Deuteronomy Chapter 20

כי תצא למלחמה WHEN THOU GOEST OUT TO WAR — Scripture places the going out to war in juxtaposition to this section here (to עין בעין וכו׳) in order to tell you that no person lacking a limb goes out to war (cf. Sifrei Devarim 190:17). Another explanation of why these two sections are put in juxtaposition to each other: it is to tell you that if you execute just judgment you may be confident that if you go to war you will be victorious. Similarly does David say, (Psalms 119:121) “I have done judgement and justice; Thou wilt not leave me to my oppressors” (Midrash Tanchuma, Shoftim 15).

על איבך AGAINST THINE ENEMIES — Let them be in thine eyes as enemies: have no pity upon them, for they will have no pity upon thee (Midrash Tanchuma, Shoftim 15).

סוס ורכב [WHEN THOU GOEST TO WAR.. — AND SEEST] HORSES AND CHARIOTS (lit., horse and chariot) — in Mine eyes they are all as only one horse (i.e. they do not count). Similarly it states, (Judges 6:16) “[Surely “I” will be with thee,] and thou shalt smite the Midianites as one man”. And similarly it states, (Exodus 15:19) “For the horse (not the horses) of Pharaoh came [into the sea]” (Midrash Tanchuma, Shoftim 16; cf. Sifrei Devarim 190:21).

עם רב ממך [WHEN THOU GOEST OUT TO WAR … AND SEEST] PEOPLE MORE THAN THOU (or, as it may be translated: PEOPLE, NUMEROUS FROM THY POINT OF VIEW) — in thine eyes they may appear to be numerous but in Mine eyes they are not numerous (Midrash Tanchuma, Shoftim 16).

כקרבכם אל המלחמה [IT SHALL BE] WHEN YE COME NIGH UNTO THE BATTLE, [THAT THE PRIEST … SHALL SPEAK] — i.e. when ye are on the point of leaving the ספר — the boundary of your land (Sifrei Devarim 191).

ונגש הכהן AND “THE” PRIEST SHALL STEP NIGH [AND SPEAK] “the” priest means, he who has been anointed for that purpose; it is the one who is termed in the Talmud משוח מלחמה, “the priest anointed for war” (Sotah 42a).

ודבר אל העם AND HE SHALL SPEAK UNTO THE PEOPLE — in the Holy Language (Sotah 42a).

שמע ישראל [AND HE SHALL SAY UNTO THEM] HEAR O ISRAEL — Even though you have no other merit than the fulfilment of the command of “Reading the Shema” you would deserve that He should help you (Sotah 42a).

על איבכם [YE APPROACH THIS DAY UNTO WAR] AGAINST YOUR ENEMIES — By these apparently redundant words the priest says, as it were: Remember that these are not your brethren, and if you will fall into their hands they will have no pity on you; — it is not like the war of Judah against Israel of which it states, (II Chronicles 28:15) “And the men which were expressed by name rose up, and took the captives, and with the spoil clothed all that were naked among them, and arrayed them, and shod them, and gave them to eat and to drink, and anointed them, and carried all the feeble of them upon asses, and brought them to Jericho, the city of the palm trees, to their brethren: they returned to Samaria” — it is your enemies against whom you march, therefore show yourselves strong for the battle (Sifrei Devarim 192:2; Sotah 42a).

אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו LET NOT YOUR HEARTS FAINT; FEAR NOT, AND HURRY NOT PRECIPITATELY, NEITHER BE TERRIFIED BECAUSE OF THEM — These are four admonitions corresponding to four things which the kings of the nations do in battle: they bring their shields close together in order to strike them one against the other and thereby make a loud noise so that their opponents should flee precipitately; they trample the ground heavily with their horses — and make them neigh — in order to make a noise through the beating of their horses’ hoofs; they themselves shout aloud and blow trumpets and other noisy instruments.

אל ירך לבבכם LET NOT YOUR HEARTS FAINT — through the neighing of the horses,

אל תיראו FEAR NOT from the noise made by the clashing of the shields,

ואל תחפזו AND HURRY NOT PRECIPITATELY at the sounds of the trumpets,

ואל תערצו NEITHER BE TERRIFIED by the noise of the shouting (Sifrei Devarim 192:3; Sotah 42).

כי ה׳ אלהיכם וגו׳ FOR THE LORD YOUR GOD [IS HE WHO GOETH WITH YOU] — They come to war relying on the conquering strength of human beings (lit., flesh and blood) but you come relying on the strength of the Omnipresent God! The Philistines once came to war relying on the strength of Goliath — what was his end? He fell and they fell with him (Sotah 42a).

ההלך עמכם [FOR THE LORD THY GOD] GOETH WITH THEE — this refers to the camp of the Holy Ark (the camp that has the Holy Ark in its midst, i.e. the camp of the Levites) (Sotah 42a).

ולא חנכו [WHAT MAN IS THERE THAT HATH BUILT A NEW HOUSE] AND HATH NOT DEDICATED IT — i.e. has not yet dwelt in it. The term חנך denotes beginning a thing (here, it means beginning to live in it; cf. Rashi on Genesis 14:14).

ואיש אחר יחנכנו [LEST HE DIE IN THE WAR] AND ANOTHER MAN DEDICATE IT — which is a matter that causes grief of mind.

ולא חללו [AND WHAT MAN IS THERE THAT HATH PLANTED A VINEYARD] AND HATH YET NOT EATEN OF IT — לא חללו means, has not yet redeemed it in the fourth year of its growth, for the fruits had either to be eaten in Jerusalem or to be given a non-holy character (חולין), by exchanging them for money and the money’s worth to be consumed in Jerusalem (The phrase therefore means no more than: who hath not eaten of it).

פן ימות במלחמה [LET HIM GO AND RETURN] LEST HE DIE IN THE WAR — The meaning is: let him return so that he not die, for if he will not hearken to the words of the priests he deserves death (Sifrei Devarim 194:5).

ויספו השטרים AND THE BAILIFFS [SHALL SPEAK] FURTHER [UNTO THE PEOPLE] — Why does it here state: they shall speak further unto the people? The meaning is that they added this to the words of the priest, for the priest spoke and proclaimed from שמע ישראל (v. 3) to להושיע אתכם (end of 5:4), whilst the paragraphs beginning with מי האיש (v. 5) and with the second מי האיש (v. 6) and with the third מי האיש (v. 7) the priest said quietly and the officers proclaimed. This paragraph, the officers spoke and proclaimed, so that Scripture rightly introduces this last part by the word ויספו השוטרים (Sotah 43a).

הירא ורך הלבב [WHAT MAN IS THERE] WHO IS FEARFUL AND FAINT-HEARTED — Rabbi Akiba said, Take these words as what they literally imply; they mean that he cannot stand in the dense ranks of battle and look on a naked sword. Rabbi Jose, the Galilean, said that it means one who is afraid of the sins he has committed, and therefore Scripture gave him the opportunity of attributing his return home to his house, his vineyard, or his wife, in order to veil the motives of those who really returned because of the sins they had committed, so that people should not know they were great sinners, and whoever saw a person returning would say, “Perhaps he has built a house, or planted a vineyard or betrothed a wife” (Sotah 44a).

שרי צבאות [THEY SHALL APPOINT] OFFICERS OF THE HOSTS — This means that they shall place guards (זוקפין from זקף “to stand erect”) in front of and behind them (the troops), with iron axes in their hands, and if anybody attempted to desert he (the guard) was empowered to chop off his legs. זוקפין are men who stood in the wings of the battle-line to raise (זקף) those who fall and to strengthen them by encouraging words: “Go back to the battle and do not flee, for flight is the first step to defeat” (Sifrei Devarim 198; Sotah 44).

כי תקרב אל עיר WHEN THOU APPROACHEST UNTO A CITY [TO FIGHT AGAINST IT] — Scripture is speaking of a war which is not obligatory upon them (as was the war against the seven nations of Canaan, referred to in v. 16), as it is distinctly stated in this section (v. 15) “Thus thou shalt do unto all the cities which are very far [from thee]” etc. (Sifrei Devarim 199:1).

כל העם הנמצא בה ALL THE PEOPLE THAT IS FOUND THEREIN [SHALL BE TRIBUTARIES] — all: even if you find in it persons belonging to the seven nations which you have been commanded to exterminate, you are allowed to keep them alive (Sifrei Devarim 200:2).

למס ועבדוך [ALL THE PEOPLE … SHALL BE] TRIBUTARIES [UNTO THEE], AND THEY SHALL SERVE THEE — You must not accept their surrender until they take upon themselves both the payment of tribute and servitude (one alone is not sufficient) (Sifrei Devarim 200:3).

ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה — Scripture tells you that if it does not make peace with you it will in the end make war against you (attack you) — if you leave it alone and go away (Sifrei Devarim 200:4). (The translation therefore is: AND IF IT WILL MAKE NO PEACE WITH THEE. IT WILL WAR AGAINST THEE).

וצרת עליה THEN THOU SHALT BESIEGE IT — This implies that you are entitled even to starve it out, to make it suffer thirst and to kill it (the inhabitants) by mortal diseases (Sifrei Devarim 200:5).

ונתנה ה' אלהיך בידך means THEN THE LORD THY GOD WILL GIVE IT INTO THY HANDS — if you have done all that is prescribed in this section the Lord will in the end give it into your hands (Sifrei Devarim 200:6).

והטף AND THE LITTLE ONES [… SHALT THOU TAKE UNTO THYSELF] — the male children, too. But how am I to understand (v. 13) “and thou shalt smite every male thereof”? As referring to the male adults (Sifrei Devarim 200:7).

כאשר צוך [BUT THOU SHALT DOOM THEM TO DESTRUCTION — THE HITTITES, … AND THE JEBUSITES,] AS [THE LORD THY GOD] HATH COMMANDED THEE — The words: “as God hath commanded thee” are intended to include the Girgashites (the seventh nation that is not mentioned here) (Sifrei Devarim 201:4).

למען אשר לא ילמדו [BUT THOU SHALT DOOM THEM TO DESTRUCTION …] THAT THEY TEACH YOU NOT TO DO [AFTER THEIR ABOMINATIONS] — Consequently if they repent of their abominations and wish to become proselytes you are allowed to accept them as such (Sifrei Devarim 202:1).

ימים [WHEN THOU SHALT BESIEGE A CITY] ימים DAYS — The plural implies at least two days,

רבים MANY must imply at least three days (cf — Rashi on Leviticus 15:25). From here they (the Rabbis) derived the law that the siege of a heathen city must not be commenced less than three days before the Sabbath, and it (this verse) teaches you that the opening up (the invitation to make) peace (v. 10) must be repeated two or three days, for so it states, (II Samuel 1:1) “And David abode two days (ימים שנים) in Ziklag” (Sifrei Devarim 200:4; Shabbat 19a). And Scripture is speaking here of a war which is not obligatory upon them (Sifrei Devarim 200:1).

כי האדם עץ השדה FOR IS THE TREE OF THE FIELD A MAN [THAT IT SHOULD BE BESIEGED BY THEE]? — כי has here the meaning of “possibly”, “perhaps” (cf. Rashi on Exodus 23:5) — is the tree of the field perhaps a man who is able to withdraw within the besieged city from before you, that it should be chastised by the suffering of famine and thirst like the inhabitants of the city? Why should you destroy it?

עד רדתה [AND THOU SHALT BUILD BULWARKS AGAINST THE CITY …] UNTIL רדתה — This (the word רדתה) means “subduing”, [and the meaning is, thou shalt besiege it until] it becomes submissive.

[צח] כי תצא למלחמה, כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' יב) שבדבר שהוא חובה ומוכרח להעשות ידבר בדרך המקור עם שמוש הב' או הכ', בהקריבכם מנחה חדשה, בהרימכם את חלבו ממנו, ואם יציין התנאי במלת כי, מדבר מדבר שאינו חובה, ובכ"ז ממ"ש למלחמה על אויבך משמע שאינו מלחמה כמלחמת דוד להרחיב את מלכותו, רק נגד אויבים הרוצים לצאת לקראתם, וזאת קורא ר' יהודה בשם מלחמת מצוה, והועתק ממשנה דסוטה (דף מד) וזה שציין מתניתין, וסתמא דספרי קורא זאת מלחמת הרשות וכת"ק בסוטה שם, ונפ"מ לעוסק במצוה כמ"ש בגמ' שם ע"ב, ולכ"ע אינו מדבר במלחמת יהושע שהוא חובה, שבו הכל יוצאים, דהא אמר כי תצא ולא בצאתך למלחמה, ויוכל להיות שמוסב גם עמ"ש ריה"ג בסי' הקודם שחסר עין או שן לא יצא למלחמה שגם זה אינו נוהג במלחמת חובה:

[צט] וראית סוס ורכב עם רב ממך, שם עם מתאר את הסוסים והרכב (מדלא אמר ועם רב) ר"ל עם רוכבי סוסים וממילא ממ"ש עם רב ממך מבואר שגם אתה עם רוכב סוסים, שלא נאסר למלך להרבות סוסים רק לצרכו לא לצורך החיל (כנ"ל סי' לב) ותפס סוס ורכב בלשון יחיד על צד כוונה שניה שתראה בעין השכל שהעם רב הזה אין כחם רק כסוס יחיד כי ה' אלהיך עמך המעלך מא"מ שגם שם כתיב סוס ורוכבו רמה בים שהיו רק כסוס ורוכב יחידי ולכן לא תירא מהם:

[ק] כרבבכם אל המלחמה, פעל קרב כשבא אחריו שם הדבר שקרב אליו נקשר תמיד עם מלת אל: אל ארץ בני עמון לא קרבת, כל הקרב אל שלחן המלך (מ"א ה), קרב אל המזבח, וכשבא אחריו הפעל קשר בלמ"ד: ואז יקרב לעשותו, קרבו גוים לשמוע. ונמצאו שני הקשורים ביחד: כי תקרב אל עיר להלחם, במקום שבא מלת אל קודם השם בא השם כדמות פעל, כמו יחדו למשפט נקרבה, פי' להשפט, וכן מ"ש פה כקרבכם אל המלחמה פי' אל מקום המלחמה, אבל מ"ש אתם קרבים היום למלחמה בא השם במקום הפעל כאלו אמר אתם קרבים להלחם, ומזה הוציאו חז"ל שמ"ש כקרבכם אל המלחמה היינו בהיותם בספר שקרבים אל מדינת האויב ששם מקום המלחמה ואינם לוחמים עדיין, כי התחלת המלחמה עצמה מציין במ"ש אתם קרבים היום למלחמה שפירושו קרבים להלחם שזה מציין קשור הלמ"ד שמורה על הפעל, ומזה הוציאו (סוטה דף מב) ששתי פעמים מדבר עמם אחת בספר וא' במלחמה, וז"ש והיה כקרבכם אל המלחמה (ר"ל בספר) ונגש הכהן [המוכן לזה שהוא משוח מלחמה, כמו השוטרים שהיו ג"כ מוכנים לכך ואינו הכהן הגדול דאז היל"ל הכהן הגדול, וז"ש בגמ' בממונה] ודבר אל העם זה היה בספר, ועוד ואמר אליהם שנית בעת התחלת המלחמה יאמר אתם קרבים למלחמה שפירושו להלחם:

[קא] ואמר אלהם שמע ישראל, פי' חז"ל שזה צותה תורה מחכמת ההנהגה שלא יהיו כלם במלחמה ובתוך כך יפול אויב אחר אל הארץ באין איש ויחריב אח הארץ, ועוד נתן טעם עפמ"ש ריב"ז במכלתא (משפטים סי' קל) ובב"ק (דף עט) הקב"ה חס על כבודם של בריות לכן ישלם רק ארבע צאן תחת השה מפני שנתבזה במה שנשאו על כתפיו, וכן חס הקב"ה על כבוד הבריות שלא יתבייש במה שהוא ירא ורך הלבב, ומכ"ש למ"ד הירא מעברות שבידו, לכן צוה שיחזרו עוד מחמת טעמים אחרים ולא יתבייש:

[קב] אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, זה מעורר למסור נפשו במלחמה אם יודע שאם ינוצח אין לו שום תקוה כמ"ש אין גבור כמתיאש, ועז"א על אויביכם, ואמר אל ירך לבבכם ויש הבדל בין רך לבב ובין יראה, שרכות לב יפול גם על האסטניס או מי שאינו יכול לראות סוסים מזוינים וחרבות שלופות, והיראה הוא מפני נזק שמתירא מהגפת התריסין, ומ"ש אל תחפזו ואל תערצו, כי דרך הנוהג במלחמה לתקוע ולתת סימנים בשופרות על קול שמחה ונצחון ולפעמים יצוחו בזעקת שבר, ובעת יריעו בשופר תהיו מתונים ולא תחפזו כאלו נצחתם אתם או כשיצוחו לא תתראו כנשברים, כמ"ש יריע אף יצריח על אויביו (ישעיהו מ״ב:י״ג) יתגבר כמ"ש בפירושי שם:

[קג] כי ה' אלהיכם ההולך עמכם, ר"ל הלא כחם כח טבעיים, ולכם יש עזר מה' כמ"ש אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר, והלא אתם רואים שהוא ההולך עמכם במדבר וא"כ יהיה עמכם בין להלחם בשבילכם עם אויביכם, ובין להושיע אתכם מיתר רעות שיקרו בעת מלחמה במדבריות כמו נחשים ועקרבים ורוחות רעות:

[קד] ודברו השוטרים, פי' בגמ' (דף מג) שעד כאן כהן מדבר וכהן משמיע ומכאן ואילך כהן מדבר ושוטר משמיע, ומ"ש הכל שומעים פי' הרמב"ם שאין שבים עד ששומעים שנית בעת התחלת המלחמה וז"ש מערכי המלחמה ועי' בלח"מ שם, ופה ודברו השוטרים ואח"כ ויספו השוטרים לדבר ולא אמר ודברו השוטרים עוד כי התוספת יבא לרוב על דבר הקצוב שאח"כ מוסיפים על דברי הכהן את דברי עצמם, כי מ"ש תחלה ודברו השוטרים השמיעו דברי הכהן וכ"ה בגמ' שם

[קה] מי האיש אשר בנה, היה יכול לאמר אשר בנה בית, והוסיף מי האיש שהוא שם הכללות כל איש ואיש ללמד שלא נאמר דוקא אם בנה בעצמו לא אם נעשה הבנין ע"י אחרים, לכן אמר מי האיש ר"ל כל איש ואיש ולא כל איש יכול לבנות בעצמו, וע"כ שמ"ש אשר בנה הוא לדוגמא וה"ה אם לקח וירש וכן דייק לקמן (סי' קט) במ"ש מי האיש אשר נטע כרם, שגם בזה לא כל איש ואיש יודע לנטוע בעצמו, וכיוצא בו כתבתי בפ' אחרי (סי' קיא) על איש איש אשר יצוד ציד חיה, עיי"ש:

[קו] אשר בנה בית, בית במובן המדויק הוא העשוי לדירה ובמובן הרחב כולל גם העשוי להניח בו חפציו שנמצא הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, בתים לבריחים, ובאשר היל"ל אשר לו בית כי גם לקח וירש בכלל ולמה אמר אשר בנה, לרבות כל בנין, אבל בית שער אכסדרה ומרפסת עשוי רק להלוך דרך שם ונקרא בשם מיוחד אולם או יציע וכדומה, וכן הוא לענין מזוזה ומעקה ולענין נגעים בספרא מצורע (סי' צב) וע"ע בהר (סי' נו), ומ"ש ולא חנכו בכנוי ממעט גזלן כן פי' בגמ':

[קז] ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה, כבר בארתי בהתו"ה שמיני (סי' לא) שהאזהרה התולדיית יציין הכתוב לפעמים במלת פן, אל יהרסו לעלות פן יפרץ בם, אל ידבר עמנו אלהים פן נמות ולפעמים במלת לא, אל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות, ובארתי שאם התולדה מחויבת מעצמה למשל שמוכן למות ונתן תקון שאם יעשה כן לא ימות כתוב מלת לא, ואם המיתה אינה מחויבת מעצמה רק שמודיע שאם לא יעשה כפי שצוה ימות, בא מלת פן, וא"כ במ"ש פה מלת פן ולא תפס מלת לא, מבואר שאין המיתה מחויבת למי שלא חנך את הבית, רק אמר שע"י שלא ישמע לדברי כהן בחטא זה סוף שהוא מת במלחמה, וז"ש ילך וישוב לביתו שומע לדברי כהן שהוא צווי מאת הכהן וצריך לשמוע מצותיו ואם לא ישמע ימות בעון זה:

[קח] ואיש אחר, היינו נכרי, כמו שמ"ש ואיש אחר יקחנה שאא"ל בנו או בן דודו שלא יקח אשת אביו או אשת אחי אביו, כן איש אחר הנאמר פה מדבר בנכרי והגהתי כגי' הגר"א:

