורך שזה היה תלוי אם יעברו לפני ה' או אם יעברו לפני ב"י, שלפני ה' מציין מלחמה נסיית שה' יהיה הכובש, ולפני בני ישראל מציין מלחמה טבעית שבני ישראל הם הלוחמים בכחם, שאם תהיה המלחמה לפני ה' בדרך נסיי אז יוכלו לשוב תכף אחר הכבוש אחר שה' הוא הלוחם והכובש כ"ש שלא ייראו מאויב אחר הכבוש, אבל אם תהיה המלחמה לפני ב"י מלחמה טבעיית יש סכנה גם אחר הכבוש בעוד לא חלקו והחזיקו כ"א בנחלתו יהיו צריכים להיות שם עד אחר החלוק, וע"כ בני ראובן וגד שתפסו הלשון נחלץ חושים לפני ב"י אמרו שישארו שם עד אחר החלוק, ומשה שתפט שיחלצו למלחמה לפני ה' דהיינו מלחמה נסיית, אמר להם שא"צ להתעכב רק אחר כבוש לא עד אחר חלוק, אמנם לבסוף ראה משה והבין שהמלחמה תהיה בדרך טבעיי, שכן היה מלחמת יהושע שהיה מעורב עם תכסיסי מלחמה ולא נכבשו כל הז' אומות כי היה המלחמה קרוב לטבע שלכן אמר פה חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל [ולא אמר לפני ה'] ע"כ צוה להם שישארו עד אחר חלוק, [וכן א"ל יהושע כמש"פ

ואת יהושוע צויתי, הנה מה ששלחו מלאכים אל מלך אדום ומואב שבודאי עשו זה עפ"י הדבור אף שידע ה' שלא יניחום לעבור דרך ארצם זה היה כדי שעי"כ יקשה סיחון את לבבו ויחשב שאם לא עמדו נגד מלך אדום ומואב שהיו חלשים ממנו כ"ש שלא יעמדו נגדו ועי"כ יצא להלחם אתם וז"ש (ב' למ"ד) כי הקשה ה' את רוחו, אכן מה שסבב ה' שסיחון ועוג ילחמו בישראל, הגם שארצם לא היה מוכן לישראל ממתנת אבותיהם, זה היה כדי שעי"כ תפול אימה ופחד על הכנענים ועי"כ גרגשי פנה והלך לו מא"י וכמ"ש יהושע (כד) ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו וגו' ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך, שפי' מה שכבשת שני מלכי האמורי זה היה הצרעה שגרשה אותם מלפניך, כמ"ש בפי' שם, וז"ש עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות ר"ל שזה עשה מטעם זה להודיע שכן יעשה לכלם ועי"כ תפול עליהם אימתה ופחד:

לא, וע"כ לא תיראום כי באשר מלחמת יהושע היתה קרובה אל הטבע א"ל שבכ"ז לא יירא כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם כמו שעזר לכם במלתמת סיחון ועוג הגם שהיה בדרך מלחמה, וצווי זה שצוהו בעת ההיא דוקא הוא הקדמה למה שיאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא, כמו שיתבאר:

ואתחנן אל ה' בעת ההוא, כבר פי' הרי"א שמפני שבגזרת מי מריבה אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, ולא אמר לכן לא תבא אל הארץ, חשב משה שלא נגזר עליו שלא יבא שמה הוא בעצמו רק שלא יביא את הקהל היינו שהוא לא יהיה השר והמנהיג אותם רק ינהיגם איש אחר, וע"כ אחר מלחמת סיחון מסר מינוי ההנהגה ליהושע כמ"ש ואת יהושוע צויתי עיניך הרואות וכו' כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר, ואחר זה התחנן אל ה' לאמר אעברה נא ר"ל שלא אעביר את העם כשר ומנהיג רק אעברה כהדיוט לראות את הארץ שע"ז לא נגזר עליו, ולכן אמר בעת ההוא ר"ל בעת שמסרתי ההנהגה ליהושע:

ה' אלהים אתה החלות, כי א' מן הטעמים שסלק ההנהגה ממשה שלא יביא את העם הוא מפני שאם היה משה מכניס לארץ היה הנהגתם וכבושם את הארץ הכל בנסים גלוים למעלה מן הטבע לגמרי, וע"י חטא מי מריבה שלא האמינו בה' לא היו העם ראוים להנהגה מעולה כזו רק להנהגת נסים נסתרים וכבוש טבעי שזה היה ע"י יהושע, ולבל ישיב לו ה' שאם יכנס הוא עמם אל הארץ אף שיכנס כהדיוט א"א להנהגה טבעיית בעוד משה חי, ועז"א שגם בחייו נהג ה' עמהם בשני מיני הנהגות שלפעמים נהג בנסים גלוים שאין להם קשר כלל עם מסבות הטבע, כמו קריעת י"ס והורדת המן וכדומה, ולפעמים נהג בענין קרוב אל הטבע כמו מלחמת עמלק ומלחמת סיחון שהיה בדרך מלחמה, וא"כ יצויר הנהגה כזאת גם בעוד משה חי בפרט כשתהיה ההנהגה ע"י יהושע, וז"ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך היינו ההנהגה שאתה מנהיג עפ"י דרכי הטבע שמצד זה נקרא גדול, מפני שהוא המנהיג כל הסבות המסובבים ושלשלת הטבע מראש ועד סוף, ואת ידך החזקה הוא הוא ההנהגה הנסיית שבו משדד שטבע בידו החזקה כמ"ש תעוז ידך תרום ימינך כמש"ש, ונגד ההנהגה הטבעיית אמר אשר יעשה כמעשיך שהם מעשה ה' בעולמו בדרכי הטבע, ונגד ההנהגה הנסיית אמר כגבורותיך, וכבר בארתי בכ"מ שההנהגה הטבעיית מיחס פעולת ה' לשמים שההנהגה הטבעיית תרד דרך מערכת השמים, וההנהגה הנסיית מיחס שפועל ישועות בקרב הארץ ר"ל לא באמצעות השמים והמערכת רק משנה חוקי הטבע בארץ, עז"א אשר מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך ומי אל בארץ אשר יעשה כגבורותיך, וא"כ מה שאעבור אל הארץ לא יעכב על ידך מלהנהיג גם כפי דרכי הטבע בנסים נסתרים, וא"כ אבקש:

אעברה נא כהדיוט, לא להנהיג את העם רק כדי שאראה את הארץ הטובה, והנה משה לא נתאוה לכנס לארץ כדי לאכול מפריה, רק מפני שהארץ מוכנת לקדושה עליונה יותר ושם יתעלה יותר בשלמותו וגם יקיים מצות התלויות בארץ וז"ש ואראה את הארץ הטובה, ר"ל הטובה לשלמות הנפש שהוא הטוב האמתי, וגם שאם היה משה נכנס לארץ היה נודע לו תיכף מקום הר המוריה שהיה נעלם עד ימי דוד, והיה המקדש נבנה תיכף ע"י משה וז"ש ההר הטוב הזה והלבנון :

ויתעבר ה' בי למענכם, כבר בארתי (בתורה אור פ' שלח ובהתו"ה פ' חוקת אצל מי מריבה) שתחלת הגזרה שלא יכנס משה לארץ היה בחטא מרגלים, כמ"ש בפ' דברים גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, שמבואר שבעת שגזר בחטא המרגלים שלא יכנסו לארץ גזר גם על משה, ובארתי שם בארך שאחרי חטא המרגלים לא היו ישראל ראוים עוד אל המדרגה הזאת שמשה יכניס אותם לארץ, שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל אויביהם לפניהם חללים כמ"ש רש"י ע"פ חז"ל למעלה (דברים א' ח') על פסוק בואו ורשו את הארץ, ועוד אמרו ר'ז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאז היה כובש את כל העשרה עממין שנתן ה' לאברהם והיה אז הגאולה המקווה שהוא ימות המשיח וכ"ז היה תלוי על תנאי שיהיו ישראל שלמים באמונתם וצדקתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל אחר שחטאו במרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא"י אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו מה שהיה בלתי אפשר אם היה משה נכנס לארץ (וכמ"ש בהתו"ה פ' שלח בארך), ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ וכשגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן, ועז"א שם גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ובכ"ז לא היה אז גז"ד שיש עמו שבועה ואם לא היה ענין של מי מריבה שאז היה מקדש את ה' בנס המים והיו ישראל שלמים באמונתם היה אפשריית שיוחזר הדבר לתקונו ותהיה ההבאה אל הארץ ע"י משה, אבל ע"י מי מריבה שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם (כמו שבארתי שם במקומו) נשבע ה' שלא יביאו את הקהל, ובאר שלא היה הגז"ד בעבור משה כי משה לא חטא כלל במי מריבה רק בעבור הקהל שאין ראוים שמשה יביא אותם לא"י, אולם אחר שלא יכול לכנס בתורת מנהיג ומביא את הקהל, לא היה אפשר ג"כ שיבא אל הארץ כהדיוט, וזה מכמה טעמים [א] שאחר שלא היה יכול עוד להנהיג את ישראל והיה רוצה לעבור אל הארץ רק לצורך עצמו להשיג שם שלמות יותר ע"י קדושת א"י וע"י קיום מצותיה אמר לו ה' רב לך, ר"ל כבר יש לך שלמות וקדושה די והותר ולא תוסיף לעצמך שום מעלה יתירה ע"י כניסתך לא"י, [ב] שזה פחיתות והורדה למעלתו שיהיה בא"י וההנהגה תהיה ע"י תלמידו וגם זה נכלל במ"ש רב לך, [ג] באר הענין במ"ש ויתעבר ה' בי למענכם, ולמעלה אמר גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ויש הבדל בין התאנף ובין התעבר שפעל אנף מורה שמכלה בו אפו וחרונו וזה משמע שהיה חרון על משה עצמו כאלו יאמר שחרה בו אף ה' על ששלח את המרגלים ועי"כ גרם כל זאת, אולם באר זה במ"ש בגללכם שמלת בגלל מציין הסבה הגורמת ר"ל שבשליחות המרגלים לא אני הייתי הגורם לזה רק אתם כמ"ש ותקרבון אלי כלכם, וא"כ האף הזה הייתם אתם סבה הגורמת לזה, אולם פה גלה לו ה' שאינו מונע ממנו העברתו אל הארץ בעבור שקוצף על משה רק שעושה זאת לטובת ישראל שאם היה משה נכנס לארץ אף שלא בתורת מנהיג רק כהדיוט בכ"ז היה המקדש נבנה תיכף ע"י באופן שלא יחרב לעולם, וזה היה רעה גדולה לישראל, כי אז כשנתחייבו על חטאתם היה מכלה חמתו על ישראל עצמם משא"כ כשנבנה המקדש שלא ע"י משה כשחטאו החריב המקדש וכלה חמתו על העצים והאבנים, ועוד אמרו חז"ל שמת משה במדבר כדי שיביא עמו דור המדבר לעת"ל וכמ"ש זה בתורה אור פ' שלח, וא"כ מת במדבר לטובת ישראל לא בעבור שקצף ה' עליו ועז"א פה ויתעבר ה' בי למענכם שפעל התעבר מציין שלא קצף על משה בעצמו, כי עברה מציין שע"י שקצף על החוטא יצא העברה הכללית גם על הבלתי חוטא ששם עברה מציין שעובר הגבול בקצף כללי על החוטא ועל הבלתי חוטא כמ"ש בכ"מ, ועז"א למענכם שמלת למענכם מציין הסבה המאוחרת ר"ל שזה עשה לטובתכם ובאשר ידע ה' שמשה חפץ בטובת ישראל גלה לו שבמה שלא יעבור לא"י יהיה טובה לישראל בעתיד ולכן א"ל רב לך אל תוסף ר"ל שבמה שא"ל אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה יהיה לך רב יותר משאם יהיה לך בהעברתך אל הארץ כי בזה תיטיב לישראל:

עלה ראש הפסגה, ובכ"ז ימלא גם שאלתך במה שתעלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה בעיניך ר"ל ועפ"י נס אתן בכח ראותך שמן ראש הפסגה תראה בעיניך עד מרחק ד' מאות פרסה כאיש הרואה דבר שעומד אצלו, עד שתראה כל פרט ופרט מא"י שבזה ידמה כאילו אתה עומד שם אחר שאין מרחק המקום מפסיק ביניך ובין כל מקום ומקום, ומצד השקפה זאת יחשב כאלו גם גופך בתוך הארץ, ודייק לומר וראה בעיניך כי ראיה כזאת יצויר שיראה בעין המחזה כעומד כאן ורואה חלום בעין המחזה באספמיא לכן אמר שיהיה ראיה חושית ממש שתראה בעיניך הגשמיים לא בעיניך הרוחנים, ולא עוד אלא שתראה ימה וצפונה ותימנה ומזרחה כי באשר הפסגה היתה במזרחית דרומית לא"י ראוי שיראה תחלה תימנה ומזרחה הקרוב אליו ואח"כ צפונה וימה הרחוק, א"ל שיהיה בהפך שתראה הרחוק תחלה ואח"כ הקרוב. וכ"ז תראה בעיניך ממש בפועל, וא"כ ראה והבן כי לא תעבר את הירדן הזה ר"ל אינך צריך כלל לעברו שכבר הוא כאלו היית שם אחר שראית הכל בקרוב כעומד שם:

וצו את יהושע, עפ"ז צוה לו שנית שיצוה את יהושע, וכולל בזה שיצוה אותו תורה שבע"פ כמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכמ"ש חז"ל שמשה א"ל ליהושע כל ספיקות שיש לך לשאל שאל, ואח"כ נשתכחו מיהושע כמה הלכות ושאל מה' וא"ל לא בשמים היא, ואם היה משה נכנס לארץ לא היה צריך לזה כי היה יכול לשאל מרבו, וחזקהו ואמצהו התבאר אצלי ההבדל בין חזק ואמץ שהאמוץ הוא התמדת החוזק לארך ימים, ואם היה משה נכנס לארץ היה די החוק לשעתו כי היה יכול לחזקו בכל עת לא כן עתה צריך אתה לאמצו שיאמץ לבבו בתמידות כי הוא יעבר הוא לבדו:

וגשב בגיא, ר"ל שאחרי ששמע התשובה הזאת לא התפלל עוד שיכנס לארץ רק נתישבו בגי ששם היתה קבורת משה, כמ"ש ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור, כי תחלה ישבו בשטים מקום חטא פעור ועתה ישבו בגיא ושם היה משה עד יום מותו ונקבר שם להכניע שרו של בית פעור כמ"ש חז"ל: