Deuteronomy Chapter 3

ונפן ונעל AND WE TURNED AND WENT UP - every journey towards the north (from the wilderness towards Canaan) is “uphill”.

אל תירא אתו DO NOT FEAR HIM - In the case of Sihon, however, it did not feel it necessary to state, “Do not fear him״!? But in the case of Og Moses feared lest the merit that he (Og) had been of service to Abraham might avail him, as it is said, (Genesis 14:13: see Rashi thereon), "And the fugitive came", and that was Og (Genesis Rabbah 42:8; see Rashi on Numbers 21:34).

חבל ארגב [ALL] THE LINE OF ARGOB - We render this in the Targum by בית פלך טרכונא Now I have seen that the Jerusalem Targum of the Scroll of Esther terms a palace טרכונין. I learn from this that חבל ארגב signifies “the province of the Royal Palace”, denoting that the province is called after its name (after the name of the palace). Similarly, also the term ארגוב found in the Book of Kings (2 15:25) where the meaning is that Pekah the son of Remaliah slew Pekahia the son of Menahem near the king’s palace (את ארגוב), I learn that thus (after the palace) was the province named.

מערי הפרזי [BESIDES] UNWALLED CITIES - unconfined and open, i.e. without a wall. Similar is, (Zechariah 2:8) “As open spaces (פרזות) shall Jerusalem be inhabited”.

החרם - This has a present frequentative meaning: going on and destroying (see Rashi on Numbers 25:17).

מיד means, FROM THE CONTROL OF.

צידנים יקראו לחרמון וגו׳ THE SIDONIANS CALL HERMON SIRION - But in another passage it states, (Deuteronomy 4:48) “Even unto Mount Sion which is Hermon”. So you see it had four names. And why had they all to be written in Scripture? To tell the praise of the land of Israel: that there were four kingdoms (kings) priding themselves in this — one saying, "After me shall it be named", and another saying, "After me shall it be named" (Sifrei Devarim 37:10; cf. Chullin 60b).

שניר SHENIR - This signifies "snow" in the German language (Schnee) and in the Canaanite (Slav) language (Snih).

מיתר הרפאים [ONLY OG … REMAINED] OF THE REST OF THE REPHAIM whom Amraphel and his allies slew in Ashteroth-Karnaim (Genesis 14:5), and he (Og) escaped from the battle, as it is said, (Genesis 14:13) "And the fugitive came", and that was Og (Genesis Rabbah 42:8; cf. Rashi on Genesis 14.13.1).

באמת איש AFTER THE CUBIT OF A MAN - i.e. after the cubit of Og.

ואת הארץ הזאת AND THIS LAND mentioned above (v - 8), "from the brook of Arnon to Mount Hermon", ירשנו בעת ההוא WE POSSESSED AT THAT TIME.

מערער אשר על נחל ארנן FROM AROER, WHICH IS BY THE BROOK ARNON — this must not be connected with the first part of this verse (defining הארץ הזאת) but with its conclusion — with נתתי לראבני ולגדי I GAVE TO THE REUBENITES AND TO THE GADITES; however, as respects possession (taking by conquest) that was "[from the brook of Arnon] to Mount Hermon" (v. 8).

ההוא יקרא ארץ רפאים IT IS THAT WHICH IS CALLED THE LAND OF REPHAIM — it is that which I gave to Abraham (cf. Rashi on 2:20).

תוך הנחל וגבול THE MIDST OF THE BROOK AND THE TERRITORY, i.e., all the brook and in addition, land on its opposite bank. The words therefore are as much as to say, עד "unto” the Brook of Arnon, ועד "and” that which is mentioned as being "unto” (i.e. the Brook itself) is included (by the words תוך הנחל), and even more than this (namely, the גבול, land on the other side of the brook).

מכנרת FROM CHINNERETH - This is on the western side of Jordan. The inheritance of the children of Gad was in the east side of the Jordan, and there fell as their lot the width of the Jordan, adjoining their territory, and in addition, land on its opposite bank up to Chinnereth. This is the meaning of what is said here, "And the Jordan and the territory thereof”, i.e. the Jordan and some land on its opposite bank.

ואצו אתכם AND I COMMANDED YOU - He now addresses himself to the sons of Reuben and the sons of Gad.

לפני אחיכם [YE SHALL PASS OVER EQUIPPED] BEFORE YOUR BRETHREN - they used to go in front of the other Israelites into battle because they were mighty men, and the enemy fell before them, as it is said of Gad, (Deuteronomy 33:20) "He tears the arm together with the crown” (cf. Rashi on Numbers 32:17).

ואתחנן - All forms of the verb חנן signify an ex gratia gift. Although the righteous might make a claim to reward depend Upon their good deeds, yet they solicit from the Omnipresent only an ex gratia gift. [Because He had said to him, (Exodus 33:19) “I will show grace (וחנתי) unto him to whom I will show grace”, he (Moses) when referring to his entreaty of God uses the expression (lit., spoke to Him) "I implored grace (ואתחנן)” (Midrash Tanchuma 5:2:3] — Another explanation is that the idea of an ex gratia gift is not to be stressed; but this is merely one of the ten terms by which prayer is described, as are enumerated in Sifrei Devarim 26:7.

בעת ההוא [I IMPLORED GRACE OF GOD] AT THAT TIME - After I had subdued the land of Sihon and Og I thought that perhaps the vow that I should not enter the land was annulled, since this was part of the land of Canaan (cf. Sifrei Devarim 26:8 and Rashi on Numbers 27:12).

לאמר TO SAY (i.e - that God should say) — This is one of the three occasions where Moses spoke before the Omnipresent: I will not let You go until You tell me whether You will fulfill my request or not (Sifrei Devarim 26:9; cf. Rashi on Numbers 12:13).

אדני אלהים O LORD, GOD - O Thou Who art. merciful (ה׳) in judgment (אלהים) (cf. Sifrei Devarim 26:10).

אתה החלות להראות את עבדך THOU DIDST BEGIN TO SHOW THY SERVANT an opening to stand and offer prayer, although the decree has been enacted; he said to Him: I learned to do so from Thee, for Thou didst say to me, (Exodus 32:10; cf. Rashi thereon) "And now, leave Me alone”. Was I, then, holding Thee? But Thou didst say this to open the door and to show that it depended upon me to pray for them. Just so do I think to act now (Sifrei Devarim 27:2).

את גדלך [TO SHOW] THY GREATNESS - This means Thy attribute of goodness. Similarly it states, (Numbers 14:17, 18) "And now, I beseech Thee, let the strength of my Lord be great, [according as thou hast spoken, saying: The Lord is long-suffering and of much mercy, etc."].

ואת ידך AND THY [STRONG] HAND - This refers to Thy right hand which is extended to all who enter the world (all human beings) [to receive them in penitence] (Sifrei Bamidbar 134:5).

החזקה [THY] STRONG [HAND] - I speak of it as Thy strong hand, because by showing mercy Thou forcibly (בחזקה) subduest the attribute of strict justice (Sifrei Bamidbar 134:5).

אשר מי אל וגו׳ FOR WHAT GOD IS THERE [… WHO CAN DO ACCORDING TO THY WORKS] — Thou art unlike a mortal king who has counsellors and assessors who would prevent him when he wishes to show kindness and to forgo, what is due to him: Thou, however, — there is none who can prevent Thee if Thou pardonest me and dost annul Thy decree (Sifrei Devarim 27:6). But according to its plain sense it means: "Thou hast begun to show Thy servant the war with Sihon and Og, as it is written, (Deuteronomy 2:31) “Behold I have begun to give [Sihon and his land] before thee"; let me behold also the war with the thirty-one kings of Canaan.

אעברה נא LET ME PASS OVER, I PRAY THEE - The term נא is a term of request (it does not here signify "now").

ההר הטוב הזה THAT GOODLY MOUNTAIN, i.e - Jerusalem (that was situated on hills) (Sifrei Bamidbar 134:5).

והלבנן AND LEBANON - this is a term for the Temple (Siphre).

ויתעבר ה׳ This means, GOD WAS FILLED WITH WRATH (Sifrei Bamidbar 135).

למענכם ON ACCOUNT OF YOU - You caused this for me (that God was wroth with me); similarly it states, (Psalms 106:32) “And they provoked Him at the waters of Meriba, and He did evil to Moses on their account".

רב לך LET IT SUFFICE THEE (i.e - pray no more), so that people should not say, “How harsh is the Master, and how obstinate and importunate is the disciple" (Sotah 13b). Another explanation of רב לך (lit., there is much for you) — more than this is reserved for you; much is the goodness that is stored up for thee (Sifrei Bamidbar 135).

וראה בעיניך [LIFT UP THINE EYES …] AND SEE IT WITH THINE EYES — Thou didst request of Me, (v. 25) “Let me see the good land”; I will let thee see the whole of it (not the good territory alone), as it is said, (Deuteronomy 34:1) “And the Lord showed him all the land״ (cf. Sifrei Bamidbar 135).

וצו את יהושע AND GIVE JOSHUA CHARGE regarding the cumbrance, the burdens and strifes that he will have to bear (cf. Deuteronomy 1:12).

וחזקהו ואמצהו AND STRENGTHEN HIM AND MAKE HIM FIRM through thy words, so that he may not become faint-hearted, saying, “Just as my master was punished on account of them, so eventually will I be punished on account of them and not enter the land. I promise him “that he shall pass over [before this people] and he shall cause [them] to inherit [the land]”” (cf. Sifrei Devarim 29:9).

כי הוא יעבר (this may mean - if he passes) — If he will pass before them, they will possess the land, and if not, they will not possess it. So, indeed, you find that when he sent some of the people against Ai and he remained in the camp, “the men of Ai smote of them [thirtysix men]” (Joshua 7:5). And when he fell on his face, He said to him, קם לך: the verb is written קם (without ו, so that it may be read קָם) i.e. “It is thou who standest in thy place and sendest My children to war, who hast brought about this defeat. Why is it that thou fallest on thy face? Did I not thus tell thy master, Moses: If he will pass, they will pass on, but if not, they will not pass on? (Sifrei Devarim 29:9).

ונשב בגיא וגו׳ SO WE ABODE IN THE VALLEY [OVER AGAINST BETH PEOR], — and ye associated yourselves with idol-worship, yet, however, ועתה ישראל שמע אל החקים NOW, O ISRAEL, HEARKEN TO THE STATUTES and everything will be forgiven thee. But I — I was not privileged that it was forgiven me (Sifrei Devarim 30:2).

ויאמר ה' אלי אל תירא אותו, כי אצל סיחון הקדים ה' לאמר להם שיתגרו בו מלחמה ושינצחוהו, ומה שיצא לקראתם היה ע"י ששלחו מלאכים שנית כנ"ל, אבל בעוג לא בא תחלה שום דבור שילחמו אתו והוא בא לקראתם למלתמה פתאום, לכן א"ל ה' אל תירא אותו שזה נעשה מאתי שאמצתי את לבבו שעי"כ בידך נתתי אותו וכו ' ועשית לו כאשר עשית לסיחון שע"י שיצא מעריו הבצורות תכבוש את הערים בנקל כנ"ל:

ויתן, ר"ל וכן היה שע"י שנתן ה' אותו בידנו ונפלו גבוריו בשדה עי"כ ונלכד את כל עריו בעת ההוא ר"ל תיכף, ולא הוצרכנו לצור על מבצריו ימים רבים כנ"ל אצל סיחון, והגם שהיו ערים מרובים ששים עיר והגם שהיו ערים בצורות :

ונקח בעת ההוא, ר"ל שהגם שישראל הוזהרו שלא לכבוש ח"ל קודם לא"י, ואמר בספרי (פ' עקב) שלכן אין לארצות סוריא שכבש דוד דין א"י מפני שכבשם קודם שנכבשה כל א"י, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' תרומות), בכ"ז לקחנו בעת ההיא דוקא הגם שהיה קודם כבוש א"י את הארץ מיד שני מלכי האמורי להיות לה קדושת א"י כי היה עפ"י הדבור, ובאר שהיה מנחל ארנון עד הר חרמון שנכלל בזה כל ערי המישור וכל הגלעד וזה היה משל סיחון, וכל הבשן עד סלכה היו ערי ממלכת עוג, ומ"ש צידנים יקראו לחרמון שרין, ר"ל שהר חרמון נחלק לשני חלקים [א'] נקרא שריון וא' נקרא שניר וצידונים היו חושבים ששריון הוא העיקר והאמורי היו חושבים ששניר הוא העיקר וכן תראה שאמר מראש שניר וחרמון שזה למי שסובר שסתם חרמון הוא שריון, ועז"א על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים שהיו שני חרמון ומשמיענו שמ"ש עד הר חרמון היינו שני חלקי ההר בין הנקרא שריון בין חלק הנקרא שניר:

כי רק, ר"ל שגם ארץ עוג היה מוכן מראשית לפני ב"י, שהארץ הזאת ישבו בה רפאים ובא כדרלעומר והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ולא נשאר מן הרפאים רק עוג לבדו, ובעת הכריתו את הרפאים ברחו אבותיו של עוג לרבת בני עמון ושם נולד עוג, ובהיותו קטן מוטל בעריסה לא יכלו להניחו בעריסה של עץ שהיה שובר אותה בכחו ועשו לו ערש ברזל, ובקטנותו היה גדול כ"כ עד שהערש היה תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, ולא תאמר שהיה אמה לפי מדת הטפחים של קטן כי היה באמת איש גדול, עד שכשהיה קטן מוטל בעריסה היה גדלו ט' אמות ומזה תשער גדלו כשהגדיל:

ואת הארץ, אחר שאמר ונקח את הארץ היינו שלקחוהו שיהיה בקדושת א"י יספר איך שירשו את הארץ היינו שחילקו אותה לשני המטות וחצי, כי ירושת א"י וחלוקתה היה צריך להיות ע"י אבות המטות ואו"ת אבל חלוקה זו נעשה ע"י משה לבדו ונעשה תיכף ולא המתינו עד עת שיחלקו כל השבטים שעז"א ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא ר"ל תיכף, ואמר כי מערוער וגו' נתתי לראובני ולגדי ר"ל משה בעצמו נתן בלא צירוף אבות המטות:

ויתר הגלעד וגו' נתתי ג"כ אני בעצמי, עתה באר הטעם למה עשה החלוקה באופן זה, אומר הטעם שנתן ליאיר בן מנשה חלק גדול שהוא כל חבל ארגוב הוא מפני שכל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים ששם ישבו גבורים גדולים:

ויאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב וכבשו בעצמו ויקרא אותם על שמו ולכן זכה בהם מצד שכבשם בגבורתו:

ולמכיר, וכן מטעם זה נתתי למכיר את הנלעד שבניו כבשוה כמ"ש בסוף פ' מטות וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה:

ולראובני ולגדי, אולם לשבט ראובן וגד נתתי מן הגלעד וכו' ג"כ שלא עפ"י או"ת וגורל אף שהם לא כבשו ביחוד, וזה מפני הטעם שכבר נכתב בפ' מטות שהם בקשו את הארץ הזאת ע"י שהיא ארץ מקנה, ובדברים האלה נתבאר מה שתמהו המפ' למה נתן לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, והם לא בקשו ארץ מקנה, רק ראובן וגד בקשו ולמה צרף אליהם חצי שבט מנשה? על כן באר פה מפני שהם כבשו שם וע"כ נשאר בידם לנחלה:

ואצו אתכם בעת ההוא, הנה בפרשת מטות אמרו בני ראובן ובני גד ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם לא נשוב אל בתינו עד התנחל ב"י איש נחלתו, דהיינו עד אחר כבוש וחילוק, ומשה אמר להם אם תחלצו לפני ה' למלחמה וכו' ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו דהיינו עד אחר כבוש לבד וא"צ להמתין על החלוק, וכן אמר שם (פכ"ט) אם יעברו כל חלוץ למלחמה לפני ה', ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד דהיינו תיכף אחר כבוש, ופה התנה עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ ושבתם איש לירושתו שהוא עד אחר חלוק, ותבין זה עפ"י מה שבארתי שם באורך שזה היה תלוי אם יעברו לפני ה' או אם יעברו לפני ב"י, שלפני ה' מציין מלחמה נסיית שה' יהיה הכובש, ולפני בני ישראל מציין מלחמה טבעית שבני ישראל הם הלוחמים בכחם, שאם תהיה המלחמה לפני ה' בדרך נסיי אז יוכלו לשוב תכף אחר הכבוש אחר שה' הוא הלוחם והכובש כ"ש שלא ייראו מאויב אחר הכבוש, אבל אם תהיה המלחמה לפני ב"י מלחמה טבעיית יש סכנה גם אחר הכבוש בעוד לא חלקו והחזיקו כ"א בנחלתו יהיו צריכים להיות שם עד אחר החלוק, וע"כ בני ראובן וגד שתפסו הלשון נחלץ חושים לפני ב"י אמרו שישארו שם עד אחר החלוק, ומשה שתפט שיחלצו למלחמה לפני ה' דהיינו מלחמה נסיית, אמר להם שא"צ להתעכב רק אחר כבוש לא עד אחר חלוק, אמנם לבסוף ראה משה והבין שהמלחמה תהיה בדרך טבעיי, שכן היה מלחמת יהושע שהיה מעורב עם תכסיסי מלחמה ולא נכבשו כל הז' אומות כי היה המלחמה קרוב לטבע שלכן אמר פה חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל [ולא אמר לפני ה'] ע"כ צוה להם שישארו עד אחר חלוק, [וכן א"ל יהושע כמש"פ

ואת יהושוע צויתי, הנה מה ששלחו מלאכים אל מלך אדום ומואב שבודאי עשו זה עפ"י הדבור אף שידע ה' שלא יניחום לעבור דרך ארצם זה היה כדי שעי"כ יקשה סיחון את לבבו ויחשב שאם לא עמדו נגד מלך אדום ומואב שהיו חלשים ממנו כ"ש שלא יעמדו נגדו ועי"כ יצא להלחם אתם וז"ש (ב' למ"ד) כי הקשה ה' את רוחו, אכן מה שסבב ה' שסיחון ועוג ילחמו בישראל, הגם שארצם לא היה מוכן לישראל ממתנת אבותיהם, זה היה כדי שעי"כ תפול אימה ופחד על הכנענים ועי"כ גרגשי פנה והלך לו מא"י וכמ"ש יהושע (כד) ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו וגו' ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך, שפי' מה שכבשת שני מלכי האמורי זה היה הצרעה שגרשה אותם מלפניך, כמ"ש בפי' שם, וז"ש עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות ר"ל שזה עשה מטעם זה להודיע שכן יעשה לכלם ועי"כ תפול עליהם אימתה ופחד:

לא, וע"כ לא תיראום כי באשר מלחמת יהושע היתה קרובה אל הטבע א"ל שבכ"ז לא יירא כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם כמו שעזר לכם במלתמת סיחון ועוג הגם שהיה בדרך מלחמה, וצווי זה שצוהו בעת ההיא דוקא הוא הקדמה למה שיאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא, כמו שיתבאר:

ואתחנן אל ה' בעת ההוא, כבר פי' הרי"א שמפני שבגזרת מי מריבה אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, ולא אמר לכן לא תבא אל הארץ, חשב משה שלא נגזר עליו שלא יבא שמה הוא בעצמו רק שלא יביא את הקהל היינו שהוא לא יהיה השר והמנהיג אותם רק ינהיגם איש אחר, וע"כ אחר מלחמת סיחון מסר מינוי ההנהגה ליהושע כמ"ש ואת יהושוע צויתי עיניך הרואות וכו' כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר, ואחר זה התחנן אל ה' לאמר אעברה נא ר"ל שלא אעביר את העם כשר ומנהיג רק אעברה כהדיוט לראות את הארץ שע"ז לא נגזר עליו, ולכן אמר בעת ההוא ר"ל בעת שמסרתי ההנהגה ליהושע:

ה' אלהים אתה החלות, כי א' מן הטעמים שסלק ההנהגה ממשה שלא יביא את העם הוא מפני שאם היה משה מכניס לארץ היה הנהגתם וכבושם את הארץ הכל בנסים גלוים למעלה מן הטבע לגמרי, וע"י חטא מי מריבה שלא האמינו בה' לא היו העם ראוים להנהגה מעולה כזו רק להנהגת נסים נסתרים וכבוש טבעי שזה היה ע"י יהושע, ולבל ישיב לו ה' שאם יכנס הוא עמם אל הארץ אף שיכנס כהדיוט א"א להנהגה טבעיית בעוד משה חי, ועז"א שגם בחייו נהג ה' עמהם בשני מיני הנהגות שלפעמים נהג בנסים גלוים שאין להם קשר כלל עם מסבות הטבע, כמו קריעת י"ס והורדת המן וכדומה, ולפעמים נהג בענין קרוב אל הטבע כמו מלחמת עמלק ומלחמת סיחון שהיה בדרך מלחמה, וא"כ יצויר הנהגה כזאת גם בעוד משה חי בפרט כשתהיה ההנהגה ע"י יהושע, וז"ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך היינו ההנהגה שאתה מנהיג עפ"י דרכי הטבע שמצד זה נקרא גדול, מפני שהוא המנהיג כל הסבות המסובבים ושלשלת הטבע מראש ועד סוף, ואת ידך החזקה הוא הוא ההנהגה הנסיית שבו משדד שטבע בידו החזקה כמ"ש תעוז ידך תרום ימינך כמש"ש, ונגד ההנהגה הטבעיית אמר אשר יעשה כמעשיך שהם מעשה ה' בעולמו בדרכי הטבע, ונגד ההנהגה הנסיית אמר כגבורותיך, וכבר בארתי בכ"מ שההנהגה הטבעיית מיחס פעולת ה' לשמים שההנהגה הטבעיית תרד דרך מערכת השמים, וההנהגה הנסיית מיחס שפועל ישועות בקרב הארץ ר"ל לא באמצעות השמים והמערכת רק משנה חוקי הטבע בארץ, עז"א אשר מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך ומי אל בארץ אשר יעשה כגבורותיך, וא"כ מה שאעבור אל הארץ לא יעכב על ידך מלהנהיג גם כפי דרכי הטבע בנסים נסתרים, וא"כ אבקש:

אעברה נא כהדיוט, לא להנהיג את העם רק כדי שאראה את הארץ הטובה, והנה משה לא נתאוה לכנס לארץ כדי לאכול מפריה, רק מפני שהארץ מוכנת לקדושה עליונה יותר ושם יתעלה יותר בשלמותו וגם יקיים מצות התלויות בארץ וז"ש ואראה את הארץ הטובה, ר"ל הטובה לשלמות הנפש שהוא הטוב האמתי, וגם שאם היה משה נכנס לארץ היה נודע לו תיכף מקום הר המוריה שהיה נעלם עד ימי דוד, והיה המקדש נבנה תיכף ע"י משה וז"ש ההר הטוב הזה והלבנון :

ויתעבר ה' בי למענכם, כבר בארתי (בתורה אור פ' שלח ובהתו"ה פ' חוקת אצל מי מריבה) שתחלת הגזרה שלא יכנס משה לארץ היה בחטא מרגלים, כמ"ש בפ' דברים גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, שמבואר שבעת שגזר בחטא המרגלים שלא יכנסו לארץ גזר גם על משה, ובארתי שם בארך שאחרי חטא המרגלים לא היו ישראל ראוים עוד אל המדרגה הזאת שמשה יכניס אותם לארץ, שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל אויביהם לפניהם חללים כמ"ש רש"י ע"פ חז"ל למעלה (דברים א' ח') על פסוק בואו ורשו את הארץ, ועוד אמרו ר'ז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאז היה כובש את כל העשרה עממין שנתן ה' לאברהם והיה אז הגאולה המקווה שהוא ימות המשיח וכ"ז היה תלוי על תנאי שיהיו ישראל שלמים באמונתם וצדקתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל אחר שחטאו במרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא"י אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו מה שהיה בלתי אפשר אם היה משה נכנס לארץ (וכמ"ש בהתו"ה פ' שלח בארך), ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ וכשגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן, ועז"א שם גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ובכ"ז לא היה אז גז"ד שיש עמו שבועה ואם לא היה ענין של מי מריבה שאז היה מקדש את ה' בנס המים והיו ישראל שלמים באמונתם היה אפשריית שיוחזר הדבר לתקונו ותהיה ההבאה אל הארץ ע"י משה, אבל ע"י מי מריבה שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם (כמו שבארתי שם במקומו) נשבע ה' שלא יביאו את הקהל, ובאר שלא היה הגז"ד בעבור משה כי משה לא חטא כלל במי מריבה רק בעבור הקהל שאין ראוים שמשה יביא אותם לא"י, אולם אחר שלא יכול לכנס בתורת מנהיג ומביא את הקהל, לא היה אפשר ג"כ שיבא אל הארץ כהדיוט, וזה מכמה טעמים [א] שאחר שלא היה יכול עוד להנהיג את ישראל והיה רוצה לעבור אל הארץ רק לצורך עצמו להשיג שם שלמות יותר ע"י קדושת א"י וע"י קיום מצותיה אמר לו ה' רב לך, ר"ל כבר יש לך שלמות וקדושה די והותר ולא תוסיף לעצמך שום מעלה יתירה ע"י כניסתך לא"י, [ב] שזה פחיתות והורדה למעלתו שיהיה בא"י וההנהגה תהיה ע"י תלמידו וגם זה נכלל במ"ש רב לך, [ג] באר הענין במ"ש ויתעבר ה' בי למענכם, ולמעלה אמר גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ויש הבדל בין התאנף ובין התעבר שפעל אנף מורה שמכלה בו אפו וחרונו וזה משמע שהיה חרון על משה עצמו כאלו יאמר שחרה בו אף ה' על ששלח את המרגלים ועי"כ גרם כל זאת, אולם באר זה במ"ש בגללכם שמלת בגלל מציין הסבה הגורמת ר"ל שבשליחות המרגלים לא אני הייתי הגורם לזה רק אתם כמ"ש ותקרבון אלי כלכם, וא"כ האף הזה הייתם אתם סבה הגורמת לזה, אולם פה גלה לו ה' שאינו מונע ממנו העברתו אל הארץ בעבור שקוצף על משה רק שעושה זאת לטובת ישראל שאם היה משה נכנס לארץ אף שלא בתורת מנהיג רק כהדיוט בכ"ז היה המקדש נבנה תיכף ע"י באופן שלא יחרב לעולם, וזה היה רעה גדולה לישראל, כי אז כשנתחייבו על חטאתם היה מכלה חמתו על ישראל עצמם משא"כ כשנבנה המקדש שלא ע"י משה כשחטאו החריב המקדש וכלה חמתו על העצים והאבנים, ועוד אמרו חז"ל שמת משה במדבר כדי שיביא עמו דור המדבר לעת"ל וכמ"ש זה בתורה אור פ' שלח, וא"כ מת במדבר לטובת ישראל לא בעבור שקצף ה' עליו ועז"א פה ויתעבר ה' בי למענכם שפעל התעבר מציין שלא קצף על משה בעצמו, כי עברה מציין שע"י שקצף על החוטא יצא העברה הכללית גם על הבלתי חוטא ששם עברה מציין שעובר הגבול בקצף כללי על החוטא ועל הבלתי חוטא כמ"ש בכ"מ, ועז"א למענכם שמלת למענכם מציין הסבה המאוחרת ר"ל שזה עשה לטובתכם ובאשר ידע ה' שמשה חפץ בטובת ישראל גלה לו שבמה שלא יעבור לא"י יהיה טובה לישראל בעתיד ולכן א"ל רב לך אל תוסף ר"ל שבמה שא"ל אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה יהיה לך רב יותר משאם יהיה לך בהעברתך אל הארץ כי בזה תיטיב לישראל:

עלה ראש הפסגה, ובכ"ז ימלא גם שאלתך במה שתעלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה בעיניך ר"ל ועפ"י נס אתן בכח ראותך שמן ראש הפסגה תראה בעיניך עד מרחק ד' מאות פרסה כאיש הרואה דבר שעומד אצלו, עד שתראה כל פרט ופרט מא"י שבזה ידמה כאילו אתה עומד שם אחר שאין מרחק המקום מפסיק ביניך ובין כל מקום ומקום, ומצד השקפה זאת יחשב כאלו גם גופך בתוך הארץ, ודייק לומר וראה בעיניך כי ראיה כזאת יצויר שיראה בעין המחזה כעומד כאן ורואה חלום בעין המחזה באספמיא לכן אמר שיהיה ראיה חושית ממש שתראה בעיניך הגשמיים לא בעיניך הרוחנים, ולא עוד אלא שתראה ימה וצפונה ותימנה ומזרחה כי באשר הפסגה היתה במזרחית דרומית לא"י ראוי שיראה תחלה תימנה ומזרחה הקרוב אליו ואח"כ צפונה וימה הרחוק, א"ל שיהיה בהפך שתראה הרחוק תחלה ואח"כ הקרוב. וכ"ז תראה בעיניך ממש בפועל, וא"כ ראה והבן כי לא תעבר את הירדן הזה ר"ל אינך צריך כלל לעברו שכבר הוא כאלו היית שם אחר שראית הכל בקרוב כעומד שם:

וצו את יהושע, עפ"ז צוה לו שנית שיצוה את יהושע, וכולל בזה שיצוה אותו תורה שבע"פ כמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכמ"ש חז"ל שמשה א"ל ליהושע כל ספיקות שיש לך לשאל שאל, ואח"כ נשתכחו מיהושע כמה הלכות ושאל מה' וא"ל לא בשמים היא, ואם היה משה נכנס לארץ לא היה צריך לזה כי היה יכול לשאל מרבו, וחזקהו ואמצהו התבאר אצלי ההבדל בין חזק ואמץ שהאמוץ הוא התמדת החוזק לארך ימים, ואם היה משה נכנס לארץ היה די החוק לשעתו כי היה יכול לחזקו בכל עת לא כן עתה צריך אתה לאמצו שיאמץ לבבו בתמידות כי הוא יעבר הוא לבדו:

וגשב בגיא, ר"ל שאחרי ששמע התשובה הזאת לא התפלל עוד שיכנס לארץ רק נתישבו בגי ששם היתה קבורת משה, כמ"ש ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור, כי תחלה ישבו בשטים מקום חטא פעור ועתה ישבו בגיא ושם היה משה עד יום מותו ונקבר שם להכניע שרו של בית פעור כמ"ש חז"ל:

ואתחנן (זפרי) ז״ש הכתוב תחנונים ידבר רש - שני פרנסים טובים עמדו לישראל משה ודוד. משה אמר רבש״ע עבירה שעברתי תכתוב אחרי. שלא יאמרו הבריות שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטוה. משל למלך שגזר על מי שיאכל פגי שביעית שיהיו מחזירין אותו בקונפין. (פי' שיהיו מכריזים עליו במקום שכל העם מתכנפין שם) הלכה אשה אחת בת טובים ליקטה ואכלה והם מחזירים אותה בקונפין א״ל בבקשה ממך המלך הודיע סורחני שלא יהיו אומרים שלמצא בה דבר ניאוף או כשופים. כשהם רואים פגי שביעית תלוים בצוארה יודעים שבשביל כו' א״ל הקב״ה הריני כותבה שנאמ' על אשר מריתם וגו'. רש״א משל למלך שמהלך ובנו עמו בדרך בקרונין (פי' מרכבה) הגיעו למקום צר ונהפך הקרונין על בנו נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו. כשהי' מגיע לאותו מקום מזכיר שלשה פעמים. אף כך המקום מזכיר שלשה פעמים מי מריבה לומר כך הרגתי את משה ואהרן ומרים וכה״א נשמטו בידי סלע שופטיהם. דוד אמר לא תכתוב סורחני א״ל המקום. לא שוה לך כלום שיהיו הבריות אומרות בשביל שאהבו מחל לו. משל לא' שלוה מן המלך אלף כורים חטים בשנה. והיו הכל אומרים אפשר שזה יכול לעמוד באלף כורים האלו. אלא משכנו המלך וכתב לו אפרכי (פי' נתן לו מדינה במשכון) פעם אחת שיגר ולא שייר כלום. נכנס המלך לביתו ונטל בניו ובנותיו והעמידן על אבן המכר. באותה שעה ידעו שאין בידו כלום. אף כל הפורעניות שהיו באות על דוד היו מוכפלות שנ' ואת הכבשה ישלם ארבעתים ר' חננו' אומר ששה עשר. ואף נתן הנביא בא והוכיחו על אותו המעשה ואמר חטאתי לה' ונתן אמר גם ה' העביר חטאתך וגו' ואומר לך לבדך חטאתי:

זה הדבר ק״ו מה אלו שיכולים לתלות במעשיהם הטובים ולא בקשו אלא מתנת חנם מי שאינו א' מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות מתלמידיהם עאכ״ו שלא יבקש מהקב״ה אלא מתנת חנם:

בעת ההוא - משל לבני מדינה שמבקשים מאת המלך שיעשה מדינה קלניא (פי' חפשי מן מס וארנוניות) פעם אחת היו לו ב' אויבים ונפלו לפניו אמרו הרי שעה שנבקש מלפניו כך משה מבקש מלפני המקום שיכנס לארץ. כיון שראה שנפל סיחון ועוג אמר הרי שעה שאבקש שאכנס לארץ לכך נאמר בעת ההוא:

לאמר - כיוצא בו אתה אומר וידבר משה לפני ה' לאמר א״ל הודיעני אם אתה גואל אם לאו. כיוצא בו וידבר משה אל ה' לאמר. הודיעני אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו אף כאן כו':

ואתחנן - ארז״ל שהתפלל משה תקט״ו תפלות כמנין ואתחנן. ביאורו שתפלתו הי' כולל תקט״ו עניינים וכן משרז״ל (ברכות ח' א') לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואח״כ יתפלל. הם שני פתחים לכנוס לעלמא עילאה. מעון ומכון:

בעת ההוא - עת זה סוד אל גנת אגוז ירדתי. ההוא. זה אגוז שבתוכה והן ח״י ברכאן דצלותא כמו שאמרו בתיקונין. שסוד ח״י ברכות הם סוד שני״ם שני״ם איש ואשתו. שבע״ה שבע״ה איש ואשתו הנאמרים בפ' נח. ומתחלת ספר דברים נאמר עשרה פעמים בעת ההוא. והאמור בפ' ואתחנן הוא העשירית. כי התפלה נכנסת במדה העשירית. והיא כוללת כל העשרה. וענייני התפלה הם עשרה ד״ו פרצופין וששה דרגין. ועוד על ארבעה התפלל עליהן א' בעלמא תתאה ושלשה בעלמא עילאה. כש״ה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ועל זה אמר אעברה נא ואראה וגו':

לאמר - ר״ל שאמר משה להקב״ה וביאורו שבקש השיבני. והם חמשה פעמים. א'. בפ' וארא וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל וגו'. ב'. בפ' בשלח ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וגו'. ג'. בפ' בהעלתך ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה. ד'. בפ' פינחס וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרחות לכל בשר. ה'. ואתחנן אל ה' לאמר (ספרי):

אדני ה' - עיין רש״י שנאמר ה' אל רחום וחנון. ואלהים מדת הדין שנא' עד האלהים יבא דבר שניהם. ואומר אלהים לא תקלל:

אתה החלות וגו' - אתה התרת לי נדרי בשעה שאמרת לי והוצא את עמי בני ישראל אמרתי איני יכול שכבר נשבעתי ליתרו שאיני זז מאצלו שנא' ויואל משה ואין הואיל אלא לשון שבועה שנ' ויואל שאול את העם. ד״א אתה פתחת לי פתח במעשה עגל שנא' הרף ממני ואשמידם וכי משה תופס הי' בהקב״ה אלא פתחת לי פתח שאתפלל עליהם ועמדתי והתפללתי ושמעת וסלחת לעונם והייתי סבור שאני עמהם בתפלה והם לא התפללו עלי והלא דברים ק״ו אם תפלת היחיד על הרבים כך נשמעת. תפלת הרבים על היחיד עאכ״ו. להראות את עבדך. ישראל קראו עצמם עבדים והקב״ה קראם עבדים. ואלו שקראו עצמם עבדי' והקב״ה קראם עבדים. אברהם שנ' אל נא תעבר מעל עבדך ונאמר בעבור אברהם עבדי. יעקב שנא' קטנתי מכל וגו' את עבדך. ונא' ואתה עבדי יעקב. משה שנא' להראות את עבדך ונאמר משה עבדי מת. דוד שנא' אני עבדך בן אמתך ונא' למען דוד עבדי. ישעי' שנא' יוצרי מבטן לעבד לו ונא' עבדי ישעיהו. ויש שקראו עצמם עבדים והקב״ה לא קראם שמשון שנא' אתה נתת ביד עבדך וגו' והקב״ה לא קראו. שלמה שנאמ' ונתת לעבדך לב שומע והקב״ה תלאו בדוד אביו שנא' למען דוד עבדי. ויש שלא קראו עצמם עבד והקב״ה קראם. איוב שנא' השמת לבך אל עבדי איוב. יהושע שנאמר וימת יהושע בן נון עבד ה'. כלב שנאמ' ועבדי כלב. אליקים שלאמ' לעבדי לאלוקים. זרבבל שנא' זרבבל בן שאלתיאל עבדי. דניאל שנא' שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי דאלהא חייא. נביאים הראשונים שנ' כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים:

את גדלך - זו בנין אב לכל גדלך שבתורה:

ואת ידך החזקה - אלו עשר מכות שנא' נטה ידך:

אשר יעשה כמעשיך - במצרים:

וכגבורתך - על הים ד״א וכגבורתך על הירדן:

אדניה' - מפני שבקש שני דברים בעלמא עילאה ובעלמא תתאה. לכך התפלל בשני שמות הללו:

אתה החלות להראות וגו' - התחיל לספר בשבחו של הקב״ה ואח״כ התפלל כמו שדרשו רז״ל (ברכו' ל״ב א') וחשב ששה דברים שנעשו על ידו. את גדלך. זו קריעת י״ס שנא' וירא ישראל את היד הגדלה וגו'. ואת ידך החזקה. זו יציאת מצרים שנא' כי בחזק יד הוצאך ה' ממצרים. אשר מי אל בשמים ובארץ. אמר על מ״ת שנא' מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. וכן פתח הקב״ה את כל העולמות העליונים והתחתוני' וראו שהוא יתברך יחיד בכולם. וז״א אשר מי אל בשמים ובארץ:

אשר יעשה כמעשיך - זה נחל ארנון. אשר היה נס נגלה מעשה שמים. לקרב את ההרים ולהרוג אותם בין ההרים:

וכגבורתך - זה סיחון ועוג (לשון רבים) שהרג אותם בגבורות ה'. ומה שאמר קריעת ים סוף קודם י״מ. מפני שיצ״מ הי' טפל לקי״ס כשרז״ל שבמצרו' לקה באצבע א'. ובי״ס בה' אצבעות בכל היד. לכן נא' את ואת. את גדלך ואת ידך החזקה. ואת. מורה שהוא טפל. וז״ש אתה כמו שנאמר אתה כהן לעולם שהוא ההתחלה שכולל כל ששה קצוות. וז״ש החלות להראות את ששה דברים הנזכרים. ולכן בקש עוד על ארבעה דברים כאשר ביארנו למעלה וז״ש אעברה נא. ואראה וגו'. ואמר אתה החלות. לפי שארז״ל אלו הו' משה מכניסן לארץ לא גלו ישראל מארצם. והיה הבהמ״ק הנבנה לעתיד. נבנה בימיהם והיה קיים לעולם ולעולמי עולמים. רק ישראל לא זכו לכל זאת. לכן התפלל על זה. אתה החלות לעשות הנסים האלו על ידי. הלואי שתגמור כולן על ידי:

אעברה נא ואראה - אפשר שיהיה משה מבקש דבר שכבר אמר לבלתי עברי וגו'. משל למלך שהיה לו שני עבדים. וגזר על א' שלא לשתות יין עד שלשים יום. אמר מה גזר עלי שלשים יום. איני טועמו אפי' שנה אחת. וכל כך למה כדי לפוג את דברי רבו. גזר על השני כו' אמר אפשר איש להיות בלא יין אפי' שעה אחת כדי לחבב דברי רבו לכך אמר אעברה נא וגו':

ההר הטוב - הכל קראו אותו הר. אברהם שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה. ישעיהו שנאמר והלכו עמים רבים וגו':

והלבנון - זה בהמ״ק שנאמר גלעד אתה לי ראש הלבנון ואומר והלבנון באדיר יפול ולמה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל שנא' אם יהיו חטאיכם וגו':

אעברה נא ואראה - בקש ד' דברים. א' במעשה והוא לעבור את הירדן. וג״ד בראיה. ואראה את הארץ. ההר הטוב הזה. והלבנון. והם כנגד שני העולמות. עולם המעשה. ועולם המחשביי. והם שני השמות שהזכיר בתפלתו. וה' של אעברה. היא הרביעית ה' הנוספת שבה נכללין הכל. ואראה הוא מ״ש וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב וגו'. בד' פינות המרכבה שהם שלשה ונתגלו לאברהם יצחק ויעקב. והם הג' ראיות שהתפלל עליהם. וכן נאמר ג' פעמים וארא במרכבה דיחזקאל. ועוד נאמר שם ואראה. והיא כוללת הכל. וכן כאן נאמר ואראה. וארא מורה על ג' ראיות. והה״א היא הרביעית שבה נכללין הכל. וז״ש בזוהר שור רישומא דברית. והוא סיומא דד' שמהן. ונכלל בשור הכל. ואלה ג' מקומות שהתפלל עליהן לראותן. הם המקומות שתקנו האבות וזכו להם. ואלו עבר משה את הירדן הו' מתקנם לעולמי עולמים כי הוא היה נהירו דשמשא והי' מוריד להם את בהמ״ק של מעלה כמו שיהי' לעתיד שכבוד ה' יזרח עלינו:

ויתעבר - ר' יהושע אומר כאשה שאינה יכולה לשוח מפני עוברה:

ולא שמע אלי - לא קבל תפלתי:

ויאמר ה' אלי רב לך וגו' - משל לאדם שנודר. לאן הולך אצל רבו להתיר לו נדרו. מה עליך לשמוע דברי רבך. ד״א אמר לו דוגמא אתה עושה לדיינים שיאמרו מה משה חכם גדול לא נשא לו פנים ועל שאמר שמעו נא המורים נגזר שלא יכנס לארץ. המענין את הדין והמעוותים עאכ״ו. ומה משה שנאמר לו רב לך. לא נמנע מלבקש. שאר בני אדם עאכ״ו. ומה חזקי' שנא' לו צו לביתך לא נמנע מלבקש רחמים שהי' דורש אפי' חרב חדה כו' שנא' ויסב חזקיהו וגו'. שאר בני אדם עאכ״ו. ד״א כאדם שאומר לחבירו. עובר פלוני על דרך פלוני:

אל תוסף וגו' - מכאן אר״א בן יעקב יפה שעה אחת בתפלה יותר ממע״ט שבשביל כל מעשיו של משה לא נאמר לו עלה וכאן אמר לו עלה וכן אמרו (ברכות דף ל' א') העומדים בח״ל הופכים פניהם כנגד א״י שנא' והתפללו אליך דרך ארצם. ובא״י הופכים כנגד ירושלים שנא' והתפללו אל העיר הזאת ובירושלים נגד בהמ״ק שנא' והתפללו אל הבית הזה. בבהמ״ק כנגד בית ק״ק שנאמר והתפללו אל המקום הזה נמצאו כל ישראל מתפללין למקום א':

ויתעבר ה' בי למענכם - כמ״ש רז״ל אשה אחת ילדה ששים ריבוא בכרס אחד. והוא משה. והוא בבחינת העיבור כמו שהשמש מזהיר את הכוכבים בלילה. כן נשמתו מזהיר ומנהיר לכל ששים ריבוא שבדורו. ובגינו קיימין אלף טורין משיריין סגיאין:

למענכם - כי לולי חטאתכם היה מתקן לעולמי עולמי'. ובעבורם נענש בארבעה דברים כמו שאמר. וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן. ולבלתי בא אל הארץ הטובה. כי אנכי מת בארץ הזאת. אינני עבר את הירדן. והמה נגד ארבעה שגגות ששגג. א' בעון העגל אשר עשו הערב רב. ונחשב עון למשה בעבור שקבלם לילך עם ישראל. ואף שכונתו הי' לקרבם תחת כנפי השכינה נחשב לו לעון בעבור שלא שאל את פי ה' והמה הערב רב חטאו והוא נענש בעבורם. ב' בעון המרגלים. כמ״ש ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו' וייטב בעיני הדבר. ואמר לו הקב״ה שלח לך אנשים. אבל כוונת משה היה רצויה באמרו בלבבו כאשר יראו האנשים את ארץ חמדה טובה ורחבה. ויספרו את הגדולות והחמודות אשר ראו עיניהם. באזני כל ישראל. יזדרזו ישראל כלם ללכת אל ארצם בלבב שלם ובנפש חפיצה. ובאמת היתה שגגתו אשר לא הזהיר להאנשים התרים את הארץ הטובה. לאמר להם טרם הליכתם. אותם הדברים שאמר להם אח״כ. והוא שאמר ה' אלהיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם וגו' ובמדבר אשר ראית וגו' כאשר ישא איש את בנו. ועל עון העגל נגזר עליו מיתה. והיה לו ג״כ חלק בעונשם כמשרז״ל חרות על הלוחות שמתחילה נעשים כל ישראל חפשים וחירות ממ״ה ובעון העגל נגזר על כולם. ובעון המרגלי' נענש בעבורם שלא לבוא לא״י כמ״ש גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא וגו'. ובעון מי המריבה אשר רבו עם ה'. נענש למענם. ונאמר יען לא האמנתם בי וגו' ויקדש בם. וביאורו שניטלו הקדושים מהם. והם משה ואהרן והיה עונשן שלא עברו את הירדן בחיים חייתם. ובעון בנות מואב בשטים. נענש בחטאם שלא קינא בעצמו כ״א ע״י פנחס. ולכן נמדד לו שגם עצמותיו לא עברו את הירדן. וז״ש למענכם שנענש בארבעת פשעם. ולא השיג חפצו בארבעה דברים שהזכיר כאן שחשק לראות ארבע מקומות דלעיל. ולע״ל יזכה שוב לארבעה מדריגות נישאות. וכמ״ש (ישעיהו נ״ב:י״ג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. ואמר ישכיל בתחילה לבדנה. ואח״כ ג' מעלות לבד. וכמ״ש כאן ג' ראיות ואחת כוללת הכל. וז״ש ויאמר ה' אלי רב לך. ביאורו מה רב טוב צפון לך. והוא מ״ש הכתוב הנה ישכיל עבדי וגו'. ובפרשת הנה ישכיל עבדי חשב שם כמה יסורין שיסבול בעד ישראל עד ולפשעים יפגיע. ושני תיבות אלו האחרונים נאמר על העתיד מה שיסבול לעתיד בעבורם והוא שיקומו כולם בתה״מ והכל בזכותו. וזהו שאמר רב לך כנגד שני תיבות האלו. כי עד ולפשעים יפגיע נאמר שם ר״ב תיבות שכלולים בהם ר״ב עניינים. ואמר ר״ב לך. כי בעת ההיא תזכה לחמשים שערים כמנין ל״ך. והוא ולפשעים יפגיע שהוא שער החמשים. וז״ש עלה ראש הפסגה. שהיא עליה גדולה:

ושא עיניך ימה וגו' - מזרחה כוללת ג' ארצות ארץ המישור וגו'. שהוא כלל שם הראשון של מעשה בראשית. שבו גנוזה נשמתו של משה כמ״ש ונשב בגיא. ראשון לי״ג מכילן דרחמין שהם ג' שמות של ויעבר ה' וגו'. ששה תורת משה גנוזה. וזהו סוד ונשב בגיא. שהוא מטה של משה שנהפך לנחש ומנחש למטה. שהם ב' פעמים בגילופין ובגילופי גלופין.

צו את יהושע וחזקהו ואמצהו - להשלים אותו בה' חלקי הנשמה:

כי הוא יעבר לפני העם הזה - ברוח. והוא ינחיל. בנפש. כמ״ש את הארץ אשר תראה. ונאמר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וג' הראשונות נהירין למרחוק. וז״ש וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו. מפני שתפלתו של משה לא הי' רק בעבור לתקן את ישראל. והשיב לו הקב״ה שעל ידך יתוקן והיינו כאשר תצוה ליהושע ותחזקהו ותאמצהו. ובזה נעשה מקצת תפלתו. ולעומת מה שבקש אעברה. אמר וצו את יהושע. ונגד מה שבקש ואראה. השיב לו הקב״ה ושא עיניך. והזכיר לו בתשובתו. ה' דברים והוא. א' עלה ראש הפסגה. ושא עיניך ותראה לד' רוחו' של ארץ הטובה. והם ה'. לתקן ה' חלקי הנפש:

וראה בעיניך - משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לבית לינה שלו. נכנם לפתח הפלטרין. משכו ומדבר עמו. נכנס לטרקין כו' כיון שבא ליכנס לקיטון. (הוא חדר הפנימי המיוח' למל') אמר מכאן ואילך אתה אסור. כך מש' אמר רבש״ע כל עצמי אינני משוך מא״י אלא מלא הירדן. מלא חבל של חמשים אמה. א״ל וראה וגו'. וצו את יהושע. אין ציווי אלא זירוז שנאמר ויקרא משה ליהושע בן נון ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ. חזק בתורה. ואמץ במע״ט:

כי הוא יעבר - אם הוא עובר הם עוברים ואם לאו אין עוברים:

ונשב בגיא - א״ל מי גרם לכם שנשב בגיא מעשים רעים שעשיתם בפעור. ד״א אמר להם ראו כמה תפלות בקשתי ונגזר עלי שלא אכנם לא״י. אבל אתם הכעסתם ארבעים שנה שנאמר ארבעים שנה אקוט בדור. ולא עוד אלא גדולים שבכם משתחוים לפעור וימין של הקב״ה פשוטה לקבל שבים. שנאמר ועתה ישראל שמע אל החקים הרי אתם חדשים וכבר מחול לכם לשעבר וכן ועתה ישראל מה וגו' ואין ועתה אלא לשון תשובה. (כי כשהאדם עושה תשובה כל מה שעשה לשעבר כבר מחול ועיני ה' מביטות באשר הוא שם. וזהו לשון ועתה):