[קט] ומי האיש אשר נטע כרם, מה שמרבה ירש ולקח התבאר (בסי' קה), ולפ"ז היל"ל מי אשר לו כרם, פי' חז"ל כי שם כרם במובן המדויק הוא דוקא הנטוע ה' גפנים, ומובן הרחב כולל גם יתר נטיעות שנטעו כעין כרם כמ"ש ועד כרם זית (שופטים טו), נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן הנצו הרמונים, ומציין כל הנטוע כסדר הכרם עד שרגיל בפי חז"ל לקרוא כל המסודר שורות שורות בשם כרם, כמ"ש בכרם ביבנה, ואמר בירושלמי פרק תפלת השחר וכי כרם היה שם אלא שת"ח היו עשוים שורות שורות ככרם, ופי' נטע כרם נטע נטיעות שורות שורות שתים כנגד שתים וא' יוצא זנב:

[קי] אשר נטע כרם ולא חללו, ראב"י ס"ל שכרם דוקא, ומוכיח למעט מבריך ומרכיב מולא חללו, וכבר בארתי זה בארך ובפרטות בהתו"ה קדושים (סי' נט), ומ"ש שומע דברי כהן התבאר (בסי' קז), ומ"ש יכול בנו וכו' התבאר (בסי' קח):

[קיא] אשר ארש אשה, שם אשה כולל בין בתולה בין אלמנה, ומ"ש מי האיש שהוא מיותר כנ"ל (סי' קה) והוא שם הכללות, ר"ל איש ואיש, בא לרבות אם מת א' מן האחים אז כל האחים חוזרים (כמ"ש בדף מד) כי היא זקוקה לכולם ומשכחת איש ואיש שכולם חוזרים בשביל אשה אחת, ומ"ש ולא לקחה מיותר דהא לשון ארש מציין שלא נשא עדיין, בא ללמד שהקפידה אינו בשביל שארש רק בשביל שלא לקחה וזה דוקא בשיכול ללקחה פרט בשאסור ליקח אותה, ומ"ש ילך וישוב ויספיק מים ומזון כן גרס הגר"א כמ"ש בסוטה שם, זה מוכיח ממ"ש ילך וישוב שמלת ילך מיותר, ופי' ישוב לביתו וילך וישוב וילך היינו שיכול לשוב לביתו וילך כפעם בפעם להכין מים ומזון:

[קיב] ויספו השוטרים, היינו שמוסיפים דברים על דברים שדברו עתה מפי הכהן ואומרים דברים של עצמם כמ"ש בסוטה (דף מג), ומ"ש הירא ורך הלבב פי' ריה"ג שירא מעבירות שבידו, ומ"ש בסתר נראה שמוסב למטה בסתר ילך וישוב ר"ל שישוב בסתר, והוא כמ"ש במשנה סוטה (דף מד) לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן וכנ"ל סי' קא. ומ"ש ורך הלבב בן מ"ם צ"ל בן סמ"ך שלריה" ג שהירא מעברות שבידו כי ס"ל שאם אינו בעל עבירה אין ראוי לו לירא רק לבטוח על ה' וא"כ איך יצדק רכות לבב אמר שהיינו בן ששים שאינו ראוי עוד לצבא מלחמה, וי"ל שר"ע לשטתו שאמר ביבמות (דף מג) את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות זכה משלימים לו לא זכה פוחתין לו, וחכ"א זכה מוסיפים לו לא זכה פוחתין לו, וא"כ לענין השלמה שישלימו לו שני חייו הקצובים לר"ע צריך זכות ולחכמים א"צ ע"ז זכות מיוחד שאין פוחתין לו רק אם לא זכה ויש עברה בידו, וא"כ ר"ע כשטתיה ויכול לירא אף שאין עברה בידו וריה"ג כחכמים וכשאין עברה בידו אף שלא זכה בזכות מיוחד שיוסיפו לו עכ"פ משלימין לו ואין לו לירא:

[קיג] ולא ימס את לבב אחיו, זה אינו דרך עונש כי בכאן לא אמר פן ימס רק מלת ולא שמציין שכן דרך הטבע שלבב כלם נמס בשבילו, וז"ש כולם חוזרים ובאים, וכבר בארתי ההבדל בין מלת פן ובין מלת ולא למעלה (סי' קז):

[קיד] והיה ככלות השוטרים וגו', כ"ז במשנה דסוטה (דף מד), ומ"ש שתחלת ניסה נפילה פי' בגמ' שתחלת נפילה ניסה, ומ"ש בד"א במלחמת הרשות והגר"א הגיה פה אבל במלחמת חובה א"צ להגיה דסתמא דספרי כת"ק דר' יהודה כמ"ש למעלה (סי' צח):

[קטו] כי תקרב אל עיר, לדעת רש"י והראב"ד הכל מדבר במלחמת הרשות כמ"ש כן תעשה לכל הערים הרחוקות, אבל לז' עממין א"צ גם לשאל לשלום, ולדעת הרמב"ם והרמב"ן מ"ש במלחמת הרשות הכתוב מדבר היינו מ"ש שיחיו הנשים והטף אבל פתיחת שלום מחויבים גם במלחמת ז' עממין, והגם שמסתימת הספרי פה משמע כדעת רש"י, הנה בבאורי לס' יהושע (סי' ט) בארתי שפשטות הכתובים משמע כדעת הרמב"ם ועי' בז"א האריך בזה, ומ"ש אל עיר ולא לכרך כבר בארתי ששם עיר בדיוק מציין עיר בינוני, ובכ"ז לא אדע מה ממעט שאין שום פוסק מזכיר דבר זה שאין מחויבים לשאול בשלום כשקרבים להלחם על הכרך, ובדוחק י"ל שבכפר א"צ להמתין עד שיקרב להלחם רק יפתח בשלום תחלה כי בשקרב אליו הוא כאלו נכבש, ובכרך אין לקרב אל החומה כמ"ש בש"ב (יא כא) למה נגשתם אל החומה:

[קטז] להלחם עליה, כבר בארתי יהושע (י כט) שיש הבדל בין לשון לחם עם ובין לחם על ובין לחם שאחריו ב', לחם שאחריו מלת עם מורה ששני הצדדים לוחמים זב"ז, לחם בהעיר מורה שעובר עד תוך העיר ולוחם בה, לחם על העיר מורה שהיא מוקפת חומה ועומד ולוחם מבחוץ, ובזה יאמר לפעמים שלוחם על העיר כשרוצה לכבוש החומה בחזקה ויאמר שצר עליה כשאינו יכול להפיל החומה וצר עליה בחיילותיו סביב להרעיבה ולהצמיאה ע"י שיתום האוכל והמים מן העיר וימסרו ביד האויב, וממ"ש להלחם עליה מבואר שעדיין אינו צר עליה להרעיבה רק רוצה לכבשה ומצוה לקרא תחלה לשלום וכשלא ישלימו אז וצרת עליה, להרעיבה ולהצמיאה:

[קיז] וקראת אליה לשלום, יש הבדל בין מ"ש (שופטים כ״א:י״ג) ויקראו להם שלום, היינו שישראל הודיעו שמשלימין עם בני בנימין, ובין מ"ש פה לשלום דלמ"ד שמבקשים שהם ישלימו אתם, באשר הם מצדם נכונים לשלום ועז"א בקש שלום ורדפהו כי גדול השלום ויתר המאמר בא בספרא (פ' נשא) בברכת כהנים עיי"ש:

[קיח] והיה אם שלום תענך ופתחה לך, הם שני תנאים, כי יש העונים שלום אבל בתנאים ידועים, ר"ל שמקבלים מקצת דברים אשר יבקשו מהם בעלי מלחמתם, למשל שמתחייבים לתת להם מס קצוב וכדומה ובזה יתפשרו עמם שיעלו מעליהם, אבל אין פותחים להם החומה שיניחום לבא אל תוך החומה לעשות עמהם כחפצם, וזה שלום מקצת, ר"ל שמקבלים מקצת מהמבוקש מהם, והתנה פה שלא די בשלום כזה רק שצריכים לפתוח השער שיכנסו אל העיר לעשות עמהם כחפצם כמ"ש (יהושע ט׳:י״ז) ויסעו ב"י ויבואו אל עריהם, וז"ש כולה ולא מקצת ר"ל לא שלום במקצת הדברים:

[קיט] והיה כל העם הנמצא בה, גם הכנענים, ומזה ראיה לדעת הרמב"ם הנ"ל (סי' קטו) שלענין פתיחת שלום אין הבדל בין מלחמת ז' עממין ויתר אומות, שגם הכנענים אין להרגם אם קבלו מס ועבדות, ומה שקצפו על הנשיאים היה מפני שכרתו ברית עם הגבעונים וע"כ רצו להרגם וגם שהם לא קבלו עליהם עדיין מס ועבדות וכמ"ש בפי' יהושע שם, אולם הרא"ם הקשה מזה דלדעת הרמב"ם מאי איריא כנענים שבתוכה אפי' כנענים בפ"ע, ולי נראה שלהרמב"ם זה עצמו כוונת הספרי, שבצד שפותח בשלום והם משלימים שוים אם העם הנמצא בה הם כולם כנענים או יתר אומות שמקבלים מס ועבדות וז' מצות, רק בצד שלא תשלים בזה הבדיל בין רחוקות וקרובות, ואף לדעת הרמב"ן שמחלק גם אם עושין שלום בין ז' אומות ליתר אומות דס"ל דז' אומות צריך לקבל, ז' מצות ויתר אומות א"צ לקבל אין קושיא דכאן לא הזכיר רק קבלת מס ועבדות ובזה שוה אם כנענים בתוכה או יתר אומות, ואין לדייק ממ"ש כנענים שבתוכה דהיינו רק קצת כנענים לא אם כולם כנענים כי כוונת הספרי שבצד שמשלימין הדין שוה אם כנענים בתוכה או יתר אומות:

[קכ] ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, אין הפי' שהוא תנאי שני אם תעשה מלחמה אבל אם לא תעשה מלחמה אף שלא תשלים עמך רשות בידך שלא לצור שזה סותר הנאמר קודם שדוקא אם שלום תענך ושיהיה לך למס, רק פי' שאם לא תשלים עמך יעשה עמך מלחמה שכבר בארנו (בסי' קטז) שמלחמה הנקשר עם מלת עם מורה ששני הצדדים לוחמים זה עם זה בשוה, ר"ל כי אז לא תלחם עליהם רק עמם שוה בשוה, ולכן וצרת עליה אף להרעיבה כמו שנתבאר (בסי' קטז) כי ונתנה ה', ה' יתנה אז בידר ותכבשם ע"י עזר אלוה:

[קכא] והכית את כל זכורה — ר"ל הגדולים, והטף תבוז אף טף זכרים, דא"ל טף של נשים דזה אין צריך דכ"ש מנשים גדולות והראיה ממדין. ומ"ש את כל שללה תבוז מפני שהיה סברא שהשלל אסור. והנה לדעת החינוך שמ"ש דאפילו כתלי דחזירי הותר הוא גם ביתר מלחמות הוא פשוט דצריך לאשמעינן. אך להרמב"ן שזה רק במלחמת ז' עמים י"ל שהיה עולה על הדעת שצריך להקדיש לשמים או שיש בזה משום גזל:

[קכב] כן תעשה — ר"ל בתורה הזאת שהיא התורה האחרונה שתתנהג עמהם כשאינם משלימים להחיות הנשים והטף אינו נוהג בשבעה אומות כי בהם לא תחיה כל נשמה בסייף כמ"ש ויכהו לפי חרב. כן הוא לדעת הרמב"ם והרמב"ן. אבל לדעת רש"י גם בתורה הקודמת של פתיחת השלום אין נוהג בשבעה אומות כנ"ל. וממ"ש כי החרם תחרימם יש לטעות להחרים את השלל לגבוה כמו ביריחו, על זה אמר ובתים מלאים כל טוב, ויש לפרש שר"ל להתיר ביזתם אפילו כתלי דחזירי שלמד מן ובתים מלאים כל טוב כמ"ש (בחולין דף יז):

[קכג] למען אשר לא ילמדו אתכם — פי' הרמב"ן שאם קבלו שבע מצות בני נח אין נהרגים אף שבעה אומות שבארץ ישראל ודעת רש"י ז"ל לא כן, ועי' בז"א שהאריך בזה:

[קכד] כי תצור אל עיר — מ"ש במלחמת הרשות מדבר זה מבואר ממלת כי שמורה על הרשות (כנ"ל ס' צח). ומ"ש ולא לכרך, עי' למעלה סי' קט"ו ובסי' שאח"ז:

[קכה] כי תצור אל עיר ימים רבים — סתם ימים רבים אינו לא פחות משלשה (כמ"ש בספרא מצורע סי' קפ"ו ושם בארתי טעמו). והנה קציצת העצים הן לבנות מצור הן להשחית ולהחריב זה עושים בתחלת המצור תיכף. ולמה התנה פה שלא יעשו זאת אחרי ימים רבים דוקא. וע"כ פי' חז"ל שמלמד שלא יתחיל לבנות המצור לשפוך סוללה ולבנות דיק עד אחר שלשה ימים שיתבע מהם שלום. ולהד"א מפרש שהכנת המצור יארך לרוב ג' ימים [ולכן אמר בסי' הקודם אל עיר ולא כרך וכפר כי בהכרך יארך יותר ובהכפר אין צריך הכנה כל כך] ועל כן תפס ימים רבים שנלמד מזה שאין צריך פחות משלשה ימים קודם השבת שאז יתחיל עקר המצור בשבת [כי ג' ימים יארך הכנת המצור] ואין מתחילין לצור בשבת וכמ"ש בשבת (דף כב):

[קכו] להלחם עליה לתפשה — הוסיף זה מפני שיצויר, שיצור על עיר כדי להחריבה ולהשביתה מהיות עיר וע"כ פי' שתהיה הכונה רק לתפוש העיר שתהיה שלכם וע"כ אין להשחית אילני מאכל שתאכלו מהם אחר שתתפשו את העיר, לאפוקי אם רוצים להשחית העיר כמו שאמר במואב (מלכים ב ג) וכל עץ טוב תפילו. ומ"ש לא תשחית את עצה היל"ל לא תדח גרזן להשחית עצה, שכן סדר הלשון, וע"כ שפי' שלא תשחית את עצה ע"י שתחריב מעינה וייבש האילן שזה השחתה שלא לצורך כלל, ואף לא לנדוח עליו גרזן ולכרות העץ לצורך המצור זה גם כן אסור, ומ"ש ד"א וכו' הצגתי למעלה ע"פ הגהת הגר"א:

[קכז] כי ממנו תאכל — הוא לאו הבא מכלל עשה עשה והוסיף ואותו לא תכרות שיהיה בל"ת, שממ"ש ' לא תשחית הייתי אומר שהוא רק הרשאה אינך צריך להשחית עץ מאכל כמו שאתה מצווה להשחית אילני סרק ולבנות מצור לכן הוסיף שנדע שהוא אזהרה. והגירסא הנוספת בפנים נמצא בספר זית רענן. והגירסא הנוספת הא אם מעכבך. כן הוא בפסיקתא זוטרתי וכן גרס הרמב"ן בהשגותיו (מצוה ו) שכתב שבימי המצור מותר לקצץ להצר לאנשי העיר שלא יחיו באילנות לשון ספרי. ופי' הספרי שבא לפרש לשון הכתוב המוקשה מאד. וכתב הראב"ע כי האדם עץ השדה כבר בארתי (בסי' יא) כי יתכן בכל לשון לקצר לאחוז בדרך קצרה כמו חמור לחם. רק מלת לא לא יתכן להיות נחסרת כי הטעם יהיה להפך, ומדקדק גדול ספרדי אמר כי חסר הא' וכן הוא הכי האדם עץ השדה ואינו נכון וכו'. ולפי דעתי פירושו כי חיי בן אדם הוא עץ השדה, וכמוהו כי נפש הוא חובל, כי חיי נפש הוא חובל. ואותו לא תכרות דבוק עם לבא מפניך במצור הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור עכ"ל, וכן פי' הספרי בפי' הראשון, ועז"א שחייו של אדם מן האילן, והרשב"ם כתב כי ממנו תאכל שהרי צריכים לך למאכל לאחר שתתפוש העיר ותהיה שלך ואותו לא תכרות אותו עץ מאכל שאינו חוזק ומבצר לאנשי העיר כגון הרחוקים אותם לא תכרות כי האדם עץ השדה. כל כי שאחרי לא מתפרש אלא. אותו לא תכרות אלא עץ השדה לבא האדם מפניך במצור אותו תכרות, הם הקרובים לעיר שנסתרים בם אנשי העיר הבורחים מפניך ובאים בתוך העיר כדכתיב ותבא העיר במצור, כי האדם אלא האדם. עץ השדה אלא עץ השדה האדם לבא מפניך במצור שגורם את האדם לבא מפניך במצור עכ"ל. וכפי' הזה פי' בד"א הא אם מעכבך לבא מפניך במצור קצצהו:

[קכח] רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא — עץ מאכל מקביל נגד עץ סרק, והייט אילן הנושא פירות, כמו ונטעתם כל עץ מאכל, וחז"ל בספרא קדושים עץ מאכל ולא עץ סרק עץ מאכל פרט לנוטע לסייג ולקורות ולעצים, ופרשתי שם שדייק ממה שלא אמר עץ פרי, ועץ מאכל שולל גם עץ פרי הבלתי עומד למאכל כגון אם חדל מעשות פרי הראוי שאז הדרך לקוצצו לעצים, אולם פה שאמר בתחלה לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל היה ראוי לומר רק עץ אשר לא תאכל ממנו, ומזה משמע שמ"ש כי לא עץ מאכל הוא היינו שהוא אילן סרק לגמרי, ע"כ כתבה התורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, שמזה מבואר שאין הפי' שהוא אילן סרק שזה אינו תלוי בידיעה, שכל אדם יודע להבחין בין אילני סרק לעץ פרי, ובהכרח שמ"ש כי לא עץ מאכל הוא כולל גם עץ פרי שאינו עומד עתה למאכל כי אינו נושא פירות כשעור כמ"ש (בבבא קמא דף צא ע"ב) ואינו עומד למאכל רק לקוצצו לעצים, וזה שאמר כי לא עץ מאכל זה אילן סרק רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל ר"ל לכן הוסיף אשר תדע שמזה ידעינן שמ"ש כי לא עץ מאכל כולל גם אילן מאכל שבזה צריך שתדע בבירור שאינו עומד עוד למאכל, ועל זה שאל א"כ מה תלמוד לומר עץ מאכל. ר"ל שא"כ היה לומר רק עץ אשר לא תאכל ממנו, שהוא לשון ברור הפך מ"ש כי ממנו תאכל, והשיב מלמד שאילן סרק קודם לאילן מאכל, ר"ל שמלשון הכתוב רק עץ אשר תדע מבואר שלכתחלה צריך לקצץ אילני סרק רק בשלא תמצא אילני סרק אז תדקדק לדעת בבירור מן עצי פרי איזה אילן שאינו נושא פרי כשעור עד שמצד זה אינו עוד עץ מאכל ותוכל לקוצצו גם כן. ובזה מיושב מה שהקשו חכמי לב ע"ד הרמב"ם שכל הספקות מותרים מן התורה והלא בכתוב מבואר בהפך שרק עץ שתדע בבירור שאינו עץ מאכל תשחית הא ספק אסור מן התורה, כי הכתוב מדבר בעץ מאכל שחזקתו חזקת איסור רק שאתה רוצה להוציאו מחזקתו על ידי שעתה אינו נושא פרי כשעור והיכא דאתחזק איסורא לכולי עלמא ספק אסור מן התורה ועל כן צריך לדעת בבירור שיצא מן החזקה:

[קכט] רק וגו' אותו תשחית וכרת — מה שהוסיף מלת תשחית והיל"ל אותו תכרות בא ללמד שמדבר בענין שיש השחתה בכריתה זו, כי שוה יותר כשלא יכרתנו. שאז רק אותו תשחית לא עץ מאכל. אבל אם אינו משחית בכריתה זו כי שוה יותר אחר שיכרתנו, בזה אין הבדל בין אילן מאכל לאילן סרק [בגירסת הגמרא (בבא קמא שם) תלמוד לומר רק, וכן הגיה הגר"א פה, ולדעתי גם בגמרא כוון עמ"ש רק אותו תשחית והלמוד ממלת רק וממלת תשחית]:

[קל] וכרת ובנית מצור וגו' — במ"ש וכרת כולל שתכרות לכל צרכך להכין כלים הצריכים לכבוש בו את העיר. והגר"א גריס דיק וכרכומות, ובמ"ש ובנית מצור הוא שבונה סביב העיר בל יצא איש מן העיר וזה שאמר מטרניאות לשון נטירה ושמירה, ובמ"ש על העיר שמשליך חצים וקורות אל תוך העיר ולא תרפה ממנה עד רדתה וז"ש אפי' בשבת: