Deuteronomy Chapter 15

מקץ שבע שנים AT THE END OF SEVEN YEARS [THOU SHALT MAKE A REMISSION] — One might think that this means seven years after each individual loan! Scripture, however, states, (v. 9) “[Take heed unto thyself lest there be in thy heart a word of worthlessness, saying], The seventh year … approacheth [and thine eye be evil against thy brother and thou givest him nought]”! Now, if you say that the seven years spoken of here mean seven years after each individual loan, i.e., after the granting of the loan to each individual person, how can one say, at the time the request for a loan is being made, “it (the seventh year) is coming near?” Consequently you must learn from this that Scripture means seven years according to the reckoning of the Sh’mitta-period (Sifrei Devarim 111:8).

שמוט כל בעל משה ידו means as much as שמוט את ידו של כל בעל משה THERE SHALL BE A RELAXING OF THE HAND OF EVERY CREDITOR.

את הנכרי תגוש OF ANY ALIEN THOU MAYEST EXACT IT AGAIN — This implies a positive command (Sifrei Devarim 113:1).

אפס כי לא יהיה בך אביון HOWBEIT THERE SHALL BE NO NEEDY AMONG YOU — But further on (v. 11) it states, “For the needy shall never cease out of the land”! But the explanation is: When you do the will of the Omnipresent the needy will be amongst the others and not amongst you, if, however, you do not the will of the Omnipresent, the needy will be amongst you (Sifrei Devarim 114:1).

אביון denotes a person who is more destitute than an עני — The term אביון (from the root אבה “to long for”, “to desire”; cf. Rashi on Exodus 23:6) denotes one who longs for everything (because he lacks everything) (Leviticus Rabbah 34:6).

רק אם שמוע תשמע ONLY IF THOU WILT CAREFULLY HEARKEN [UNTO THE VOICE OF THE LORD THY GOD] — then לא יהיה בך אביון THERE SHALL BE NO NEEDY AMONGST YOU.

שמוע תשמע [IF] THOU WILT CAREFULLY HEARKEN — The repetition of the verbal form suggests: If one listens a little (if one shows the determination to obey) he is caused to listen to many things (he gradually becomes obedient to every divine command) (Sifrei Devarim 115:1; cf. Rashi on Deuteronomy 11:13).

כאשר דבר לך [FOR THE LORD GOD BLESSETH THEE] AS HE PROMISED THEE — and where did He promise you this? In the statement, (Deuteronomy 28:3—12) “Blessed shalt thou be in the city, etc.” (Sifrei Devarim 116:1).

והעבטת AND THOU SHALT LEND ON PLEDGE — In the case of every term that denotes transacting a loan when it refers to the lender, the Hiphil form is appropriate to it (to cause a person to do something: here, “you will make many people to be borrowers” i.e. you will lend to them), as for instance, והעבטת, והלוית; while if it stated וְעָבַטְתָּ (in the Kal), it would apply to the borrower, meaning “thou wilt borrow on pledge”, the same as ולוית (“and thou will borrow”, which in Kal refers to the borrower).

והעבטת גוים AND THOU SHALT LEND ON PLEDGE UNTO [MANY] NATIONS — One might think that you might do this in that you will borrow from one nation and lend to another! Scripture, however, states, “but you shall not borrow” (Sifrei Devarim 116:2).

ומשלת בגוים רבים AND THOU SHALT RULE OVER MANY NATIONS — One might think that at the very same time other nations will be ruling over you! Scripture, however, states, “but they shall not rule over you (Sifrei Devarim 116:3).

כי יהיה בך אביון IF THERE BE AMONG YOU A NEEDY MAN — The most needy has preference (Sifrei Devarim 116:4);

מאחד אחיך ONE OF THY BRETHREN — thy brother on thy fathers side has preference over thy brother on thy mother’s side (Sifrei Devarim 116:5);

שעריך [WITHIN ANY OF] THY GATES — this implies that the poor of thine own city have preference over the poor of another city (Sifrei Devarim 116:6; cf. Rashi on Exodus 22:24).

לא תאמץ THOU SHALT NOT MAKE [THY HEART] OBSTINATE — There are people who painfully deliberate whether they should give or not, therefore Scripture states, “thou shalt not make thy heart obstinate”; there again are people who stretch their hand forth (show readiness to give) but then close it, therefore it is written, “thou shalt not close thine hand” (Sifrei Devarim 116:10-11).

מאחיך מאביון [NOR CLOSE THINE HAND] FROM THY NEEDY BROTHER — If you will not give him you will become in the end a brother of the needy (become as needy as himself) (cf. Sifrei Devarim 116:12).

פתח תפתח [BUT] THOU SHALT SURELY OPEN [THINE HAND] — even many times (Sifrei Devarim 116:13).

כי פתח תפתח BUT THOU SHALT SURELY OPEN [THINE HAND] — Here, you see, the word כי has the meaning of “but” (whilst e.g.. in v. 7 it means “if”, in v. 10 “because”).

והעבט תעביטנו AND THOU SHALT LEND HIM ON PLEDGE — If he does not want a gift, give it to him as a loan (cf. Sifrei Devarim 116:14; Ketubot 67b).

די מחסרו [LEND HIM ON PLEDGE] SUFFICIENT FOR HIS NEED — but you are not commanded to make him rich.

אשר יחסר לו [SUFFICIENT FOR HIS NEED] IN THAT WHICH HE LACKETH — This implies: you must provide him even with a horse to ride on and a slave to run before him (if he was accustomed to such and now feels the lack of them) (Sifrei Devarim 116:16; Ketubot 67b).

לו — implies that you must help him even to get a wife; for so it states. אעשה לו עזר כנגדו “I will make a helpmate for him (לו)” (Sifrei Devarim 116:17; Ketubot 67b).

וקרא עליך AND HE CRY [UNTO THE LORD] AGAINST THEE — One might think this is a command (“he shall call against thee”). Scripture, however, states, (Deuteronomy 24:15) “[At his day thou shalt give him his hire … he is poor], so that he may not call against thee [unto the Lord]” (Sifrei Devarim 117:5).

והיה בך חטא AND IT BE SIN UNTO THEE — under any circumstances, even if he does not cry against thee. But if this be so, to what end is it written “and he cry against thee”? It suggests that I will make greater haste to punish thee because of him who cries, than because of one who does not cry (Sifrei Devarim 117:5).

נתן תתן לו THOU SHALT SURELY GIVE HIM — even hundred times (Sifrei Devarim 117:6).

לו implies between him and you (privately) (Sifrei Devarim 117:7.)

כי בגלל הדבר הזה BECAUSE THAT FOR THIS THING [THE LORD THY GOD SHALL BLESS THEE] — (the word is taken in its literal sense of “word”, for it would have sufficed to state כי בגלל זה suggesting): even if you only say (intend) to give but are later unable to do so you will receive a reward for the mere saying (intention) together with the reward for the action (Sifrei Devarim 117:8).

על כן means מפני כן BECAUSE OF THIS.

לאמר suggests — I give you good advice for your own benefit (Sifrei Devarim 118:2).

לאחיך לעניך [THOU SHALT SURELY OPEN THINE HAND] UNTO THY BROTHER, TO THY POOR — open thine hand to thy brother, to which brother? To the poor one.

לעניך written with one Jod denotes one poor man, but ענייך with two Jods denotes two (or many) poor, i.e. it is a plural form.

כי ימכר לך IF [THY BROTHER …] BE SOLD UNTO THEE by others (not one that sells himself as a servant on account of his destitution, of which case Scripture deals in Leviticus 25:46 ff); Scripture is speaking of one whom the court has sold for a theft that he has committed. But has it not already been stated. (Exodus 21:2) “If thou buyest an Hebrew servant” and there, too, Scripture speaks of one whom the court has sold (as proved by Rashi in his comment on that verse; Mekhilta)?!. But the repetition was necessary because of two new points that are stated here: the one is that it is here written “or an Hebrew woman”, that she, too, like a man-servant, goes free at the end of six years of servitude — it does not mean a woman whom the court had sold, for a woman cannot be sold by the court on account of a theft committed by her, since it states, (Exodus 22:2) that the thief shall be sold “for his theft” which implies: he for his theft, but not she for her theft (Sotah 23b); — but what Scripture is speaking of here is of a woman under age whom her father has sold as a handmaid, and it teaches you here that if six years of servitude terminate before the time that she shows signs of incipient puberty she goes free. And further it mentions a new point here, viz., “thou shalt furnish him (or her) liberally” (cf. Rashi on Exodus 30:4).

הענק תעניק THOU SHALT FURNISH HIM LIBERALLY — The noun from the root ענק denotes an ornament worn high up on the body which thus easily comes within sight of the eye (i.e. is conspicuous), (cf. ענק, a giant, someone who towers on high) — i.e. you shall furnish him with something that will make it patent that you have been kind to him. There are some who explain the word הענק to mean loading on his (the servant’s) neck.

מצאנך מגרנך ומיקבך [THOU SHALT FURNISH HIM LIBERALLY] OUT OF THY FLOCK, AND OUT OF THY FLOOR, AND OUT OF THY WINE PRESS — One might think I have this duty in respect to these things only! Scripture, however, states “that wherewith the Lord thy God hath blessed thee [shalt thou give him]” implying, of all with which thy Creator hath blessed thee. Why, then, are these alone specifically mentioned? To teach you the following: How is it with these things? They have the characteristic that they come under the term of “blessing”, (i.e. they possess the power of propagating) so, too, you are obliged to furnish him only with such things that come under the term “blessing”, thus excluding mules, (because they are sterile) (Sifrei Devarim 119:3; Kiddushin 17a). — Our Rabbis have derived in Treatise Kiddushin 17a by reasoning from the analogous expressions found in certain texts (גז"ש) what quantities one must give him of all the different kinds here mentioned.

וזכרת כי עבד היית AND THOU SHALT REMEMBER THAT THOU WAST A SERVANT [IN THE LAND OF EGYPT] — and I loaded thee with good things, and did so a second time — from the spoil of the land of Egypt and from the spoil at the Red Sea; so you, too, load him once, and do it again for him (Sifrei Devarim 120:1).

עבד עולם [AND HE SHALL BE THY] SERVANT עולם — One might think that עולם has here its usual meaning: for ever! Scripture, however, states, (Leviticus 25:10) “[And ye shall sanctify the fiftieth year and proclaim liberty throughout all the land unto all the inhabitants thereof] and ye shall return every man unto his family”. Consequently, you learn that it (what Scripture terms here עולם), can only mean the period until the termination of that Jubilee cycle (Mekhilta; cf. Rashi on that verse),

ואף לאמתך תעשה כן AND ALSO UNTO THY MAID SERVANT THOU SHALT DO LIKEWISE — i.e. furnish her out of thy property. One might think, however, that Scripture puts her on the same level with the man-servant concerning the piercing of the ear too! It however, states, (Exodus 21:5) “And if the man-servant (העבד) shall plainly say, [I love my lord … then … his lord shall bore his ear through with an awl]” — so you see that a man-servant must have his ear pierced, but a maid-servant does not have it pierced (Sifrei Devarim 122:6).

כי משנה שכר שכיר [IT SHALL NOT SEEM HARD UNTO THEE WHEN THOU LETTEST HIM GO FREE …] FOR [HE HATH BEEN WORTH] A DOUBLE HIRED SERVANT [UNTO THEE] — From here they (the Rabbis) derived the law that a Hebrew servant has to do service both by day and by night, and that is double as much as the labor of a man hired for day work only. And what is his service during the night? That his master gives him a Canaanite maid-servant with the object of raising children, and the children belong to the master (Sifrei Devarim 123:1; Kiddushin 15a).

כל הבכור.. — תקדיש ALL THE FIRSTLING MALES … THOU SHALT SANCTIFY [UNTO THE LORD] — But in another passage (Leviticus 27:26) it states, “[Only the firstborn of the beasts …] one shall not sanctify it”? How can these be reconciled? The latter passage means: he must not dedicate it as a different sacrifice (i.e. offer it as an עולה or שלמים instead of as a בכור), whilst here it teaches that it is a duty to say: “Thou art holy as a firstborn!” Another comment is: It is impossible to say that “thou shalt sanctify” is to be taken literally, for it already states in another passage “one shall not sanctify it”; it is, on the other hand, also impossible to take “one shall not sanctify it” literally, since it states “thou shalt sanctify it”. How can these be reconciled? In the following manner: by taking תקדיש in our verse to imply: “thou mayest dedicate” so far as the dedication of its value (הקדש עלוי) is concerned, and then he must give a sum corresponding to the טובת הנאה in it to the Temple treasury, but you must not dedicate it as far as the altar is concerned (i.e. dedicate it as any sacrifice other than as a בכור) (Arakhin 29a: cf. Sifrei Devarim 124:4).

לא תעבד בבכור שורך ולא תגז וגו׳ THOU SHALT NOT WORK WITH THE FIRSTLING OF THY HERD, NOR SHEAR [THE FIRSTLING OF THY FLOCK] — The converse case also (working with the firstborn sheep and using the hair of the firstborn calf) have our Rabbis derived to be forbidden, but Scripture merely speaks of what usually occurs (Sifrei Devarim 124:6; Bekhorot 25a).

לפני ה׳ אלהיך תאכלנה THOU SHALT EAT IT BEFORE THE LORD THY GOD — Scripture is speaking to the priest (not to the owner to whom תקדיש in the previous verse refers), for we find already stated that it (the בכור) is one of the dues of the priests whether it is unblemished (and its blood and fat portions are to be sacrificed on the altar and the flesh eaten by the priests), or whether it is blemished (when it must not be offered on the altar), for it states, (Numbers 18:18) “and the flesh of them (the firstborn animals, both the blemished and the unblemished) shall be thine” (the priest’s) (cf. Bekhorot 28a).

שנה בשנה [THOU SHALT EAT IT BEFORE THE LORD …] YEAR BY YEAR — From here we derive the law that one should not defer it (i.e. sacrificing and eating it) beyond its first year (Bekhorot 28a). If so, one might think that it becomes invalid as a sacrifice as soon as its first year has passed! This is not the case, for it has been put in comparison with the second tithe, as it is said, (Deuteronomy 14:23; cf. Rashi on that verse): “and thou shalt eat before the Lord thy God the tithe of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the firstlings of thy herds, and thy flocks”. How is it in the case of the second tithe? It does not become invalid if left over from one year to the other (cf. Rashi on Deuteronomy 14:28 and 29), so, too, does the firstborn animal not become invalid under the same circumstances, only that it is a meritorious act to offer and consume it within its first year.

שנה בשנה (may also be translated A YEAR WITH ANOTHER YEAR) — If one slaughtered it at the end of its first year (an the last day) he may eat it that day and the first day of the next year. This teaches us that it (a firstborn animal) may in all cases be eaten on two successive days and the intervening night (cf. Sifrei Devarim 125; Bekhorot 27b).

מום [AND IF THERE BE] ANY BLEMISH [THEREIN, IF IT BE LAME, OR BLIND, OR HAVE ANY ILL BLEMISH, THOU SHALT NOT SACRIFICE IT …] — any blemish is a general statement,

פסח או עור LAME OR BLIND is a particularization,

כל מום רע ANY ILL BLEMISH — it again comprises them in a general statement. How is it with the blemishes particularised? They have the characteristic that each is a visible (external) blemish and the animal never returns naturally to its original condition (i.e. never becomes free from the blemish). So, too, the general statement includes all such blemishes that are visible and incurable [while in the case of a transitory blemish the animal may be sacrificed when the blemish has disappeared] (Bekhorot 37a; cf. Sifrei Devarim 126:2).

רק את דמו לא תאכל ONLY THOU SHALT NOT EAT THE BLOOD THEREOF — This prohibition appears to be redundant, since the blood of no animal may be eaten, but it is mentioned, in order that you should not think: since it (the blemished firstborn animal) is something that in every respect is permitted originally it belonged to a forbidden class of animals — for, you see, it was holy and yet it may be slaughtered outside the Temple, and may be eaten without redemption — and consequently you might think that its blood is also permitted, Scripture therefore states, “However thou shalt not eat its blood”.

[קכב] מקץ שבע שנים, הראב"ע פי' בתחלת שנה השביעית וכן עלה על דעת הרמב"ן, והוא אומר שמ"ש תעשה שמטה ר"ל על שמטת קרקע שמתחלת בתחלת הז' שנים ומוסיף שגם שמוט כל בעל משה ידו היינו שמטת כספים, וחז"ל קבלו שאינו משמט עד סוף שבע בער"ה של שמינית, ובאמת לשון מקץ אינו מכריע שמצאנו מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי (ירמיהו ל״ד:י״ד) והוא בתחלת השביעית, וע"כ למד לה בגז"ש, ולדעתי הלמוד הוא ממ"ש בסמוך מקץ שלש שנים שע"כ פירושו בסוף דהא לקמן אמר כי תכלה לעשר (כנ"ל סי' קטו) וא"כ מבואר שגם מקץ שבע שנים ג"כ פירושו בסוף:

[קכג] תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, שעור הכתוב מקץ שבע שנים שמוט ידו כל בעל משה, שכל מלוה ישמט ידו מתבוע את החוב מן הלוה, אולם מ"ש תעשה שמטה הוא תמוה דהא שם שמטה נופל על כל השנה ונקראת תמיד שנת השמטה, ומתחיל מתחלת השנה עד סופה ואיך יאמר שיעשה שמטה בסוף השבע שנים, וע"כ שמ"ש תעשה שמטה הוא כעין מאמר מוסגר ור"ל מקץ שבע שנים [שאז תעשה שמטה כל השנה] אז יהיה זה דבר השמטה שישמט ידו מן חוב של כספים כמו ששמט ידו כל השנה מן השדות, ובא ללמד ששמטת כספים תלוי בשמטה העקרית הנוהגת בשנה זו וכמ"ש רבי (גיטין לו וקדושין לח ומו"ק ב) בשתי שמטות הכתוב מדבר א' שמטת קרקע וא' שמטת כספים וכו':

[קכד] תעשה שמטה וזה דבר השמטה, כבר כתבנו שהם דברים מיותרים והיל"ל מקץ שבע שנים שמוט כל בעל משה ידו, ופי' מפני שאז הייתי אומר שנחשב הז' שנים מיום ההלואה כמו שנים של עבד עברי שחשבינן לכ"א מיום המכירה כמ"ש משפטים (סי' יט) ולא תאמר הלא יותר נדמה אותה לשמטת קרקע כי גם שמטת כספים תלויה בשמטת קרקע ובה חשבינן לשנות עולם, כי אינו דומה לשמטת קרקע שאינו נוהג אלא בא"י ושמטת כספים נוהג גם בח"ל, לכן אמר שבע שנים תעשה שמטה ששמטה הכללית נחשבת לשנות עולם ומלמד שממנה מסתעף שמטת כספים וא"כ גם שבע שנים דידה חשבינן לשנות עולם, ומ"ש ריה"ג אומר וכו' כן גרס הגר"א וכן בפרש"י בחומש וכן מבואר בספרי על פסוק קרבה שנת השבע, שמלשון קרבה שנת השבע ר"ל שעי"ז לא תרצה להלוות לחברך, מבואר ששמטת כספים חל בשנת השמטה הכללית שהוא לשנות עולם [גירסת דנים דבר שתלוי בשמטה היא גירסת הגר"א]:

[קכה] תעשה שמטה וזה דבר השמטה, כבר התבאר (בסי' קכג) שמלמד בזה שבזמן שאינו משמט קרקע כגון בהיותם במדבר או עכשיו שבטלה קדושת הארץ אינו משמט כספים, וע"ז שואל שי"ל שתלוי גם במקום שבח"ל ששם אין נוהג שמטת קרקע לא תנהג שמטת כספים גם בזמן הבית, עז"א דכתיב כי קרא שמטה לה', (ועיין בתוס' קדושין דף לח ד"ה השמטת) והגר"א מחק הפסקא של סי' קכג, ובכאן העתיק כלשון הגמ' (שם) רבי אומר וכו' וא"צ:

[קכו] וזה דבר השמטה, כבר בארתי בהתו"ה אחרי (סי' פח) שחז"ל ידרשו תמיד מלת דבר שמורה כמלת ענין, מענין דבור ממש עיי"ש הטעם, וע"כ פי' גם כאן מענין דבור שצריך לדבר (אם רוצה לשלם לו חובו) יאמרו לו שמוט כל בעל משה ידו, וכמ"ש פ"י דשביעית משנה ח':

[קכז] וזה דבר השמטה, כבר התבאר בפ' צו (סי' כג) שכ"מ שבא כנוי הרומז זה זאת בא למעט איזה דבר, ומ"ש פה זה דבר השמטה ממעט שאינו דבר היובל ומש"ש בשנת היובל, הזאת בא למעט שמטה שאין שלוח עבדים נוהג בה וכן דרש בספרא בהר (סי' כז):

[קכח] שמוט כל בעל משה ידו, ר"ל שמוט ידו כל בעל משה כמו תשמט ידך, ר"ל שלא תכריחו לשלם לך, ושם משה בא רק על ההלואה לא על מעות שנגזל ממנו או שהפקיד ביד אחרים, והוסיף אשר ישה לבאר אף דבר שלא היה בדרך הלואה כמו שכר שכיר והקפת חנות אם זקפה עליו אח"כ במלוה שעז"א אשר ישה בעתיד ג"כ שביעית משמטתו כמ"ש במשנה דשביעית ובח"מ (סי' סז סעיף יד), וכן בספרי תצא על פסוק כי תשה ברעך משאת מאומה מרבה ממלת משאת שכר שכיר והקפת חנות:

[קכט] לא יגוש, כבר בארתי (ישעיה ג) ההבדל בין נושה ובין נוגש, שהנושה תובע דבר המגיע לו והנוגש דוחקו לתת לו דבר שלא לקח ממנו כמו מס וכדומה, ואחר שפה אמר שמוט כל בעל משה ידו א"כ אין מגיע לו עוד ממנו וכשתבעו נקרא נגישה כי מבקש דבר שאין מגיע לו ועובר בל"ת ומתנה דוקא את רעהו ואת אחיו פרט לאחרים וגר תושב, ומ"ש כי קרא שמטה פי' הרשב"ם כלומר כי הגיע זמן שמטה, כמו מקראי קדש, קרא עלי מועד, קראו צום כולם לשון זמן, ומזה הוציאו חז"ל שאינו תלוי במקום שאף אם הוא בח"ל כיון שהוא זמן שמטה (כנ"ל סי' קכה):

[קל] את הנכרי תגוש, לדעת הרמב"ם הוא מ"ע וכן לנכרי תשיך, והראב"ד (פ"ה מה' מלוה ולוה) השיג עליו וכ"כ הרמב"ם בהקדמתו למנין המצות בשרש השני, ופה בפי' התורה, ומפ' שר"ל שממ"ש את הנכרי תגוש ידעינן לאו הבא מכלל עשה לישראל ולאו הבא מכלל עשה עשה, ונראה שדעת הרמב"ם שאינו מחויב דוקא להלוותו ברבית, ובזה יסולקו קושיות הרבה שהקשו עליו:

[קלא] ואשר יהיה לך את אחיך, אבל כשהלוה על המשכון ולרוב המשכון בטוח כנגד החוב וא"כ בהפך של אחיך בידך, וממ"ש תשמט ידך ממועט במוסר שטרות לב"ד שיד אחר גובה החוב ומזה תקן הלל פרוזבול (עיין גיטין ל"ד ובז"א) ר"ל שמדין תורה יצא מכלל זה המוסר שטרותיו לב"ד שכבר השמיט ידו ומסרו ליד ב"ד והוא אינו נוגש רק הב"ד, וכשמוסר השטר לב"ד א"צ כתיבה והלל התקין שאף שהמלוה מחזיק השטר בידו או כשהוא מלוה ע"פ די כשאמר בפני הב"ד שמוסר תביעת חובו בידיהם ולזה צריך כתיבת פרוזבול:

[קלב] אפם כי לא יהיה בך אביון, פי' חז"ל שיאמר שיהיה שנוי בשכר מצוה זאת ממה שנוהג בכל המצות, שבכל המצות שכר מצוה מצוה, הייני שעי"כ שקיים המצות יהיה שכרו שיוכל לקיים מצוה זו תמיד, אם קיים מצות ציצית זוכה לטלית נאה והזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין שיוכל לקיים מצות ציצית ומצות קדוש היום בתמידות כמ"ש בשבת (דף כב) וכענין שאמרו שמצוה גוררת מצוה, אבל שכר מצוה זו יהיה שלא תוכל לקיים עוד את המצוה הזאת כי לא יהיה בך אביון שיצטרך ללוות מעות מאתך, ועז"א מלת אפס, ששולל את הקודם, כמו וגם זבת חלב ודבש אפס כי עז העם ר"ל ולא נוכל לרשת אותה, ובאר מה שלא יהיה בך אביון הוא כי יברכך ה' בארץ שע"י זכות הארץ שתוכל לירש אותה ע"כ יברך אותך, וע"י הברכה לא יהיה בך אביון וכמו שיבאר אח"ז, וז"ש בספרי בזמן שאתם עושים רצונו ש"מ אביונים באחרים, ועז"א רק אם שמוע תשמע ותעשה רצונו ש"מ, ובכ"ז יקוים שכר מצוה מצוה, ומ"ש מצוה גוררת מצוה שתוכל לקיים מצות אחרות, ועז"א אם שמוע תשמע ע"י שתשמע קימעא תשמע הרבה ואם לא תוכל לקיים מצוה זו תקיים מצוה אחרת ועז"א לשמור לעשות את כל המצוה הזאת והגם שמצוה זו של השמטת החוב היא מצוה חמורה, וכמ"ש הרי"א שמדרך הטבע יקשה מאד על האדם אף להעשיר הגדול שאיש שלוה ממנו סכום כסף לא ישלם לו והוא יאמר לו משמט אני, יקיים נגד זה מצוה קלה והיא חביבה כמצוה חמורה. עתה מפרש בפרטות מ"ש כי לא יהיה בך אביון, ואמר כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך שהם הברכות הנאמרות בפ' כי תבוא שהבטיחם בעת שישמעו מצות ה' שהתחלתם הוא ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וסופם הוא והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט שהוא מש"ש והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה, ר"ל כי יצויר שילוו גוים רבים כדרך שאחרים עושים שלוים מעות ומלוים אותם לאחרים והם לוים ומלוים, לוים סלע ומלוים שקל, ועוד אומר שם ונתנך ה' לראש ולא לזנב שעז"א ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו, כי יצויר יהיו לראש אל מלכים החלשים מהם ולזנב למלך עז המושל עליהם, כמלכים שלקטו תחת שלחן אדוני בזק שהיו מלכים ולראש וגם היו לזנב לאדוני בזק, ואחר שתקוים ברכה זו א"א שימצא בך איש שיצטרך ללוות וז"פ מ"ש אפס כי לא יהיה בך אביון:

[קלג] כי יהיה בך אביון, היינו בין עניי ישראל ובין עניי עכו"ם מפני דרכי שלום, ושם אביון הוא הגרוע מכל לשונות המורים על העוני, ושרשו אבה על שתאב לכל דבר, מבואר שכל שתאב יותר מצוה להקדימו, ומבואר אצלי באילת השחר (כלל סט) שם המספר אחד כשבא בצורת הסמיכות יש הבדל בין אם בא אחריו המ"ם שאז מורה כל אחד שיהיה, ולא הרעותי את אחד מהם (במדבר ט״ז:ט״ו), והיה הפלשתי כאחד מהם (שמואל א י״ז:ל״ו), אבל אם לא בא אחריו רק ה' הידיעה או מלה הבא בכנוי ובלא מ"ם, אז יורה לרוב על אחד מצוין מחבריו ונודע לשבח או לגנאי כמו אחד ההרים הר המוריה, אשר יבחר ה' באחד שבטיך (דברים י״ב:י״ד), וז"ש שאם היה כתוב אחיך סתם וכן אם היה כתוב מאחד מאחיך היה פירושו כל אח שיהיה וכולל גם אחיו מאמו, אבל כשכתוב מאחד אחיך היינו אח המצוין שהוא אחיו מאביו, וכן אם היה כתוב מאחד משעריך היה פירושו כל שער שיהיה אבל כשכתוב מאחד שעריך היינו שער מיוחד והוא העיר שאתה דר בה, אולם לפ"ז היל"ל מעירך ע"ז משיב שמלמד דוקא אם גר בשער א' לא אם מחזר על הפתחים, וממ"ש בארצך מבואר שעניי א"י קודמים, אבל ממ"ש אשר ה' אלהיך נותן לך מבואר שאפי' עניי ח"ל אם הם עניי עירך צריך אתה לתת להם:

[קלד] לא תאמץ את לבבך, יש הבדל בין חזוק ובין אמוץ, שחזוק הוא התחלת החוזק ואמוץ הוא התמדת החוזק, ובא להזהיר שיתמיד לעזור להאביון, והנה לפעמים ירפה ידיו ממנו מפני קושי הלב ואכזריות אף שטבעו נוטה אל הפזרנות, ובזה צריך שיהיה לו לב טוב לא לבד לפי שעה שזה קרוי חזוק כי גם בתמידות שזה קרוי אמוץ עד שלא יצטרך לאמץ לבבו בכל פעם בשיצטער אם יתן אם לא יתן רק יהיה לב טוב בתמידות, ויש מונע א"ע מלתת מפני שהוא כילי וגם כשפותח ידו קופצה תכף שזה גדר בעל קופץ, מדלג ואינו עומד בתמידות, עז"א לא תקפץ את ידך, ובאר העצה לכל זה שיזכור שהאביון הוא אחיו, שיצויר שלמחר יהיה הוא אביון כמוהו, ושהאביון יהיה עשיר כמוהו, וסופו ליטול הימנו:

[קלה] כי פתוח תפתח, פי' חז"ל שהוא הבטחה אם לא יקפוץ ידו ויפתח פעם א' אז תלבשהו רוח נדיבה ויפתח תמיד [ולא רצו לפרש שהוא צווי שיפתח כמה פעמים דהא אומר אח"כ נתון תתן, ומ"ש העבט תעביטנו דריש ר' יהודה שמלמד שיעביטנו על שני אופנים אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס, יתן לו לפי שעה דרך הלואה, ואם יש לו יתן לו דרך הלואה ושידמה שהוא דרך מתנה, וחכמים סוברים דברה תורה כלשון בני אדם, והעתקתי גי' הגר"א עפ"י הגמ' ב"מ (דף לא) כתובות (דף סג):

[קלו] די מחסורו אשר יחסר לו, כבר בארתי (ויקרא סי' שכז) שמלת די מורה כדי מדתו לא פחות ולא יותר, ועז"א שאין מצוה להעשירו, והוסיף אשר יחסר לו ר"ל אף שאינו מחסר לרוב ב"א רק לו לפי הרגלו חסר דבר זה צריך לתת לו ומזה הוציא סוס לרכוב וכו' וגם אשה שתהיה לו לעזר וכמ"ש בכתובות (דף סז ע"ב):

[קלז] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, בכתובות (דף סח) ובב"ב (דף י) ריב"ק אומר המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עע"ז נאמר כאן וכו' וכן גי' הגר"א פה, ומ"ש קרבה שנת השבע ז"ש ריה"ג, התבאר למעלה (סי' קכד):

[קלח] ורעה עינך וגו' וקרא עליך אל ה', וגבי מלין שכר שכיר תפס הלשון (לקמן כב) ולא יקרא עליך, כי במלין שכרו י"ל עליו טענה ובודאי יקרא אמר תן שכרו כדי שלא יקרא אבל במניעת הצדקה אין סברא שיקרא אל ה' אמר שאם יקרא בכ"ז יהיה בך חטא, עכ"פ מבואר שרשות בידו לקרא או שלא לקרא, ומלשון והיה בך חטא שאינו מציין העונש רק מה שחטא וזה לא יתהוה ע"י הקריאה כי גם כשלא יקרא הרי חטא, ומוכרח שמ"ש כי יקרא והיה בך חטא היינו שאז יתגלה עונש החטא תכף וימהר לפרע:

[קלט] נתון תתן, אפי' מאה פעמים, ומ"ש כמה פעמים מלת לו דייק שיתן לו בינו לבין עצמו כמ"ש בפ"ח דשקלים לשכת חשאים היתה בירושלים ויראי חטא נותנים לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי:

[קמ] כי בגלל הדבר הזה, כבר הזכרתי (אחרי סי' פח) שדרך חז"ל לדרוש תמיד מלת דבר שמורה כמלת ענין מענין דבור, כי היל"ל כי בגלל זה, ופי' שבצדקה יצויר שאומר ליתן ונותן או אומר ליתן ונאנס כמ"ש תשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, ומוסיף שיקבל ברכה גם בעד דבור היינו אם אמר לאחרים תנו או שמנחמו בדברים:

[קמא] כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ר"ל שכבר באר שבאם עושים רצונו ש"מ לא יהיה בך אביון, וא"כ ממה שאתה רואה שלא יחדל אביון מקרב הארץ מזה תדע שאין עושים רצונו ש"מ, א"כ עצה היעוצה שאתה פתוח תפתח ונתון תתן, ובזה שתעשה רצונו תהיה אתה העשיר והנותן והוא ישאר הרש והמקבל, וז"ש מצוך פתוח תפתח שעי"כ תהיה אתה המחלק צדקה, ור"ל שמהראוי היה שכל העם יהיה להם צרכם ולא יצטרכו איש לרעהו וכן יהיה כשעושים רצונו של מקום, אבל כשאין עושים רצונו יתן חלק העניים בפקדון ביד העשירים והוא הגבאי עליו, וכשהעני בא לקבל ממנו צדקה בא לקחת קצת מחלקו אשר הוא בפקדון ביד העשיר, וז"ש כי יהיה בך אביון הלא זה מצד אשר ה' אלהיך נותן לך את חלקו שהוא מופקד בידך, וא"כ לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון ר"ל הלא הוא אחיך וי"ל חלק בעושר כמוך, ועז"א ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך, ר"ל ברכתך היא כדי שתהיה גבאי צדקה לתת לו מחלקו המופקד בידך ואחר שלא יחדל אביון א"כ העצה הוא פתוח תפתח כדי שאתה תהיה הנותן ולא בהפך:

[קמב] לאחיך לעניך ולאביונך, ר"ל כ"א לפי כבודו לאחיך תתן עסה ומעה [או מטה כגי' הש"ע (סי' רן)] ולהעני תתן פת ולהאביון תאכיל לתוך פיו וכ"ה בתוספתא (פ' בתרא דפאה):

[קמז] וכי תשלחנו חפשי מעמך, זה מיותר שדי לאמר ובשנה השביעית תשלחנו חפשי ולא תשלחנו ריקם, רק שאז נאמר שרק אם יוצא בשש מחויב להעניק לא ביציאות אחרות לכן אמר וכי תשלחנו חפשי ר"ל בכל אופן שתשלחנו אף ביוצא ביובל ובמיתת האדון אתה מחויב להעניק, אולם הוסיף מלת מעמך למעט מי ששלוחו מעצמו וזה היוצא בגרעון כסף שהוא הפועל שליחותו ע"י שמחזיר לו הכסף, וכ"ז מובא בקדושין (דף טז):

[קמד] אחיך העברי או העבריה, הוצרך לומר זה מפני שהם משונים בדיני יציאתם לחירות, ובקדושין (דף יח) יש בעברי מה שאין בעבריה שיוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון, מקשה הלא גם העבריה יוצאת באלה, אמר רב ששת כגון שיעדה, ר"ל שהעבד עברי יוצא תמיד בשש וביובל והעבריה יש ביד האדון ליעדה ואז אינה יוצאת בשש וביובל, ויש בעבריה מה שאין בעברי שאם לא יעדה יוצאה בסימנים וכו' חוץ ממה שיוצאת בשש וביובל כמו העברי. והנה הגמ' תפס מיתת האדון והספרי חשב במקומו גרעון כסף, כי מ"ש מיתת האדון יפלא לכאורה שהלא גם אחר היעוד תצא במיתת הבעל, וכן גם העבד אינו יוצא במיתת האדון שצריך לעבוד את הבן ובזה אמה עודפת עליו שאינה עובדת את הבן, וע"כ ר"ל שאם ימות האדון בלא בנים וי"ל אחים שאז העבד יוצא במיתת האדון והאמה המיועדת אינה יוצאת כי נופלת ליבום, ובזה תבין החלוק בין הספרי והגמ', שבגמ' אמר שם פשיטא יעדה גיטא בעיא מהו דתימא לא ליבטלה הלכתא מינה קמ"ל, וא"כ עיקר יצא לאשמעינן שגם שאחר היעוד בטלו ממנה הלכות עבדות ואינה יוצאת רק בגט ולא בשש וביובל ובזה לא הוצרך להשמיע שאינה יוצאת בגרעון כסף שבזה א"א לטעות כלל שמקרא מלא כתיב אשר לא יעדה והפדה הא אם יעדה אינו פודה, משא"כ הספרי שאינו משקיף ללמד שבטלו ממנה הלכות עבדות רק מודיע ההבדל שיש בין עברי לעבריה שבעבריה יש בידו ליעדה שעי"ז לא תצא בשש ויובל וגרעון כסף שפיר חשב גרעון כסף ואינו חושב מיתת האדון שזה לא יצויר רק במת בלא בנים והניח אח שנופלת לפניו ליבום:

[קמה] ועבדך, משמע לך ולא ליורש, ובפ' משפטים שש שנים יעבוד משמע אף ליורש שהיל"ל יעבדך, ופי' שיעבוד את הבן שקם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה וכ"ה בקדושין (דף יז עב), ועמ"ש בהתו"ה משפטים (סי' יב וסי' מו):

[קמו] מ"ש ברח וחזר כ"ה גם במכלתא משפטים (סי' יח) ושם בארתי, והגר"א גרס פה ברח וחזר וכו' ת"ל ועבדך שש שנים יכול אפי' חלה ונתרפא ישלים וכו' ת"ל ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך וגרסתנו טובה יותר, וכן בקדושין (דף טז ע"ב):

[קמח] העניק תעניק לו, מ"ש אפי' מאה פעמים מחקו הגר"א וכן מבואר מדברי הגמ' ב"מ (דף לא) קדושין (דף יז), ומ"ש לו ולא יורשיו תמוה דהא בגמ' קדושין (דף טו) מקשה ע"ז יורשיו אמאי לא שכיר קריה רחמנא ומסיק לו ולא לבע"ח, וי"ל דהמקשה בגמ' סובר דהענקה הוא מטעם שכר שכיר, והספרי ס"ל שהוא מטעם צדקה עיין במ"ל (פ"ג מה' עבדים הי"ב) שיש פלוגתא בזה, ויותר נראה שהוא הברייתא שמובא בירושלמי (פ"ק דקדושין ה"ב) היוצא בגרעון כסף ובמיתת האדון אין מעניקין ופי' העניק תעניק דוקא האדון עצמו יעניק ולא יורשיו אם מת האדון, והש"ס שלנו לא סבר כן:

[קמט] מצאנך ומגרנך ומיקבך, ומוסיף אשר ברכך לרבות כל דבר הדומה לצאן וגרן ויקב שיש בו ברכה, ועיין בגמ' (דף יז) ושם ע"ב (תד"ה למר) ובמ"ל (פ"ג מה' עבדים הי"ד) ומלות ת"ל העניק תעניק מחק הגר"א:

[קנ] אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו, מ"ש שנית תתן לו הוא למותר שכבר אמר תעניק, וכבר בארתי באילת השחר (כלל קנח) שלפעמים כפל את הפעל לחלק המאמר לשני משפטים שע"י מ"ש תתן לו אנו ממשיכים בצד א' את המאמר למטה כענין בפ"ע אשר ברכך תתן לו ר"ל שתעניק לו לפי הברכה אם רב או מעט:

[קנא] וזכרת כי עבד היית בא"מ, ר"ל שהוא זכר ליצ"מ, ובאמת למה שפסק הרמב"ם שאין מעניקין בכספים הלא שם לקחו כלי כסף וכלי זהב, והתינח לדעת הריטב"א שהביא המ"ל שלדידיה ההלכה גם לדעת ר"ש שמעניקין בכספים, אולם גם לדעה זו הלא אין מעניקין בכלי זהב ובגדים שאין עושים בהם עסקא, ובמד' אמר שבמ"ש שעלה אתם צאן ובקר הרבה קיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והוא כמ"ש בפר"ד שבזה קיים דין הענקה, וי"ל שכלי זהב ובגדים היה בשכר עבודה וז"ש הענקתי לך ושניתי לך, ובאמת אין מחויב להעניק ולשנות שמ"ש העניק תעניק דריש לדרשא אחריתי, רק שנתן להם מדין הענקה צאן ובקר ושנה להם בשכר עבודה כלי כסף וכלי זהב, ומ"ש ביום רוצעים ולא בלילה, נראה פי' שאם לא אמר אהבך ואת ביתך ביום כלות העבודה רק בלילה שאחריו אין רוצעים, שצריך אם אמר יאמר העבד וסמך לה עמש"ש אנכי מצוך היום ר"ל ביום כלות העבודה כי יאמר אליך אהבך ואת ביתך אז ולקחת את המרצע, והוא לצחות הלשון בלבד כי לא נזכר בדברי הפוסקים שאין רוצעים בלילה:

[קנב] והיה כי יאמר, כבר פי' בפ' משפטים שצ"ל שני פעמים דשם כתיב ואם אמר יאמר כמ"ש במכלתא שם (סי' כה) ושם אמר אם אמר יאמר העבד שיאמר בעודו עבד, ופה אמר לא אצא וכן שם לא אצא חפשי שמשמע שיאמר בשעת יציאה, ומבואר שיאמר ב"פ בתחלת פרוטה אחרונה ובסוף פרוטה אחרונה כמ"ש בקדושין (דף כב) ועיין ברמב"ם (פ"ג מה' עבדים הלכה י') ובלח"מ שם:

[קנג] כי אהבך, וכן צריך שיהיה רבו אהבו דכתיב כי טוב לו עמך, ושלא יהיה חולה מטעם זה ועמ"ש בפ' משפטים (סי' למ"ד):

[קנד] ולקחת את המרצע, פלוגתא זו נמצא בקדושין (כ"א) ובכ"מ בש"ס, ומפ' שרבי דריש כללי ופרטי וריב"י דריש רבויא ומעוטא ועי' במ"ל (פ"ג מה' עבדים ה"ט) ועמ"ש בהתו"ה משפטים (סי' לה):

[קנה] ונתתה באזנו, העתקתי גרסת הגר"א שמחק מ"ש וחכ"א, ופלוגתא זו בגמ' (קדושין כא בכורות לז) ושם תחת רמ"א כתוב וחכ"א, ועיין מכלתא משפטים (פ' לד) ועוד למד ממצורע שאזנו הוא ימנית כמ"ש במכלתא משפטים (סי' לג) עיי"ש ומפני ששם אמר ורצע את אזנו משמע אפי' לא נקב מעבר לעבר פירש פה שיתן באזנו עד שיגיע לדלת עיין התו"ה שם (סי' לב):

[קנו] לך עבד עולם, ובפ' משפטים ועבדו לעולם, ושם אמר אי לעולם כמשמעו ת"ל ושבתם איש אל אחוזתו, ורבי אמר שם הגיע היובל יצא מת האדון יצא ופרשתי שם שרבי ס"ל שמלת עולם כולל משך זמן גדול והוא או היובל שהוא הזמן הכללי שנקרא עולם כמ"ש גבי שמואל וישב שם עד עולם, או עולמו של האדון כ"ז שהוא חי, כמ"ש במכלתא הא כיצד הגיע היובל יצא מת האדון יצא, והספרי פה חדש שמש"ש ועבדו לעולם פי' עד היובל ומ"ש והיה לך עבד עולם היינו כל ימי עולמו של אדון שע"ז יצדק הלשון שיהיה לך עבד עולם כ"ז שאתה חי (וכ"ה בירושלמי פ"ק דקדושין סוף ה"ב) ומזה מבואר שנרצע אינו עובד את הבן, כי אינו עבד רק בחיי האדון, ועז"א מנין ליתן את של זה בזה וכו' ר"ל שהיה יכול לומר שם ועבדו עד היובל ופה היה יכול לומר והיה לך עבד כל ימי חייך ותפס בשני המקומות שם עולם לכלול שתיהן:

[קנז] ואף לאמתך תעשה כן, פי' חז"ל שמוסב על הענקה הקודמת ולא על רציעה ובירושלמי (שם) אמר ואף לאמתך תעשה כן וכתיב והיה לך עבד עולם הקיש אמה העבריה לנרצע מה נרצע יוצא במיתת רבו אף אמה העבריה יוצאת במיתת רבה, וא"כ מוסב גם עמ"ש בסמוך והיה לך עבד עולם ר"ל עולמו של אדון ואח"כ אינו עובד את הבן ואף לאמתך תעשה כן שאינה עובדת את הבן:

[קנח] כי משנה שבר שכיר, שאתה משועבד לו בלילה כי יכול לכופו למסור לו שפחה כנענית והולדות של האדון:

[קנט] כל הבכור, הוסיף מלת כל ללמד שכולל גם בכור בע"מ אם למ"ש שיהיה נאכל כל שנתו אם לענין איסור גיזה ועבודה, והלמוד שנאכל כל שנתו, מפני שלשון שנה בשנה הנמצא בתנ"ך מציין שנה שלמה מיום אל יום ש"א (א ז טז) מ"א (ה יא י כח), ואמר בב"מ (דף סה) שכירות שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת שנא' כשכיר שנה בשנה ר"ל בסוף השנה מיום אל יום ממילא משלם בתחלת שנה האחרת, וכן מ"ש תאכלנו שנה בשנה ר"ל עד סוף השנה ואמר דרך צחות (בכורות כז) שנה הנכנסת בחברתה ר"ל עד שיתחיל שנה האחרת מיום אל יום ולחנם נדחקו התוס' במקומות האלה:

[קס] אשר יולד, הוא מיותר ובא ללמד כשנולד כדרכו, שהגם שבדרך ההרחבה גם יוצא דופן נקרא לידה בפרט לר"ש שס"ל בספרא תזריע (סי' ב) שגם יוצא דופן הרי הוא כילוד וכן בבכורות (מז ע"ב) ע"ש, ואמר בספרי תצא (פסקא טו) יוצא דופן מנין ת"ל וילדו לו בנים, פה דייק אשר יולד דהיינו לידה גמורה, ועז"א בתוס' חולין (דף לח ובכ"מ) דקדשים למד לידה לידה מבכור:

[קסא] תקדיש לה' אלהיך, הנה מ"ש תקדיש לה' סותר למ"ש בפ' בחקותי אך בכור לא יקדיש, וסובר הת"ק שבא ללמד שמה שאסור בגיזה ועבודה הוא מצד שהבכור קדוש הוא לה' לא מצד שהוא בכור לבד שקדושתו מרחם וחל גם על בע"מ קבוע רק מצד שהוקדש, וי"ל עוד דת"ק סבר כמ"ד סוף ערכין שמי שנולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו ואמר שמצד שתקדיש אותו לא תעבוד ולא תגוש וה"ה כל מה שתקדיש, אולם מה שתפס בכור בא ללמוד שרק קדשי מזבח דומיא דבכור:

[קסב] בבקרך ובצאנך תקדיש, ר' ישמעאל ס"ל בסוף ערכין שלא צריך להקדיש את הבכור, ומפרש שמ"ש תקדיש הוא להביאו להקדש עילוי [ופליגי בפירושו רש"י ותוס' תמורה (דף לב) ולמד שזה נוהג בכל הקדשים ממ"ש תקדיש לא תעבוד בבכור שורך, וכבר פרשתי זה בהתו"ה בחקותי (סי' קז) משום שי"ל דוקא בכור שהוא קל יכול להקדישו הקדש עילוי לא יתר קדשים החמורים, אך הלא כתיב לא תעבוד בבכור שורך שזה חומרא ופי' אף בבכור הקל לא תעבוד וכ"ש ביתר קדשים וא"כ ה"ה מ"ש בכור תקדיש אינו בפר דוקא, והת"ק י"ל שלמד הקדש עילוי כמו שלמד ר"ע בספרא שם או דס"ל שסתם חרמים לכהנים ולמד לה ממ"ש כל חרם קדש קדשים כמ"ש בתמורה (דף כח ע"ב):

[קסג] לא תעבד, ברייתא זו מובא בבכורות (דף ט ע"ב) ומפ' ר"י סובר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה וממעט דאעפ"כ שרי בגיזה ועבודה ור"ש ס"ל שותפות עכו"ם פטורה וממעט פטר חמור, ושם אמר דבכור אדם ממועט גם לר' יהודה מן שורך:

[קסד] לא תעבוד, כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' קיז) שמקום שנזכרו שני שמות ולכל שם צווי ופעל מיוחד לפעמים הוא בדוקא ולפעמים הוא שלא בדוקא, ולענין מ"ש לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי פליגי בזה ר"מ ור"י, ולכן בספרי פה למד לה מק"ו ועיין בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קיז), ומ"ש ת"ל לא תעבוד מחקו הגר"א:

[קסה] לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה, כבר כתבתי (סי' קנט) שלמד מזה שנאכל כל שנתו, והדרוש דפה הוא כמו ד"א, ועיין בבכורות (דף כז) ובתמורה (דף כח) ועיין בז"א מ"ש בזה:

[קסו] וכי יהיה בו מום, מלשון יהיה נוכל לטעות שר"ל רק מום המתהוה אחר יצירה לא מום שבתולדה ומרבה אותו ממ"ש כל מום רע [באמת מדברי הספרא צו (סי' פד) וזבחים (דף קב) מבואר שיותר יש לרבות בע"מ מתולדה רק פה נטעה כן מלשון יהיה שמורה הויה חדשה], ומ"ש מנין לבעל גרב וכו' מפרש בגמ' דהיינו באלם שי"ל רפואה שהוא מום עובר וכן העתיק הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות (מצוה צה), והנה במ"ש מה פסח ועור מיוחדים וכו' פי' בבכורות (דף לז) שדריש בכלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ואינם חוזרים וכו', ומקשה ואימא מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר, ומשני כל מום רע רבויא הוא, ומקשה אי הכי מום עובר נמי, ומתרץ מום עובר סברא הוא השתא מיפרק לא פרקינן עלויה משחט שחטינן עלויה דתניא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבע"מ הכתוב מדבר וכו' יכול יפדו על מום עוב ת"ל אשר לא יקריבו משאינה קרבה כל עיקר וכו' איבע"א א"כ פסח ועור ל"ל, והספרי לשטתו שאמר למעלה (סי' כה) ללמוד שפסולי המוקדשים אין נשחטים אלא על מום קבוע דיליף גז"ש שעריך שעריך מבכור, ולא ס"ל למעט מום עובר מן אשר לא יקריבו, וא"כ אא"ל כתירוץ הראשון שכל מום רבויא הוא, רק כתירוץ השני שדרשינן בכלל ופרט, ומה שאמרינן כעין הפרט מום שבגלוי ואינו חוזר משום דכתיב תרי פרטי פסח או עור ולכן למד לה בספרי בכלל ופרט, ועיין בז"א מ"ש בשם ספר צ"ק והבן: