Deuteronomy Chapter 21

ויצאו זקניך THEN THE ELDERS [AND THE JUDGES] SHALL GO FORTH — i.e. the distinguished amongst thy elders, these are the Great Sanhedrin (Sotah 44b).

ומדדו AND THEY SHALL MEASURE — from the place where the corpse lies,

אל הערים אשר סביבת החלל UNTO THE CITIES WHICH ARE ROUND ABOUT HIM THAT IS SLAIN — in every direction, in order to ascertain which is the nearest.

אל נחל איתן UNTO A VALLEY WHICH IS איתן — which is hard; i.e. one that has never been tilled (Sifrei Devarim 207:2; Sotah 45b).

וערפו AND THEY SHALL STRIKE OFF [THE HEIFER’S] NECK — i.e. one breaks its neck with a hatchet. The Holy One, blessed be He, says, as it were, Let a heifer which is only one year old and which therefore has brought forth no fruits (no offspring) have its neck broken at a spot (the untilled valley) which has not brought forth fruits, to expiate for the murder of him whom they did not permit further to beget children (Sotah 46a).

ידינו לא שפכה [AND THEY SHALL ANSWER AND SAY,] OUR HANDS HAVE NOT SHED [THIS BLOOD] — But would it enter anyone’s mind that the elders of the court are suspect of blood-shedding?! But the meaning of the declaration is: We never saw him and knowingly let him depart without food or escort (if we had seen him we would not have let him depart without these) (Sifrei Devarim 210:2; Sotah 45b). The priests thereupon say (next verse): כפר לעמך ישראל FORGIVE UNTO THY PEOPLE ISRAEL.

ונכפר להם הדם AND THE BLOOD SHALL BE PARDONED THEM — Scripture announces to them that when they have done this (the ceremony prescribed) their sin will be forgiven (Sotah 46a).

ואתה תבער BUT THOU SHALT PUT AWAY [THE GUILT OF INNOCENT BLOOD FROM AMONG YOU] — This teaches that if the murderer is found after the heifer’s neck was broken he must nevertheless be put to death, — and this is what Scripture describes as הישר בעיני ה׳ RIGHT IN THE EYES OF THE LORD (cf. Sotah 47b; Ketubot 37b and Tosafot on Ketubot 37b:16.1 ואח"כ נמצא ההורג).

כי תצא למלחמה WHEN THOU GOEST FORTH TO WAR — Scripture is speaking here of a war that is not obligatory upon the Israelites (Sifrei Devarim 211:1), for in regard to a war that was waged against the inhabitants of Erez Israel, Scripture could not possibly say, “and thou hast captured captives”, since it has already been stated regarding them, (Deuteronomy 20:16) “[But of the cities of those people...] you shall not allow any soul to live”.

ושבית שביו AND THOU HAST CAPTURED CAPTIVES — These apparently redundant words are intended to include Canaanite people living in it (in a city outside Canaan), that it is allowed to capture them although they belong to the seven nations (Sifrei Devarim 211:4; Sotah 35b).

אשת [AND THOU SEEST AMONG THE CAPTIVES] A WOMAN — even if she be a married woman (Sifrei Devarim 211:7; Kiddushin 21b).

ולקחת לך לאשה [AND THOU DELIGHTEST IN HER,] THAT THOU WOULDEST TAKE HER FOR THY WIFE) — Scripture is speaking (makes this concession) only in view of man’s evil inclination (his carnal desires) (Kiddushin 21b). For if the Holy One, blessed be He, would not permit her to him as a wife, he would nevertheless marry her although she would then be forbidden to him. However, if he does marry her, in the end he will hate her, for Scripture writes immediately afterwards, (v. 15) “If a man have two wives, one beloved, and another hated, etc.” and ultimately he will beget a refractory and rebellious son by her (v. 18). It is for this reason that these sections are put in juxtaposition (Midrash Tanchuma, Ki Teitzei 1).

ועשת את צפרניה means, AND SHE SHALL LET GROW HER NAILS — She must let them grow, so that she should becomes repulsive to her captor (cf. Sifrei Devarim 212:4; Yevamot 48a; see also Rashi on Genesis 1:7 and our Note thereon).

והסירה את שמלת שביה AND SHE SHALL REMOVE THE RAIMENT OF HER CAPTIVITY — the reason is because these are fine clothes, for the women of the heathen peoples adorned themselves in time of war in order to lure others (the enemy) to unchastity with them (Sifrei Devarim 213:1).

וישבה בביתך AND SHE SHALL DWELL IN “THY” HOUSE — [not in the women’s apartments, but] in the house which he constantly uses: when he goes in he stumbles upon her, when he leaves he stumbles upon her (i.e. he cannot avoid meeting her constantly and the novelty of her beauty wears off); he sees her endless crying, sees her neglected appearance — and all this in order that she should become repulsive to him (Sifrei Devarim 213:2).

ובכתה את אביה AND SHE SHALL WEEP FOR HER FATHER [AND HER MOTHER A FULL MONTH] — Why all this? In order to make a contrast — that while the Jewish woman (the captor’s Jewish wife) is gladsome, she should be downhearted, while the Jewish woman adorns herself, this one should bear a neglected appearance (Sifrei Devarim 213:5).

והיה אם לא חפצת בה AND IT SHALL BE, IF THOU ART NOT PLEASED WITH HER — Scripture tell you that you will in the end hate her (Sifrei Devarim 214:1).

לא תתעמר בה means; THOU SHALT NOT USE HER AS A SLAVE — In the Persian language slavery and servitude is termed עימראה. I learned this from the work of R. Moses the Preacher.

פי שנים A DOUBLE PORTION — i.e. a portion equal to those of two brothers together (Sifrei Devarim 217:2-4).

בכל אשר ימצא לו [BUT HE SHALL ACKNOWLEDGE THE SON OF THE HATED FOR THE FIRSTBORN, BY GIVING HIM A DOUBLE PORTION] OF ALL THAT SHALL BE FOUND WITH HIM — From here the Rabbis derived the law that the firstborn does not receive a double share of what is due to come after the death of the father (as, e.g., a debt or a legacy that were payable to his father on a certain date, before which, however, the father died — technically termed ראוי), as he does of what is actually held in possession by the father (מוחזק) (Sifrei Devarim 217:6; Bekhorot 51b).

סורר (from the root סור to deviate) means, one who deviates from the proper path of life.

ומורה means, one who is disobedient to the words of his father, of the same meaning as ממרים in the phrase (Deuteronomy 9:7) “ממרים הייתם”, “ye have been rebellious”.

ויסרו אתו AND THEY SHALL CHASTISE HIM — admonish him in the presence of three people, and if he still remains refractory they cause him to be lashed through the court (Sanhedrin 71a; cf. Sifrei Devarim 218:11). The refractory and rebellious son is not liable to the death penalty until he proves to be a thief and eats at one meal a “tartemar” (a weight of half a Maneh) flesh and drinks half a Log wine, for it is said of him, (v. 20) זולל וסבא, and in another passage (Proverbs 23:20) it says: “Do not be among wine-guzzlers (בְסֹבְאֵי-יָיִן), among gluttonous eaters of meat” (Sanhedrin 70a; cf. Sifrei Devarim 219:4). — The refractory and rebellious son is put to death on account of the final course his life must necessarily take (not because his present offence is deserving death); — the Torah has fathomed his ultimate disposition: in the end he will squander his fathers property and seeking in vain for the pleasures to which he has been accustomed, he will take his stand on the crossroads and rob people, and in some way or other make, himself liable to the death penalty. Says the Torah, “Let him die innocent of such crimes, and let him not die guilty of them” (Sifrei Devarim 220:3; Sanhedrin 72a).

וכל ישראל ישמעו ויראו AND ALL ISRAEL SHALL HEAR AND FEAR — From here we derive the law that his execution requires public announcement by the court: “The man named so-and-so is stoned because he was a refractory and rebellious son” (Sanhedrin 89a).

וכי יהיה באיש חטא משפט מות AND IF THERE BE IN A MAN A SIN DESERVING THE JUDGMENT OF DEATH — The juxtaposition of these sections (this and that of the rebellious son) tells us that if father and mother spare him (the rebellious son), he will in the latter end turn to mischief and commit sins for which he will become liable to the death penalty by the court (cf. Midrash Tanchuma, Ki Teitzei 1).

ותלית אתו על עץ [AND IF THERE BE IN A MAN A SIN DESERVING THE JUDGMENT OF DEATH] THOU SHALT HANG HIM ON A TREE — Our Rabbis said, All those who have to be put to death by stoning must afterwards be hanged, for it is said here (v. 23) “for cursing of God ends in hanging”, and we are told that one who curses God is punished with stoning (cf. Leviticus 24:15—16; Sanhedrin 45b).

כי קללת אלהים תלוי FOR HE THAT IS HANGED IS A קללת אלהים — i.e., a degradation of the Divine King, for man is made in His image and the Israelites are His children. A parable! It may be compared to the case of two twin brothers who very closely resembled each other: one became king and the other was arrested for robbery and was hanged. Whoever saw him on the gallows thought that the king was hanged (Sanhedrin 46b). — Wherever the term קללה occurs in Scripture it has the meaning of bonding in light esteem and despising, as e.g., (1 Kings 2:8) “[Shimei the son of Gera, a Benjamite of Bahurim] who cursed me with a severe curse (קללני קללה נמרצת)” (cf. II Samuel 16:5—8).

[קלא] כי ימצא חלל — על דברים הרגילים יתפוס לשון הויה כי יהיה נגע, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, ולשון מציאה מציין דבר הבלתי מצוי. וע"כ אמרו פרט למצוי כמו בספר ועיר שרובה עכו"ם. ומ"ש מכאן אמרו (סוטה דף מ"ז):

[קלב] כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה. הנה שם חלל נופל על חלל חרב, וזה המבדיל בין חללים ובין הרוגים, והחנוק אינו חלל כי אין דם יוצא ממנו. ובדיוק מציין שכבר מת לא מפרפר, וזה מודה גם ר' אליעזר שאין לומר שבא רק לדוגמא וה"ה חנוק, דשם חלל נזכר בפרשה ד' פעמים הרי בא בדוקא, והת"ק מדייק שגם מ"ש באדמה נופל בשדה שהם דברים מיותרים מציין במ"ש באדמה למעט טמון, שזה ההבדל בין בארץ ובין באדמה שהאדמה הוא על הארץ ומציין שנמצא על, שטח הגלוי באדמה לא טמון שע"ז היל"ל בארץ, ומ"ש נופל ממעט תלוי, ובשדה ממעט צף על פני המים, ומ"ש באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כולל גם עבר הירדן, ובספרא (קדושים סי' נח אמור סי' קנג בהר סי' ב) ממ"ש כי תבוא אל הארץ אשר אני נותן לכם ממעט עבר הירדן, אבל פה אינו תולה בביאה ולא הזכיר לשון ארץ רק באדמה שכולל כל אדמה שהיא להם נתונה מה'. ור' אליעזר ס"ל שלא בעינן בזה קרא כדכתיב:

[קלג] לא נודע מי הכהו — הא נודע אפילו על ידי עד אחד מקרי נודע כמו שלמד בספרא (ויקרא סי' רסג) מלשון או הודע אף על ידי עד אחד ואף על ידי אשה. ומ"ש תלמוד לומר וענו ואמרו ר"ל וסוף הפסוק ועינינו לא ראו כ"ה (בסוטה דף מז):

[קלד] ויצאו זקניך ושופטיך — לר"ש הוי"ו הוא וי"ו הבאור, זקניך שהם שופטיך ר"ל מסנהדרי גדולה. ור"י ס"ל דאם כן היה טוב יותר לכתוב בלא וי"ו. והיה פירושו זקניך שהם שופטיך ר"ל שופטי כלל ישראל שהם סנהדרי גדולה כמ"ש ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ומדכתב וא"ו שמורה גם כן על החבור מפרשינן שהוא גם כן וי"ו החבור, ובכ"ז ידעינן שהם מסנהדרי גדולה שכמו ששופטיך הם מסנהדרי גדולה כן זקניך, וז"ש בסנהדרין (דף יד) אלא וא"ו ושופטיך ממנינא ור"ש וא"ו לא דריש ר"ל שר"ש ס"ל שהוא וא"ו הבאור לבד כמו נבלה וטרפה לא יאכל שפי' נבלה שיש במינה טרפה כמ"ש באה"ש

[קלה] ומדדו — שמצוה למדוד אפילו ידוע שזו העיר הקרובה כמ"ש (בסוטה מה) ופ"ק דסנהדרין ומודדים מן החלל אל הערים, ולענין מה שמת מצוה קונה מקומו ונמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר ס"ל לר"א שהגוף נשאר במקומו ור"ע ס"ל שהראש נשאר במקומו והגוף נד ממקומו כן מפרש בגמרא (דף מה). וממ"ש והיתה העיר הקרובה ולקחו זקני העיר ההיא מבואר שלעיר שאין בה ב"ד אין מודדים ואז מודדים לעיר הקרובה שיש בה ב"ד כן פי' בגמרא שם, ואם אין ב"ד בשום מקום פליגי ר' אמי ור' אסי במכות (דף יא) אם מביאים ע"ע עי' בתוס' שם. ומ"ש נמצא סמוך לספר משום דבעינן כי ימצא (כנ"ל סי' קלא):

[קלו] והיתה העיר הקרובה — ס"ל לחכמים דאי אפשר לצמצם והקרובה ולא הקרובות ולכן בה"ג שתיהם מביאים עגלה אחת בשותפות ויתנו ביניהם ור"א ס"ל שאפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות כן פי' בבכורות (דף יח) ובסוטה שם. ומ"ש ואין ירושלים מביאה מפרש בגמרא (סוטה מה ע"ב) דכתיב אשר ה' נותן לך לרשתה וסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים:

[קלז] ולקחו זקני העיר ההוא — לא חמשה הזקנים שבאו מירושלים כמ"ש במשנה סוטה (שם) נפטרו זקני ירושלים והלכו להם, זקני אותה העיר מביאים עגלת בקר:

[קלח] עגלת בקר — כבר הארכתי בזה בספר התו"ה ויקרא (סי' ר"ח), ושם בארתי טעם מחלוקת ר"א וחכמים, שלדעת ר"א בשנה השנית נקרא בשם פר ולדעת חכמים נקרא בשם עגל, ובארתי שלדעת, חכמים כל מקום שנאמר עגל בן בקר אינו מציין המין ואין פירושו עגל ממין הבקר כי שם עגל או פר מיוחד רק במין הבקר ולא נמצא במינים אחרים, רק פי' עגל שהוא בקר כי בקר מציין הגדלות ר"ל עגל שהוא גדול כבקר היינו בן שתי שנים, שהוא עגל וגם בקר עי"ש בארך, וזה עצמו דברי הספרי הלז שנשמטו ממני אז, וז"ש שיהא בה שני דרכים, ואמר שכן מ"ש ונגשו הכהנים וכל זקני העיר ירחצו יש בו שני דרכים רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים:

[קלט] אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל — עול הוא בכלל עבודה, רק ששאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת מלאכה ואם משכה בעול טפח נפסלה אף על פי שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה כן הוא בסוטה (דף מו):

[קמ] והורידו זקני העיר ההוא — חזר שנית זקני העיר ההיא ללמד שכן מצותו לעכב אפי' בדיעבד (כנ"ל סוף סי' קלה), והגר"א גריס שיכול מצוה בזקני העיר ההיא תלמוד לומר שוב זקני העיר ההיא שנה הכתוב לעכב מכאן אמרו נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"ם או לעיר שאין בה ב"ד לא היו מודדין ואין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד, ע"כ. ומחקה מן סוף סי' קלה שמקומו כאן:

[קמא] אל נחל איתן — תרגום אונקלוס ויונתן לחקל בייר, וכן פי' רש"י, והרמב"ם פי' נחל שוטף. והנה שם נחל בא על הגיא שבין ההרים שלשם ישטפו מי הגשמים או מעינות היורדים מי ההרים כמ"ש ואשד הנחלים. המשלח מעינות בנחלים בין הרים יהלכון, ובימי השרב ייבש הנחל כמ"ש ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ, אחי בגדו כמו נחל וגו' בעת יזורבו נצמתו, ועי' בספרא (שמיני סי' עז) וגם אז נקרא בשם נחל. ודעת הרמב"ם שהוא דומה עם מ"ש ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, אתה הובשת נהרות איתן, פי' השוטפים, בחוזק וכן וישב הים לפנות בקר לאיתנו, ובגמרא (סוטה מו) מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך כולל שגם הקרקע עצמה קשה שלא יעבד בו [שזה בודאי מדבר על עת יבושת המים שאז אפשר לזרוע שם לא בעת שטף המים] ועל שטיפת המים אין צריך להביא ראיה שזה פשטות הלשון, ועי' בשו"ת מהרי"ק (שרש קנב ובשו"ת ח"צ (סי' לב). ובזה אין סתירה להרמב"ם ממ"ש בנדה (דף ח) בתולת קרקע היינו שלא נעבדה נ"מ לנחל איתן כי זה מדבר בעת יבושת המים, שאז אין לעבוד בו:

[קמב] אשר לא יעבד בו ולא יזרע — בגמרא (דף מ"ו ע"ב) ר' יאשיה אמר אשר לא יעבד לשעבר ור' יונתן אמר להבא, רבא אמר להבא כולי עלמא לא פליגי דכתיב ולא יזרע, כי פליגי לשעבר ר' יאשיה סבר מי כתיב ולא יעובד ור' יונתן אמר מי כתיב אשר לא נעבד, ור' יאשיה אמר אשר לשעבר משמע ור' יונתן אמר אשר רבויא הוא, פי' שמלת אשר נקרא כנוי המיחד ובא לציין איזה סימן בהשם שבא לייחד אותו, ולא יצדק על הצווי, שע"ז היל"ל ולא יעובד וע"כ שר' יאשיה בא לציין את הנחל איתן שהוא נחל אשר לא נעבד מימיו, ור' יונתן מדייק שא"כ היל"ל אשר לא נעבד, וע"כ פי' שהוא רק צווי לעתיד, ומ"ש מלת אשר מפני שי"ל שלא יעבד הוא כלל ולא יזרע הוא פרט זריעה אין מידי אחרינא לא כמש"ש בגמרא אח"ז, ומשיב אשר רבויא הוא שע"י מלת אשר שבא ליחד שם נחל איתן שלא יעבד בו שום עבודה, ומ"ש ולא יזרע ר"ל עבודה דומיא דזריעה בגופה של קרקע, ור' יאשיה ס"ל שמלת אשר יציין שהוא תואר לנחל איתן שלא נעבד מימיו, ובכ"ז ע"י שכתב לשון עתיד שמשמע זמן כולל העבר וההוה והעתיד כמו ככה יעשה איוב כל הימים, ידעינן איסור גם לעתיד. ונראה שמש"ש מנין לאיתן שהוא קשה אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן, פליגי בזה, שמ"ד שהוא ישן ס"ל כר' יאשיה שלא נעבד גם לשעבר ומ"ד שהוא קשה ס"ל כר' יונתן וסתמא דספרי משמע כר' יונתן:

[קמג] וערפו — פעל נגזר משם ערף, ובגמרא גמר עריפה עריפה מחטאת העוף (דשם כתיבממול ערפו) ופטר חמור למד מכאן דאסור בהנאה דכפרה כתיב בה כקדשים (עי' כריתות דף ו', ע"ג דף כט, בכורות דף י). ומ"ש בנחל מיותר דכבר אמר וערפו שם, דהיינו בנחל, בא ללמד שבדיעבד כשר בנחל לבד אף שאינו איתן:

[קמד] וננשו הכהנים בני לוי — כבר בארתי (ויקרא סי' לח) שיש הבדל בין כשאמר בני אהרן הכהנים שאז ממעט בע"מ וכשאמר הכהנים בני אהרן מרבה בע"מ, וה"ה שיש הבדל זה בין אם היה אומר בני לוי הכהנים שאז היה ממעט בע"מ לא כן כשאמר הכהנים בני לוי מרבה בע"מ עי"ש הטעם, וצריך לזה מפני שכתוב כי שם בחר ה' לשרתו ומשמע רק כהנים המוכנים לעבודה לכן אמר הכהנים בני לוי וידעינן שמ"ש לשרתו היינו ברכת כהנים שלשירות זה כשר בעל מום, והיה די שיאמר כי בם בחר לברך בשם ה' והוסיף לשרתו ללמד שברכת כהנים דינה כשירות שצריך עמידה:

[קמה] ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע — מאמר זה נשנה בספרא תזריע (סי' מג) ושם בארתי.

[קמו] וכל זקני העיר ההוא — כי הזקנים המוזכרים למעלה בין מ"ש זקניך ושופטיך הם ה' לר"י וג' לר"ש ובין מ"ש והורידו זקני העיר ההיא הם רק ב"ד של שלשה, אבל ברחיצה אמר כל זקני העיר אפילו הם מאה, ומ"ש על העגלה הערופה בנחל והיה די לומר על העגלה, מלמד במ"ש הערופה שצריך לרחוץ על מקום עריפתה ולא להניח העגלה על מקום אחר ולרחוץ עליו כי צריך לקברה במקומה ושם ירחצו, ומה שכפל שם בנחל זה פעם שלישי, ר"ל שירחצו בנחל ושם יענו ויאמרו שגם האמירה תהיה בנחל, וכמ"ש בסוטה (דף מז):

[קמז] וענו ואמרו — בלה"ק כמו שלמד בסוטה (דף מו) מן וענו הלוים ואמרו: ידינו לא שפכו. פי' שלא היינו גרמא לרצח הזה לא ע"י שלא נתנו מזון להרוצח ועי"כ היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו למלא נפשו כי ירעב, ולא ע"י שלא נתנו לויה להנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה, וכ"ז יאמרו זקני העיר, ואז יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל, ר"ל שתחלה חל עון הרצח הזה על העיר הקרובה שנראה שהם היו גרמא בנזקין ואחר שירחצו ידיהם ויודיעו שידם לא שפכו את הדם חל העון הזה על כלל ישראל, וכמ"ש בסוף מסעי ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה ואמרו בספרי (שם סי' לב) מגיד ששפיכות דם מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה ומפני ש"ד חרב ביהמ"ק וצריך כפרה על הכלל ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו וזה א"א שלא נודע מי הכהו, וע"כ לוקחים עגלה שאינו עושה פירות ועורפין אותה בנחל שאינו עושה פירות שבזה מעוררים ענין הרציחה שהיתה כדוגמא זו כמ"ש חז"ל, ונגשו הכהנים בני לוי שהם העומדים בראש כלל ישראל לכלא פשע ולהתם חטאת, ועל זה אמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, שכל ריבים ונגעים הקולר תלוי בצוארם, שהיה ראוי שבזכותם תכלא כל ריב ונגע מקרב ישראל, ולכן אחרי שזקני העיר ינקו את העיר שהם נקיים מגרמת הרצח הזה וחלה האשמה על הכלל והכהנים בראשם יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל כי הם המכפרים על הכלל:

[קמח] כפר לעמך אשר פדית — מה שהוסיף אשר פדית משמע שיכפר לעם יוצאי מצרים שהם היו הנפדים לא עם החיים עתה שהם לא נפדו, וזה שאמר כפר לעמך אלו החיים [ר"ל אם היה כתוב כפר לעמך פי' לעמך החיים עתה) אשר פדית אלו המתים שמזה משמע שיכפר ליוצאי מצרים שפדה אותם והם מתו כבר, ופי' חז"ל שמלמד שעל מנת כן פדה אותנו שלא ימצא בשום דור מן הדורות שופכי דמים, ועתה שנמצא שופכי דמים התגלה למפרע שיוצאי מצרים לא היו ראוים אל הפדיון, וכל הנסים שעשה להם היו ללא צורך והרי על ידי חטא זה חזר האשמה על יוצאי מצרים שנודע שלא היו ראוים שאם היו ראוים היה זכותם מציל את בניהם מחטא שפיכת דמים והם צריכים כפרה, וזה שאמר שהמתים צריכים כפרה, ומבאר כי השופך דמים חוטא עד יציאת מצרים וכפרה זו שמנקה אותם מעון שפיכת דמים מכפרת על יוצאי מצרים, [וכבר אמרו שהעושים לו נס מנכים לו מזכיותיו, ואחר שנודע שלא היו ראוים לנסים האלה ונעשו לבטלה ממילא ינוכה להם מזכיותיהם וצריכים כפרה], ובד"א מפרש מה שכתב אשר פדית ה', ר"ל הלא על מנת כן פדית אותם שאם יחטאו תכפר עונותיהם שאם לא כן לא היה ראוי שיגאלם אחר שידע שאי אפשר שלא יחטאו בעתיד והיה כלל הפדות לבטלה כי כשיחטאו ולא ימצאו כופר ישוב להגלותם ולמה פדם בחנם]:

[קמט] ונכפר להם הדם — בא בבנין מורכב מנפעל והתפעל, שבנין נפעל מורה שבזה יכופר להם ולא יחול עליהם עון דם, ובנין התפעל שמורה עשות הפעולה בעצמו בענין שהוא הפועל והנפעל, מציין שהגם שאין כפרה לדם הנשפך כי אם בדם שופכו, אחר שיעשו מעשים האלה הדם יכפר לכם, ר"ל דם הנרצח יעשה משפט ברוצחו, כמו שדם נבות עשה נקמה באחאב והדם יעשה הכפרה, ועל זה בא בנין התפעל, שהדם יפעל הכפרה לכפר על עצמו, שזה גדר בנין התפעל, שפועל ונפעל כאחד, והוסיף ואתה תבער הדם הנקי, ר"ל שיש עוד אופן שני אם תעשה הישר בעיני ה' אז תזכה שיתגלה מי הוא הרוצח ואתה בעצמך תעשה בו משפט לבער עושי הרעות מישראל, ועל צד זה בא גם בנין נפעל, שהדם יכופר על ידי אחד. שהוא על ידי הב"ד שיבערו דם הנקי, וזה יהיה אם תעשה הישר בעיני ה':

[א] כי תצא — מלת כי יציין את הרשות כמ"ש בזה בהתוה"מ ויקרא (סי' יב) שעל מלחמת חובה היל"ל בצאתך למלחמה וגם שאיך אמר ושבית שביו הלא מוזהר בלא תחיה כל נשמה, ומ"ש על אויביך כי לא תעשה מלחמת הרשות כנגד עמים שאתה בשלום עמהם רק כנגד אויבים, וכן אמר בפרשת שופטים כ"פ, ומ"ש אם עשית כל האמור בענין היינו כל מה שנצטוו בפרשת שופטים לעשות בעת מלחמת רשות:

[ב] ושבית שביו — כבר בארתי ויקרא (סי' י"ג) שכ"מ שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש, כי מושג השם שמשמע שכבר היא שבי סותר אל מושג הפעל ושבית שמציין שעוסק בפעולה, וע"כ דרשו מ"ש וישב ממנו שבי ששבו שפחה אחת ר"ל שכבר הי' שבי, וכן פה פי' שתשבה מה ששבה הוא מן הכנענים ומלמד שהכנענים שבחו"ל אם חוזרים בתשובה מקבלים אותם כדעת ר"ש כמ"ש בסוטה (דף לה ע"ב), וכבר למד בפרשת שופטים (סי' קכ"ג) ממ"ש למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות שאם חוזרים בתשובה מקבלים אותם וזה נאמר גם כן בסוטה שם אליבא דר"ש ועיין בתוס' שם ואכמ"ל בזה:

[ג] וראית בשביה — חז"ל הבדילו בין שם שבי ובין שם שביה. שם שבי בא על שהוחלט עליהם מכבר להיות בשבי. ושם שביה הוא בעת שמכינים אותם לכך ולא הוחלט עליהם שם שבי. כמו שתראה (בד"ה ב כח) בשבי ששבו בני אפרים מיהודה קרא בכל הענין בשם שביה כי לא הוחלט שיהיו שבי דהא החזירום לארצם. וע"כ אמרו וראית בשביה בשעת שביה מדלא אמר וראית בשבי:

[ד] אשת יפת תאר — היל"ל אשה יפת תואר בלא סמיכות, רק שאשה כולל בתולה ובעולה ואשת בסמיכות מורה בעולה דוקא. כמו אשת לדה אשת בעלת אוב, כבר היה לה בעל וזה מציין השם בסמיכות:

[ה] וחשקת בה — פעל חשק נבדל משמות אוה חמד וכיוצא, שכולם מציינים שחומד הדבר מפני יפיו או מעלה אחרת שמצא בהדבר, והחשק הוא בלא טעם שלפעמים יחשק בכעורה ובעלת מום, ואמרו שהחשק אין לו עינים, וע"כ ממ"ש וחשקת מבואר אעפ"י שהיא כעורה:

[ו] ולקחת לך לאשה — ממלת לך דייקו למעט שלא יקחנה שתהיה אשה לאביו או לאחיו, וכל הדרשות האלה מובאים בקדושין (דף כא):

[ז] והבאתה אל תוך ביתך — הוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' מלכים) וז"ל מנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה אל תוך ביתך יכניסנה למקום ואח"כ יבעול. ומ"ש ועשתה את צפרניה פי' ר"א שעשיה שעשתה בראש לנוולה ע"י גלוח תעשה בצפרנים שבהם הגידול נוול, ור"ע פי' שתעשה מעשה כזה בצפרנים לקצצם כמו שקצץ שער הראש. ומ"ש וראיה לדבר פי' ביבמות (דף מח) שהוא ראיה לר"א ששם פי' ולא עשה שלא קצץ צפרני רגליו כמו ולא עשה שפמו דהיינו שלא קצץ שער השפה, ולפ"ז י"ל שלר' אליעזר תעשה ענינים אלו לא כדי לנוולה רק להכינה אל הקדושה והטהרה כמ"ש הראב"ע והרמב"ן וכמו שהיה המצורע מגלח להכנס מן הטומאה אל הטהרה וכן גלוח הלוים, ומטעם זה הסירה גם הצפרנים שגדלו בגויותה והסירה שמלת שביה כמ"ש והטהרו והחליפו שמלותיכם, וכל אלו הענינים להכין אותה אל הגירות ומחלפת השערות והצפרנים והשמלות שהיו עליה בגויותה ומכינה א"ע לפרוש מן עבודת האלילים, וידוע שהעובדים לכוכב נוגה היה לאליל הזה יום מיוחד בשנה שהוצרכו הנשים לגלח שערותם לאליל הזמה או להיות קדשה באותו היום ואתננה יהיה להאליל, ותחת זה בהיותה מכינה א"ע לבעילת היתר גלחה שערה לש"ש, וזה לדעת ר"א, ור"ע ס"ל הטעם שהיה לנוול וע"כ פי' שתגדל צפרניה ותסיר הבגדים שהיתה מתקשטת בהם וכ"ז כדי לנוולה ואונקלוס תרגם כדברי ר"ע וכן פי' רש"י וכן פסק הרמב"ם. ומ"ש ד"א מחקו הגר"א:

[ח] והסירה את שמלת שביה — כבר בארתי בהתו"ה (משפטים סי' קפ"ז) שגדר שם שמלה וההבדל בינו ליתר נרדפיו שמורה על שמלה חשובה ומלבושי שבת ויו"ט כמ"ש (רות ג׳:ג׳) ושמת שמלותיך עליך אלו בגדי שבת וע"כ אמרו חז"ל שיעביר ממנה בגדים נאים

[ט] וישבה בביתך — כבר אמר והבאתה אל תוך ביתך ופה הוסיף בביתך על צד הדיוק שתשב דוקא בחדר שהוא יושב שם ביחוד ומשתמש שם, משא"כ מ"ש אל תוך ביתך כולל כל חדרי הבית:

[י] ובכתה את אביה — ר"א מפרש כפשוטו. ור"ע ק"ל שבכה הנקשר עם את לא נמצא רק בבוכה על המת ויבכו את אהרן, ויבכו אותו מצרים, והלא יצויר שאביה ואמה חיים ולכן פי' שר"ל שתבכה על אביה שהם עדיין עובדי עבודת גלולים ועי"כ נחשבים אצלה כמתים. ור' אליעזר לשיטתו דס"ל ביבמות (דף מ"ז) דגר שמל ולא טבל ה"ז גר וה"ה בגיורת שנכנסה לדת ישראל אף שלא טבלה דכן נכנסו נשי ישראל לדת ישראל בלא טבילה, וא"כ אם פי' שבוכה על עכו"ם כבר היא גיורת ולמה אסור לבוא עליה תיכף, ור"ע ס"ל דאינה גיורת בלא טבילה, וע"כ אסור לבוא עליה, אולם בתרגום יונתן מפרש כר"ע וכתב שיטבילנה תיכף, ועי' בתוס' יבמות (דף מח) שכתבו דרכים אחרים בזה:

[יא] ירח ימים — הב"ש באה"ע (סי' י"ג) כתב שמ"ש שמואל דטעמא דהבחנה מדכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך הוא מדרבנן וקרא אסמכתא ולדידי' מ"ש כאן לר"ע שצריך ג' חדשים הוא אסמכתא. ומדברי הרמב"ם (פי"א מהל' גירושין ופ"ח מהלכות מלכים) משמע שלר"ע הוא דאוריי', ומשמע שבזה פליגי ר"א ור"ע. וי"ל שר"ע מדייק מ"ש ואחר כן שכבר בארתי באילת השחר (כלל תקע"א) שזה מציין אחר דברים רבים שמוכרחים אל דבר זה והיינו אחר חדשי הבחנה שכלים שני ירחים אחר חדש הבכיה:

[יב] ואחר כן תבוא אליה — ר"ל שביאה שניה לא הותר עד לאחר כל המעשים, וזה כמ"ש הרמב"ן דביאה ראשונה הותרה תיכף (אחר שהביאה לביתו כנ"ל סי' ז') שעז"א בקדושין (דף כב) שלא ילחצנה במלחמה, אבל ביאה שניה אסורה עד אחר כל המעשים, ורש"י ותוס' (שם) האריכו בזה, ודרך זה הוא הקרוב כפי הפשט וכ"פ הרא"ם והז"א:

[יג] ואחר כן תבוא אליה ובעלתה — היינו שאח"כ תקדש אותה בביאה לכן כפל תבוא ובעלתה היינו שתעשה לה בעל ע"י בעילה וה"ה שיכול לקדשה בכסף ובשטר וכמ"ש הרמב"ם ואז והיתה לך לאשה שתתחייב בשאר כסות ועונה:

[יד] והיה — מלת והיה הנוסף מציין שקרוב שיהי' כן והוא דבר רגיל להיות וזש"ה מבשרך, ומ"ש ושלחתה היינו בגט, שכל שלוח הנאמר באשה או בעבד הוא ע"י שטר שנותן בידה לראיה שיצאה מרשותו וכמ"ש מכילתא משפטים (סי' צה), ול' שלוח משמע שיוכל להשתלח לא החולה שאינו יכול ללכת בעצמו וכמ"ש בספרי נשא (סי' ז) על מזכר עד נקבה תשלחו אין לי אלא שיכול להשתלח, ומזה הוציא שאם היא חולה צריך לרפאותה, והיה ל"ל ושלחתה למקומה או לארצה או ושלחתה סתם ואמר ושלחתה לנפשה, ר"ל שלא תחזור אל בית אבותיה ששם עובדים עכו"ם כמ"ש הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, כי היא ישראלית גמורה:

[טו] ומכר לא תמכרנה בכסף — כפל המקור לפני הפעל הבא בשלילה מורה שלא יעשה שום דבר מן הפעל, ושם מכר במובנו המדויק הוא מכירה בכסף ובמובן הרחב כולל כל שמוסר הדבר לרשות אחר כמו ביד אשה ימכור ה' את סיסרא, וימכרם ביד כושן רשעתים, ונמצא גם על השנוי ושדה מגרש עריהם לא ימכר שלא ישנה, עמ"ש בהר (סי' סט). ומכר שבא על המסירה לרשות אחר משתתף עם כי נכר אותו אלהים בידי, ואם היה אומר ולא תמכרנה בכסף הייתי אומר שמתנה מותר, לכן אמר ומכור לא תמכרנה שזה מורה שר"ל שום מכירה ומסירה אף שלא ע"י כסף. ואמר ומכר ר"ל מה שתרצה למסור אותה לאחר אני מצוך שלא תמכרנה אף בכסף וכ"ש שלא בכסף שאין לך הנאה מזה וכמו שכתבתי זה באילת השחר (כלל מ'):

[טז] לא תתעמר בה — פי' רש"י בלשון פרסי קורין לעבדות ושמוש עימראה, והרמב"ן הביא מירושלמי פרק ר"ע ופרק כל הצלמים תמן צוחין לפעלא טבא עמירא והביא עוד מתרגום ארמי מגלת שושן שבא שם לשון עמירה על עבדים ומשרתים, ואמר כי יגנוב איש נפש והתעמר בו ומכרו, אמרו חז"ל שצריך שישתמש בו, ור"ל שהשתמש בו ואח"כ מכרו, ופה אומר שלא ימכרנה ומוסיף לאו אחר שגם לא תתעמר בה וצריך לגרוס כגירס' הגר"א לא תתעמר בה ה"ז אזהרה והשאר נמחק והוא גריס ה"ז אזהרה לכל דבר הפרשה, ואני הגהתי מלת לבד תחת מלת לב"ד, ר"ל שהוא אזהרה בפ"ע על השמוש, והוסיף תחת אשר עניתה לומר שאיסור המכירה והעימור מתחיל תיכף אחר העינוי שבעל אותה בפעם ראשון, לבל נאמר שלא הוזהר ע"ז רק אחר שבא עליה פעם שני, ויש לקיים גם גירסת הספרים שגורס לא תתעמר בה כדברי ר' יונתן ר"ל שר' יונתן אמר (בסי' יד) ושלחתה לנפשרי ושלחתה בגט, וא"כ לדידי' מ"ש אם לא חפצת בה הוא אחר שבא עליה ביאה שניה שאז צריכה גט כי נעשית כאשתו, ולבל נטעה שגם מ"ש לא תתעמר בה מדבר אחר ביאה שניה אבל אחר ביאה ראשונה שעדיין אינה אשתו וא"צ גט יכול למכרה ולהתעמר בה ע"ז הוסיף תחת אשר עניתה שאפי' לאחר מעשה יחידי דהיינו אחר ביאה ראשונה מוזהר שלא יתעמר בה וז"ש ה"ז אזהרה לבד תחת אשר עניתה:

[יז] כי תהיין — לשון הויה לא יצדק בשפחה ונכרית שאין קדושין תופסים, והגם שלרב (יבמות דף יג) גם ביבמה לשוק אין קדושין תופסין שם יצויר בהם הויה אצל היבם או אם גרשה אחר שנתיבמה, וגיר' שבפנים גריס הז"ר והגר"א לא גרס מ"ש משמע מוציא את אלו ומוציא את היבמה, וכן נראה דא"כ יקשה לשמואל שמסופק בזה:

[יח] כי תהיין — ר"ש דורש סמוכים. שאח"כ ישנא את היפ"ת ויקח עליה אשה ישראלית שתהיה אהובה לו והיפ"ת תהיה שנואה ובכל זה מוזהר שלא יבכר בן האהובה:

[יט] וילדו לו — אם הוא מבורר שהוא בנו לאפוקי במי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני שאינו יורש לא את הראשון ולא את השני כמ"ש ביבמות (דף ק):

[כ] וילדו לו — כולל אף היוצא דופן שר"ש סתמא דספרי לשטתו שס"ל שגם יוצא דופן מקרי לידה כמ"ש בספרא תזריע (סי' ג) רש"א יוצא דופן הרי הוא כילוד, ואמר בבכורות (דף מז ע"ב) יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור רבי שמעון אומר הראשון בכור לנחלה והשני לחמש סלעים, דר"ש ס"ל שיוצא דופן מקרי לידה:

[כא] כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה — היל"ל בקצור כי תהיין לאיש אשה אהובה ואשה שנואה וילדו לו בנים, פי' חז"ל שאז הייתי אומר שדוקא בשאין לו רק אחת אהובה ואחת שנואה לא אם י"ל נשים רבות, משא"כ בל' הנאמר פה פי' שבין נשים הרבות נמצאות שתי נשים שאחת אהובה ואחת שנואה, כמו (שמואל ב י״ב:א׳) שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש, שאינו שולל שלא היו בעיר רק שני אנשים לבד, או שפירושו שיהיו לאיש שתי כתות של נשים כת אהובה וכת שנואה, וז"ש מנין שאפי' הן מרובות ת"ל נשים. והנה מיותר מ"ש האהובה והשנואה שדי לומר וילדו לו בנים, ופי' חז"ל שבזה בא ללמד שאפי' כולם אהובות, פי' כי אחר שמצייר שבן הבכור לשנואה בהכרח שהשנואה ילדה תחלה ואיך אמר וילדו האהובה והשנואה וע"כ בא לרבות שגם אם כולם אהובות, וילדה האהובה מן האהובות תחלה, או שכולם שנואות וילדה אחת מן השנואות תחלה, או שהיה הבן הבכור לשנואה נגד האהובה בעת שנמצאו אהובות ושנואות, וז"ש ת"ל האהובה והשנואה ריבה הכתוב, ועדיין יקשה שא"כ היל"ל כי תהיין לאיש נשים אהובות ושנואות וילדו לו בנים האהובות והשנואות ולמה אמר שתי נשים, ע"ז משיב שאז הייתי אומר דוקא בשהם מרובות לכן אמר שתי נשים שפי' שתים ויותר משתים, וממ"ש וילדו לו בנים האהובה והשנואה שמלמדנו אף שאין שם רק אהובות או שנואות לבד כנ"ל, היה לו לומר האהובות והשנואות והיה מבורר שפי' או האהובות או השנואות ולמה אמר לשון יחיד אחר שפה מציין שילדו שתי אהובות, ע"ז השיב בספרי שבא ללמד שגם אם אין לו אלא אשה אחת אהובה או שנואה והיא ילדה כמה בנים לא יוכל להעביר חלק בכורה מן הבכור אל הפשוט:

[כב] ובהשקפה אחרת ישקיף על שם אהובה ושנואה שא"א שיכוין על אהבתו או שנאתו וכי מפני זה תשתנה דין הבכורה, וע"כ מדבר בשהיא אהובה או שנואה לפני המקום, ואמר שלכן כתב שם שנואה בכפל ג' פעמים שמאחד מהם נאמר שמדבר באנוסה ומפותה שבעל בלא קדושין ובלא ברכה ובהשני מוסיף אף חייבי לאוין ובהשלישית מוסיף אף חייבי כריתות ועי' בקדושין (דף סח) וביבמות (דף מט):

[כג] וילדו לו בנים — כבר התבאר ויקרא (סי' ח) שכ"מ שבא שם בן ובנים בדיוק מוציא בנות, וביבמות (דף עח) בנים אשר יולדו ולא בנות דברי ר"ש ר' יהודה אומר הכתוב תלאן בלידה וסתם ספרי ר"ש. ולכן אף דכתיב וילדו מוציא בנות, ומ"ש והיה הבן הבכור שם בן מיותר שהיל"ל והיה הבכור בא לדייק שרק ודאי בן ולא טו"א, וממ"ש בה"א הידיעה הבן הבכור היינו בידוע שהוא בכור ולא ספק, וזה כמ"ש בב"ב (דף קכז) שצריך שיהיה בן בשעת לידה לא טומטום שנקרע ונמצא זכר, וכן שיהי' בכור ידוע בשעת לידה לא שתי נשים שילדו במחבא ולא הוכר הבכור בשעת לידה, אבל אם הוכר בשעת לידה י"ל דין בכור וכותבים הרשאה זל"ז דכתיב והיה הבן הבכור שיהיה בן זכר ובכור בשעת הויתו ולידתו, ועי' בגמ' שם:

[כד] והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו — כבר בארתי בהתו"ה פרשת צו (סי' מ') באורך, שדרך הלשון לציין קשור הזמן ע"י הב' הנלוה אל המקור או ע"י מלת בעת, וכ"מ שציין ע"י מלת ביום יכוין שיהיה באותו יום או ביום ולא בלילה, וע"כ אמרו (ב"ב דף קיג, סנהדרין דף לד) אין מפילים נחלות בלילה ועי' פי' בגמ' שם, ובמ"ש את אשר יהיה לו והיל"ל את אשר לו מלמד שינחיל גם אשר יהיה לו בעתיד כי הבן נוטל בראוי כבמוחזק משא"כ הבכור נוטל בכל אשר ימצא לו, שכבר נמצא לא אשר יהיה כמו שיתבאר (בסי' כ"ט):

[כה] לא יוכל לבכר — חז"ל הבדילו פה בין האזהרה סתמית לא יבכר ובין האזהרה המצוינת במלת לא יוכל, שזה מציין שאין ביכלתו כלל על הדבר הזה ואם עשה אינו כלום. והנה יפלא שזה ניחא לאביי דס"ל דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד מהני, אבל לרבא דס"ל לא מהני למה כתב לא יוכל הלא גם אם יכתוב לא יבכר נדע דלא מהני, מזה מוכרח שיטת הרמב"ם שס"ל שזה אינו לאו כמ"ש במצוה רמ"ח שהוא רק משפט ממשפטי הירושות והרמב"ן בסוף השגותיו למל"ת כתב ששכח הרמב"ם מצות ל"ת של לא יוכל לבכר, ולפ"ז י"ל ראיה מכאן שאינו אזהרה רק משפט ממשפטי הירושה ללמד שאם בכרו אינו מבוכר:

[כו] על פני בן השנואה — מל' על פני מלמד משיצא ראשו ורובו היינו רוב ראשו, ועי' בבכורות (דף מז) ובשו"ת ח"ס חלק ב' של אה"ע ס"ס קמז) ואכמ"ל, ומ"ש על בן השנואה ר"ל וכ"ש שלא יבכר על בן האהובה הבכור:

[כז] כי את הבכור בן השנואה יכיר — הכרה לא יצדק אצל האב עצמו רק שהוא פעל יוצא כמו כי יכיר בלהות צלמות (איוב כ״ד:י״ז) לכן יכיר מעבדיהם (שם לד) שלפי פירושי הוא פעל יוצא. וזה גם לרבנן לפי מסקנת הגמ' בב"ב (קכז) קדושין (עח) בצריך להכירה עי"ש, רק לפסול אותו פליגי ר"י ורבנן ועי' בתוס' שם ושם כן היה נראה לכאורה מלשון הספרי, אולם מנוסחת הגמ' משמע שחכמים פליגי גם בבכור כי נאמנות לא שייך רק נגד חזקה כשאחר מוחזק בבכורה ובזה אינו נאמן לרבנן וכמו שפי' הרשב"ם שם והגר"א גורס יכירנו לאחרים מכאן אמר ר"י והשאר נמחק כגי' הגמ':

[כח] לתת לו פי שנים — יל"פ פי שנים ממה שנותן לבניו היינו לכל בן, ויל"פ פי שנים מן העזבון בכלל, כמ"ש בכל אשר ימצא לו, והוכיחו חז"ל ממ"ש והיה ביום הנחילו את בניו שהוא מיותר שבא לציין שיתן פי שנים ממה שמנחיל את בניו היינו את כל בן, ומפני שלר' יוחנן בן ברוקא ס"ל שמ"ש ביום הנחילו את בניו מלמד שיכול להנחיל כרצונו ואם אמר להרבות לאחד מן הבנים דבריו קיימים לכן מביא ראיה מבכורת יוסף שהיה רק פי שנים מאחד מן הבנים כן פי' בגמ' ב"ב (דף קכב):

[כט] בכל אשר ימצא לו — לשון ימצא משמע שכבר ימצא ברשותו ועל הראוי תפס תחלה הלשון את אשר יהיה לו והטעם כי הוא ראשית אונו (ר"ל כחו המתגלה) וממה שדייק אונו ולא אמר ראשית און ממעט אונה כ"ה בגמ', וגם י"ל שלשון זה אינו נופל באם, שבה יתפוס לשון פטר רחם, וע"כ אינו נוטל פי שנים בנכסי האם, וכבר בארתי באילת השחר (כלל רמח) שהמלות המושאלות השתדלו חז"ל להשיבם אל הוראתם העצמית, וע"כ דרשו תמיד מלת משפט שבא על סדר והנהגה מלשון משפט הנרדף עם דין כמ"ש (אחרי סי' פד), ומזה אמרו שהבכורה יוצאה בדיינים:

[ל] כי יהיה לאיש בן סורר ומורה — היל"ל כי יהיה סורר ומורה, דהא ידעינן שי"ל אב ממ"ש איננו שומע בקול אביו. ופי' חז"ל שבא לדייק שהאב צריך שיהיה איש ולא בן והבן צריך שיהיה בן לא איש, ששמות אלה בדיוק מציין בשם איש את הגדלות ובשם בן מציין הצעירות (כמ"ש באה"ש כלל רנ"א ורס"ב), אולם אחר שהקטן פטור בכ"מ בע"כ ששם בן מציין אחר שנעשה גדול, והוא איש בן ר"ל איש צעיר וכאלו אמר וכי יהיה לאיש, איש בן סורר, כמ"ש דוגמא לזה ויקרא (סי' רח) ובסנהדרין (דף סח ע"ב) דקדקו עוד בזה:

[לא] סורר ומורה — לדעת חז"ל סורר קרוב עם סור שסר מדרך הישרה ועז"א סורר שוטה (בשי"ן שמאלית) וכן ת"א בר סטי. ומורה פי' שאחר שסטה מדרך הטוב מורה לעצמו דרך רע, ובעבור הרע הזה נדון ע"ש סופו. ועז"א בשביל שאכל וכו' [והגר"א מחק מכאן כל המוסגר בב' חצאי עגול וגרסו בסי' לה]: אולם באשר כתוב שני פעמים סורר ומורה [ועז"א סורר ומורה שני פעמים], דרש שא' משמעותו שסורר מדברי אביו שהוא מוליכו בדרך הטוב ומורה [מלשון מרי] על דברי אמו שהיא רואה מעשיו ומוכחת אותו, ועוד שסורר מדרך התורה ואף שהנביאים מוכיחים אותו הוא ממרה ומורד על דבריהם, ומ"ש עוד הפעם בננו זה סורר ומרה שזה נא' אחר שהלקהו בפני הדיינים פי' סורר שסר מדברי העדים ומורה היינו שממרה על דברי הדיינים שע"ז יצדק מרי ומרידה (ומ"ש לא בשבת מחקו הגר"א) ומ"ש א"ר יאשי' מובא בסוט' (כה) וסנהד' (פ"ח):

[לב] איננו שומע בקול אביו — מפרש אח"כ איננו שומע בקולנו זולל וסובא. ומ"ש ר"י בר"י אומר כן הגיה הגר"א ממשנה דסנהדרין (דף עא):

[לג] ויסרו — פעל יסר במובנו המדוייק הוא ע"י הכאה כמ"ש (משלי כ״ג:י״ג) אל תמנע מנער מוסר וגו' אתה בשבט תכנו, ובודאי אינו מדבר ממין זה מן המוסר שזה פשיטא שהלא מצווים לשחרו מוסר כמ"ש יסר בנך ויניחך, רק מדבר ממין המוסר שנאמר במוציא ש"ר ויסרו אותו שהוא בב"ד ואיכותו מפורש גבי עדים זוממין והפילו השופט והכהו לפניו ואם אז לא ישמע אליהם ותפשו בו כו', ואז נידון בב"ד של כ"ג:

[לד] ותפשו בו אביו ואמו — כל לשון זה הוא למותר שהיל"ל כמ"ש בכ"מ והוצאתם אותו אל זקני עירו. וע"כ שכ"ז בא לתנאי שדוקא אם יתפשו בו אביו ואמו, כי יכולים למחול לו ואינו צווי שיתפשו דוקא, וממילא צריך שיהיו לו אב ואם וששניהם יהיו מרוצים לזה, ועפ"ז הוסיף ר"י שצריך שתהא אמו ראויה לאביו, ומפרש בגמ' שר"ל דומה לאביו בקול ובמראה ובקומה וזה מפני שאחר שלא מצאנו כזאת שיהרגו אותו במקום שרשות למחול, ע"כ סובר ר"י שלא קרה זאת מעולם והוא רק דרוש וקבל שכר, התורה גלתה שבן סורר כזה ראוי להסקל ואם יזדמנו כל התנאים הנאמרים יוכלו לסקל, רק שהוא דבר שלא יזדמן לעולם, וכן ממ"ש באורך ותפשו והוציאו ואמרו בננו זה הוציאו שלא יהיו גדמים וחגרים ואלמים וכמ"ש כ"ז בסנהדרין שם, וצריך שיהיה הב"ד של שלשה קיים ונמצא עם הב"ד של כ"ג, כפי משמעות לשון הכתוב, ומ"ש זולל וסובא ת"א זלל בשר וסבי חמר:

[לה] ורגמוהו כל אנשי עירו — היינו במעמד אנשי עירו ובהסכמתם, וכמ"ש באילת השחר (כלל טז) שיש פעלים שיתיחסו אל האדם המצוה לעשותם כאלו עושה בעצמו, ומ"ש באבנים התבאר בספרא קדושים (סי' צב), ומ"ש אר"י סנהדרין (דף עא):

[לו] וכי יהיה באיש חטא משפט מות — התבאר (ויקרא סי' ח) שכ"מ שנאמר איש ממעט אשה שהיל"ל כי יהיה באדם, וטעמו דר"א מפרש בסנהדרין (דף מו) שבא לרבות בן סורר ומורה שדריש איש ולא בן סורר ומורה, חטא מי שעל חטאו נהרג לאפוקי בן סורה ומורה, שעל סופו נהרג, הוי מעוט אחר מעוט ובא לרבות, ר"ל שרק באיש צריך חטא משפט מות, אבל בבן [שבן סורר ומורה עדיין אינו איש שמציין הגדלות כנ"ל סי' ל' ], א"צ תנאי זה שיהיה בו חטא משפט מות כי בן סו"מ אף שנהרג בלא חטא רק ע"ש סופו יתלה ג"כ, וחכמים לשיטתם שאין נתלה אלא המגדף והעובד כו"ם, וגם הראיה שמביא ר"א משמעון בן שטח לא יצדק לחכמים שלדידהו גם המכשף אינו נתלה וכ"ש המכשפה ומה שהשיבו שמונים נשים תלה הוא תשובה שתצדק גם לשיטתו שהמכשף נתלה יש ראיה שהיה רק הוראת שעה מזה שתלה שמונים ביום אחד:

[לז] ותלית אותו — מפרש בגמ' (שם) שרבנן דרשי כללי ופרטי ור"א דריש רבויי ומעוטי ע"ש:

[לח] והומת ותלית אותו — מ"ש והומת הוא שלא נטעה שיתלה בעודו חי. ומ"ש מלת אותו והיה די לומר ותליתו וכבר בארתי (אה"ש כלל קן) שכ"מ שבא הכנוי דבוק אל מלת את מוציא זולתו. ור"ל שיתלה רק אותו, לא זולתו שלא יתלה אחר עמו ולא זוממיו ולא כסותו, כמ"ש בסנהדרין (דף מו):

[לט] על עץ — מפרש בגמ' שמ"ש כי קבור תקברנו כפל המקור על הפעל שיקבר עם העץ שנתלה בו וע"כ צריך עץ תלוש שלא יהיה מחוסר קציצה וקבורה:

[מ] לא תלין נבלתו על העץ — ממה שסיים כי קבור תקברנו מבואר שגם אם מלין אותו שלא על העץ אסור רק צריך לקברו תיכף. מזה הוציאו חז"ל שכל שמלין אותו שלא לצורך המת עובר שמ"ש על העץ בא לבאר שכל שהוא נוול לו כמו על העץ אסור, ולאפוקי אם הלינו לכבודו, ויש עשה ול"ת, ומ"ש כי קללת אלהים תלוי, יש בזה כמה פירושים, וחז"ל פי' שעי"ז מזכירים שברך את השם ויש חלול השם, וזה לחכמים שאין נתלה רק המגדף ועובד כו"ם, ויתר המאמר מבואר ונמצא בסנהדרין, והגר"א גרס כ"ז למעלה בסוף סי' לו:

[מא] ולא תטמא את אדמתך — כתב הרמב"ן ז"ל ע"ד הפשט יאמר כי יהיה באיש חטא גדול עד שראוי לתלותו אעפ"כ לא תלין נבלתו על העץ כי הארור מכל האדם והמקולל שבהם הוא התלוי ואין מיתה מנוולת כמוה ואין ראוי שנטמא הארץ ויהיה קללת אלהים בארץ הקדושה כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. והראב"ע כתב ע"ד הפשט כי אלהים פועל והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי וי"ל יסוד מודבק בנפש על כן לא תטמא את אדמתך וז"ש נמצא ש"ש מתחלל. כי היא ארץ אשר נקרא שמו ' עליה ואין לגרום לה טומאה, ואמר עוד שמ"ש ולא תטמא את אדמתך היא אזהרה מיוחדת על א"י, חוץ ממה שמוזהרים בח"ל: