Deuteronomy Chapter 33

וזאת הברכה … לפני מותו AND THIS IS THE BLESSING [WHEREWITH MOSES … BLESSED THE CHILDREN OF ISRAEL] BEFORE HIS DEATH — i.e., quite near to his death. “For” said he, “if not now, when?” (Sifrei Devarim 342:7).

ויאמר ה' מסיני בא AND HE SAID, THE LORD CAME FROM SINAI - First he began with praise of the Omnipresent, and only afterwards did he begin with what concerned Israel; but in the praise of God with which he began there is also mention of Israel’s merit. All this was by way of intercession, as though to say, “These are worthy that blessing should rest upon them” (Sifrei Devarim 343:1).

מסיני בא [THE LORD] CAME FROM SINAI - He went forth towards them when they were about to take their stand at the foot of the Mount, — as a bridegroom goes forth to welcome his bride, as it is said, (Exodus 19:17) “And Moses brought the people forth to meet God”: this teaches us that He (God) was Himself going forth facing them (cf. Mekhilta and Rashi on the verse quoted).

וזרח משעיר למו AND HE SHONE FORTH FROM SEIR UNTO THEM (the Israelites), because He first addressed Himself to the sons of Esau (the inhabitants of Seir) that they should accept the Law, but they refused,

הופיע מהר פארן HE APPEARED FROM MOUNT PARAN, because He went there and addressed Himself to the sons of Ishmael (who dwelt in Paran, see Genesis 21:21) that they should accept it and they also refused (Sifrei Devarim 343:6; Avodah Zarah 2b),

ואתה AND HE CAME therefore to Israel,

מרבבת קדש - i.e. and with Him were a part of the myriads of the holy angels, and not all of them and not even the majority of them: not as is the way of a human being who displays all the splendour of his riches and magnificence on his marriage day (Sifrei Devarim 343:11).

אשדת (lit., “fire, Law”, or “fire of Law”) - i.e. the Law which had been written before Him from olden times in black fire upon white fire (Midrash Tanchuma, Bereshit 1). The meaning of the verse is: He gave to them (למו) upon the Tablets the writing of His right hand (cf. Talmud Yerushalmi Shekalim 9:1). Another explanation of אש דת: Understand this as the Targum has it: a law which was given them from the midst of the fire (cf. Exodus 19:18).

אף חבב עמים YEA, HE LOVED THE PEOPLES - Also He loved the tribes with exceeding love. — Each individual tribe may be termed עם (or גוי), “a people”, for, you see, Benjamin alone was yet to be born when the Holy One, blessed be He, said to Jacob, (Genesis 25:11, see Rashi thereon) “A nation and a congregation of nations shall be of you."

כל קדשיו בידך ALL HIS SAINTS ARE IN THY HAND - the souls of the righteous are stored up with Him, just as it is said, (I Samuel 25:29) “And the soul of my lord shall be bound up in the bundle of life with the Lord thy God" (Sifrei Devarim 344:7).

והם תכו לרגלך AND THEY SAT AT THY FOOT - And they are deserving of this, because they betook themselves right into the middle within the underpart of the mountain unto Thy foot at Sinai.

— The word תכו expresses the idea of “they were acted upon” (a passive) — “they placed themselves right in the middle (תוך) between Thy feet”.

ישא מדברתיך EVERYONE RECEIVED THY WORDS - they bore upon themselves the yoke of the Law (Sifrei Devarim 344:3).

מדברתיך - The מ in it (in this word) has a close affinity to a root letter (i.e., it is an integral part of the noun and is not a prefix), as in (Numbers 7:89) “And he heard the voice uttering itself (מִדַּבֵּר) unto him”, and (Ezekiel 2:2) “And I heard Him that uttered Himself (מִדַּבֵּר) unto me”, which is the same as מִתְדַּבֵּר (see Rashi on Numbers 7:89). So, too, this word מדברתיך denotes: that which Thou didst speak unto Thyself to make it audible to me that I might tell them; tes pourparlers in old French, [English = thy utterances]. — Onkelos, however, translated it in the sense that they travelled in accordance with Thy words (only at Thy command), so that the מ in it is a servile letter (a prefix) used in the sense of מן. — Another explanation of this verse: אף חבב עמים, YEA, HE LOVED THE PEOPLES — even at the time of Thy love for the nations of the world — when You did show unto the nations a smiling (friendly) countenance and did deliver Israel into their power, even then כל קדשיו בידך ALL HIS SAINTS WERE IN THY HAND — all their righteous and pious people clung to You and did not depart from You and You did guard them (Bava Batra 8a),

והם תכו לרגלך and they betook themselves right into the midst of, and gathered beneath Thy shadow,

ישא מדברתיך they gladly accepted Thy decrees and Thy laws - And these were their words:

תורה THE LAW which צוה לנו משה MOSES COMMANDED US, מורשה is AN INHERITANCE to THE CONGREGATION OF JACOB: we have taken it and we will not abandon it.

ויהי AND HE WAS - i.e. the Holy One, blessed be He, was

בישרון מלך KING IN JESHURUN - constantly was the yoke of His sovereignty upon them at all times.

בהתאסף When there gathered the head (בהתאסף ראשי), i.e., the total number (the whole) of their assembly.

ראשי - The word ראשי has the same meaning as (Exodus 30:12) “When you take the count (רֹאשׁ) of the children of Israel”. Consequently they are worthy that I should bless them (and so I shall now begin the blessing: May Reuben live, etc.). — Another explanation of בהתאסף: When they assemble together in one band and there is peace between them, only then is He their King, but not when there is dissension among them (Sifrei Devarim 346:1).

יחי ראובן LET REUBEN LIVE, in this world,

ואל ימת AND LET HIM NOT DIE, in the world to come (Sifrei Devarim 347:1) : that the incident of Bilhah be not remembered unto him (Sifrei Devarim 347:3).

ויהי מתיו מספר lit., AND LET HIS MEN BE A NUMBER - let him be counted amongst the number of his other brothers. This is exactly similar to the idea that is expressed in the text, (Genesis 35:22) “[And Reuben went] and lay with Bilhah [his father’s wife]” … “And the sons of Jacob were twelve”, which suggests that he was not excluded from the number of Jacob’s sons.

וזאת ליהודה AND THIS IS FOR JUDAH - He mentioned Judah immediately after Reuben because both of them made confession of the wrong that was theirs, as it is said, (Job 15:18-15:19) “Because wise men have told their sins … unto them alone [the land was given] and no stranger passed amidst them”. Further our Rabbis explained that during the whole forty years that Israel was in the wilderness Judah's bones were moving about in his coffin because of the excommunication that he had invoked upon himself, as it is stated that he said "If I do not bring him unto thee … I shall be sinning against my father all days" (cf. Rashi thereon: “also in the world to come”). Moses said, “Who brought it about that Reuben confessed his sin?” Judah, etc. (Sotah 7b; Bava Kamma 92a).

שמע ה' קול יהודה HEAR, O LORD, THE VOICE OF JUDAH - Hear the prayer of Judah’s descendants, David and Solomon, and of Asa because of the Ethiopians, of Jehoshaphat because of the Ammonites and of Hezekiah because of Sannecherib (cf. Sifrei Devarim 348:8),

ואל עמו תביאנו AND BRING HIM TO HIS PEOPLE in peace from battle;

ידיו רב לו LET HIS HANDS רב FOR HIM - let them successfully strive for him (רב) and avenge his wrongs,

ועזר מצריו תהיה AND BE THOU A HELP TO HIM FROM HIS ADVERSARIES — He here prayed for Jehoshaphat with regard to the battle at Ramoth Gilead, as it states, (II Chronicles 18:31) “And Jehoshaphat cried and the Lord helped him”. — Another explanation of שמע ה' קול יהודה HEAR, O LORD, THE VOICE OF JUDAH — Here in Judah’s blessings he alluded to Simeon (שמע) (i.e., Simeon’s blessing was included in that of Judah). And indeed, when they divided the land of Israel amongst the tribes, Simeon took his portion from amongst Judah’s lot, as it is said, (Joshua 19:9) “Out of the allotment of the children of Judah was the inheritance of the children of Simeon” (cf. Sifrei Devarim 348:5). {And why did he not assign to him (to Simeon) a separate blessing? Because he had something in his heart against him on account of what he had done at Shittim (Numbers 25:14). thus is it written in the Agada on the Psalms}.

וללוי אמר means AND OF LEVI HE SAID (not to Levi).

תמיך ואוריך THY THUMMIM AND URIM - He is addressing God (not Levi).

אשר נסיתו במסה WHOM THOU DIDST TRY WITH TRIALS - [Since this is said in praise of the Levites] we may gather from it that they did not murmur together with the other tribes.

תריבהו וגו׳ THOU DIDST STRIVE WITH HIM [AT THE WATERS OF MERIBAH] - Understand this as the Targum has it: (“Thou didst put him to the test”). — Another explanation of תריבהו על מי מריבה: Thou didst seek an occasion against him to come with a pretext, for if Moses said, “Hear now, ye rebels”, what sin did Aaron and Miriam commit? (why were they not allowed to enter the land?) Sifrei Devarim 349:3).

האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו WHO SAID TO HIS FATHER AND TO HIS MOTHER, I HAVE NOT SEEN HIM — When they sinned in the matter of the golden calf and I said, “Who is on the Lord’s side, let him come to me” (Exodus 32:26), all the sons of Levi gathered themselves unto me, and I ordered them each to kill his mother’s father, he being an ordinary Israelite, or his brother on the mother’s side, or the son of his daughter whose husband was an ordinary Israelite, and thus did they do. — It is impossible to explain the term “his father” literally, and “his brothers” as being those on his father's side, and similarly to understand “his sons” literally, for really all these are Levites, and of the tribe of Levi no one sinned., as it is said, “[And there gathered unto me) all the tribe of Levi” (Sifrei Devarim 350:1, Yoma 66b).

כי שמרו אמרתך BECAUSE THEY KEPT THY WORD, viz., Thou shalt have no other gods,

ובריתך ינצרו AND THEY GUARDED THY COVENANT viz., the covenant of circumcision (Sifrei Bamidbar 67 on בהעלתך); For the [ordinary] Israelites who were born in the desert did not circumcise their sons, whereas the Levites were [not only] circumcised themselves, [but they] also circumcised their sons.

יורו משפטיך THEY MAY TEACH THY JUDGMENTS (the emphasis is to be placed on “they”) — they alone are worthy of doing this (cf. Onkelos).

וכליל - means burnt-offering (which was entirely (כליל) burnt on the altar) (Sifrei Devarim 351:3).

מחץ מתנים קמיו means, smite those who rise up against him with a smiting of the loins, similar to the idea that is expressed, (Psalms 69:24) “Make their loins continually to totter”. It was about those who contested the High priesthood that he spake thus. — Another explanation: He foresaw that Hasmon and his sons would in future war with the Greeks, and he therefore prayed for them, because they were few in number, viz., the twelve sons of Hasmon and Eleazar against several myriads of the enemy. On this account he prayed ברך ה׳ חילו ופעל ידיו תרצה BLESS, O LORD, HIS ARMY AND ACCEPT FAVOURABLY THE WORK OF HIS HANDS (cf. Genesis Rabbah 99:2; Midrash Tanchuma, Vayechi 14).

‎ ומשנאיו מן יקומון (The first word is, like קמיו, the object of the verb מחץ) — i.e. smite those who rise up against him and those who hate him (משנאיו), that they shall have no recovery.

לבנימן אמר OF BENJAMIN HE SAID - Because the blessing given to Levi referred to the Temple service and that of Benjamin to the Temple being built in his territory he mentioned one after the other. He placed Joseph immediately after him (after Benjamin), for he too had a Sanctuary in his territory: the Tabernacle at Shiloh was erected in his territory, as it says, (Psalms 78:67) “And he rejected the Tabernacle of Joseph” (v. 60 speaks of God forsaking the Tabernacle of Shiloh, the two verses being parallel). Because the “Eternal House” (the Temple) was more endeared to God than the Tabernacle of Shiloh, therefore he mentions Benjamin before Joseph (although Joseph was the elder),

חפף עליו means, He covers him and protects him,

כל היום ALL THE DAY - i.e., forever. From the day that Jerusalem was chosen as the seat of the Temple, the Divine Glory has never dwelt at any other place.

ובין כתפיו שכן AND BETWEEN HIS SHOULDERS SHALL HE DWELL - On the highest spot of his (Benjamin’s) land was the Temple built (cf. Sifrei Devarim 352:9), except that it was twenty-three cubits lower than En Etam (Yoma 31a), and originally indeed David's intention was to build it there, as it is stated in the Treatise "on the slaughter of the holy sacrifices" (Zevachim 54b): People said him (David), Let us place it a little lower, because it states, "and between his shoulders (which are lower than the head) shall he dwell" – and you have no finer part of an ox than his shoulders.

מברכת ה' ארצו BLESSED OF THE LORD BE HIS LAND - It is a fact that there was in the inheritance of all the tribes no land so full of every good thing as Joseph's land (Sifrei Devarim 353:1).

ממגד - this means dainties and sweet food.

ומתהום [BLESSED OF THE LORD BE HIS LAND] BY THE DEEP - for the deep ascended and moistened it from below (תחת). — You will find that in the case of each tribe Moses' blessing corresponded in some way with Jacob's blessing (cf. for instance this verse with Joseph's blessing in Genesis 49:25).

וממגד תבואת שמש AND BY THE PRECIOUS FRUITS BROUGHT FORTH BY THE SUN — for this land lay exposed to the sun and it therefore produced sweet fruit (Sifrei Devarim 353:3).

גרש ירחים [AND BY] THE PRECIOUS THINGS PUT THINGS FORTH BY THE MOON — there are some fruits which the moon brings to maturity, these are cucumbers and melons (Sifrei Devarim 353:3). — Another explanation of גרש ירחים: this refers to fruits which the earth puts out and produces from month to month (cf. Onkelos).

ומראש הררי קדם AND BY THE FIRST THINGS OF THE HILLS OF קדם (taken in the sense of: the hills priority) — the meaning is: and it is blessed through the earliest ripening of the fruits, because its hills are earliest (קדם, "prior") to bring their fruits to maturity. – Another explanation: this tells us that their creation (the creation of the hills in the territory of Joseph) was prior (קדם) to that of all other hills (Sifrei Devarim 353:4).

גבעות עולם [AND THROUGH THE PRECIOUS THINGS OF] THE EVERLASTING HILLS - i.e., of hills which everlastingly (עולם) produce fruit, and do not cease to do so through restraint of rain.

ורצון שכני סנה - the last two words are the equivalent of שוכן סנה (the י being the suffix that that sometimes appears in participles, for the most part in poetry). The-meaning is: And may his land further be blessed through the favour (רצון) and satisfaction of the Holy One, blessed be He, who first revealed himself to me in the thorn-bush (סנה‎).

רצון means satisfaction and appeasement, and similar is the meaning wherever רצון occurs in scripture.

תבואתה LET IT COME - i.e. let this blessing come לראש יוסף ON JOSEPH'S HEAD.

נזיר אחיו means THE ONE WHO WAS SEPARATED FROM HIS BRETHREN through his being sold.

בכור שורו THE FIRSTBORN OF HIS OX - There is a usage of the word בכור that denotes greatness and sovereignty, as it is said, (Psalms 89:28) “I will also make him a בכור” (i.e., a man of rank), and similarly (Exodus 4:22) “My son, my firstborn (בכורי) is Israel”. The text means: the king who will issue from him, and that is Joshua, whose strength will be mighty as that of an ox to subdue many kings,

הדר לו HONOUR TO HIM - i.e., honour is given unto him, as it is said, (Numbers 27:20) “And thou shalt give of thy honour (הודך, a synonym of הדר) unto him” (Joshua).

וקרני ראם קרניו AND HIS HORNS ARE THE HORNS OF A RE’EM - The ox — its strength is mighty but its horns are not beautiful, a Re’em, however — its horns are beautiful but its strength is not mighty: therefore it ascribes to Joshua the strength of an ox and the beauty of a Re’em’s horns (Sifrei Devarim 353:10).

אפסי ארץ [NATIONS] OF THE ENDS OF THE EARTH - The thirty-one kings whom Joshua conquered — is it possible that they were all of the land of Israel? But there was no king or ruler who did not acquire for himself a palace and territory in the land of Israel because it was so estimable to all of them (Sifrei Devarim 353:12), as it is said of Palestine, (Jeremiah 3:19) “An inheritance, the desire of hosts of nations” (see Rashi on this verse).

והם רבבות אפרים AND THEY ARE THE MYRIADS OF EPHRAIM - i.e., those who are gored are the myriads whom Joshua, who was descended from Ephraim, slew.

והם אלפי מנשה AND THEY ARE THE THOUSANDS OF MANASSEH - they are the thousands whom Gideon, who was descended from Manasseh, slew of Midian, as it is said, (Judges 8:10) “And Zebah and Zalmunna were in Karkor [and their hosts with them, about fifteen thousand men, all that were left … for there had fallen a hundred and twenty thousand men that drew sword]”.

ולזבולן אמר AND OF ZEBULUN HE SAID - These five tribes whom he blessed last, Zebulun, Gad, Dan, Naphtali and Asher, it repeats their names in order to instil them with strength and power, because they were the weakest of all the tribes. They are the very same whom Joseph took to Pharaoh, as it is said, (Genesis 47:2, cf. Rashi thereon) “And of the least of his brothers he took five men [and placed them before Pharaoh]” — because these looked weak, so that he (Pharaoh) should not appoint them his war officers (Bava Kamma 92a).

שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך REJOICE, ZEBULUN - IN THY GOING OUT, AND, ISSACHAR, IN THY TENTS — Zebulun and Issachar entered into a partnership: Zebulun dwelt at the harbour of ships and went out in ships to trade; he made profit and used to provide food for Issachar who sat at home and occupied themselves with the Torah. Consequently he mentioned Zebulun before Issachar (although the latter was the elder) because Issachar’s knowledge of Torah was due to Zebulun (Genesis Rabbah 99:9).

שמח זבולן בצאתך REJOICE, ZEBULUN, IN THY GOING FORTH - Be successful when thou goest out to trade,

ויששכר AND ISSACHAR, be successful when you sit in your tents (באהליך) to study the Torah — to sit in the Sanhedrin and to intercalate the years and to fix the day of New Moon, as it is said, (I Chronicles 12:33) “And of the children of Issachar, men that had understanding of the times, … the heads of them were two hundred”: as the heads of the Sanhedrin they used to busy themselves with this (Genesis Rabbah 72:5), and in accordance with their fixing of the seasons and their calculation of intercalary years,

עמים THE PEOPLES of the tribes of Israel,

הר יקראו THEY CALL TO THE MOUNTAIN, i.e., they assembled at Mount Moriah on the Festivals; — it speaks of calling them there because every assembly was (took place) in general by means of a summons to it — and שם THERE יזבחו THEY SACRIFICED on the Festivals, זבחי צדק SACRIFICES OF RIGHTEOUSNESS.

כי שפע ימים יינקו FOR OF ABUNDANCE OF THE SEAS SHALL THEY - Issachar and Zebulun — SUCK, and they will consequently have leisure to busy themselves with the study of the Torah.

ושפני טמוני חול means, covered things that are hidden in the sand - the Tarith (a kind of fish; Rashi in his comment on the Talmudical passage afterwards quoted states that it is the tuna fish), the Chalazon (from which purple dye was obtained) and while glass (all valuable articles of commerce) which come out of the sea and the sand. This was in the territory of Issachar and Zebulun, as it is stated in Treatise Megillah 6a: The Scriptural text (Judges 5:18) is to be explained as follows: “Zebulun was a people that cursed his soul even unto death” because that “Naphtali was on the high places of the field“, i.e., Zebulun complained about his territory, saying, To my brother (Naphtali) you have given fields and vineyards (while to me you have given hilly and mountainous land; to my brother you have given land while to me you have given seas and rivers! God replied. “All your brethren will be in need of you”, as it states, “And the treasures hidden in the sand”, which the Talmud goes on to explain are the marine creatures Rashi mentions above, deriving each of them from the words of the text, For they shall suck … of the concealed treasures of the sea).

ושפני has the meaning of “covering”, as it is said (1 Kings 6:9) “And he covered (ויספן) the house”; (Jeremiah 22:14) וספן בארז, which the Targum renders by: “And it was covered with panels of cedar”. — Another explanation of עמים הר יקראו THEY CALL THE PEOPLES TO THE MOUNTAIN — Through Zebulun’s trading, merchants of the world’s nations will come to his land, he living at the coast, and they will say, “Since we have taken so much trouble to reach here, let us go to Jerusalem and see what is the God of this people and what are His doings”. When they behold all Israel serving one God and eating one kind of food (only that which is permissible to them), they are astonished because as regards the other nations, the god of one is not as the god of another, and the food of one is not as the food of another, so that they will say, “There is no nation as worthy as this”, and they will therefore become proselytes to Judaism there, as it is said, “There shall they sacrifice sacrifices of righteousness” (Sifrei Devarim 354:5).

כי שפע ימים יינקו FOR OF THE ABUNDANCE OF THE SEAS SHALL THEY SUCK — “they” means Zebulun and Issachar; for the sea will give them wealth in abundance.

ברוך מרחיב גד BLESSED BE HE THAT ENLARGES GAD - this teaches us that Gad’s territory extended far eastward (Sifrei Devarim 355:2).

כלביא שכן HE DWELLETH AS A LIONESS - Because he was near the border it therefore compares him to lions, for all who are near the border must be strong (that they may repulse attacks from neighbours) (Sifrei Devarim 355:3).

וטרף זרוע אף קדקד TEARING THE ARM WITH THE CROWN OF THE HEAD — Those whom they slew could be easily recognised, because they used to cut off the head together with the arm at one blow.

וירא ראשית לו AND HE SAW THE FIRST PART FOR HIMSELF - i.e. he saw good to take for himself territory in the land of Sihon and Og, the subjugation of which was the beginning (ראשית) of the conquest of the Land,

כי שם חלקת BECAUSE THERE WAS THE PORTION - i.e., because he knew that there in his territory was the portion of the field where was the grave of the מחקק, THE LAWGIVER, viz., Moses,

ספון HIDDEN - i.e. that field was hidden and concealed from every creature, as it is said (Deuteronomy 34:6) “And no man knows his burial place” (Sifrei Devarim 355:6).

ויתא AND HE CAME - i.e. Gad came.

ראשי עם AT THE HEAD OF THE PEOPLE - They (the men of Gad) marched before the armed men at the conquest of the Land, because they were mighty, and thus does it state that Joshua said to them, (Joshua 1:14) “Ye shall pass armed before your brethren, etc.”.

צדקת ה' עשה HE DID THE RIGHTEOUSNESS OF THE LORD - because they proved true to their word and kept their promise to cross the Jordan and to remain there until they (the Israelites) had conquered it and divided it amongst the tribes. — Another explanation: ויתא AND HE — the Lawgiver, Moses — CAME ראשי עם AT THE HEAD OF THE PEOPLE, צדקת ה' עשה HE DID THE RIGHTEOUSNESS OF THE LORD — This, too, is spoken of Moses (cf. Sifrei Devarim 355:9).

דן גור אריה DAN IS A LION’S CUB - He, too, lived close to the border, and therefore it compares him to a lion (Sifrei Devarim 355:12).

יזנק מן הבשן HE SHALL LEAP FROM BASHAN - Understand this as the Targum has it: (“His land drinks of the rivers that flow from Bashan”) — for the Jordan issued from his territory (ירדן = ‎ירד דן, “It comes down from Dan”) — from the cave of Pameas that is identical with Leshem which is in the territory of Dan (cf. Bekhorot 55a), as it is said, (Joshua 19:47) “And they called Leshem, Dan”, but its spurting (זנוק) and gushing forth (the source of the river) was from Bashan. — Another explanation is: Just as a gush of water issues from one place and divides itself afterwards into two directions, similarly the tribe of Dan took a portion in two places: first they took in the northwest, Ekron and its adjoining parts, and this did not suffice them, so they came and fought against Leshem, which is Pameas. and is in the north-east, — because the Jordan issued from the cave of Pameas which is in the east of the land of Israel and goes from north to south and ends at the extremity of the Salt Sea which is in the east of Judah who took his territory in the southern part of the Land of Israel, as is set forth in the Book of Joshua, and that is the meaning of what is said, (Joshua 19:47) “And the border of the children of Dan went forth from them; for the children of Dan went up and fought against Leshem … [and possessed it and dwelt therein]”, i.e., their border went forth from all that direction in which they first took their inheritance (Sifrei Devarim 355:13).

שבע רצון [NAPHTALI IS] SATISFIED WITH DESIRE - it means that his land was full of everything that its inhabitants could desire.

ים ודרום ירשה POSSESS THOU THE WEST (lit., the sea) AND THE SOUTH — The sea of Kinneret fell to his portion and he received on its south a ropes length of fishing-coast for spreading out his nets and meshes (Bava Kamma 81:2; cf. Sifrei Devarim 355:17).

ירשה - This word it a form of the imperative, as is the verb in (Deuteronomy 1:21), “Go up and take possession (רַשׁ)”. The accent that is penultimate, on the ר, proves this. Just as in the case of the ordinary imperative forms of the verbs, סלח, ידע, לקח, שמע, when one adds a ה at the end the accent will be penultimate, viz.,, סלחה, ידעה, לקחה, שמעה, here also ירשה is an imperative form. In the Massora Magna we find it included in an alphabetical register of imperative forms the accent of which is on the penultima (next to the last syllable).

ברוך מבנים אשר LET ASHER BE BLESSED AMONG SONS (or, “on account of sons”) — I have found in the Sifrei Devarim 355:19 the following: You will find none of the tribes who was so blessed with children as Asher, but I do not know how this was so.

יהי רצוי אחיו LET HIM BE ACCEPTED OF HIS BRETHREN - and this was so for he pleased (רצה) his brother-tribes with oil of unripe olives (used for anointing the body) and fine fruits, and they paid him (רצה) with grain. — Another explanation of יהי רצוי אחיו HE WILL BE ACCEPTABLE TO HIS BRETHREN — because his daughters were beautiful (and were much sought in marriage), and this is what is stated in Chronicles (1 Chronicles 7:31) [”The sons of Asher … Malchiel] who was the father of ברזית”, which is explained to mean: that his daughters were married to High Priests and Kings who were anointed with olive oil (זית) (Genesis Rabbah 71:10; cf. Rashi on this verse).

וטבל בשמן רגלו AND LET HIM DIP HIS FOOT IN OIL - it means that his land flowed with oil as a fountain: once it happened that the people of Laodicia were in need of oil; they appointed an agent (to purchase a large quantity and were able to do so only at a city of Asher; see Rashi on Genesis 49:20), as it is related in Menachot 85b.

ברזל ונחשת מנעלך THY LOCKS SHALL BE IRON AND COPPER - He is now addressing all Israel: This prophecy was fulfilled because their mighty men used to dwell in the border cities and, as it were, locked it (the country) so that the enemy should not be able to invade it, as though it were closely shut by locks and bars of iron and copper. Another explanation of ברזל ונחשת מנעלך: your land is locked in (surrounded) by mountains from which iron and copper is hewn, and the country of Asher was the “lock” of the Land of Israel (Sifrei Devarim 355:25).

וכימיך דבאך AND AS THY DAYS SO SHALL BE דבאך - i.e. and as the days that are thy best, — that is, the days of thy beginning, the days of thy youth, so shall be the days of thy old age, which דואבים, i.e. which flow away and decline (דבאך therefore means: the period of thy decline). Another explanation of וכימיך דבאך: as the number of thy days — all the days when thou didst perform the will of the Omnipresent, — shall be דבאך, thy flowing, i.e., referring to the fact that all countries will make gold and silver flow into the land of Israel, because it will be blessed with fruits, and all countries will take their supply of fruit from it and will, in payment, pour into it their silver and gold; askorant in old French: thus their silver and gold will come to an end, because they will pour it into your land (Sifrei Devarim 355:26).

אין כאל ישרון THERE IS NONE LIKE GOD, O JESHURUN - Know, O Israel, that there is none like God among all the gods of the peoples, and that their rock is not as your Rock.

רכב שמים - The meaning is: A RIDER UPON THE HEAVEN is the God who is your help, ובגאותו שחקים AND IN HIS MAJESTY he rides UPON THE SKIES.

מענה אלהי קדם A DWELLING PLACE FOR THE ANCIENT GOD (This must be connected with the preceding): — The skies serve as a dwelling place for the ancient God, i.e. the God Who pre-existed (קדם) all gods, for He selected the skies as His residence and dwelling place, ומתחת AND BENEATH His dwelling place, all the mighty men (men of strong arm, זרוע) dwell.

זרעת עולם THE ARMS OF THE WORLD are men such as Sihon and Og and the kings of Canaan who were the strength and might of the world. Therefore, since they are beneath God’s dwelling place, in spite of themselves they must tremble and quake, and their power prove frail in His presence, for always the fear of the one above falls upon him below, so that He, being above, to Whom therefore belong strength and power, is thy help.

ויגרש מפניך אויב AND HE DROVE OUT THE ENEMY FROM BEFORE YOU, ויאמר AND HE SAID to you השמד DESTROY them!

מענה - Every word that requires ל at its beginning, [Scripture] places (may place) a ה at its end instead (Yevamot 13b).

בטח בדד [THEREFORE ISRAEL DWELT] IN SAFETY, ALONE - This means, every individual dwelling “each under his vine and under his fig-treeבטח) ״; cf. 1 Kings 5:5 where the words Rashi quotes are preceded by לבטח), separated one from another (בדד, “alone”), because after the enemy was driven out, as stated in the preceding verse, they had no need to come together and to dwell in company on account of the enemy.

עין יעקב - The word עין has the same meaning here as in (Numbers 11:7) “And its appearance (עינו) was as the appearance (עין) of crystal” (i.e., the word עין is used as a term of comparison, “as”, ”like”). The meaning is: And Israel dwelt alone like the blessing with which Jacob blessed them (cf. Targum); not like the בדד which Jeremiah used, (Jeremiah 15:17), viz., “I sat alone (בדד) [because of thy hand, for thou hast filled me with Thy indignation]”, but like the assurance which Jacob gave them, (Genesis 48:20) “And God shall be with you, and bring you back to the land of your fathers” (cf. Sifrei Devarim 356:6).

יערפו means THEY WILL DRIP.

אף שמיו יערפו טל ALSO HIS HEAVENS SHALL DRIP DEW - Also Isaac’s blessing will be added to Jacob’s blessing: “And God shall give thee of the dew of heaven, etc.” (Genesis 27:28) (cf. Sifrei Devarim 356:7).

אשריך ישראל HAPPY ART THOU, O ISRAEL - After he had recited unto them all these blessings in detail, he said to them. “Why should I detail everything to you? Everything is yours.

אשריך … מי כמוך HAPPY ART THOU … WHO IS LIKE UNTO THEE! Thy help is in God (נושע בה׳), Who is מגן עזרך THE SHIELD OF THY HELP and חרב גאותך THE SWORD OF THY EXCELLENCY;

ויכחשו איביך לך AND THY ENEMIES SHALL DENY THEMSELVES AS SUCH UNTO THEE, e.g., the Gibeonites who said, (Joshua 9:9) “Thy servants have come from a far land, etc.”

ואתה על במותימו תדרך AND THOU SHALT TREAD UPON THEIR HIGH PLACES, just as it is said, (Joshua 10:24) “Put your feet upon the necks of these kings” (cf. Onkelos).

וזאת הברכה - התחלת התורה הוא בראשי' שהוא דרגא ראשונ' ומסיים בזאת שהוא דרגא אחרונה וז״ש וזאת. והתחלת התורה הוא בבי״ת לפי שהב' הוא ברכה כמ״ש במדרש ולכך מסיים וזאת הברכה והוא ג״כ ד' אותיות וכן הב' מרמז על ב' אורות שנבראו כמ״ש יהי אור ויהי אור וכמ״ש לעושה אורים גדולים כל״ח. וכן בי״ת הן ב' אלפין דאור וגילופן הם שאר אותיות דאור וז״ש אז ימלא שחוק פינו וגו' וכן הוא חותמא דגושפנקא וכן הוא ג' שילובין דאו״א וג' שילובין דדו״נ. והברכה הוא ג' דדו״נ וא' דאו״א שהן ל״ב נתיבות שמשם הברכה והן חושבן יהי אור ששם ב' אורות שהן עשר שילובין ונאמר ויקרא לאור יום שהוא יהי ויהי שהוא יו״ד דמשתתף לכל האותיות ב' עלמין עלאה ותתאה ועוד מילואן של י״ו שהן הדעת שמשתתפת עם נוקבא בסוד כבד את אביך ואת אמך ובסוד כה וכה ובסוד שבע ביום הללתיך ג' בשחרית וד' בערבית וכן סוד ז״ת דאימא שהן ג' וד':

אשר - הוא כמ״ש בריש ישעיה ע״ש:

ברך - הן ב״פ ח״י דאימא ג' וד' וגם הוא בסוד כוסי רויה וא' כללא דלהון שהן ג״ן סדרים:

משה - בסוד פני משה כפני חמה ומשה כליל ט' ירחין ועם העשירית הוא סוד י״ב אבני שוהם שהוא וזאת כדלעיל:

משה איש האלהים - הן י״ב אתוון דשילוב מעשרה זיווגין כל אחד מג' וז״ש נוגע בבת דכליל כל עשרה ולכן נקרא איש אלהים כמ״ש בסדר עולם:

את - אחורי כנפי החיות. אשר. עלמא עילאה. את. עלמא תתאה לכן גבי המברך אמר אשר ולגבי בני ישראל אמר את:

בני ישראל - הם תרי״ג שרשים שבישראל לכן נצטוה על תרי״ג מצות שכל א' וא' כלול מחבירו וערב בעד חבירו ויו״ד הראשון נעלמת נקודא בהיכלא ולכן יש בהתרי״ג מצות י״ג שרשין:

וזאת הברכה - הוא הפעולה:

משה וגו' - הוא הפועל. איש האלהים. ברוח הקודש שבו שהוא הסיבה ראשונה. את בני ישראל. הם הנפעלים. לפני מותו. הוא הזמן:

איש האלהי' - בעלה דמטרונית' כי אלהי' מורה על התנהגותו ע״פ הטבע שהעה״ז מתנהג ע״פ הטבע. לכך לא נזכר במעשה בראשית כי אם שם אלהו' ולכן אמרו רז״ל מזכירין גבורות גשמי' בתחיית המתי' ואמרו מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים והענין כי הגשמים אינן ע״פ הטבע כלל כי כל הדברי' שבעולם אומרי' הפלסופים שהוא ע״פ הטבע אף זריחת השמש ושקיעתה אבל על הגשמי' מודים שאינן ע״פ טבע כלל כאשר אנו רואים שפעמים לא ירד כלל ופעמים ירד בכל יום ויום ולכן נקרא גבורות גשמו' שבזה ניכר גבורות ה' יותר מכל הדברי' וז״ש מתוך שהיא שקולה וכו' כי גם בתחיית המתי' מודים כולם שהוא אינו ע״פ טבע שע״פ טבע לא יתכן שיהא האדם הנרקב מזמן רב לחזור ולחיות ולכן קבעוה בתחיית המתי' נמצא כל העולם מתנהג ע״פ הטבע כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית אבל דורו של משה ע״ה כל הנהגותיו לא היה ע״פ טבע כלל כמו יציאת מצרי' וירידת המן והשלו וענני כבוד. וזהו מעין עולם העליון שאינו מתנהג ע״פ הטבע. ולכן כתיב איש האלהים ואמרו בזוהר בעלה דמטרוניתא כי המטרוניתא הוא השכינה המנהגת את הארץ ע״פ הטבע אבל הוא היה למעלה מהטבע כמו איש שהוא למעלה מן האשה בחשיבות.

ויאמר ה' מסיני בא - הם י״ו כנפי החיות י״ב בד' פנים ואח״כ פני אדם וכמ״ש אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ואח״כ ויאמר לאדם וכמ״ש בזוהר פ' בראשית וכן כאן מימינו אש דת למו הוא ויאמר לאדם. ב' עלמין הם זה ובא. שבשביל התורה יהיה זוכה לב' עלמין אלו. והוא בסוד ברכת כהנים האבות והשבטי' והן ר״ת של הד' דרגין:

וזרח - הוא י״ג תיקונים:

הופיע - הוא פשוט וגילופין והה' דרגין האלו הן נגד ה' מראות שראה יחזקאל:

ה' מסיני בא - הוא צד מערב והם היו חונים במזרחה של ההר:

וזרח משעיר - הוא צד הצפון. הופיע מהר פארן. הוא צד דרום:

ואתה מרבבת קדש - הוא צד שישראל היו חונים שם והוא המזרח. ולכך אמר ואתה שהוא הבא עם אדם ביחד נקרא אתה:

מימינו וגו' - הוא ד' קצוות בתורה נגד ד' קצוות דלעיל. פ״א ה' מסיני וגו' שד' פעמים נתחדש הדיבור עמו. א' מסיני בא. שנתן התורה. וזרח משעיר. דהיינו אחר שסבבו את הר שעיר ונאמר ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי לאמר וגו' שאז הדיבור היה מיוחד לו והג' הופיע מהר פארן. שאז נשנית התורה כמ״ש בין פארן ובין תפל ולכך אמר הופיע שהוא יותר מוזרח. והד' ואתה מרבבת קדש. שנכנסו לא״י ואז זכו לתורה מה שלא זכו קודם לכן. פ״א ה' מסיני בא וגו' שזכו מחמת עצמן בשביל שאמרו נעשה ונשמע. וזרח משעיר. כמ״ש בגמ' כשרצה הקב״ה ליתן תורה לישראל החזירה על כל אומה ולשון ובא אל ישמעאל א״ל תורה מה כתיב בה א״ל לא תנאף אמרו אי אפשר תנה לישראל וכו' וכולם נתנו להם מתנות דהיינו עשו וישמעאל ונתנו להם עשייה ושמיעה שאמרו נעשה ונשמע. ואתה מרבבת קדש. שגם שאר השרים נתנו להם מתנות:

אף חבב עמים - שד' כיתות בישראל כהנים לוים וישראלים וגרים וכמ״ש בית ישראל ברכו ה' בית הלוי וגו' בית אהרן ברכו השם יראי השם ברכו השם ולכך לא כתיב אצל יראי ה'. בית. שאין להם שדה ונחלה וכן בהודו לה' וגו' חשב ד' כתות האלו ומ״ש הודו כוונתו לברך בקריאת התורה שאז הכל שומעין בכל שבת:

קהלת יעקב - הם ב' חלקי התורה. דיני התורה והוא תורה ציוה לנו. קהלת. הם המדרשים שנדרשים בקהל:

ויהי בישרון מלך וגו' כי ד' פעמים קבלו ישראל את מלכותו עליה' אחד בים ב' בסיני א' קודם מתן תורה והב' לאחר מתן תורה כשכרת ברית על השאר מצות. בים כתיב זה אלי וגו' ה' ימלך לעולם ועד. אצל סיני קודם מתן תורה בפ' יתרו כתיב. ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם וגו' ולאחר מ״ת בפ' משפטים כתיב. ויספר לעם את כל וגו' ויען כל העם קול אחד וגו' והד' כתיב שם וישכם משה בבקר וגו' וישלח את נערי וגו' ויקרא וגו' ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע דהיינו שבפעם הראשון קבלו עול מלכותו ובפעם הב' קבלו עליהם עול תורה ובפעם הג' קבלו עליהם לעשות את החקים ואת המשפטו' ולכן כתי' שם נעשה ובפעם הד' כשרצה לעלות להר לקבל שאר התורה קבלו עליהם עול תורה שבע״פ מה שיביא להם מן השמי' ולכן כתיב שם נעשה את המצות ונשמע מה שיביא אלינו עוד. וז״ש ויהי בישרון מלך והוא שאמרו ה' ימלך וגו'. בהתאסף ראשי עם. הוא קודם מ״ת דכתיב ויקרא לזקני העם וגו':

יחד - הוא לאחר מ״ת. דכתיב ויען כל העם קול אחד וגו'. שבטי ישראל. הוא פעם הד' שבנה שתים עשרה מצבה לי״ב שבטי ישראל וכרת עמהם ברית ויען כל העם וגו' כל אשר וגו' ואלו הד' פסוקים לבד וזאת הברכה שהוא הכולל הן שלימות האדם כנגד ד' מדות הידועים והן אהבה. ויראה. תורה. ועבודה. אהבה ויראה הם כנגד אנכי ולא יהיה לך שהן כלל התורה בסוד כי נר מצוה והן נגד עשה ול״ת וכמו שאמרו עשה מאהבה עשה מיראה. עשה מאהב' שתעשה מ״ע. ועשה מיראה שלא תעשה עבירו' ולא תעבור על ל״ת וזהו שכתב ימים רבים תשבי ולא תזני וגו' וזהו ה' מסיני בא הוא מדת האהבה לזכור החסדים הגדולים שעשה עמנו וכמ״ש אהבת עולם אהבתיך ע״כ משכתיך חסד. אף חבב עמים. הוא נגד יראה. והוא לא יהי' לך וגו' והוא נגד הגרים שפירשו מע״ז וכמ״ש יראי ה' ברכו ה' שהן הגרים וכן ע״ה שאינן עושין עבירות מחמת יראה. תורה צוה לנו. הוא נגד תורה. ויהי בישרון מלך. הוא נגד עבודה. ובפ' הראשון יש ה' דברים נגד ה' חלקי האהבה וכנגד זה נאמר באברהם עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר וגו'. וכמבואר שאברהם אבינו קיים כל התור' כולה. והיינו הד' חלקי התורה והם א' תורה שבכתב. ב' תורה שבע״פ. ג' דרושי התורה. ד' גזירות ותקנות החכמים שהם בלא תסור וכמ״ש ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וז״ש וישמר משמרתי הם גזירות החכמי'. מצותי. זו תורה שבע״פ כמ״ש והמצוה זו המשנה. חקותי הוא מדרשות. והם הגמרא ושאר מדרשות. ותורתי זו תורה שבכתב. ועוד יש חלק ה' בתורה שהוא עשרת הדברות שהוא כלל הכל. וזהו בקולי כי עשרת הדברות שמעו מה' עצמו בקילו וכמ״ש קול דברים אתם שמעים וגו'. והם נגד עשרה נסיונות שנתנסה בהם וז״ש עקב וכמ״ש בפ' עקידה עקב אשר שמעת בקולי. ובפ' הב' הוא ד' דברים נגד ד' חלקי יראה כמו שכתב את ה' היו יראים וגו' וכל הד' נכללין באהבה כמ״ש בזוהר פ' בראשי' בפקודין והם רמוזין בפסוק ראשון של בראשית והיא הדעת המתפשט בו״ק שכולל כולם וז״ש בזוהר ובתיקוני' בראשית הוא היראה וה' חלקי אהבה. תורה צוה לנו וגו' נגד ה' חלקי התורה. ויהי בישרון מלך. הוא נגד ה' חלקי העבודה:

אף חבב עמים - שהוא מחבב את הגרים. כל קדשיו בידך. הם הכהנים כמ״ש עם קדושיך:

תכו לרגלך - הם הלוים שהלכו לרגלי הקב״ה שהיה הארון נושא את נושאיו:

ישא מדברתיך - הם הישראל שעוסקים תמיד בתורה ודברי קדשו ותמיד הם נושאים ונותנים בדברי תורה. ועוד אף חבב עמים הם עמי הארץ שאף אותם הוא מכבד והם ד' כתות א' עץ חיים למחזיקי' בה והם המחזיקים ידי לומדי תורה במאכל ב' ותומכיה מאושר והם המשמשים ת״ח בגופם. ג' הם היושבים בבהמ״ד ושומעי' דברי תורה תמיד. הד' הם שארי עמי הארץ שעושין רצון קונם. וזהו כל קדשיו בידך הם המחזיקים ידי ת״ח במתנת ידם. והם תכו לרגלך. הם המשמשים ת״ח שהולכין תמיד בשבילם. ישא מדברתיך. הם היושבין בבהמ״ד ושומעין תמיד ד״ת. אף חבב עמים. הם שארי עמי הארץ שעושין תמיד רצון קונם. ועוד כמ״ש (ישעיה מ״ד ד' ה') וצמחו בבין חציך כערבי' על יבלי מים:

זה יאמ' לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה' ובשם ישראל יכנה (ישעיה מד, ה). והם ד' כיתו' כמ״ש ד' מיני' בלולב א' טעם וריח. טעם בלא ריח. ריח בלא טעם. לא טעם ולא ריח. וכולם אגודין זה בזה. טעם וריח. הם הת״ח העוסקין בתור' ובעלי מצו' ג״כ. וטעם בלא ריח. תורה בלא מצות כמ״ש (יבמות ק״ט ע״ב) האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה כו'. ריח בלא טעם. הם בעלי מצות. לא טעם ולא ריח. בלא תורה ובלא מצות. רק שאין פורשין מדרכי הציבור ואעפ״כ כולם אחודים זה בזה לבד אתרוג שהוא פרוש מן העולם אך אעפ״כ בשעת נטילה צריך לחברן יחד וז״ש זה יאמר לה' אני. הוא בעלי תורה ומצות. וזה יקרא בשם יעקב. הם הלומדים בלא מצוה והיינו שלומד לשם יעקב כמ״ש תורה צוה וגו' שכך קיבל מאבותיו ולא לשמה. וזה יכתוב ידו לה'. הם בעלי מצות שעושין בידיהם בלא תורה ולכן כתיב בשניהם לה' שהם עושין לה'. ובשם ישראל יכנה. הוא בלא תורה ובלא מצוה רק שמכנה א״ע בשם ישראל ואעפ״כ יש לו שכר וכמ״ש כל הכופר בע״ז כו' ולכן כולם אחודין זה בזה וזהו וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים אף שהם ערבים והם ערבי נחל בלא טעם ולא ריח יצמחו על יבלי מים וכמ״ש והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו וזהו על יבלי מים לכן הם אחודין זה בזה וז״ש אף חבב עמים. הם הדומין לערבות. כל קדשיו בידך. הם הדומין לאתרוג. והם תכו לרגלך. הם הדומין להדס. ישא מדברתיך הם הדומין ללולב:

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב - פי' שהגרים אומרי' שהתורה צוה לנו משה ג״כ וא״ת שדווקא לישראל ניתנה התורה ולא לגרים כדכתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים והיינו ישראל דוקא ולא את הגרים לכך אמרו שמשה צוה לנו ג״כ את התורה כמ״ש הקהל חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר. חקת עולם לדרתיכם ככם כגר וגו' תורה אחת וגו' ומשפט א' יהיה לכם ולגר וגו'. ואל תאמר דוקא לגרים שהיו בימי משה צוה ולא את הגרים שאח״כ לזה נאמר שמורשה ג״כ התורה לכל קהלת יעקב דהיינו לכל מי שיקהל על הם וכמ״ש הקהל חקה וגו' לדרתיכ' הרי ירושה היא ג״כ לנו. ועוד אומרים ע״ה אותם שאין בו תורה ומצות שהתור' ניתנה ג״כ לנו והוא מורשה לכל קהלת יעקב כי יעקב הם המון עם וז״ש בגמ' (פסחים מ״ט ע״ב) כל הלומד תורה בפני ע״ה כאלו בא על ארוסתו בפניו שהיא ירושה ג״כ לו. ויש בו ז' תיבות ה' וב' וכן היה במנורה והם כנגד ג' חלקי תורה. תורה שבכתב ושבע״פ הוא הל״מ. והגמרא מחבר את שבכתב עם בע״פ ולכן נקרא ים התלמוד וכמ״ש ה' בחכמה יסד ארץ בדעתו תהומות נבקעו. ובתורה שבכתב הם ה' חומשי תורה וזהו תורה צוה לנו משה מורשה הם חמשה חומשי תורה שבכתב שהיא ירושה לכל:

יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר - פי' שהתפלל עליו ג' דברים לפי ששבט ראובן הלכו לפני הצבא במלחמה. התפלל עליהם שלא ימותו במלחמה ואל ימותו בידי שמים אלא יבואו לביתם בשלום. וגם שלא ימותו בניו ובני ביתו שעזב בעבר הירדן וזהו יחי ראובן בידי אדם ואל יהרג במלחמה. ואל ימות. אח״כ בידי שמים בתוך שבע שנים שחלקו. ויהי מתיו. פי' בני ביתו ואנשיו במספ' שלא ימות א' מהם אלא יהיו כמספ' שהניח. ובתרגו' אל ימות במותא תנינא והוא רומז על מ״ש בזוהר חדש דרות. פ״א יחי ראובן. בתחיית המתים. ואל ימת. בימות המשיח כידוע שהוא יהיה ראשון וכמ״ש פחז כמים אל תותר. שלא יותיר מן האומות. כי עלית משכבי אביך. זו ירושלים. אז חללת יצועי עלה. שימלא מן האומות חללים חללים ע״ש שפשטו ידיהם ביצועי שהוא זבול בית המקדש. ויהי מתיו מספר. לעה״ב שיהיו כולם בני עה״ב כמ״ש כל הכתוב לחיים בירושלים וג' ספרים נפתחים לעה״ב וכמ״ש אלה לחיי עולם וגו' ובתרגום שאמר מותא תנינא כדכתיב מות יומת. מות בעוה״ז. יומת מיתה תנינא לאח' מית' וכמ״ש (ברכו' כ״ח ע״ב) אם ממיתני מתתי מיתת עולם וכמ״ש במשלי וכמ״ש לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. לא אמות. בגיהנ' שהו' צלמות. כי אחיה. בתחיית המתי' כמ״ש ורבי' מישיני עפר יקיצו אלה לחיי עולם וגו' ואספ' מעשי יה. לעה״ב בסוד כל הנשמה תהלל יה:

וזאת ליהודה ויאמר - כי יהודה ירש את מדת זאת שהוא כלל כל הברכות כמ״ש וזאת הברכה י״ב בפרטות וזאת הוא הי״ג כלל כולם ונגד זאת אמר אשריך ישראל וכן ביעקב כל אלה שבטי ישראל שני' עשר וזאת אשר דבר להם אביהם היא הי״ג הכוללת כולם כנגד י״ג מידות וכמ״ש בתחילת זוהר כוס ישועות י״ג נהרי אפרסמון דכיא וי״ח נהרי אפרסמון. וכן בראשית וק״ש וציצית וכן ביצחק ויהי יצחק וכו' ויהודה ירש את הכלל כי זה מלכות ישראל וכמ״ש למי כל חמדת ישראל וכמ״ש כי יהודה גבר באחיו:

שמע ה' קול יהודה - הוא נגד דוד שהתפלל תמיד כמ״ש יענך ה' וגו' ישלח עזרך וגו' אלה ברכב וגו'. ולכך התפלל שישמע ה' לקולו. ואל עמו תביאנו. הוא נגד שלמה שנטרד ממלכותו והתפלל עליו שישוב לעמו ולא״י ולמלכותו:

ידיו רב לו - בימי אסא ויהושפט וזהו ידיו ב' ידים. ראשונה משמים שנאמר ויגוף ה' את הכושים (ד״ה ב' י״ד) שניה ע״י בני אדם על הג' אומות שבאו עליו:

ועזר מצריו תהיה - בימי יחזקיהו שלא נעש' כלל בטכסיסי מלחמ' אלא ה' עזרום ועוד שמע ה' קול יהודה. בבית ראשון:

ואל עמו תביאנו - הוא בית שני שחזר יהודה לארצו משא״כ בעשרת השבטים שלא חזרו:

ידיו רב לו - במלחמת ירושלי' לע״ל וכמ״ש (זכרי' י״ב ז') והושע ה' את אהלי יהוד' וכמ״ש (שם ו') ביום ההוא אשים את אלפי יהוד' ככיור אש בעצי' וגו':

ועזר מצריו תהיה - הוא משיח אחרון במלחמת גוג ומגוג וכמ״ש (יחזקא' ל״ח ג') הנני אליך גוג וכתו' (שם י״ח) והי' ביו' ההוא ביו' בוא גוג וגו' ובגמ' דרש (מכו' י״א ע״ב) שמע ה' קול יהודה על איבריה לשפא כו' והן מ״ש בתיקון י״ח ארבע סטרין מזרח מערב צפון ודרום. שררך. דא ציון דהוא טבור עלמא. רישא עלמא. רישא למזרח. גופא למערב. דרועין לדרום. רגליו לצפון. ונקודה דאמצעיתא נגד צדיקיא וחסידיא וחכימיא ומארי דאורייתא ונבייא והן הכל בפסוק הזה והן נגד תנ״ך ומשנה וגמ' וברייתא והלכה שהוא קבלה ותוספתא והן נגד תורה וחכמה ומצות ומדות ועבודה וכמ״ש בפקדון או בתשומת יד וגו' והכל מכוון בפסוק הזה והן נגד ד' אותיו' השם והדעת כלל הכל וז״ש וזאת הם י״ב שבטי' של אבני שוהם והן כלל ישראל ויהודה לקח כלל כולם. ולכן באבני מלואים ואבני שוהם יהודה קודם לכולם וכן בדגלים:

ידיו רב לו - ידיו הוא דרגא עשירית של בעלי תשובה והוא נגד עשרת ימי תשובה והוא נגד ר״ה מלמטה למעלה ולכן עשרה מלכיות עשרה זכרונות עשרה שופרות כי צדיק הוא ח״י עלמין בב' שמות עילאין וב' שמות תתאין וז״ם כתר כי ביום הזה יכפר בסוד י״ש. תטהרו בסוד כתר וזהו כ״י י' הוא בסוד י״ש וכ״ף הוא בסוד כתר. ובסוד לאה ורחל וזהו בסוד מ״ה אבל בסוד ס״ג הוא רחל לבד וכן בסוד ג' ההי״ן בג' דרגין ודרגא אמצעית כפל בסוד הנה הנם וזהו סוד רחל ולאה. ועזר הוא בסוד כפל כדלעיל:

וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך - פי' כל הלוים נקראים חסידים שהיו שלימים בעגל כמ״ש ויאספו אליו כל בני לוי. וכן במרגלים כמאמר חז״ל שלא נגזר על שבט לוי. ואיש. הוא השר שעליהם והוא אהרן שהי' נשיא עליהם כמ״ש ואת שם אהרן תכתב וגו' וזהו לאיש חסידך. וסוד של אורים ידוע שמעשה שמים היו כמו הלוחות והוא מרומז בר״ת ואמר תמיך ואוריך ממטה למעלה שמתחילה זכו לתומים ואח״כ לאורים. ותומים. הוא נגד הים ששם נשלמו כמ״ש וייראו העם את ה' ויאמינו בה' שהוא שני עמודים של כל התורה כמ״ש רוצה ה' את יראיו למיחלים לחסדו. ושם קבלו עול מלכותו עליהם כמ״ש למעלה ובהר סיני קבלו את אור תורה והם האורים וכן הר סיני והר חורב תורה ועבודה והן כנגד פרץ וזרח. יכין ובועז. שמש וירח. ירושלו' יראה ושלם. וכמ״ש שובי שובי השולמו' שובי שובי ונחזה בך. אברהם ושם. והן סוד אחורי הנר וזכו שבט לוי לזה לפי שהיו שלמי' בעגל ובמרגלי'. ובעגל הוא במעש' שנ' ויעשהו עגל מסכה ובמרגלים ולא אביתם וגו'. הוא בדיבור:

אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה - במסה שאמרו היש ה' והם היו שלמים ובמריבה היו מריבים עם ישראל ועשו עמהם מלחמה כמ״ש המה מי מריבה אשר רבו וגו' והיינו עם הלוים עובדי ה' וזהו את ה':

אשר תריבהו - שקיימו את כל התורה כולה מאל״ף ועד תי״ו וכמבואר (שבת ל״א ע״א) שבכתב אני מאמינך ושבע״פ איני מאמינך א״ל א״ב למחר אפיך ליה וכו' דע״פ נמי סמוך עלי כמ״ש בז״ח שיר השירים משכני אחריך וגו':

האמר לאביו וגו' - כלומר על אביו ועל אמו כמו אמרי לי אחי הוא:

ואת אחיו לא הכיר ואת בניו וגו' - כי כאשר פורש אדם עצמו מן העולם מסתמא הוא בשנים כבר ולכך לא שייך על אביו ואמו לומ' לא הכיר שמסתמא יכול להכיר ולכך אמר לא ראיתיו עכשיו איני רואה אותם. ואמר ראיתיו לשון זכר כמו ותדבר מרים ואהרן במשה שדרך לדבר הענין במוקדם. אבל את אחיו שלא ראה אותם הרבה אמר לא הכיר. ובניו לא ראה אותם כלל ולא ידע. ובלוים היו כל הג' האלו מחמת שפירשו מן העולם. וכן יש ג' דרגין דמהימנותא א״וא. ודרגא שניה נקרא אחי. כמ״ש למען אחי ורעי אדברה וגו' ודרגא שלישית הוא בנים כמ״ש ורב שלום בניך א״ת בניך אלא בוניך והן כלולין בג' בי״ע ג' עלמין וכתיב ושכחי עמך ובית אביך וגו' ויתאו המלך יפיך. ולפי שפירשו מג' זכו לג' דרגין דמהימנותא שמשם נר״נ. נר״נ. דעבד. ואח״כ נר״נ דבן. ומתחילה זכו לראיה ואח״כ להכרה ואח״כ לידיעה והן כסדר. כי הראיה מביאה לידי הכרה וממנה לידיעה כמ״ש וירא אלהי' את בני ישראל וידע אלהים. וכתיב וראו ראו ואל תדעו וכן נאמר יכירו וידעו כל יושבי תבל. והכלל ראיה והכרה וידיעה:

כי שמרו אמרתך ובריתך וגי' - פי' ששמרו את התורה ואת המצות כמ״ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי. ולפי שהמצות צריכין שמירה יותר מן התורה אמר ינצרו וכמ״ש (מנחות מ״ג ע״ב) חביבים ישראל שסיבבן הקב״ה במצות תפילין וכו' והן מכל הצדדין. כי שמרו אמרתך. הוא נגד או״א. ובריתך. הוא נגד אחיו ובניו שמחמת המצות שכח את בניו ואחיו. אבל אביו ואמו הם דוחים את המצות כמאמר חז״ל אביו אומר השקיני מים ומצוה לפניו אביו קודם ולכך אמר אמרתך שהיא גדול מכיבוד אב ואם (היינו אם אמר לו לעבור על ד״ת) ומ״ש אמרתך כולל ג' תורות. שבכתב ובע״פ והל״מ. וברית הוא הרביעית. כמ״ש בפ' האזינו. ואדברה. אמרי פי. אמרתי. וכמ״ש כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. ורביעית הוא כמטר לקחי. כמ״ש חכם לב יקח מצות ובשביל ששמרו את הד' אלו לכך זכו ג״כ לד' דברים אלו. והן תורה ומשפט לשבט ומחוקק והם המורים הוראה לעם ושופטי העם ורובם של מורי הוראות ושופטים היו משבט לוי וכמ״ש בפ' שופטים והאיש אשר יעשה בזדון וגו' לבלתי שמע אל הכהן וגו' וכמ״ש בספרי שם. וכמ״ש ובאת אל הכהני' הלוים וגו' ע״פ התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך:

ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך - קטורה. הוא עבודה הפנימית על מזבח הפנימית. וכליל. הוא על מזבח החיצון והן ג' דרגין שכולל הכל. חצר. אה״מ. וק״ק. שמשם התורה יוצאה והן אשה ריח ניחוח ומובדלין בפרגוד. והן ג״כ נר דלוק ורוח וכנפי ריאה שמשם יוצא הרוח וכמ״ש אש מפיו תאכל וכמ״ש מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק. ושולחן בצפון ששם לחם הפנים ומנורה בדרו' ומזבח באמצע נגד מוחא ועיינין ואודנין. ואיזן נייחא דכילה. והוא ריח ניחוח וז״ש קטורה באפך ומתקמטין כל הש״כ דינין לשם ומתבשמין ומזבח החיצון נגד פימא אוכל קורבנין כמ״ש לחמי לאשי. והפנימי נגד ריח. וק״ק הוא סוד שמיעה כמ״ש ובבא משה אל אהל מועד וגו' וישמע את הקול וגו' וכמ״ש ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' והוא נייחא דכולא:

וכליל - כליל הוא סוד צדיק והוא מזבח החיצון שנקרא כל ע״ש חמשים דרגין והוא בסוד כל הדרגין והוא נקרא כליל שנוטל מאו״א:

ברך ה' חילו - הוא כנגד ישימו קטורה באפך כמשחז״ל (יומא כ״ו ע״א) מעול' לא שנה אדם בה מפני שמעשרת דכתו' ברך ה' חילו ונגד וכליל על מזבחך אמ' ופעל ידיו תרצ' שהוא מרצה על כל העונו' כמ״ש (בקדישין ס״ו ע״ב' היה עומד על המזבח ונודע לו שהוא בן גרוש' ובן חלוצה כשר שנא' ופעל ידיו תרצה. מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון. הוא נגד משפטיך ותורתך. כמ״ש ששני ניצוצו' היה יוצאים מן ק״ק ושרף את שונאיהם וקמיו הם נגד אבות נזיקין הקמים להיציר לישראל. ומשנאיו. הם המשניאין את ישראל לאביהם שבשמים ומחטיאין אותם והן אבות הטומאות. ולכך קמיו כאשר הם קמים הוא מוחץ ומכה אותם אבל המשנאים לא יקומון כלל כי אפי' דבר קל לא יעשו ולא יקומון וזהו מן יקומון כאשר רוצין לקום אפי' מקצת הוא מכה אותם שלא יקומון:

לבנימן אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום - פי' שהשכינה שורה במערב והוא הצעיר שבדגל מערבי. וכן הוא הצעיר שבכל השבטים ולפיכך היה השכינה בחלקו ונקרא ידיד ה' לפי שהוא א' מאותן שמתו בעטיו של נחש:

ישכון לבטח עליו - כי השכינה וכן הנשמה אם האדם בא לידי חטא אינן שוכנות עליו לבטח ולפי שהי' נקי ובטוח מכל חטא אמר ישכן לבטח:

חפף עליו כל היום - כמ״ש (מגילה כ״ו ע״א) שהיה בנימין הצדיק מצטער עליו בכל יום לבולעו שנ' חפף עליו וגו' לפיכך זכה בנימן ונעשה אושפיזכן לשכינה והגמרא אינו מובן מאי לפיכך הלא ידע מתחילה שיהיה השכינה בחלקו ועוד מאי אושפיזכן והל״ל מקום לשכינה. והענין כמ״ש בגמ' שבג' מקומות שרתה שכינה בשילה ונוב וגבעון. ובית עולמי'. ובכולם לא שרתה אלא בשבט בנימין והיינו שבנימין ראה שיהיה השכינה בחלקו בבהמ״ק שהוא בית עולמים והיה מצטער על מקצת המזבח שאינו בחלקו ולפיכך זכה שנעשה אושפיזכן אפי' בשעה שהיתה השכינה אושפיזכן דהיינו בשילה ונוב וגבעון שהיתה בהם לפי שעה זכה ג״כ שיהא בחלקו:

ובין כתפיו שכן - הוא בהמ״ק כמ״ש (זבחים נ״ד ע״א) סבור למבנייה בעין עיטם וכו' אמרי ניתתי ביה קליל שנאמר ובין כתפיו שכן והיה בחלק בנימין:

ובין כתפיו שכן - הוא בית ראשון ושני ישכן לבטח עליו. הוא לע״ל. והן ב' לשונות עבר ועתיד שכן. ישכן. וישכן הוא שיורי דתיובתא והיו״ד לא יתגלה אלא לע״ל שבו יחיו המתים נגד נשמתא לנשמתא ולכך אמר כאן ישכן בג' עלמין בג' דרגין בסוד אשה ריח ניחח לה' והוא לע״ל שאז יתגלה ולכך נאמר עליו. וגם ובין כתפיו שכן. שבנוקבא בא הדעת בין הכתפים ולע״ל שיהיה בסוד דכורא יהיה הדעת במוחין וכן בנשיאות כפים לברך את ישראל. במקדש היה על גבי ראשיהם ובמדינה נגד כתפיהם שנשאו ידיהם למעלה לדרגא שעליהם:

חפף עליו - זהו שילה ונוב וגבעון וז״ש כל היום:

ידיד ה' - הוא במדבר ששם שרתה השכינה באתגלי' כמ״ש כי עין בעין יראו ה' והיינו בחלקו של בנימן ואמר ידיד ה' ישכן. ראשית ואחרית כחדא דלא מתפרדין ואח״כ אמר ממטה למעלה כסדר:

לאיש חסידך - לא יש הוא ד' כתרים שמחכמה ולמטה הוא יש. חסידך. חסיד הוא ט' שילובין שהם חסד והעשירי שם חסד דמשתתף בהו והוא חסיד בחסד והן חושבן המרגלא וז״ש והוכן בחסד כסא וכמ״ש השמים כסאי והוא שמי השמים והיו״ד של השמים חכמה דשריא בגוייהו:

וליוסף אמר מברכת ה' ארצו - פי' שתהי' לו עצם הברכה והחילוק שבין עצם למקרה. עצם הוא נשאר לעולם. וממקרה פעמים נופל ויש שני מקרים. דבוק ושאינו דבוק כמו קור המים שהוא מקרה דבוק וחום המים הוא מקרה שאינו דבוק שאם יתפרד מן האש אזי יתקרר תיכף וישאר על טבעו ושניהם אינן דבוקים בעצם כי יכולין לפטור ממנו אבל לחות המים הוא בעצם כי בלא לחות אינן מים כלל:

ממגד שמים - מגד הוא לשון מתיקות והמתיקות לפירות ולתבואה הוא ע״י הטל והטל הוא מן השמים בעצם אבל הגשם והשלג הם למעלה מן השמים אלא שהן יורדין מן השמים. והמים של מעינות ותהומות הוא מן הארץ וז״ש כאשר ירד הגשה והשלג מן השמים ובטל נאמר ויתן לך האלהים מטל השמים וכתיב ובמים עזים נתיבה והשלג מן הראשונה וטל מן השלישית והמים מן השניה ורביעית. אלא דאתפלגין חציו למעלה מרקיע וחציו למטה וכמ״ש במ״ב פלג אלהים מלא מים שמהם הגשמים יורדין והחמישית הוא הקרח שמחובר מלמעלה ומלמטה והכפור יורד על המים ונעשה קרח כמ״ש (איוב ל״ח כ״ט) וכפור שמים מי ילדו והוא מג' שמות דאבהן. וקרח מב' שמות מורכבין יחד בין נו״ה בה' שמה שהם נקראי' מעלה ומטה וה' מיני מים בה' שמהן בה' דרגין. ומתהום רבצת תחת. שתהום משקה הארץ מלמטה כמ״ש אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפחיים עולה כנגדה מלמטה ואמר רובצת תחת שתהא רובצת סמוך לארץ ממש כמ״ש (סוכה נ״ג ע״א) אמר דוד וכו' כמה דמדלי טפי מרטב לעלמא ולכן אמר ט״ו שיר המעלו' אבל כאן רובצת ממש שבו שורה הדעת וכמ״ש והאדם ידע וגו' וכתיב בדעתו תהומות נבקעו ושחקים יערפו טל ולכן נתברך כאן בטל ובתהומות:

וממגד תבואת שמש - שיש תבואה שמתבשלת מן השמי' והוא הטל וכמ״ש בפ' ארץ חטה ושערה:

וממגד גרש ירחים - הם שעורים שמתבשלות מן הלבנה בלילה וכן בעומר כתיב גרש אלא ששם שי״ן שמאלית וכאן ימנית ולפי שהיא סמוכה לשמש הוא גבורות ממותחות ולכן בא העומר ממנה וכן במנחת קנאות כתיב מנחת זכרון וגומר ואמר כאן ירחים ולמעלה שמש. שהתבואה המתבשלת בשנים עשר חדשים והוא בהקף שמש פעם אחד בהקף שנה אבל בלבנה י״ב פעמים היא מקפת בכל חודש אחת:

ומראש הררי קדם - שנבראו בקדמותן של עולם והיא במרום הרים היפוך מן הגיהנם שהיא מתהום ואמר צדקתך כהררי אל ומשפטיך תהום רבה והעדן בראש כולם וז״ש ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם הן הרים שבא״י שהן נקראים גבעות וכמ״ש הליכות עולם לו שחו גבעות עולם שכולם כלולין ביוסף הצדיק.

וממגד ארץ ומלאה - הם הפירות שממלאין כל הארץ כמ״ש ארץ צבי מה צבי אין עורו מחזיק וכו':

ורצון שכני סנה - היו״ד מאותיות האמנתי״ו הנוספות כמו מושיבי המשפילי ודומיהן ופי' סנה קוץ. והוא במקום החורב ולכן נקראו סיני וחורב והשוכנים במקום יבש ערבה ושוחה בוודאי הם תאבים ורוצים לכל דבר כמבואר אביון שתאב לכל דבר. ופירוש הפסוק ורצון שוכני סנה שהם התאבים ורצונם לכל דבר ישיגו הכל ביוסף:

תבואתה לראש יוסף - פי' תבוא זאת הברכה לראש יוסף וכמ״ש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון והן שני ברכות וכן אמר למטה נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' נזיר אחיו. פרישא דאחוהי:

ויש בברכות יוסף ח״י ברכות ט' כתובים בפסוקי' אלו - מברכת וגו' והן הכל כפולים לראש ולקדקד והן ח״י עלמין לצדיק וכמ״ש בת״ז ויתן אותם ברקיע השמים ט' מלעילא לתתא וט' מתתא לעילא שהוא ח״י בשני עולמות והן ט' נהורין וכנגדן ח״י ברכות בתפלה כמ״ש ברכו' לראש צדיק ולכן לא נזכר ברכו' בשארי שבטים כמו ביוסף שהוא מלא ברכו' וכן ברכת אבינו יעקב ואת שדי ויברכך וגו' וצדיק הוא מב' שמות בחו״ב ותשובה הוא מב' שמות דדעת דו״נ כמבואר. תשובה תשוב ה' וביו״ד ימי תשובה ידיו פתותות לקבל שבים ימין ושמאל ולכן אומרים בר״ה ג״פ עשרה של מלכיו' זכרונות ושופרות וכנגדן הזכיר ר' אבהו ל' קולות ולפי שצדיק נכלל מעשרה לפיכך אמרו שתי ברכאן דצלותהון כנגד עשרה דברים שנאמרו כאן וח״י אזכרות שבק״ש וח״י פעמים אברהם יצחק יעקב כנזכר בתורה וח״י פעמים אל משה ואהרן וח״י ציווים בפ' פקודי וא' הוא הכולל כמו א' שבק״ש שנאמר וירא משה את כל המלאכה וגו' וח״י שמות שבמזמור לדוד הבו לה' בני אלים וגו' וח״י מזמורים עד יהיו לרצון וח״י יו״ט כמ״ש לאתת ולמועדים וח״י פעמים יראת ה' במשלי. וח״י נענועין בלולב והם נגד ח״י חוליות שבשדרה וז״ש צדיק כתמר יפרח שהלולב דומה לשדרה וז״ש בגמ' כנגד ח״י חוליות שבשדרה ואלו הברכות הן נגד הברכות שנאמרו במשיח שכולן כלולין בצדיק והוא מה שנאמר ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והן ארבע רוחין ונגד ה' נשמתין וד' עליונים נקראים רוחין שמסתיימין ברוח כמ״ש בזוהר פרשה ויקרא עולה הוא דכר וכו' וע״ש. ורוח ה'. היא יחידה שכולם כפולין והיא יחידה ששם אין נוקבא שנאמר ואין אלהים עמדי. רוח חכמה ובינה. הוא החיים כמ״ש והחכמה תחי' בעליה ונאמ' כי חיים הם למוצאיה' וכמ״ש בת״ז ועיקר החיים לעה״ב שאין משתה שם והן מחשבה ושכל המעשי. ושכל המעשי נחלק לשנים. והם בינה. ודעת הנכלל בה כמ״ש אם אין דעת אין בינה ועל זה נאמר (ישעיה ל״ב ט״ו) עד יערה עלינו רוח ממרום. רוח עצה וגבורה. הוא ברוח ממש והוא המתעורר והמניע שהם שתי בנות וכן לאה ורחל שהוא רוח המתעורר והמניע אבל המרגיש הוא בנפש ועליו נאמר והריחו ביראת ה' וגו' ובנפש הצומחת נאמר ונצר משרשיו יפרה ונפש הצומחת עליה נאמר ויהי האדם לנפש חיה ונאמר באיוב (ל״ג י״ח) יחשך נפשו מני שחת וחיתו מעבר בשלח ותקרב לשחת נפשו וגו' (שם כ״ב) פדה נפשו מעבור בשחת וחיתו באור תראה והגוף שהוא נגד הדומם נאמר ויצאו חוטר וגו' והוא נגד מלכת שהיא נכללת בכ״ע ונעשית כפולה והן חמשה שכוללין עשרה ועל זה נאמר ושפט בצדק דלים והוכיח וגו'. לימינו. והכה ארץ וגו'. לשמאלו. והיה צדק וגו'. לאמציעתו וכמ״ש האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו וגו' האלהים הרעה אתי מעודי וגו'. וגר זאב עם כבש ג' מיני בהמות. והחיות ג' טהורות וג' טמאות והתשיעית נכללת מבהמ' וחיה שהוא שור הבר והוא ותאו אבל מ״מ היא נכללת בימין כמבואר (ברכות נ״א ע״א) בכוס של ברכה נוטלו בשתי ידיו ונותנו לימין ולכן היא טהורה והן כנגד ד' מלכיות המציקין לה שעליהם נאמר עמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ופרה ודוב תרענה יחדיו ירבצו ילדיהן. נגד ישמעאל ועשו ימין ושמאל שכוללין הכל. ואריה וגו' הן הערב רב באמצעיתא ולכן לא נאמר בזה תיבת יחדו שגם בעוה״ז נקראו גרים אלא שלע״ל לא יטרפו רק כבקר יאכל תבן ועליהם נאמר ואצרף כבור סיגיך וגו' ושעשע יונק וגו' הוא השטן שעולה ומרגיז יורד וכו' והנה עשרה האלו הן תשעה שכלולין בארץ שאף שהנפש היא כלולה משבעה מ״מ היא אחד. כמו הארץ אע״פ שהיא כוללת שבעה ארצות מ״מ היא ארץ אחד וכן אמר כאן תשעה דרגין כולם כלולין בארץ וכמו שהגוף נכלל בכ״ע כן הוא אומר מברכת ה' ארצו שהיא נכללת בכ״ע:

(יג) מברכת ה' - נגד רוח ה':

ממגד שמים מטל ומתהום וגו' - כנגד חכמה ובינה כמ״ש ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה:

(יד) וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים - שהן כנגד יום ולילה והם כנגד עצה וגבורה שעצה הוא בלילה כששוכב וכמ״ש כל הלילה הוא ישן וגו' וכמ״ש ברוך ה' אשר יעצני אף לילות וגו' וביום הוא המעשה והגבורה להתגבר וכו':

(טו) ומראש הררי קדם - הוא נגד והריחו ביראת ה' בריחין דבושמין דג״ע:

וממגד גבעות עולם - כנגד ונצר משרשיו יפרה ששם כלולים כל המטעים כמ״ש לא תחס' כל בה וכמ״ש בשלמה יודע היה שלמה וכו'.

(טז) וממגד ארץ ומלאה - הוא כנגד דעת וכמ״ש ומלאה הארץ דעה:

ורצון שכני סנה - כנגד יראת ה' כמ״ש רוצה ה' את יראיו והיא לית לה מגרמה כלום וכלולה מכולם וכמ״ש ויראת ה' היא אוצרו. ואוצרותיהם אמלא:

מברכת - הוא מה שנאמר יושב בסתר עליון בצל שדי ששם ג' מוחין דנצח. ושם רק ב' מוחין אבל כשהיא מקבלת מן בעלה היא מתמלאה בג' וכן נאמר בצלו חמדתי ולא בצל הדיוט דהדיוט הוא למרי' והן הב' כרובים כתריאל ומטטרון לכן נאמר עליון. ונאמר מברכת ה' ששם שורה השם כמ״ש בתז״ח פ״א א' אינון נשמתא אתו מכורסיא ובגין דתמן יה דאיהו מנהיג כלא טעמי כו' ואינון ב' כרובים דנעילא וכרובים דתתא אינון מטטרון וסנדלפון:

ממגד - בשמהן דחו״ב ששם כל מגדים המתפשטים בכל וכמ״ש ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים ראשית ואחרית מה דהוי ומה דעתיד למהוי ואלה ח״י ברכאין הם כפולין כאן ובברכות יעקב כמ״ש מאל אביך וגו' ולכן נאמר ברכות לראש צדיק שהצדיק אע״פ שכלול ח״י עלמין מ״מ הוא מב' ח״י ולכן נקרא יוסף הצדיק גילופין דיוסף וכן ברכות ג״כ ב' ח״י בב' גילופין שהן בחו״ב ב״פ חב״ד והן נגד ח״י ברכות דתפילה. ותיקון התפילה ב״פ ח״י בלחש ובקול והן ב״פ שם של יסוד בגילופין דלעילא ותתא וז״ש תבואתה לראש ולקדקד וכן אמר יעקב לראש והם ד' חותמות שבהם נחתם שמים וארץ. לקדקד הוא ד' שמהן של אבהן כמו שנאמר וארא אל אברהם וגו' ויעקב כלול בב' לעילא ולתתא. ולכן לקח ללאה ולרחל ב' אמהות והכל כלולין בצדיק:

בכור שורו הדר לו וגו' - הוא נקרא שור ע״ש כוחו שכובש כל המלכים ומנצח אותם והענין דחותמו דיוסף הי' שור רשומי' דברית בכורסייא מילה ופריעה שהוא בחי' הנקרא שור וכולל חותם דכל ד' חיות וא' הוא דכורא ופריעה הוא סיומא דשמא מפרש ור״ת ג' אלפין ויו״ד והוא משמא מפרש וגדולה מילה. שנכרתו עליה י״ג בריתות והן ג״כ י״ג אתוון כמו גילופי השור ובכור שורו הוא יהושע שהי' ראשון לכל השופטים והמלכים:

הדר לו - שנאצל מהוד של משה כמ״ש ונתתה מהודך עליו והכל כלולין בצדיק שכל נה״י משמשין בצדיק וז״ש בזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הודה הוא הדרה פנה צדיק וכו' ועיר הוא נה״י והדר הוא שם מ״ב ז' אותיות דמרגלא והוד הוא השמינית כמ״ש למנצח על השמינית והוא מסטרא דדעת שנתחלפה הוד בהדר ולכן כאן הוד קודם להדר שממנו נאצל ההדר. וקרני ראם קרניו. הם מלכי ישראל שנמשחו על פי השם ירבעם מאפרים וע״ש נקרא כל ישראל אפרים ויהוא ממנשה וז״ש והם רבבות וגו':

קרניו - הם ב' השופטים ירובעל ויפתח שנצחו ג״כ שלא ע״פ טבע והעיקר הענין הוא על משיח בן יוסף שהוא הראשון לגאולה לכך נאמר בכור שורו משיח הראשון וכמ״ש בר״מ אריה לימינו הוא משיח בן דוד גור אריה יהודה. והשור לשמאלו הוא משיח בן יוסף שעתיד להשמיד הכל כמ״ש בר״מ בר' משפטים נטלי כולהון מגבורה ומשיח בן אפרים נטיל נוקמיה משנאיה וכו' בדרגא דמשיח בן יוסף והוא דכתיב עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה דעלייהו אתמר בפרוח רשעים כמו עשב וגו'. הדר לו. כמ״ש לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים וגו' הדר הוא לכל חסידיו וכמ״ש בתז״ח פ' יתרו כיון דאנהרוה בחיוורא כאבנא בדולחא וכו' כדין איהו שפירו וכו' וכדין אתוון מנצצן וכו' והוא מ״ש דרך כוכב מיעקב וכמ״ש דעתיד לאתגליא כוכב מנצצא וכו':

וקרני ראם - הוא מ״ש ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת:

קרניו - הוא מ״ש והיה אדום ירשה וגו' והיה ירשה וגו' שאין זרעו של עשו נמסרין אלא ביד זרעו של יוסף (עובדיה) וכמ״ש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד וגו' דבר. והיכן דבר הוא כמ״ש פ' בלק והאביד שריד מעיר והוא מ״ש כאן בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ שמחבר שניהם וז״ש וישראל עשה חיל וירד מיעקב והאביד שריד מעיר וז״ש והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה וכמ״ש שובה ה' רבבות אלפי ישראל שביקש משה מהש״י שיעשה את ישראל אלפים ורבבות ובהם נתברך יוסף כמ״ש וידגו לרב בקרב הארץ ורבבות הוא מימינא ואלפים משמאלא כמ״ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וז״ש וישת ימינו על ראש וגו'. מלא הגוים הוא בסוד אוד מוצל מאש והוא בסוד כתרין ועטרין ראשין דחו״ב וזו״נ כמ״ש בתיקונים תיקון עיי״ן

ולזבולן אמר - לפי שבזבולן היו סוחרים ותגרים ובחלקו נפלו ימים ששם ספינות באים כמ״ש זבולן לחוף ימים ישכן וגו':

ויששכר באהליך - פי' בחלקו של יששכר נפלו פלטרים גדולים בנינים נאים ונפלאים והיו משכירין לכל הבא בא״י שהיו שוכרים אצלם הבתים מחמת יופיין וכמ״ש בפ' ויחי וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ע״ש בתרגום אונקלוס וזהו ויששכר באהליך ובגמ' דרשו באוהליך של תורה שהיו יושבי אוהלים ונשתתפו יחד ולכן ברכם בברכ' ח' וכולל יששכר בברכת זבולן וכן אמרו בספרי ויששכר באוהליך מלמד ששבטו של יששכ' משתבח בתורה שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (ד״ה א' י״ב ל״ב) וכן מצינו באביו ששיבחו שנא' וירא מנחה כי טוב. ופי' מנוחה כי טוב זו תורה שבכתב. ואת הארץ כי נעמה. זו תורה שבע״פ שמסורה לבני אדם כמ״ש וחיי עולם נטע בתוכנו. ועליהם נאמר מה טוב ומה נעים וגו' ולכן נעמה לשון נקבה והן בג' שמהן שלה:

יטוב - בחו״ב. ויט שכמו לסבל הן מדרשי התורה ספרא וספרי וכו' שמחברים יחד ועליהם נאמר גם יחד. ואמר שכמו לסבול שהו' קשה מאוד וכמ״ש והוא ירד והכה את הארי וגו' שלמד ספרא דבי רב ואמרו (פסחים ס״ב ע״ב) בין אצל לאצל ארב' מאה גמלי וכו' ויהי למס עבד. שלמדו לכל ישראל תיר' וכמ״ש ומבני יששכר יודעי וגו' וכמ״ש ר״ג (הוריות יו״ד א' וב') לא שררת אני נותן לכם אלא עבדות אני נותן לכם עד עתה הייתם ברשותכם אבל עכשיו אתם משועבדים לצבור:

עמים הר יקראו - כמ״ש בספרי שהיו אומות עולם והמלכים מתכנסו' ובאות לפרקמטיא של ארץ ישראל והם אומרי' הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרקמטיא של יהודה מה טיבה ועולים לירושלים ורואים את ישראל שעובדים לאל אחד וכו' ואינן זזין משם עד שמתגיירין ובאים ומקריבים זבחים ועולות שנאמר שם יזבחו זבחי צדק ואמר זבחי צדק שנעשין גירי צדק וזבחיהם נקראו זבחי צדק שמתגיירין וזובחין לשם שמים. ואמר הר יקראו שמתכנסין להר הבית לתפלה ולקרבנות לזבוח בעזרה וכמ״ש לכו ונעלה וגו' אמר כי שפע ימים יינקו ושפני וגו' לפי שיניקתם משני חלקים הים והמדבר. כי חול הוא מדבר וכן הן נגד המקדש אברהם קראו הר והוא הר הבית יצחק קראו שדה והוא העזרה ששם העבודה מלך לשדה נעבד. והגרים אחיזתם הם באברהם ויצחק ולא ביעקב שיעקב היתה מטתו שלמה וכו':

כי שפע ימים - אמר בספרי שהים נוטלת בשפע ונותנת בשפע והשפע הוא מן ג' אתוון של השם וימים הם שנים ואמר ימים שהן תרין חו״ב כמ״ש בת״ז למאן אינון ינקון וכו' ואין לך באותיות כפול אלא ים לכן נאמר ימים שכלולין זה בזה ושפע הוא הדעת שמהם יונק צדק. והם בשם מ״ב ש״י נהורין בשני הפנים:

ושפני טמוני חול - שפוני הם החשובים כי מחמת ב' דברו' הדבר יקר א' מחמת שאינו בנמצא וא' מחמת שהוא חשוב בעצמו ולכך אמר כאן ושפני טמוני את שניה' יירש. וחול הוא גבול לים וכמ״ש בפ' ויחי זבולן לחוף ימים וגו':

ולגד אמר ברוך מרחיב גד - כי גד הוא ז' אתוון דמ״ב וז״ש מרחיב גד וכמ״ש כי בי ירבו ימיך. והענין ברוך מרחיב גד כדאי' בספרי מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח:

כלביא שכן - בלא מצרים שראובן ומנש' היו להם מצרים סביב. עמון ומואב וגשור ומעכת:

וטרף זרוע אף קדקד - שהגבול שלו הי' כמו ראש וזרוע דהיינו החתיכ' היוצאת לצד מזרח הי' כמו ראש והוא מתפשט עד נחל זרד שהוא דיבן גד. ורז״ל אמרו ניכרין היו הרוגי גד שהיו מכין זרוע וקדקוד בפ״א ויש ליתן טעם על זה לפי שארז״ל סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש חוזר מעורכי מלחמה לפי שיש בה קצת עביר' והורה לנו כי שבט גד היו צדיקי' ביות' והיו נזהרין גם בזה ולכך זכו להרוג הראש עם הזרוע בפ״א דהיינו הזכות של הראש והזרוע:

וירא ראשית לו - פי' בחר לו נחלה בראשית של א״י:

כי שם חלקת מחקק ספון - מחוקק פי' גדולי' ורוזנים ושם חלקת הגדולי':

ויתא ראשי עם - שהלך לפני ב״י למלחמה כמ״ש והחלוץ עובר לפני העם:

צדקת ה' עשה - זה ידוע כי צדקה הוא יותר מן המשפט ובני גד ובני ראובן כשבקשו נחלתן אמר משה אם יקבלו עליה' שילכו עם ב״י כו' ואמרו את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה נחנו וגו' והוסיפו במאמ' זה שרוצים להתעכב עוד אפי' שבע שחלקו וכמ״ש עד התנחל וגו' ואח״כ אמר משה לאלעזר והודיעו שהסכי' הקב״ה ע״ז שיתעכבו גם ז' שנים של חילוק וכאשר אמרו את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה ונמצא זה צדקה משלהם שמתחלה לא רצה משה אלא ז' שנים של כיבוש רק הם הוסיפו ו' שנים של חילוק ואז נתרצה הקב״ה ג״כ על זה וזהו צדקת ה' עשה שקיימו הצדק' שהסכים הקב״ה על זה והמשפט הוא לישראל:

ויתא ראשי עם - הן ד' ראשים כמ״ש והיה לארבעה ראשים וכמה שכתוב ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקבה של עם. פי' בסביבות כל הצדדין שלא ינוסו כמבואר וכשילין של ברזל בידיהם כו'. כי ראש נחלק לד' כמבואר. ומרומז ג״כ שלעתיד לבוא יזכה גם כן לילך בראש כולם כמו שעשו בעה״ז. כלביא הוא ז״ת דאימא וכן כלביא הוא בג״ר להאיר להם:

וטרף - שילוב הידוע פנים ואחור שהוא כנגד תפילין של יד ותפילין של ראש ובספרי ובגמ' דסוטה סוף פ״א דרשו וירא ראשית. זה משה שמשה נקרא ראשית תרומה של עולם. ראשית חכמה. כי שם חלקת מחקק ספון. זה קברו של משה שנתונה בחלקת גד מששת ימי בראשית והוא באמת בחלקו של ראובן שנא' עלה אל הר העברי' הזה הר נבו ומה ת״ל כי שם חלקת מחקק ספון מלמד שהי' משה מוטל מת בכנפי שכינה ד' מילין כו' ובגמ' סוטה ספ״א תניא ר״א הגדול אומר שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע כו' ולמדו זה מראשית שהוא ד' והוא י״ב:

מחקק - שע״י נתנו רמ״ח מ״ע ונאמר לא יסור שבט מיהודה ומחקק וגו' ועל זה הוא אומר אנכי ה' אלהיך ונאמר ואדם אין לעבד את האדמה זה משה שהוא שליט בכל הרקיעין ובכל ממונין ובכל כרסוון שנאמר וירדו בדגת הים וגו':

ויתא ראשי עם - כמ״ש בספרי מלמד שמשה יהיה עתיד לכנס בראש כל חבורה וחבורה. בראש חבורה של בעלי מקרא. ובראש חבורה של בעלי משנה. ובראש בעלי הלכה ובעלי הגדות ועל זה נאמר ויתא ראשי עם תורה שבכתב הוא ראש. ותורה שבע״פ הוא סוף:

צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל - למעלה אמר כי שם חלקת מחוקק וגו' שלמד תורה ברבים כמבואר (בסנהדרין ה' ע״א) מחוקק אלו נשיאי א״י שלמדו תורה ברבים ומלבד זה עשה ב' דברים צדקה ומשפט עם כל ישראל כמ״ש כי יבא אלי העם לדרש אלהי' והוא צדקה גדולה כל דבר שהיה לכאו״א בא אליו לדרש אלהים והוא היה דורש מן השם והגיד להם. כי יהיה להם דבר בא אלי וגו' הוא משפט. והשלישי' והודעתי את חקי האלהי' ואת תורתיו כו' וכמ״ש בפ' דברי':

ולדן אמר דן גור אריה - באלו ב' כתב גור אריה ביהודה ובדן כמ״ש בספרי לפי שהיו סמוכין לספר. וגור הוא שם מ״ב ואריה. וא' עם ז' אתוון הוא בשם ע״ב. וגור לבד ז' קשרים וארי' עם ז' קשרים לכן נאמר בשניהם גור אריה ימינא ושמאלא מ״ב וע״ב:

יזנק - כמ״ש בספרי מה זינוק זה יוצא ממקום א' ונחלק לב' מקומות כך שבטו של דן נטל לו חלק בשני מקומו' וכן הוא אומר ויצא גבול בני דן מהם וגו' (יהושע י״ט מ״ה) מן הבשן. שהיה גבולו מגיע לעבר הירדן לנחלת עוג מלך הבשן שהירדן יוצא ממערת פמייס מגבול של דן:

ולנפתלי אמ' נפתלי שבע רצון - כמ״ש בספרי שהי' נפתלי שמח בחלקו בימי' ובדגי' וכו':

ומלא ברכ' ה' - ברכת גינוסר שהוא ים כנרת:

ודרום ירשה - שהי' נוטל את כל הירדן עד חלקו של יהודה כמ״ש וגבול קדמה ים המלח עד קצה הירדן (יהושע ט״ו ה') ואמר שבע רצון ומלא וגו' שהן ב' ברכות רצון וברכה כמ״ש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. והרצון הוא ב' שמות דאמא בגלופין והם שמות בי״ה ה'. ושבע. שהוא שם מלא במלואה כי ברכת ה' הוא תשעה חסדים. ומלא הוא העשירית רוה״ק שנכלל בג' אתוון וזהו מגדל עוז שם ה' כמ״ש כוסי רויה:

ים ודרום - הוא ים של אלהים שהוא דין. ודרום. הוא הגילופין שלו ושם אלהי' בגילופין שהוא כולו רחמי' וזהו סוד דרום:

ואמרו בגמ' שהן נוחלין ב' עולמות שנאמר בי״ה שנברא בהן עוה״ז ועה״ב:

ולאשר אמר ברוך מבנים - אמר שהי' בחלקו של אשר שמן הרבה וכל מי שצריך שמנים בא אצלו לקנות וכל כסף של שאר השבטים היה מגיע לידו ולכך נאמר ברוך מבנים ר״ל משאר השבטים והברכה שורה בשמן כמ״ש בזוהר בפסוק מה יש לך בבית ותאמ' וגו' כי אם אסוך שמן. ושמח שמחה גדולה ששם שורה הברכ' וכמ״ש כשמן וגו' כי שם צוה ה' את הברכה וכן הרצון משם וז״ש יהי רצוי אחיו. פי' שהכל יהיו צריכין לו ואוהבין אותו. וטבל בשמן רגלו. כמבואר זהו גוש חלב שמושכת שמן כנחל וכ״ה במנחו' (דף פ״ה ע״ב) פעם א' נצרכו להן אנשי לודקיא כו' אמרו לו לך לגוש חלב הוציא לו ספל של זהב מלאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו לקיים מה שנא' וטבל בשמן רגלו כו' ומדד לו שמן במאה רבוא וכו' ורז״ל דרשו שהיו בנותיו יפיפיות מאד מחמ' השמן וכמבוא' (מגיל' י״ג ע״א) אנפקינון כו' שמשיר את השער ומעדן את הבשר והיו נשואות לכהונה והכהני' הם עשירי' גדולי' כמ״ש רוב' של כהני' עשירי' היו מחמ' הקטורת וזהו ברוך מבני' אשר.

ברזל ונחש' מנעלך - שהי' יושב על הים הגדול והוצרך לדלתות נחושת ובריחי ברזל והוא היה המנעול חזקתם של כל ישראל:

וכימיך דבאך - שכל הימים הי' זבת שמן בקיץ ובחורף כי זיתי' אינן נושרין לא בימות החמ' ולא בימות הגשמי' וגם אמ' ברזל ונחשת מנעלך שארנו יהי' מושך שמן כנחל ביום ובלילה ולא היה נגנבים כי ברזל ונחשת מנעלך שהיא סגורה בדלתי נחושת ובריחי ברזל. והנה פתח בשבחו של הקב״ה וישראל. ה' מסיני בא. וברכת השבטים בפרט. וחזר לשבחו של הקב״ה וישראל בכלל. וסיפר את כל הניסים שנעשו מיציא' מצרי' ואילך אין כאל ישרון. הוא יציאת מצרים כי מבואר שהיא שקולה כנגד כל הניסים שבתורה. ובו נודע שאין כמוהו בכל הארץ. וכמ״ש בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ. ולמען ספר שמי בכל הארץ. ואמר אין כאל ישרון פי' כאל של ישורון. שנבחר לו אז לעם כמ״ש שלח עמי ויעבדני. וקרא ישורון על השירה הראשונה ששרו לו ביציאת מצרים כמ״ש השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג:

רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים - פי' שהוא בגאותו רוכב שחקים ששולט עליהם והוא קריעת ים סוף שנעשו בו ב' ניסים א' להציל את ישראל וא' לשקע במים המצרים וכמ״ש ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב שבאחד הציל את ישראל ובב' עשה נקמה במצרים וכמ״ש נחית בחסדך עם זו גאלת. זו ישראל ונאמר אשירה לה' כי גאה גאה שמתגאה על כל הגאים. והוא סוס ורכבו רמה בים וזהו ובגאותו שחקים כי מן השחקו נלחם עמה' כמ״ש ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה. עכן וחושך. למצרים מעבי שחקים. ויאר לישראל. מן הרקיע שבו כל המאורות:

מענה אלהי קדם - מענה. היא הסבה שעליהם מלמעל' כמ״ש עליון שמת מעונך:

ומתחת זרעת עולם - כמבואר (חגיגה ע״ב) הארץ על מה עומד' על עמודי' וגו' על ההרים וגו' רוח בסערה וכו' וסערה תלויה בזרוע של הקב״ה שנאמ' ומתחת זרועות עולם ופי' שני עולמות שה' כח וגבורה שנקראים זרועות של הקב״ה אלא שנכלל גבורה בכח כמ״ש ימינך ה' נאדרי בכח ימינך וגו' ולכך אמרו בזרועו של הקב״ה וכן היו בסיני במ״ת כמ״ש מן השמים השמיעך את קלו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. אמר אשו ואמר גדולה כמבואר בא הכתוב הג' והכריע ביניהם שקולו מן השמים ואשו בארץ וזהו שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:

ויגרש מפניך אויב - הוא סיחון ועוג ורמז בו ג״כ לעמלק שגרשו מן העוה״ז ועוה״ב כמ״ש כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו' והוא אויב הגדול מכל. ויאמר השמד. הוא מדין שצוה אותם להשמיד כמ״ש צרור את המדינים והכיתם אותם:

וישכן ישראל בטח - הוא ארץ סיחון שירשו את ארצו והחרימו את עריו ואת כל אשר בו:

בדד עין יעקב - הוא ארץ מדין שירשו את ארצם ג״כ ולא הותירו מהם רק טף ונשים אשר לא ידעו וגו' התיו לכם. לשפחות. ואמר עין יעקב. אלו הכשרים שבישראל שלא נתנו עיניהם על בנות מואב וכמ״ש כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו' ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום:

אל ארץ דגן ותירוש - הוא ארץ יעזר וגלעד כמ״ש והנה המקום מקום מקנה כי הם רועים מן השחת ומן הזמורות ובשבחה של הארץ דיבר הכתוב:

אף שמיו יערפו טל - הוא ארץ עוג מלך הבשן כמ״ש כטל חרמון וגו' וכתיב הרעיפו שמים ממעל ואמר אף שמיו. שהטל אינו מיוחד אלא לא״י כידוע וכמ״ש ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וכמ״ש שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה ובכאן נתקיימו מקצת ברכות של יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל:

וישכן ישראל בטח - מחמת שובע הגדול כמ״ש ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם:

בדד עין יעקב וגו' - הוא מה שנאמר החיו לכם. לעבדים ולשפחות וכמ״ש יעבדוך שמים ועד כאן מדבר בנסי מדבר. ועכשיו מתחיל בנסי א״י שנעשו בימי יהושע לכן הוא בפסוק בפ״ע.

אשריך ישראל מי כמוך - בהעברת הירדן שזכו בה לכנום לא״י כמ״ש (מלאכי ג' י״ב) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה'. ור״ל ארץ חפץ. שחפץ בה השי״ת ושבחה מבוא' בכל התורה ארץ חמדה טובה וכו' כי הארץ אשר אתה בא שמה וגו' וכמ״ש (ביהושע כ״א:מ״ה) לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דבר ה' אל בית ישראל הכל בא. וכל תשוקתו של משה היה לכנוס בה כמ״ש אינני עבר את הירדן ואתם עברים וירשתם וגו':

מי כמוך - בימי יהושע כמ״ש (יהושע ה' א') ויהי כשמע כל מלכי האמרי וגו' וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני ב״י וכמ״ש שמעו עמים ירגזון וגו' נמגו וגו' עד יעבר עם זו קנית וגו' ונא' (יהושע ג' יו״ד) בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם. שזה השם אינו מיוחד אלא לישראל לבד וכמ״ש אל חי חלקנו וזהו מי כמוך:

עם נושע בה' - זהו כבישת יריחו שנכבש ע״י השם שנפלה חומת יריחו:

מגן עזרך - בהליכתם להר גרזים ולהר עיבל שהלכו יותר מס' מיל באותו יום ואין כל בריה עומדת לפניהם וכל העומד לפניה' מיד נתרז וכמ״ש לא יתיצב איש וגו' ורמז בזה ג״כ לימות המשיח. מי כמוך. בימי שלמה. עם נושע בה'. בימי חזקיהו. מגן עזרך. היא ירושלים והיא העיר הראשונה שנלחמו עם סנחריב:

ואשר חרב גאותך - בימי המן שכתב להרוג בחרב ואח״כ כל השרי' היו מנשאים את היהודים:

ויכחשו איביך לך - בימי אלכסנדר מוקדון שעל' להחריב את ירושלי' ואח״כ השתחוה לשמעון הצדיק:

ויכחשו איביך - אלו גבעוני'. וכן בימי חשמונאי' שכרתו ברית עמהם. ואתה על במותימו תדרך. לימות המשיח וכמ״ש ועל במותי וגו'. ועל ה' מלכים שהיה מלחמה גדול' שהפיל הקב״ה עליה' אבני ברד גדולי' והעמיד יהושע את החמה כמ״ש לאור חציך יהלכו לנוגה ברק וגו' וכתיב (יהושע יו״ד כ״ד) ויאמר אל קציני אנשי המלחמה ההלכו אתו קרבו שימו את רגליכם על צוארי המלכי' האלה ויקרבו וישימו וגו'. ולכן אמר במותימו שהוא על הצואר תדרוך: