Deuteronomy Chapter 1

אלה הדברים THESE ARE THE WORDS - Because these are words of reproof and he is enumerating here all the places where they provoked God to anger, therefore he suppresses all mention of the matters in which they sinned and refers to them only by a mere allusion contained in the names of these places out of regard for Israel (cf. Sifrei Devarim 1:1; Onkelos and Targum Jonathan).

אל כל ישראל [THE WORDS WHICH HE SPAKE] TO ALL ISRAEL - If he had reproved only some of them, those who were then in the street (i.e. those who were absent) might have said, “You heard from the son of Amram, and did not answer a single word regarding this and that; had we been there, we would have given him an answer!". On this account he assembled all of them, and said to them, "See, you are all here: he who has anything to say in reply, let him reply!” (Sifrei Devarim 1:6-7).

במדבר IN THE WILDERNESS - They, however,‎‎were not then in the wilderness, but in the plains of Moab (cf. Numbers 36:13 and further on verse 5): What, therefore, is the meaning of במדבר? It does not mean "in the wilderness”, but the meaning is: he reproved them on account of that wherein they had provoked Him to anger in the wilderness — that they said, (Exodus 16:3) “Would that we had died [by the hand of the Lord]” (cf. Sifrei Devarim 1:11).

בערבה IN THE PLAIN - i.e. he reproved them regarding the plain: that they had sinned through Baal Peor at Shittim in the plains of Moab (cf. Sifrei Devarim 1:13)

מול סוף OVER AGAINST SUPH - i.e. he reproved them regarding that in which they had shown themselves rebellious at the Red Sea (סוף): viz., on their arrival at the Red Sea — that they said, (Exodus 14:11) “Is it because there are no graves in Egypt [that thou hast brought us to die in the wilderness?]"; and similarly when they left the midst of the Sea, as it is said, (Psalms 106:7) “They murmured because of the Sea, at the Red Sea”, as it is related in Treatise Arakhin 15a (cf. Rashi on Numbers 14:22 and Sifrei 1:14).

בין פארן ובין תפל ולבן BETWEEN PARAN, AND TOPHEL AND LABAN - R. Jochanan said: We have gone through the whole Bible and we have found no place the name of which is Tophel or Laban! But the meaning is that he reproved them because of the calumnious statements (טפלו) they had made regarding the Manna which was white (לבן) in colour — that they said, (Numbers 21:5) “And our soul loathes this light bread”; and because of what they had done in the wilderness of Paran through the spies.

וחצרת AND HAZEROTH - i.e. regarding wh‎at they had done there at the insurrection of Korah. — Another explanation: He said to them, “You ought to have taken a lesson from what I did to Miriam at Hazeroth because of the slander she uttered, and yet you even after that spoke against the Omnipresent (Sifrei Devarim 1:15).

ודי זהב AND DI ZAHAB (the name is taken in the sense of “sufficiency of gold”) — He reproved them on account of the golden calf which they had made in consequence of the abundance of gold which they had, as it is said, (Hosea 2:10) “And silver did I give them in abundance and gold: they, however, made it into a Baal” (cf. Berakhot 32a; Sifrei Devarim 1:18).

אחד עשר יום מחרב ELEVEN DAYS JOURNEY FROM HOREB - Moses said to them: “See what you brought about! There is no route from Horeb to Kadesh-Barnea as short as the way through Mount Seir, and even that is a journey of eleven days. You, however, traversed it in three days!” — for you see that they journeyed from Horeb on the twentieth of Eyar, as it is said, (Numbers 10:11—12) “And it came to pass in the second year, in the second month, on the twentieth of the month, [the cloud went up and the children of Israel journeyed out of the desert of Sinai” (which is Horeb)] and on the twenty-ninth of Sivan they sent out the spies from Kadesh Barnea, (an interval of 40 days; cf. Taanit 29a); deduct from these the thirty days they spent at Kibroth Hataavah, where they ate the flesh “a month of days”, and seven days they spent at Hazeroth for Miriam to be shut up there as a leper, it follows that in three days they traversed all that way. — To such an extent did the Shechinah exert itself to hasten your coming to the land of Canaan, but because you became degenerate, He made you travel round about Mount Seir for forty years (Sifrei Devarim 2:2).

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש AND IT CAME TO PASS IN THE FORTIETH YEAR, IN THE ELEVENTH MONTH, ON THE FIRST OF THE MONTH, [MOSES SPAKE] — This tells us that he reproved them only shortly before his death (Jewish tradition holds that Moses died on the seventh day of the twelfth month; cf. Megillah 13b). From whom did he learn this? From Jacob, who reproved his sons only shortly before his death. He said, “Reuben, my son, I will tell you why I have not reproved you for your unfitial conduct during all these years: it was in order that you should not leave me and go and join Esau, my wicked brother". — And on account of four things one should not reprove a person except shortly before one's death: that one should not reprove him and again have to reprove him; and that his fellow whom he reproves should not, when he afterwards happens to see him, feel ashamed before him, etc.; as it is set forth in Siphre. And similarly, Joshua reproved Israel only shortly before his death (cf. Joshua 24:1—29), and so, too, Samuel, as it is said, (I Samuel 12:3) “Behold, testify against me", and so, also, David reproved his son Solomon only shortly before his death (cf. 1 Kings 2:1—9).

אחרי הכתו AFTER HE HAD SMITTEN [SIHON] - Moses said: If I reprove them before they enter at least a part of the land, they will say, “What claim has this man upon us? What good has he ever conferred upon us? He only comes (his purpose is only) to vex us and to discover some pretext for leaving us in the wilderness, for he really has not the power to bring us into the land” On this account he waited until he had defeated Sihon and Og before them and had given them possession of their land — and only after that did he reprove them (Sifrei Devarim 3:2).

סיחן … אשר יושב בחשבון [AFTER HE HAD SMITTEN] SIHON … WHO DWELT IN HESHBON — Even if Sihon himself had not been difficult to defeat, but had resided at Heshbon, he would have been difficult to defeat, because the city was a difficult one to capture: and if it had been a matter of some other city, but Sihon had resided in it, it would have been difficult to capture, because its king, at least, would have been difficult to defeat. How much more was this so now when the king was difficult to defeat and the land difficult to capture (Sifrei Devarim 3:3; cf. Rashi on Numbers 21:23).

אשר יושב בעשתרת [AND OG] WHO DWELT AT ASHTAROTH - here, too, the king was difficult to defeat and the city difficult to capture (Sifrei Devarim 3:4).

עשתרת - This is an expression denoting rocks and anything hard, just as (Genesis 14:5) “Ashtaroth Karnaim”, (i.e. the hard rocks of Karnaim) (Sifrei Devarim 3:5)). And indeed this Ashtaroth is identical with Ashtaroth Karnaim where the Rephaim (the giants) were, whom Amraphel smote, as it is said, (Genesis 14:5) “And they smote the Rephaim in Ashtaroth Karnaim". Og, alone, escaped of them, and that is the meaning of what is stated, (Genesis 14:13; cf. Rashi) "And the one who escaped (הפליט) came", for it further states, (Deuteronomy 3:11) "For only Og, king of Bashan, remained of the remnant of the Rephaim",

באדרעי IN EDREI - the name of the royal city.

הואיל means HE BEGAN, just as (Genesis 18:27) "Behold, now I have begun (הואלתי)" (cf. Sifrei Devarim 4:1).

באר את התורה [MOSES BEGAN] TO EXPLAIN THIS LAW - in the seventy languages of the ancient world did he explain it to them (Midrash Tanchuma, Devarim 2; Genesis Rabbah 49; cf. Sotah 32a and Rashi on Deuteronomy 27:8).

רב לכם שבת - Explain this according to its plain sense: YE HAVE DWELT LONG ENOUGH [IN THIS MOUNT]. — But there is an Agadic explanation: He has given you much distinction and reward for your having dwelt in this mount: you made the Tabernacle, the candlestick and the other sacred articles, you received the Torah, you appointed a Sanhedrin for yourselves, captains over thousands and captains over hundreds (cf. Sifrei Devarim 5:2).

פנו וסעו לכם TURN YOU AND JOURNEY - this was the journey to Arad and Hormah mentioned in Numbers 21:1—3.

ובאו הר האמרי - Understand this according to what it literally implies.

ואל כל שכניו AND TO ALL ITS NEIGHBOURING PLACES - Ammon, and Moab, and Mount Seir.

בערבה IN THE PLAIN - this is the plain of the forest.

בהר IN THE MOUNTAIN - this is the King’s mountain.

ובשפלה AND IN THE LOW LAND - this is the low land of the south country.

ובנגב ובחוף הים AND IN THE SOUTH COUNTRY AND BY THE SEA COAST — Ashkelon and Gaza and Caesarea, etc., all as is stated in Sifrei Devarim 6:1.

עד הנהר הגדל TO THE GREAT RIVER [THE RIVER EUPHRATES] - Because it is mentioned in connection with the Land of Israel, it terms it "great". A popular proverb says: A king’s servant is a king, attach yourself to a captain and people will bow down to you; go near to an anointed (a distinguished) person and you become anointed (distinguished) yourself (cf. Rashi on Shevuot 47b and Genesis 15:18).

ראה נתתי SEE, I HAVE GIVEN [THE LAND BEFORE THEE] - With your own eyes do you see this: I do not tell you this by conjecture or hearsay (Sifrei Devarim 7).

באו ורשו GO IN AND POSSESS [THE LAND] - There is no one who will contest the matter, and you will not need to wage war. Indeed, had they not sent the spies, but had trusted in God's promise, they would not have needed weapons of war (cf. Sifrei Devarim 7).

לאבתיכם [THE LAND WHICH THE LORD SWARE] UNTO YOUR FATHERS … [TO GIVE TO THEM] — Why does he further mention their names: to Abraham, to Isaac, and to Jacob? But it is to suggest the following: The merit of Abraham would itself suffice, that of Isaac would itself suffice, that of Jacob would itself suffice, that I should give the land to you (cf. Sifrei Devarim 8:1; see also Rashi on Leviticus 26:42).

ואמר אלכם בעת ההוא לאמר AND I SPAKE UNTO YOU AT THAT TIME, SAYING — What is the force of לאמר, (lit., to say. i.e. being bidden to say)? Moses, in effect, said unto them: Not of myself do I tell you that I am not able to bear you, but by the bidding of the Holy One, blessed be He (Sifrei Devarim 9:1),

לא אוכל לבדי וגו׳ I AM NOT ABLE [TO BEAR YOU] ALONE - Is it possible that Moses was not able to judge Israel? The man who brought them forth from Egypt, and divided the sea for them, and made the Manna fall, and collected the quails, was not he able to judge them?! But thus did he say unto them, ה' אלהיכם הרבה אתכם THE LORD YOUR GOD HATH MADE YOU GREAT (הרבה) — He has made you superior to and has placed you higher than your judges, inasmuch as He takes the punishment off you and places it upon your judges if they could have prevented your wrongdoing and did not do so. Solomon made a similar statement (namely that the Jewish judge may easily make himself liable to punishment): “For who is able to judge this thy grievous people?” (1 Kings 3:9). Is it possible that he of whom it is said, (1 Kings 5:11) “He was wiser than all men”, should say, "Who is able to judge”? But this did Solomon mean: The judges of this people are not like the judges of other peoples, for if one of the latter gives judgment and wrongly sentences a person to death by the sword, or to flagellation, or to strangulation, or wrests his justice and thus robs him of his due, it is regarded as of little importance (lit., there is nothing at all in that); I, however, if I unjustly sentence a person to pay even a sum of money, my life is required of me, as it is said, (Proverbs 22:23) “And He robs of their life those who rob them" (Sifrei Devarim 9:2; Sanhedrin 7a).

והנכם היום ככוכבי השמים AND, BEHOLD, YE ARE THIS DAY AS THE STARS OF THE HEAVEN — But were they that day as the stars of the heaven? Were they not, indeed, only sixty myriads? What, then, is the meaning of “And, behold, ye are this day (היום lit., the day)"? It means: Behold ye may be compared to the day (the sun), existing for ever just as the sun and the moon and the stars (cf. Sifrei Devarim 10:1).

יסף עליכם ככם אלף פעמים MAY HE ADD TO YOU A THOUSAND TIMES AS MANY MORE AS YE ARE — What is the force of saying further: ויברך אתכם כאשר דבר לכם AND MAY HE BLESS YOU EVEN AS HE HATH SPOKEN CONCERNING YOU? But the explanation is: They said to him, “Moses, you are setting a limit to our blessings (only a thousand times)! The Holy One, blessed be He, has already made a boundless promise to Abraham (Genesis 13:16) “… if one can count [the dust of the earth, then can thy seed also be counted]"! Moses replied to them: This (a thousand times) is from me (it is my blessing); but may He bless you even as He hath spoken concerning you!" (Sifrei Devarim 11).

איכה אשא לבדי HOW CAN I MYSELF ALONE BEAR [YOUR CUMBRANCE, etc.]? - If I were to say, "I will do so in order to receive a reward for it", I may not do so. This is what I have already said to you: not of myself do I tell you that I am not able to bear you, but by the bidding of the Holy One, blessed be He (see Rashi v. 9).

טרחכם YOUR CUMBRANCE - Moses' use of this word regarding them teaches us that the Israelites were troublesome: if one of them perceived that his opponent in a law suit was about to be victor in the case he would say: I have witnesses to bring, further proof to adduce, I will add judges to you who are sitting (Sifrei Devarim 12:1).

ומשאכם YOUR BURDEN - this teaches that they were Epicorsim (that they treated the judges with scant respect): if Moses went forth early from his tent they said, “Why does the son of Amram leave so early? Perhaps he is not at ease at home?" If he left late, they said, “What do you think? He is sitting and devising evil schemes against you, and is plotting against you" (Sifrei Devarim 12:2).

וריבכם AND YOUR STRIFE - this teaches that they were always contentious (Sifrei Devarim 12:3).

הבו לכם means GET YOURSELVES READY for the matter (cf - Rashi on Genesis 11:3).

אנשים MEN - But would it enter your mind that he would take women? Why then does it state here men? It means that he should take righteous, desirable men (cf. Sifrei Devarim 13:2).

חכמים ונבנים WISE AND UNDERSTANDING [MEN] - i.e. men who can understand a matter out of (i.e. by comparison with) another matter. — This is what Arius asked R. Jose: what is the difference between wise men and understanding men? A wise man is like a rich money changer: when people bring him dinars to examine (to value) he examines them; and when they do not bring to him, he sits and does nothing (he does not go out to seek any). An understanding man, however, is like a merchant money changer: when they bring him coins to examine, he examines them; and when they do not bring to him, he goes about and brings of his own money (i.e. he himself buys coins) (cf. Sifrei Devarim 13:3).

וידעים לשבטיכם AND [MEN] KNOWN AMONGST YOUR TRIBES - i.e. men who are known to you. For if he were to come before me wrapped in his robe, “I" would not know who he is and of what tribe he is, and whether he is fitted for the office: but you know him for you have been brought up with him. On this account it states: known amongst your tribes (Sifrei Devarim 13:4).

בראשיכם [AND I WILL PLACE THEM] AT YOUR HEADS - as chiefs and persons honoured by you., i.e., that ye should pay them respect and reverence.

ואשמם - This word lacks the letter י (after the ש: our editions, however, have it): this teaches that Israel's transgressions (אשם) are placed upon the heads of their judges, because it is their duty to prevent them from sinning, and to direct them into the right path (Sifrei Devarim 13:6).

ותענו אתי וגו׳ AND YE ANSWERED ME, etc - — You at once decided the matter to your benefit. You should really have replied: Our teacher, Moses! From whom is it more fitting to learn, from you or from your disciple? Is it not from you who have taken such pains about it? But I knew your thoughts: you said, “Many judges will now be appointed over us; if one of them does not happen to be an acquaintance of ours, we shall bring him a gift and he will show us favour (Sifrei Devarim 14).

לעשות TO DO - If I showed myself remiss, you said: act quickly (Sifrei Devarim 14).

ואקח את ראשי שבטיכם SO I TOOK THE HEADS OF YOUR TRIBES - I took them by fine words: Happy are you! Over whom are you about to be appointed? Over the sons of Abraham, Isaac and Jacob — over the sons of people who are called God's brethren and friends, God's portion and inheritance and to whom is applied every other expression denoting affection (Sifrei Devarim 15:1; cf. Targum Jonathan).

אנשים חכמים וידעים [AND I TOOK] MEN, WISE AND KNOWN - but understanding men I could not find (Nedarim 20b). This, too, was one of the seven qualifications which Jethro mentioned to Moses, but he found only three: men, i.e. righteous men, wise and known (Sifrei Devarim 15:2).

ראשים עליכם [AND I MADE THEM] HEADS OVER YOU - i.e. that you should pay them respect — regard them as first in buying, first in selling, first in all matters of business — coming into the Synagogue and House of Study last and leave first (so that all should rise out of respect) (cf. Sifrei Devarim 15:3).

שרי אלפים means, one officer who is appointed over one thousand.

שרי מאות means, one who is appointed over one hundred.

ושטרים AND COURT-OFFICERS - i.e., and also I appointed court-officers over you, לשבטיכם ACCORDING TO YOUR TRIBES — these are they who bind and flog with the lash at the bidding of the judges (cf. Sifrei Devarim 15:5).

ואצוה את שפטיכם AND I COMMANDED YOUR JUDGES - I said to them: be deliberate in judgment: if a certain point of law comes before you once, twice, three times, do not say, "This point of law has already come before me several times”, but discuss it well on that occasion also (Sifrei Devarim 16:1).

בעת ההוא [AND I COMMANDED YOUR JUDGES] AT THAT TIME - As soon as I appointed them, I said to them, "It is not now as heretofore: heretofore you were your own masters (lit., under your own control), now you are in the service of the Community!” (Sifrei Devarim 16:2).

שמע - This grammatical form expresses constant doing: oyant in old French, be hearing, just as זכור and שמור (see Rashi on Numbers 25:17).

ובין גרו AND BETWEEN HIS גר - this is his opponent in the lawsuit who merely heaps up (אוגר) words against him. Another explanation of AND BETWEEN HIS גר — also in a matter concerning a dwelling house (גור = to dwell), — in the division of property amongst brothers, even if it be a dispute about an oven and a kitchen range (cf. Sifrei Devarim 16:8-9; Sanhedrin 7b).

לא תכירו פנים במשפט YE SHALL NOT RESPECT PERSONS IN JUDGMENT - This is addressed to him whose office it is to appoint judges — that he should not say, Mr. So-and-so is a fine or a strong man, I will make him a judge; Mr. So-and-so is my relative, I will make him a judge in the city, — while in reality he is not expert in the laws, and consequently he will condemn the innocent and acquit the guilty — I will account it unto him who appointed him as though he had shown favor in judgment (Sifrei Devarim 17:1).

כקטן כגדל תשמעון YE SHALL HEAR THE SMALL AS WELL AS THE GREAT, i.e. that a lawsuit regarding a peruta shall be as dear to you (shall be as of equal importance) as a lawsuit regarding a hundred maneh — that if it (the former) comes before you first, you should not set it aside until the last (Sanhedrin 8a). — Another explanation of YE SHALL HEAR THE SMALL AS WELL AS THE GREAT — Understand it as the Targum has it: Ye shall hearken unto the words of the small as to those of the great — i.e. that you should not say: This is a poor man and his fellow (opponent) is rich, and is in any case bidden to support him; I will find in favour of the poor man, and he will consequently obtain some support in a respectable fashion (see Rashi on Leviticus 19:15). — Another explanation is: that you should not say, “How can I offend against the honour of this rich man because of one dinar? I will for the moment decide in his favour, and when he goes outside (leaves the court) I will say to him, ‘Give it to him because in fact you owe it to him'" (Sifrei Devarim 17:3).

לא תגורו מפני איש means - YE SHALL NOT FEAR [ANY MAN]. — Another explanation of לא תגורו: Ye shall not gather in (shall not restrain) your words before any man. The word has the same meaning as in (Proverbs 10:5), "Gathering (אוגר) in summer” (cf. Sanhedrin 8a).

כי המשפט לאלהים הוא FOR THE JUDGMENT IS GOD’S - Whatever you take from this man unjustly you will compel Me to restore to him; it follows, therefore, that you have wrested judgment against Me (Sanhedrin 8a).

תקרבון אלי [AND THE CAUSE THAT IS TOO HARD FOR YOU] BRING TO ME [AND I WILL HEAR IT] — On account of this utterance (that he could decide difficult cases) the law regarding the daughters of Zelophehad evaded him (Sanhedrin 8a; see Rashi on Numbers 27:5). Similarly, Samuel said to Saul (I Samuel 9:19), “I” am the seer. Whereupon the Holy One, blessed be He, said to him, “By your life, I will let you know that you are not a seer”. And when did he let him know this? When he came to anoint David. For Scripture states, (I Samuel 16:6, 7) “And when he saw Eliab he said, Surely before the Lord stands his anointed one”. The Holy One, blessed be He, said to him: "Did you not say, “I” am the seer? Look not at the outward appearance” (Sifrei Devarim 17:7).

את כל הדברים אשר תעשון [AND I COMMANDED YOU …] ALL THE THINGS THAT YE SHOULD DO — These are the ten things that constitute the difference between civil cases and capital cases (Sifrei Devarim 18:1; cf. Sanhedrin 32a).

המדבר הגדול והנורא [THAT] - GREAT AND FEARFUL WILDERNESS — [It is termed fearful] because there were in it serpents thick as beams and scorpions as bows (Sifrei Devarim 18:2).

ותקרבון אלי כלכם AND YE APPROACHED ME ALL OF YOU - all of you: in a crowd. But further on (Deuteronomy 5:20, 21) it states, “Ye approached me, even all the heads of your tribes, and your elders, and ye said, Behold [the Eternal our God] hath shown us [His glory and His greatness]’’: That approach to me was a fitting one — young people showing respect to their elders, letting these precede them, and the elders showing respect to the heads of the tribes that these should precede them. Here, however, ye approached me, all of you, in a crowd, the young pushing aside their olders, the elders pushing aside the heads (Sifrei Devarim 20:1).

וישבו אתנו דבר AND THEY SHALL BRING US WORD - i.e. they shall report to us in what language they speak (Sifrei Devarim 20:3).

את הדרך אשר נעלה בה BY WHAT WAY WE MUST GO UP - you will rarely find a road in which there is not some zigzag course (Sifrei Devarim 20:4).

ואת הערים אשר נבא אליהן AND UNTO WHAT CITIES WE SHALL COME first to capture them (cf. Sifrei Devarim 20:5).

וייטב בעיני הדבר AND THE MATTER WAS GOOD IN MY SIGHT - in my sight, said Moses, but not in the sight of the Omnipresent God. — But if it was good in Moses' sight why did he mention it in these reproofs? A parable! It may he compared to the case of a man who says to his fellow, "Sell me this ass of yours”. He replies to him, "Yes”. He asks him, "Will you give it to me on trial?” He replies: "Yes”. — "May I try it on hills and mountains?” Again he replies, "Yes" — When he sees that he puts no obstacles in his way, the would-be purchaser says to himself: “This man is quite confident that I shall not find any defect in it", and he at once says to him, “Take your money, I need not now put it to trial”. I, too, consented to your words, thinking that you would perhaps turn back on yourselves (re-consider the question of sending spies) when you saw that I put no obstacle in your way, but you did not re-consider (Sifrei Devarim 21:1).

ואקח מכם AND I TOOK OF YOU - of the choicest that were amongst you, of the finest that were amongst you (Sifrei Devarim 21:2).

שנים עשר אנשים איש אחד לשבט [AND I TOOK] … TWELVE MEN, ONE MAN FOR A TRIBE — This (the statement: “twelve men”) tells us that the tribe of Levi was not with them in this request (Sifrei Devarim 21:3; cf. Rashi on Numbers 31:4).

עד נחל אשכל [AND THEY CAME] TO THE BROOK OF ESHCOL - This tells us that it was so called on account of what was eventually, to happen there [— that they took from there a cluster (אשכל) of grapes] (Sifrei Devarim 22:2).

וירגלו אתה AND THEY SPIED IT OUT - This teaches that they passed through it along four lines, along the length and the breadth (Sifrei Devarim 22:3; cf. Rashi on Numbers 13:21).

ויורדו אלינו AND THEY BROUGHT IT DOWN TO US - This tells us that the land of Israel is situated higher than all other countries (Sifrei Devarim 23:2).

ויאמרו טובה הארץ AND THEY SAID, THE LAND IS GOOD - Who were they who spoke of it being good? Joshua and Caleb (Sifrei Devarim 23:3).

ותמרו - This is an expression denoting setting oneself in opposition: ye opposed yourselves to His words.

ותרגנו - This is an expression denoting slander. Similar is, (Proverbs 18:8) “The words of a נרגן” i.e. of a man who brings a false report (Sifrei Devarim 24:1).

בשנאת ה׳ אתנו BECAUSE THE LORD HATETH US - Really, however, He loved you, but you hated Him. A common proverb says: What is in your own mind about your friend, you imagine is what is in his mind about you (Sifrei Devarim 24:3).

בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים BECAUSE THE LORD HATETH US HE HATH BROUGHT US FORTH FROM THE LAND OF EGYPT — His bringing us forth was out of hatred. A parable! It may be compared to an earthly king who had two sons, and who had two fields, one well-watered; the other arid (dependent upon rain only). To him whom he loved best of his sons he gave the well-watered field, and to him whom he loved less he gave the arid one. The land of Egypt is a well-watered country, for the Nile rises and irrigates it, whilst the land of Canaan is an arid country — and He brought us forth from well-watered Egypt to give us the arid land of Canaan (Numbers Rabbah 17:3).

ערים גדלת ובצורת בשמים THE CITIES ARE GREAT AND FORTIFIED TO HEAVEN - Scriptural texts sometimes speak in exaggerated terms (Sifrei Devarim 25:4; Chullin 90b).

לא תערצון - This is an expression denoting breaking, as the Targum translates it: You should not let yourselves be broken by them. Similar to it is, (Job 30:6) “To dwell in ערוץ נחלים”, i.e. in the fissure of the valleys.

ילחם לכם means, [HE WILL FIGHT] ON YOUR BEHALF.

ובמדבר אשר ראית - This is to be connected with the verse preceding: "according to all that He did for you in Egypt" "and" which He also did "in the wilderness, where thou hast seen how that [the Lord thy God] bore thee, etc.

כאשר ישא איש את בנו AS A MAN DOTH BEAR HIS SON - The meaning is just as I have explained in connection with the verse (Exodus 14:19—20), "And the angel of the Lord that went before the camp of the Israelites moved, etc.". A parable! It may be compared to one who is proceeding on a journey, his son walking in front of him. If bandits come to kidnap him (the son), he takes him away from in front of him and places him behind himself, etc.

ובדבר הזה YET IN REGARD TO THIS THING that He promised you, viz., to bring you to the Land, you did not believe in Him (because the promise has not yet been fulfilled).

לראתכם - This word is the same as לְהַרְאֹתְכֶם. Similar, too, is לנחתם הדרך (like לְהַנְחֹתָם; see Rashi on Exodus 13:21). So also (Psalms 26:7) לשמיע בקול תודה [like לְהַשְׁמִיעַ], also, (2 Kings 9:15) ללכת לגיד ביזרעל [like לְהַגִּיד]

אשר דרך בה [AND TO HIM WILL I GIVE THE LAND] THAT HE TROD UPON — viz., Hebron, as it is said, (Numbers 13:22) “And he (Caleb) came to Hebron”.

התאנף means HE WAS FILLED WITH ANGER.

פנו לכם TURN YE - I thought to let you pass across the breadth of the land of Edom in a northerly direction and thus enter the Land (cf. Rashi on Numbers 34:3); you, however, became degenerate and caused this delay for yourselves.

פנו לכם TURN YE backwards, and proceed through the wilderness towards the Red Sea; — for the wilderness through which they were travelling was to the south of Mount Seir separating the Red Sea from Mount Seir. — Now proceed in the direction of the Sea and travel round Mount Seir along the whole of its south side from the west to the east.

ותהינו - This is an expression derived from the word הננו in (Numbers 14:40) "Here we are (הננו) and we will go up to the place”. This is the expression which you uttered — the expression הן, "yes”. The word, therefore, means as much as: you expressed your readiness to go up into the mountain.

לא תעלו “GO NOT UP” - There will be no “ascent” for you, but only a descent (defeat) (cf. Rashi on Numbers 16:12 and Numbers Rabbah 17:3).

כאשר תעשינה הדברים [AND THEY PURSUED YOU] AS BEES DO - Just as a bee when it stings a person it dies immediately, similarly they (the Amorites): when they attacked you they died immediately (Numbers Rabbah 17:3).

ולא שמע ה' בקלכם BUT THE LORD WOULD NOT HEAR YOUR VOICE - If it is at all possible to say so of God, you made His attribute of mercy as though it were cruel (Numbers Rabbah 17:3).

ותשבו בקדש ימים רבים SO YE ABODE IN KADESH MANY DAYS - viz., nineteen years, as it is said here כימים אשר ישבתם, ACCORDING TO THE DAYS THAT YE ABODE, i.e. abode at all the other stations. They (the total years) were thirtyeight years; nineteen of them they spent at Kadesh, and nineteen years they went moving about aimlessly, and then they returned to Kadesh, as it is said, (Numbers 32:13) “And he made them move about in the wilderness”. — Thus have I found in Seder Olam 8.

For they were sent about this, to see the goodness of the land... Since they were sent about this detail, they had to give an answer to those that sent them. And they admitted about this that, "It is a good land" from the perspective of [it being], "that the Lord our God is giving [it] to us" - that if the Lord gives it to us miraculously, there is no objection about the land itself. And [Moshe] did not mention that which they said (Numbers 13:28), "However, the people who inhabit the country are powerful" - as this was not an answer, since they were not sent about this... So [the people] should not have paid attention to this, since they gave a positive answer to that which they were sent about. And regarding that which they said, "the people are powerful," they were not sent about it.

The crux of the decree the Moshe would not enter the land was decreed as a result of the sin of the spies... But if God had been sanctified at Mei Merivah, it would have been possible to nullify the decree. But because of the sin [of Moshe] at Mei Merivah, it was not possible to change the decree.

אלה הדברים - (ספרי) וכי זה בלבד נתנבא משה והלא כתב כל התורה שנ' ויכתב משה וגו' מלמד שהיו דברי תוכחות שנ' וישמן וגו'. כיוצא בו דברי עמוס אשר היה בנקדים וגו'. וכי יותר מכל חביריו נתנבא וכו'. וכן אלה הדברים אצל ירמיהו כו' וכן ואלה דברי דוד האחרנים כו' וכן דברי קהלת כו' מלמד שהיו כלן דברי תוכחות שנ' סובב הולך זהו מזרח ומערב כו' כל הנחלים כו'. כינה הרשעים בחמה ולבנה וים שאין להם שכר:

אל כל ישראל - עיין רש״י דבר אחר שהיו כלם יכולין לעמוד בתוכחה. אר״ט העבודה אם יש בדור הזה כו' אמר ר' עקיבא אם יש כו':

בעבר הירדן - מלמד שהוכיחם על מה שעשו בירדן:

במדבר - עיין רש״י ומלמד שהיו נוטלין בניה' ובנותיהם קטנים וזורקים לתוך חיקו של משה ואומרים לו בן עמרם מה אנונא כו'. [זהו גי' הספרי] וגירסת הילקוט מה פרנסה כו'. דבר אחר במדבר זהו כלל. על מה שעשו במדבר. בערבה מול סוף עיין רש״י:

בין פארן ובין תפל - מלמד שהיו מוכיחם ג״כ בין מסע למסע:

תפל - ערש״י א״ל שוטים כל עצמם של מלכים אין בוררי' להם אלא לחם קל שלא יהא דולרי״א (פו' מין חולי) אוחזתו אבל בטובה הזאת שהיטבתי לכם אתם מתרעמים לפני הוי כטובה שהיטבתי לא דה״ר ובטובה הזא ת נתרעם לפני ואמר האשה אשר נתתה וגו':

וחצרת - אם למרים הצדיקת לא נשאתי לה פנים ק״ו כו'. ד״א וחצרת. ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן כו'. ד״א ומה מרים לא שמע אלא הקב״ה שנא' וישמע ה'. המדבר בגנותו של חבירו ברבים כו':

ודי זהב - הא יתירה וקשה מהכל. משל למה ה״ד לאחד שעשה לחבירו צרות רבות. באחרונה הוסיף לו צרה אחת אמר לו הא יתירה על כל מה שעשית לי וקשה עלי מהכל. רשב״י אומר מלה״ד לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים והיו הכל מאשרים אותו ובאו גוים וקבלם גם הם. מה הבריות אומרים כך הוא ווסתו של פלוני לקבל את הכל כך אמר משה ודי זהב למשכן כו'. רבי בנאה אומר יבא זהב משכן ויכפר כו'. רבי יוסי בר חנינא אומר אלו עשר נסיונות שניסו אבותינו כו' שתים בים שתים במים שתים במן שתים בשלו אחד במעשה העגל ואחד במדבר פארן במרגלים:

דע כי מן אלה הדברים עד ה' אלהינו הם הקדמה של הספר - לכן יש בפסוקים האלו ג' פעמים דיבורו של משה דהיינו אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. דבר משה אל בני ישראל וגו' הואיל משה וגו'. מפני שיש בספר הזה ג' חלקים דהיינו מתחלת הספר עד ויקרא שקודם עשרת הדברות מדבר בעניני מוסר. ומן ויקרא עד הברכות וקללות שבפ' כי תבא מדבר מהמצות. ומשם ואילך מדבר מברכות וקללות ושארי ענינים. לכן קודם ויקרא כתיב אלה העדת והחקים וגו'. ואח״כ התחיל ויקרא משה שהוא ענין אחד וכן לפני הברכות דכתיב באר היטב ואח״כ וידבר משה. ואלו הג' הם כולל של כל התורה והתורה ג״כ ג' ספרים שהם שמות ויקרא במדבר. ובראשית הוא שורש של כל התורה. ולכן נחלק המדרש ג״כ לג'. ספרא וספרי ומכילתא וזהו שאמרו (שבת פ״ח ע״א) דיהיב אוריין תליתאה שהם ג' ספרים. והג' ספרים של דברים הם כנגד ג' של תורה דהיינו כנגד אלה שמות הוא אלה הדברים. וכנגד ויקרא הוא ויקרא. וכנגד במדבר הוא וידבר. וזהו שאמר במדרש ויקרא הוא מלא הלכות וכנגדו דברים נמי מלא הלכות. ולכאורה מה ענין זה לזה אבל לפי מ״ש אתי שפיר דהיינו אותו חלק שבדברים שכנגד ויקרא דהיינו חלק שיש בו עשרת הדברות ששם הוא כל המצות וזהו שאמרו וכנגדו בדברים הוא מלא הלכות והג' ספרים האלו הם כנגד שלשה שערים. שהם ראש ותוך וסוף לפיכך אלה הדברים הוא בראש הפסוק. דבר משה הוא באמצע הפסוק. הואיל משה באר וגו' לאמר. הוא בסוף הפסוק:

אשר דבר משה וגו' - פי' כי בכל דבר יש פועל ופעולה ונפעל ושורש. למשל הזרע שזורעין אותה היא הפעול' ואדם הזורע הוא הפועל ואדמה שזורעין בה היא נפעל. ושורש הכל הש״י ב״ה כי הוא סיבת כל הסבות והכל תלוי בו. וזה שאמר אדניהו בן חגית (מ״א ב' ט״ו) כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל כו' כי מה' היתה לו. והודה אדוניהו אם ה' לא יבנה וגו' שוא עמלו בוניו בו. הלא נראה בעין גם שאני היה ראוי למלוכה כמ״ש כי לי היתה המלוכה [המלוכה היא הפעולה והוא היה הנפעל' ועלי שמו כל ישראל וגו' הם הפועלים ואעפ״כ ותסב המלוכה וגו' כי מה' היתה לו שהכל תלוי בו וכן אמר כאן משה. הוא הפועל. אל כל ישראל. הם הנפעלים. אשר צוה. היא הפעולה. ה'. הוא שורש הכל. גם צריך האדם לדעת אם רוצה ללמוד בספר מי עשה הספר ועם מי למד כי אף אם המחבר היה אדם גדול אם היה לומד עם תלמידים קטנים אז אינו מגלה להם סודות ותעלומות החכמה. ולכן נגד הפועל מי היה. אמר אשר דבר משה ועל הנפעל עם מי למד. אמר אל כל בני ישראל. והפעולה. הוא ככל אשר צוה ה'. והשורש. הוא מפי הקב״ה. וגם המקום הוא מוכן לכך והוא בעבר הירדן סמוך לא״י.

אלה הדברים הסופי תיבות של החמשה ספרי' הן אותיות תורה דהיינו ת' של בראשית ה' ש ואלה וא' של ויקרא. הוא וי״ו של תורה. ורי״ש של וידבר. וה' של אלה. וכ״כ בעה״ט והר״ת גימטריא ר״ת שמות האבות והם ג' שמות של ק״ש והוא שם של תורה שהוא יה״ו והוא טל של תורה. והם ג' שמות של אבהן שהוא ט״ל אותיות חושבן התורה. וס״ת של הה' ספרים גימטריא קכ״ו שהם ששה צרופין שבהם נחתם שמים וארץ. בשני פסוקים הראשונים ל״ב נתיבות של תורה כ״ב ועשרה כמ״ש בריש ס״י והשני פסוקים של אחריהם הם ל״ו שהם לולב כמ״ש בתקונים. דע כי הספר הזה כולל של כל התורה. והה' פסוקי' הראשונים הם כולל של הספ' והם כנגד חמשה חומשי תורה לכן בד' פסוקי' הראשונים יש רמ״ח אותיות נגד רמ״ח מצות עשה וכן לולב כולל רמ״ח מ״ע וגם כוללין כל התנ״ך שהם רישא וסיפא של תורה ושל נ״ך והן אחורי חסד תחתון ששם רמ״ח עלמין כי אחורי חסד עליון הוא ל״ב נתיבות ונכללין שם ג״כ רמ״ח עלמין בג' פנים שלו כמו שופר בג' פנים. שנכללין בחסד ולכן נתעורר רחמים וזהו רחם ארחמנו נאם ה' וכן סוכה בגלופי ס״ג הוא רמ״ח שהוא בחסד וכתב בז״ח שכל הכ״ד יוצאין מגו שופר וזהו תרי״ג שכולל בשם מלא ועם הפסוק החמישי הם אותיות כמנין ארץ והתיבות של הה' פסקים הם כמנין דעה. בסוד ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים דהיינו שיהא דעה בארץ כמים לים שהם ריעים דלא מתפרשין וכן הה' פסוקים הראשונים של התורה הם שורש התורה:

ולרמ״ח מ״ע עשרה שרשים והם עשרת הדברות - ואע״פ שהם במנין מכל מקום הם ג״כ שרשים. והוא שם המפורש. והוא שם ע״ב ומ״ב. וג' שמות וג' גילופין וג' אלהים. ובה' פסוקים של ראשי הספרים יש בהן רנ״ח אותיות. והתיבות הם ס״ז עם ב' של בראשית שהוא הכולל כמנין בינה וידוע שהמנורה הוא נ' שערי בינה ולכן היה במנורה כ״ב גביעים וי״א כפתורים וט' פרחים הרי מ״ב כנגד שם מ״ב וז' קנים הרי מ״ט שערי בינה והגוף של מנור' הוא שער נ' וזה שנתקשה בה משה. ועוד יש בו י״ז והוא שם של ביה. וזה סוד אעבו' כל טובי על פניך. וכנגדן היה ז' נרות וה' מלקחיה וה' מחתותיה שהיו צריכין להטבת חמש נרות. וגם ר״פ של ראשי הספרים יש ג״כ תיבות נגד המנורה וכליה רק שפסוק ראשון של ספר במדבר יש בו י״ז תיבות והוא נגד גובהה של מנורה שהוא י״ח טפחים ועם הכולל של ריש במדבר סליק מניינא:

אלה הדברים - חושבן אותיות התורה. בגילופי גילופין שהוא ברצוא ושוב. שהם רמ״ח מ״ע ומ״ט פני'. וכן באדם רמ״ח אברי' בגוף ומ״ט כחות בנפ':

בעבר הירדן - פשוטו של מקר' וכוונתו כי הוא מפרסם באיזה מקום כדאיתא במדרש צדקתך כהררי אל כשהקב״ה מפרסם דבר מפרש באיזה מקום ובאיזה זמן ועם מי. כי כל העולם נחלק על שלשה והוא.

עש״ן כמפורש בספר יצירה והרביעית הוא הש״י והעולם נחלק לב' כמ״ש מלכותך מלכות כו' והחמישית הוא נפש והנפש כלול מג'. פועל. פעולה. נפעל. והכל נכלל בז' כי הרביעי. הוא כלול ג״כ מארבעה שהוא כלל כולו וכמו הד' יסודות שהיסוד הרביעי כולל כל הד' ולכן נקראת בת שבע. ודע כי אלה ה' פסוקים כולל כל הע״ס והם ה' פרצופין. וכנגדן ה' ספרים. ג' ראשונות ג' אלפין. וחו״ב ידוע שמתפשטית בו״ק בסוד שחרית ומנחה. ודעת מקומו בארץ בסוד מערב וזהו תפלות אבות תקנום. ובחינה אחרונה כלולה משנים בסוד ב' דבראשי' כידוע ב' בחינותיה. וזהו סוד עשר ולא תשע. עשר ולא אחד עשר. וזהו סוד אלו ראשי הפסוקים:

בעבר הירדן - כולן מקומות הן לפי פשוטו כמ״ש בספרי העבודה כו'. שכולן מקומות הן. בעבר הירדן. הוא הכלל. ומכאן ואילך הוא פרט. במדבר הוא המקים שדיבר עמם שם. בערבה. הוא ערבות מואב והוא היה במערבו של מדבר. כמ״ש ים הערבה היא ים המלח שהיה במערב:

מול סוף - הוא ים סוף שהוא במזרח של מדבר כמ״ש מים סוף ועד ים פלשתים:

בין פארן - שהיה בדרומה של המדבר:

ובין תפל גו' - שהוא היה בצפון ומשום שהמדבר היה ארוך כנגד כולן. לכן כתב כולן והן נחלקים על ה' כללים. ד' מד' רוחותיה. וא' באמצע. ומדרשו כמ״ש רש״י וספרי אלא שקשה להונמו שכתבו שהם הנסיונות שניסו למקום והלא חצרת הוא מחלוקת קרח. וערבה הוא שטים. והם היו אחר הי' נסיונות. ובפרש״י הוא ערבוב דברים. שמה שכתב הנסיונות הוא בספרי ומ״ש על חצרות הוא בתנחומא ועוד בפסוק הזה אינו חושב כל הי' נסיונות. והי' נסיונות שכתב הספרי והובאו בגמרא הם. שתים בים כו' דהיינו א' קודם שנכנסו בים כתיב ויצעקו בני ישראל כו'. וא' בים כדכתיב וימרו על ים בים סוף כו' כדרך שאנו עולים מצד זה כו'. ושתים במים הם במרה וברפידים. ושתים בשלו דהיינו א' בשבתנו על סיר הבשר כו'. והב' בקברות התאוה. ושתים במן א' ויותירו אנשים וגו' והב' שחללו שבת. וא' בעגל וא' במרגלים. וא״כ אין שייך לזה הפסוק כדפרישית. ועוד למה לא חשב ג״כ מתאוננים ובאמת יש חולקין על זה בספרי וחשיב מתאוננים. ולא חשיב אלא א' בים כי מה שהיה בים אינו מפורש ולית ליה הך דרשה דוימרו על ים בים סוף ומ״ד שאינו חושב מתאוננים סבר שחטא מתאוננים היה בצנעא כדכתיב באזני ה' ולכך חיסך הכתוב. ומ״ד שחושב סבר בפרהסיא היה. ומה שהביא הגמר' את המ״ד שחושב שתים בים כו' ואינו חושב מתאוננים. משום שלעולם ישנה אדם לתלמידו בלשון קצרה. וכן הוא במסכת ביצה גבי אין אופין אלא על האפוי (עיין שם בתוספו' שם י״ז ע״ב בד״ה א״ר הלכתא) ונראה לי שהששה נסיונות שהיו קודם מתן תורה לא הוזכרו כאן כי על זה לא הוכיח אותן שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ונמחל להם. והם א' על ים. ושנים במן. וא' בשליו. ושתים במים. ולא הוזכרו כאן אלא הד' הנשארים. דהיינו קברות התאוה. ותבערה. ועגל. ומרגלים. ועוד יש ד' דברים שהיו אחר המרגלים. דהיינו בעדת קרח שאמרו אתם המתם את עם ה'. ומי מריבה. ועוד ותקצר נפש העם בדרך. ובשטים. ואלו ח' נמנו כאן דהיינו במדבר הוא מי מריבה דכתיב שם ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן כו'. בערבה הוא שטים שהוא בערבות מואב. מול סוף. הוא ותקצר נפש העם בדרך וגו' דכתיב שם דרך ים סוף:

בין פארן - הוא מרגלים כידוע. ובין תפל. הוא תבערה כי שם היו בוכים על דברי תפלות כדכתיב למשפחותיו. ולבן. הוא קברות התאוה כי שם דברו על המן. וחצרת. הוא עדת קרח. ודי זהב. הוא העגל. ועוד יש ב' דברים שעשו אבל אינן מפורשין בפסוק אלא רז״ל דרשו מן הפסוק ברמז דהיינו א' גבי מרגלים וזהו ויעפלו וגו'. וא' היה בתבערה דהיינו ויסעו מהר ה' ואמרו חז״ל מאחרי ה'. וזהו מרומז ג״כ כאן באמרו בין פארן דהיינו בין פארן עשו ג״כ וזהו ויעפלו וגו'. ובין תפל. דהיינו בין תופל עשו ג״כ וזהו ויסעו מהר ה':

ומ״ש בספרי את הי' נסיונות ורש״י הביא היאך מרומזים כאן - הוא בדרך אחר כמ״ש באבות דר״נ והם בערבה הוא שטים. מול סוף הוא מה שהיה בים. בין פארן. הוא מרגלים. ובין תפל. הוא שליו ששם דברו תפלות על המן:

ולבן - הוא ג״כ במן מה שהותירו מן המן. וחצרת. הוא מה שהוציאו מרשות לרשות בשבת מן המן:

ודי זהב - הוא העגל הרי כאן ז' דברי'. וחסר כאן ג' דברים דהיינו מסה וקברות התאוה ותבערה. ואמר אלו הג' דברים בפרשת עקב. ובתבערה. ובמסה. ובקברת התאוה:

אשר דבר משה אל כל ישראל - שאמר להם שיהיו כל ישראל באגודה אחת:

בעבר הירדן - העה״ז נקרא ירדן ומ״ש בעבר הירדן לפי שהאדם בעולם הזה אינו אלא עובר. וכמו שלמטה הירדן מפסיק בין א״י כך למעלה הנהר דינור מפסיק ואי אפשר לבא לג״ע עליון עד שיעבור נהר דינור. ואח״כ מעלין את הנשמה לקרבן. וז״ש אליהו לאלישע כי שלחני ה' בית אל וגו' וה' שלחני הירדנה:

ועבר הירדן הוא הכולל ואח״כ אומר הפרט:

במדבר - פי' שדרך ישר לאיש שאל יביט בתאוות עוה״ז דהיינו תאוות אכילה וישים עצמו כמדבר ללמוד תורה:

בערבה - שיתרחק מחבורת אנשים המבטלין מת״ת וישב במדבר ובערבה. ובמדבר קאי על הפרשה מתאות אכילה. ובערבה קאי על חבורת אנשים כמ״ש והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב. דהיינו שלא יראה כי יבא טוב על חבורת אנשיו. ושכן חררים במדבר ששם בלי מזון:

מול סוף - שיחשוב האדם תמיד על יום המיתה וישים הסוף למולו. ואמר בתחלה שני דברים לשבור התאוות שהם מבחוץ. ואח״כ אמר להכניע את היצ״ר שהוא מבפנים כמו שאמרו רז״ל. לעולם ירגיז אדם יצה״ט על כו'. ואם לאו יזכור לו יום המיתה:

בין פארן ובין תפל וגו' - דע כי יש ה' מיני ערב רב. א' בעלי מחלוקת ובעלי לה״ר. ב' הם הרודפים אחר התאווה כמו אחר זנות וכדומה. ג' הם הרמאים שמראים עצמם כצדיקים ואין לבם שלם. ד' הרודפים אחר הכבוד ובונים חרבות למו לעשות להם שם. ה' הרודפים אחר הממון:

וחושב כאן כל הה' כיתות - דהיינו פארן הם בעלי מחלוקת ובעלי לה״ר כי משם נשתלחו המרגלים שדברו לה״ר. ותפל. הם הרודפים אחר התאוה שהוא תפלות. ולבן. הם הרמאים מראים עצמן לבנים מבחוץ. וחצרת. הם הרודפים אחר הכבוד ובונים חצירות וחרבות. ודי זהב. הם הרודפין אחר הממון. ואחר שחשב כתות האלו אמר אחד עשר יום מחרב וגו' שהעיקר עסק התור'. ואמר פארן מתחל' כי המחלוקת נגד כולם. והם נקראי' עמלקים ואין בן דוד בא עד שיעברו מן העולם ועליהם נאמר תמחה את זכר עמלק כמבואר בזוהר. וסוד שחושב כאן עשרה דברים. דהיינו

מ' י' נ' ה' ת' ג' ח' ב' ד' כ' בעבר הירדן הוא נגד מלכות. במדבר הוא נגד יסוד. כי במדבר גי' רמ״ח כנגד רמ״ח מצות עשה שתלוי בצדיק. בערבה הוא נו״ה. בסוד ערבי נחל כמבואר בזוהר. מול סוף. הוא ת״ת והוא ים סוף וים הוא שלש ראשונות ונכלל בזה בחינה אחרונה. וסוף הוא בחינה אחרונה ונכלל בזה ג״ר. וים סוף הם ב' זווגין בשם אימא בגילופין. ים הוא אותיות השניות. וסוף הוא אותיות הראשונות. בין פארן. הוא נגד גבורה והוא נגד מילה ופריעה. ובין תפל הוא נגד חכמה. ולבן נגד בינה. וחצרת נגד דעת:

ודי זהב - סוד כח וכחו. וזה שאמרו רז״ל (שבת דף קי״ט ע״ב) כל העונה איש״ר בכל כחו מקרעין לו גזר דינו של ע' שנה שהוא שם אלהים בנקודותיו סוד יוסף וסוד ושם עירו פעו. כי שם יש כח כמ״ש בזוהר על פסיק ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' כו' כי שם ב' פעמים יד והם ב' ידים וזהו די זהב שני פעמים י״ד:

אחד עשר יום כו' עיין רש״י - דבר אחר אלו זכו היו נכנסין לא״י לי״א יום. רי״א לג' ימים כו'. שנאמר דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה ואין מנוחה אלא ארץ ישראל כו' ר' בנאה אומר ליום א' כו' שנאמר היום אתם יצאים וגו'. והיה כי יביאך כו' אבא יוסי בן חנינא משום אבא ברדלא אומ' כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסין מיד שנאמר עלה רש וגו':

ולפי פשוטו הוא כך שאחד עשר יום מחרב עד מקום שאמר להם כשהיו הולכין דרך הר שעיר. פי' אף אם לא היו הולכין בדרך הישר אלא היו סובבים דרך הר שעיר כמו שסבבו לא היה אלא י״א יום וזה ג״כ סימן על המקום שדיבר עמהם דהיינו שהיה אותו המקו' מחורב י״א יום כשהולכין על דרך הר שעיר וקדש ברנע ואף לפי' רש״י שפי' שאחד עשר יום מחרב עד קדש ברנע כו' ע״ש ר״ל שנשתהו בדרך דאל״כ היו יכולין תיכף לבוא לא״י כדכתיב עלה רש. ועל דרך הרמז הוא כך. שיש אחד עשר מסעות שצריך האדם לנסוע עד שיבא למקום מנוחתו דהיינו א' מביתו לקברו. והב' מקבר לגיהנם שאף אם הוא צדיק גמור צריך לעבור בגיהנם. והג' מגיהנם לג״ע. ומג״ע לזיי״ן רקיעים. ומשם לג״ע העליון ובכל מקום צריך ליתן חשבון ודין. זהו שכתב אחד עשר יום כלומר שי״א נסיעות הוא מחורב פי' מביתו שמניח אותה חריבה לכן נקרא חורב. דרך הר שעיר. זהו גיהנם הנקרא שעיר כידוע. עד קדש ברנע עד שיבא לג״ע העליון שנקרא קדש ברנע. וסודו הוא כך אחד עשר יום זהו שכתוב היושב על חוג הארץ וזה ראש שור שיושב בתהום. וזהו סוד בחוקו חוג על פני תהום. מחורב הוא באמ״ש וזהו רמ״ח מ״ע וב' כללים וזה שכת' ותחמרה בחמר ובזפת בחמ״ר מבפנים זה רמ״ח מ״ע. ובזפת מבחוץ זה שס״ה מצות ל״ת. וקדש ברנע ע״ש ע״ם שכוללין בו חושבן חמר וזפת כי קדש הוא ג' ראשונות שהן ד' בסוד א״ת ב״ש וברנע הם ז״ת בסוד ע״ב. בעבר הירדן. ג' גבולין בא״י. מדבר. ירדן. ונהר. מדבר בדרום כמ״ש מדבר צן נגבה. ירדן במזרח. ונהר בצפון. כמ״ש הנהר הגדול נהר פרת:

וסודן הכל כלול בשם אלוה וסוד אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב - ורוח רביעית הוא הים. דשם אלהים כלול מכולם. והוא בשם י״ה. בעבר הירדן מדבר וערבה הוא ידוע והוא מתפשט בערבי נחל ששם הנביאים:

מול סוף - מול ג' ראשונות בשם שילוב סוף ג' אותיות דאימא בגילופין:

פארן ותפל - שמאלא וימינא. ומבחוץ חמור ושור אבות נזיקין. ואבות הטומאה קל וחומר אבל בקדושה פארן הוא אחוריים בשם השילוב והוא סוד שמחבר את ישראל לאביהם שבשמים. ולבן. הוא דרגא ידוע שמלבין עונותיהם של ישראל:

וחצרת - הוא שם הרביעי שם מ״ב והוא שם מלכות בכפלו זה בזה:

ולבן ודי זהב - הם כנגד בגדי לבן ובגדי זהב ולכן היה בגדי זהב כפול:

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר וגו' - מלמד שהשנה י״ב חודש. וכמ״ש באסתר ובמלכים. שנאמר ולשלמה שנים עשר נציבים וגו' ר' בנאה אומר מן התורה שנאמר היום היום מלאו ימי כו' צא מהם למפרע ל״ג ימים כו' ד״א מלמד שלא הוכיחם עיין רש״י וכדי שלא יהא בלבו עליו. והתוכחה מביאה לידי שלום כמ״ש אצל אברהם והוכח אברהם את אבימלך גו' ויכרתו ברית. וכה״א ביצחק ויאמר יצחק מדוע באתם אלי ואתם גו'. וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום גו'. ככל אשר צוה גו'. לימד על כל הדברות שבתורה הקלות והחמורות והפרטות והכללות הזדונות כו'. וידוע שהכל נכלל בעשרה וכללם שלשה. וכן הזמן עשרה זמנים מן יובל עד רבע שנה והוא בכלל. וזכר בזה הפסוק שלשה דברים ג' פעלים דבר משה אל בני ישראל. והש״י הוא הסיבה ראשונה. ובו נכלל כל הג' ככל אשר צוה ה' אתו אלהם הרי נכלל בו כל הג':

אחרי הכתו גו' ערש״י - מלה״ד למלך שיצא הוא וכל חיילותיו א״ל חייליתיו תן לנו הגלוסקאות חמות א״ל אני נותן. שוב א״ל תן לנו אמר להם האיפרכוס בשביל שהמלך בשר ודם מטריחין אתם עליו מאין לו רחיים מאין לו תנורים במדבר:

הואיל - עיין רש״י. ד״א אין הואיל אלא שבועה. באר. א״ל כבר אני סמוך למיתה מי ששמע פסוק א' ושכחו פרשה א' ושכחה כו' יבוא וישננה כו'. והם אחורי ו״ק לכן נאמר אחרי. וכל אחד כולל שלשה. הוא. ומקו' מלכותו. והאומה. והם נגד ו״ק תלת גו תלת כנ״ל. וידוע כי ו' כלול מו' בסוד הדעת והן י״ב בוסמין עלאין לכן נאמר כאן ב' פסוקים כל א' כלול מו' עם הכולל:

באדרעי - כתב רש״י שם המלכות והוא ט״ס שעשתרות ואדרעי שתי מדינות הן אלא כצ״ל שאדרעי הוא מקום המלחמה:

בעבר הירדן בארץ מואב - פרט כאן ב' מקומות לפי שבה ב' בחינות ה' אלהים. וכן בדבור נאמר שני דברים. משה והתורה. דהיינו הואיל משה באר את התורה. הואיל משה לשון התחלה וזה כנגד פ' ראשונה של בראשית ב' מאמרים א' כנגד יה״ו והשני כנגד אל וזהו יה״ו אל. וכתב בזוהר שעתיד משה לעמוד. כבד פה בתורה שבע״פ. וכבד לשון הוא תורה שבכתב ואליהו עתיד לבארם שלא יאמרו אחר הוא. וזהו הואי״ל משה באר את כו'. וסוד נעלם הוא. ואלה״י לצור מחסי הוא התחלה. ואליה״ו הוא הסוף. וזה באר שני זווגין. בחינה ראשונה. כבוד מלכים חקור דבר. ושני. כבוד אלהים הסתר דבר כנגד שני פסוקים הראשונים של יחוד בקול רם ובחשאי וזהו באר את התורה הזאת ד' פסוקים ראשונים נגד ג' אבהן שהן ד' שיעקב כלול משניהם. שהוא יעקב וישראל. לכן כתב אלה כמ״ש סוד באר הוא ו' אותיות ראשונות. והוא התחלת התורה. בראשית ברא והן ז' בארות דיעקב ברא שית. וברא אלהים הוא השביעית ולכן נקראת באר שבע כנגד ז' ספרים חצבה עמודיה שבעה. ז״ש באר את התורה הזאת שהוא השביעי' שהיא כוללת הכל אלה ראשי בית אבותם. כמ״ש בתקוני'. ורביעית נקראת זאת וכן כתי' בפ' ואתחנן וזאת התורה ואח״כ אלה העדת והחקים והמשפטים:

לאמר - היא בחינה י״א והי״א כוללן כולן לכן אמרו עשר ולא י״א. והוא ספר הזה שכולל כל התור' ונקרא משנ' תור' לכן בא כאן הכל בי״א. י״א מקומות וי״א יום מחורב וי״א חדשים וראשי פסוקים עולה י״א עד ה' אלהינו ובפסוק הזה י״א תיבות ולאמר כולל כולן ואלה ה' פסוקים כולל כל השם אחרון:

בב' פסוקים ראשונים יש עשרה מקומות שהם י״ב וג' דברים שהן אלה הדברים ומשה וישראל נגד ברכת כהנים שהם ג' שמות וי״ב תיבות כנגד שם של י״ב ג' אבהן וי״ב שבטים והן י״ה של שם. וב' פסוקים אחרונים נגד וי״ו של שם שהוא כפל כו' ופסוק אחרון ה' ענינים ב' מקומות וב' דברים משה והתורה. ולאמר היא הה' וכוללת הכל כנגד ה' אחרונה והם כנגד ה' ספרים של תורה וספר ויקרא כנגד הדעת והוא בקריאה נמצא ל״ב כלולין בה' כמ״ש בתיקונים ל״ב כלולין בה' וכן ל״ב אלהים דבראשית וז״ש הואיל הוא התחלה כי זה הספר כולל כולו נמצא שהתחלתו התחלת התורה וזה הואיל נגד נ״ב נתיבין שבפ' ראשונה דבראשית ול״ב כנגד ל״ב נתיבות דפ' בראשית. ובמדרש אין הואיל אלא לשון שבועה כמ״ש ויואל משה כו'. וזה שכתבתי שהב' דברים שכתב כאן נגד הב' ספרים שבספר דברים נמצא הואיל משה נגד הברכות והקללות ופ' נצבים. ושם הכל לשון שבועה כמ״ש ובאלתו אלה דברי הברית לעברך בברית כו' והאזינו הוא ביאור של כל התורה. וזהו באר משה שני ענינים הואיל משה ובאר משה. הזאת. זה וזאת הברכה כמ״ש בפירושי על וזאת הברכה. ואמר זה בפרשה אחרונה ויעל משה כי שם כולל הארץ וכל דור ודור ודורשיו ופירושו כמ״ש בס״ד שנ' ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' לאמר. לאמר לאבות כו'. וידוע שהכל נכלל בי'. ה' נגד ה' כמ״ש בס״י ולכן יש בפסוק זה י' תיבו' ה' נגד ה'. דהיינו ה' מהשם עד לאמר. וה' לאחר לאמר. ולאמר הוא ברית יחיד מכוון באמצע ומקשר אותם. ומה שפתח בשני שמות אלו שהם כלל כל התורה כולה וכל השמות. כי הקב״ה הוא נסתר מצד עצמותו. ונגלה מצד מעשיו לכן אנו אומרים בכל ברכה לשון נגלה ונסתר ושם הוי״ה ברוך הוא הוא מורה על צד עצמותו יתברך. ואלהים הוא מורה על השגחתו על בריותיו ולכן כתיב בכל פרשה בראשית שם אלהים לבדו. ובהשגחה יש ב' ענינים. השגחה כללית דהיינו על כל בריותיו ועל כל העולם בכללות. והשגחה פרטית שמשגיח על ישראל לבד. וכנגדו הוא שם אלהים. וכן בתורה יש נעלם ונגלה כידוע. ולכן פתח בב' שמות אלו. ולכן אומרים בכל ברכה ה' אלהינו מלך העולם דהיינו ה' מצד הנעלם. ואלהינו שהוא משגיח עלינו בפרטית ומלך העולם שאע״פ שמשגיח עלינו בפרטית משגיח ג״כ על כל העולם כולו בכללות ומושל עליהם. וכן אומרים בתפלה בשבת במנחה. אתה אחד ושמך אחד פי' אתה אחד מצד עצמו ית'. ושמך אחד מצד בריותיו בשם נגלה. אעפ״י שמנהיג כל בריה ובריה בפני עצמה וכל א' הנהגתה משונה מחברתה אעפ״י כן בכולו הוא אחד. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כו' כי שניהם הן ביחוד ישראל וא״י. ישראל מע' אומות. וא״י מכל הארצות. וכמו שנקרא אלהי ישראל. כן נקרא אלהי הארץ. וזהו מה שאמר באברהם אלהי השמים ואלהי הארץ ואח״כ לא אמר אלהי הארץ. מפני שבשעה שלקח אותו היה בח״ל ולכן נענשו אפי' נכרים מפני שלא שמרו את התורה בארץ כמ״ש (מלכים ב י״ז:כ״ו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ. שישראל מצווה על כל התורה בח״ל ובארץ מצווה אפי' נכרי. ולכן נענשו הכותים שלא ידעו משפט אלהי הארץ כמ״ש וזהו מ״ש (סוף כתובו') כל הדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה. וגלוי של תורה הוא בארץ כמ״ש אוירא דא״י מחכים וגם הנבוא' אינו שורה אלא בא״י. ולכן ברח יונה כמ״ש (מ״ק כ״ה ע״א) ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא בבל גרמה לו וכמ״ש מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. אבל כשהיו ישראל בארץ היה גוי אחד וכן לע״ל ב״ב אי״ה. כמ״ש בזוהר אימתי גוי אחד בזמן שהן בארץ וכן התורה לא נתנה אלא לישראל בהר סיני וז״ש כאן אלינו בחורב. וד' תיבות אלו הן כלל של כל התורה כולה. דהיינו שה' אלהינו דיבר אלינו לעשותם ע״י המקום בחורב. וז״ש הנסתרת לה' אלהינו והנגלת גו'. ודבר קדשו הוא מחבר אותנו עם הש״י וזהו דבר אלינו בחרב לאמר וז״ש והנגלת לנו ולבנינו והכל ע״י סיני וז״ש משה קבל תורה מסיני.

רב לכם שבת בהר - שהאדם אחר מותו דר בג' עולמות דהיינו נפשו בקבר ורוחו בג״ע התחתון ונשמתו בג״ע עליון כמ״ש למען ייטב לך ולמען יאריכן גו' ובכל אחד לבד מהאדמה יש שני מקומות וכן הנשמות אעפ״י שהן ג' הן ה' כידוע ובג״ע התחתון יש ב' דרגין א' שמתהלכים בין השורות שבג״ע וב' שיושבין מבפנים כמבואר בזוהר פ' בלק. וכן בג״ע של מעלה יש ג״כ ב' דרגין וז״ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך זה מדרגה עליונה שבפנים. פעלת לחוסים בך נגד בני אדם זהו מדרגה השנית שהיא נגד כולם וידוע שג״ע הוא במקום הרים כמ״ש צדקתך כהררי אל גו' וז״ש כאן הזה. הוא עה״ז. בהר. הוא ג״ע. שבת. הן אותן היושבים בג״ע. לכם. הוא נגד בני אדם. רב. הוא מה רב טובך גו'. וכולן כלולין בהר סיני כמ״ש ועלית אתה ואהרן ואמר משה מחיצה לבד אהרן מחיצה לבד:

בחרב לאמר - פי' כי חורב אינו סיני אלא בסיני נתן את התורה ובהר חורב היה עומד המשכן ששם היו ישראל חונים ואמרו חז״ל כללותיה נאמרו בסיני ופרטותי' נאמרו באה״מ ונשנו בערבות מואב. נמצא בערבות מואב נשנו הפרטים שנאמרו בחורב. וז״ש דבר אלינו בחרב לאמר. וגם במשכן היה ה' דרגין דהיינו ק״ק. ואה״מ. ופתח אה״מ. ומחנה לויה. ומחנה ישראל. וכן ישראל נחלקין לחמשה. כהנים. לוים. ישראלים. גרים. עבדים. וכן בהמ״ק נחלק לחמשה. ק״ק. ובין האולם ולמזבח. ועזרת כהנים. ועז״י. והיכל. וכן חוץ למחנה שכינה נחלק לחמשה. חיל. והר הבית. וירושלים. וא״י. וערים המוקפות חומה. וע״נ אינו נחשב ביניהם כי זה נתחדש אח״כ ועיין מ״ש במס' כלים פ״א ע״ש. וכן בהר סיני נחלקו ישראל לה'. משה ואהרן והכהנים והעם שהיו כוללין ב'. ישראל וערב רב. ואלו החמשה תיבות הם נגד ה' תיבות שאמרנו לעיל הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו:

לאמר - כל לאמר שבמקרא הוא התחלת מאמר שלאחריו כמ״ש ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו וגו'. וכן מה שכתוב וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר דהיינו שהקב״ה התחיל עם משה מן דבר אל בני ישראל ומשה התחיל עם ישראל מן אשה כי תזריע וכן בכל מקום. והוא חיבור הנושא עם הנשוא וכן מ״ש לעיל דבר אלינו דיבר הוא החיבור ה' עם אלהינו אלא שדיבור הוא הדעת שמחבר י״ה בו״ה ולכן לא כתיב דבר אלא במשה משא״כ בשאר נביאים כי משה היה בסוד הדעת ודורו היה דור דעה ולכן כתיב דבר אלינו כו'. כמו שאומרים לשם יחוד קב״ה כו'. שו״ה מתפשט באדם ובארץ בב' עלמין תתאין כמ״ש והנגלת לנו כו'. והנסתרת כתוב בו״ה שהיו״ד נעלם בתורה כמ״ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם שהיא נעלמת מעין כל חי ונאמר ישמחו השמים ותגל הארץ והדעת הוא מחברן. כמ״ש בדעתו תהומות נבקעו וז״ס בהמ״ק וז״ש (ברכות דף ל״ג ע״א) גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות וגדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות וכל שיש בו דיעה כאלו נבנה בהמ״ק בימיו כמשחז״ל (ברכו' נ״ה ע״א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות ולא אמרו יודע היה אותיות והוא נגד ספר ויקרא. וז״ס ל״ב נתיבות ל״ב אלהים שנכללו בשם הוי״ה אבל לאמר הוא חבור הוי״ה עם אלהים. לכן כאן י״א תיבות חמשה לקבל חמשה וברית יחיד מכוון באמצע כו' והיא בחינה ב' של מלכות שהוא כ״ע של כסא הכבוד:

הכנעני - זה גבול כנען שנ' ויהי גבול הכנעני:

והלבנון - א״ל כשאתם נכנסים לארץ צריכין אתם להעמיד מלך ולבנות לכם בית הבחירה שאין לבנון אלא מלך שנאמר החוח אשר בלבנון שלח כו' ואין לבנון אלא ב״ה שנ' והלבנון באדיר יפול. ד״א למה קורין אותו לבנון ע״ש שהוא מלבין עונותיהם של ישראל:

עד הנהר הגדל כו' - שמפרה והולך עד שכלה כמגריפה. ד״א פרת שפרה ורבה עד שעוברים אותו בספינות. כל הנהרות אומרים לו מפני מה אין אתה משמע קולך כדרך שקולנו הולך. א״ל מעשי מוכיחים עלי זורעים בי זריעה נוטעים בי נטיעה עולה לשלשה ימים:

פנו וסעו לכם ובאו גו' - פי' שהאדם הנוסע ממקום למקום יש בזה ג' מקומות. דהיינו מן המקום שנסע והמקום שנוסע לשם הוא תכליתו והדרך שמהלך ממקום הנסיעה עד מקום שנוסע וזה שכתב כאן פנו הוא מן המקום שנוסע משם. וסעו. הוא הדרך. ובאו הוא מקום התכלית. וזהו רמז על האדם שצריך ג' דברים דהיינו עה״ז שמשם נוסע. ומקום תכליתו הוא הג״ע ודרך הליכתו מחמת שא״א לבא אף אחר שיקנה שלימות לג״ע עד שיתפשט ממנו הגופניות וז״ש פנו דהיינו שיפנו מן הגופניות. וסעו. הוא דרך הליכתו. ובאו הוא מקום תכליתו. והוא הג״ע. וכן כאן בישראל. פנו. הוא מהר סיני אחר שנשלמו שם כמ״ש רב לכם כו' אמר להם שיפנו משם עוד לתכלית שלמותם שהוא ארץ נחלתם א״י מפני שהכוונה הראשונה היה להוריד שכינתו וכבודו שלמעלה ע״י משה מן השמים והענין ג' מקומות אלו דהיינו הר סיני ואה״מ וא״י. שעד משה לא ירדה שכינה לארץ. וידוע שהעולם נחלק לג' חלקים. שמים וארץ ואדם המחברם. וכן שלשה מקומות אלו דהיינו דלעיל והנה מתחלה לא ירדה שכינה לארץ. אלא ע״י הרקיע ירדה על הר סיני ואח״כ ירדה לאה״מ אבל לא בקביעות אלא ממקום למקום ואח״כ בא״י ירדה בקביעות וז״ש מתחלה עד שהמלך במסבו דהיינו במקום הסיבו שהיא השמים ואח״כ צרור המור דודי לי בן שדי ילין ואחר כך אשכל הכופר כו' שהוא התכלית שירדה שכינה לארץ:

הר האמרי - חשיב כאן עשרה מקומות שכל העולמות וכל הדרגין אין פחותין מעשר אלא משתנין לפי בחינותיהם כמ״ש וישנה ואת נערותיה לטוב וכאן בארץ הוא מדריגה עליונה לכן נאמר למעלה בעבר הירדן וכאן נאמר בהר ובשפלה עטרת בעלה מקומה הראשון וחשב כאן ז' תיבות רצה לומר כי יש ז' תיבות היינו הר האמרי. וכל שכניו. בערבה. בהר. ובשפלה. ובנגב. ובחוף הים. ואחר כך ג' עליונות. ארץ הכנעני הוא ארץ עילאה וכו' ואמר הנהר הגדל נהר פרת. דעת הנמשך מכ״ע וזה שכתב אל דעות ה' לכן כתיב כאן ב' פעמים נהר שבו חו״ג לכן אמר מתחלה הנהר ואחר כך נהר שהג' נכללת בה' והגדול הוא גדולה. ופרת גבורה שנתנה לנוקבא בזיווגי לכן נוקבא נכללת בדכורא ונתבסמת בו. ובנגב ובחוף הים. ידועים הן נגד הנהר:

הר האמרי ואל כל שכניו - מה שאמר הר האמרי ואח״כ אל כל שכניו שהוא כפל לשון שהאמרי היה יושב בתחלת מקום כניסתם כמ״ש והאמרי יושב בהר גו' לכן אומר בתחלה הר האמרי ואח״כ אל כל שכניו שהם שאר שבעה אומות ובתוספתא (שבת פרק ו') אמר שהאמרי הוא הקשה שבכולם שאדם הקשה נקרא אמרי ואדם רע נק' סדומי וכמ״ש ואשמיד את האמרי אשר כגבה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכן אמר ואל כל שכניו שהאמרי היה קשה נגד כולם. ובספרי דרש והביאו רש״י ז״ל שכל שכניו הם עמון ומואב ואדום מפני שהקב״ה נתן לא״א עשרה אומות והג' הם. קיני. וקנזי. וקדמוני. והם עמון. ומואב. ואדום. וקודם שחטאו במרגלים ניתנו לישראל אבל כשחטאו במרגלים נצטוו שלא ליגע בהם עד לע״ל כמ״ש ומחץ פאתי מואב והיה אדום ירשה וכמ״ש אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם לכן אמר כאן הר האמרי הוא ארץ ז' אומות ומפני שהיה יושב בתחלת הכניסה לכן נקרא על שמו ואח״כ מפרש בהר ובשפלה כו'. ואל כל שכניו הם. עמון. ומואב. ואדום. בערבה בהר ובשפלה. מפני שא״י נחלק לג' חלקים אלו כמ״ש במשנה וכל שבט ושבט נחלק ג״כ לחלקים אלו וכן לע״ל יהיה לכל א' ואחד אלו הג' חלקים וכתב רש״י בערבה. זה מישור של יער. בהר. זה הר המלך. ובשפלה. זו שפלת דרום והוא לשון ספרי וכו' ואינו מובן כלל ובתחלה אפרש משנה בשביעית פרק ט' שלש ארצות לשביעית לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שקמים הוא גליל עליון ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמים הוא גליל התחתון ותחום טבריא העמק. וביהודה ההר והשפל' והעמק ושפלת לוד כשפלת דרום וההר שלה כהר המלך מבית חורון ועד הים מדינה א' ופי' מכפר חנניה ולמטן וטבריא הם השלשה שבגליל וביהודה הוא ההר והשפלה והעמק ושפלת לוד וההר שלה ובית חורון פירשו המפרשי' שזהו הג' שמעבר לירדן וא״א לומר כן דהא ירושלים היה מהלך יום מן הירדן ולוד היה מהלך יום מירושלים לצד מערב כמ״ש (בר״ה ל״א ע״ב) ובית חורון היה ג״כ במערב של גבול בנימין והיאך אפשר לומר כן שהן מעבר הירדן ונראה שהמשנה לא חשיב רק יהודה וגליל אבל עבר הירדן לא חשיב במשנה משום שהם מפורשי' במקרא והביאו בתוספתא ובירושלמי וז״ל איזה הר שבעבר הירדן תני רשב״א אומר כגון הר מכוור וגדוד כו' ושפלתו חשבון וכל עריה אשר במישור כו' ועמק יש לו בית הרן ובית נמרה כו' שנאמר ובעמק בית הרם ובית נמרה כו' עכ״ל הרי מפורש שלא חשב באותן שבעבר הירדן אלא יהודה וגליל ויהודה היינו שבט יהודה. וגליל היינו מיוסף ואילך כמ״ש ויהושע י״ח ה') יהודה יעמוד על גבולו מנגב ויוסף מצפון הרי מיוסף ואילך נקר' צפון נמצא נשתייר שבט בנימין שהם בין יהודה ובני יוסף וחשיב כאן המשנה שלשה חלקים שבשבט בנימין והם ג״כ השלשה שבשבט יהודה ואמרינן בירושלמי איזה הר שביהודה זה הר המלך. ושפלתו זה שפלת דרום ועמק שלו כו' ע״ש וזהו פירושו שפלת לוד שהוא משבט בנימין כמ״ש (ד״ה א' ח' ב') הוא בנה את אונו ואת לוד כו' בשפלת דרום שהוא ביהודה וההר שלה דהיינו שבט בנימין בהר המלך שביהודה ובית חורון עד הים הוא מדינה א' והוא עמק ואמרינן שם ר״ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ושאר ארצות כהר המלך נמצא לר״ש מה שחלק כאן הפסוק בערבה בהר ובשפלה אינו אלא ביהודה כי בשאר ארצות אין לנו נ״מ מזה וזהו שמפרש רש״י בערבה זה עמק של יער כצ״ל ומ״ש ברש״י מישור ט״ס הוא וכן הוא בירושלמי אלא שקשה לרש״י שאמר כאן בערבה. ובמשנה קורא לה עמק לזה אומר עמק של יער לכן קרא אותו כאן ערבה על שם היער ובמשנה קורא אותו עמק על שם העמק. בהר זה הר המלך כי סתם ספרי ר״ש ולר״ש כל הארצות הם כדין הר המלך לכן אמר הר המלך כי הוא העקרי ושפלה הוא שפלת דרום שביהודה. ובנגב ובחוף הים גו' פי' שחושב ד' גבולין שבד' רוחות א״י וזהו בנגב הוא בדרום. בחוף הים. הוא ים הגדול שבמערב א״י. ארץ הכנעני והלבנון. זה מזרחה של א״י כמ״ש ביהושע. עד הנהר גו'. זהו גבול צפון ששם הוא נהר פרת:

אשר נשבע גו' - ערש״י משל למלך שנתן לעבדו שדה במתנה ולא נתנה לו אלא כמות שהיא עמד העבד והשביחה ואמר מה בידי לא נתנה לי אלא כמות שהיא. חזר ונטעה כרם אמר מה בידי כו' כך כשנתן הקב״ה את הארץ לאברהם עמד והשביח שנאמר ויטע אשל בבאר שבע עמד יצחק והשביח שנאמר ויזרע יצחק גו' עמד יעקב והשביח שנאמר ויקן את חלקת השדה גו':

לתת להם - אלו באי הארץ. ולזרעם. אלו בניהם. אחריהם. אלו שכבשו דוד וירבעם. ד״א לתת להם. אלו עולי בבל. ולזרעם. אלו בניהם. אחריהם. לימות המשיח:

ראה נתתי גו' - פי' כשהקב״ה פוקד על אומה להכניע אותה מכניע השר תחלה וזה שהראה אותו לכן אמר ראה נתתי גו' ואין חסר לכם כלום אלא באו ורשו. ומ״ש תחלה לשון מתנה נתתי. ואח״כ באו ורשו לשון ירושה. מפני שעיקר מה שנתן להם א״י היה מחמת האבות כמ״ש בפרשה עקב לא בצדקתך גו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך וגו' אך מפני שבועת האבות לא היה להקב״ה ליתן להם דווקא אלא מפני שהם היו דור דעה לכן אמר נתתי לשון מתנה מה שנותן להם דווקא. באו ורשו. לשון ירושה שהעיקר הוא מפני שבועת האבות:

לאבתיכם גו' - לפי פשוטו לאבותיכם הוא הכולל. לאברהם כו'. הוא הפרט:

לתת להם - דהיינו להאבות:

ולזרעם אחריהם - הם אותם שיירשו. והענין בפרטות לאבותיכם הם השבטים כמ״ש בספרי שבועות מטות אומר סלה כי להאבות נתן לכל ח' לבדו כל הארץ ולהי״ב שבטים נתן הארץ לכולם ביחד כמ״ש בפ' ויחי:

לתת להם - אלו עולי מצרים שחלקו להם משה ויהושע לס' רבוא חלקים:

ולזרעם - אלו עולי בבל שחלקם עזרא. אחריהם. זה לעתיד לבוא כמ״ש והיה באחרית הימים שיחלקם הקב״ה בעצמו. והם כל א' בחינה לעצמו. וכמו שהארץ בכללה ז' ארצות כמ״ש בריש ירמיה ומפורשות בזוהר במעשה בראשית. כן היא נחלקת לז' בחינות והם הז' ארצות שכתוב בפ' עקב. וכן ארץ עילאה כלול שבע ארצות ושבע היכלין אברהם נטל כו' כמ״ש בזוהר פ' בראשית ופ' פקודי. וכן בהמ״ק אע״פ שהם עשר קדושות הן כלולין בשבע כמו ההיכלין שהם עשר והן נכללין בשבע. ומסוימין במחיצות שבע. והן ק״ק. והיכל. ואולם. ועז״י. ועז״נ. והחיל. והר הבית:

לאבתיכם לאברהם גו' - שהשבטים הן מסויימין נגד האבות כמ״ש בתיקונים וקרא זה אל זה הוא ג' שהן י״ב וכן האבות והשבטים וה' שנוסף הוא מול י״ג דכלול כל י״ב והוא מזל דבי' תלוי בני חיי ומזוני לכן הי״ג הם אינם אלא י״ב כמ״ש י״ב תחומין לעילא וי״ב תחומין לתתא לכן בחודש השביעי נפתח י״ג תרעין שהם מ״ט תרעין וכמ״ש כי ביום הזה יכפר כו' וקוצו של יו״ד הוא שער הנ' המשלים לנ' תרעין כמ״ש בתיקוני' סוף תיקון כ״ב:

בעת ההוא - לפי פשוטו היה בשנה השנית לצאתם ממצרים בשעת הדגלי' וכמ״ש וישלח משה גו' וילך לו אל ארצו וז״ש פנו וסעו לכם והיתה זאת ג״כ בעת ההיא:

לאמר - הוא התחלת המאמר כמ״ש וכן בכל מקום:

שאת אתכם - הוא הכלל. מה שכתוב למטה טרחכם ומשאכם גו'. והוא כוס של ברכה דאיתהיבא בימינא כמ״ש בכל לבבך ובכל נפשך והיו הדברים כו' וכמ״ש (פסחים קי״ז ע״ב) יכול יהא חותמין בכולן ת״ל והיה ברכה בך חותמין כו':

בעת ההוא - גנת אגוז. ההוא. הוא פרטית האגוז לבדו:

בעת ההוא - ב' אורות יהי אור ויהי אור סוד הדעת. פה ולשון. דרום וצפון. עמוד אש וענן. אל״ף הוא שם הראשון שכולל כל השבע שתחתיו. שי״ן הוא תחתון. וענן באמצע. לכן הא' אינו מן החשבון שהוא שורש להם. והוא עשרה זווגים דאו״א לכן נא' עשרה פעמים בעת ההיא והעשירית הוא ואתחנן אל ה' בעת ההוא:

שאת אתכם - שאת הוא אשל שלם. אתכם. הוא אילן שלם. כי אשל הוא אילן:

שבע כתות של צדיקים בג״ע זו למעלה מזו - כת ראשונה אך צדיקים יודו גו'. כת שניה אשרי תבחר ותקרב גו' בחרתי הסתופף גו'. כת שלישית אשרי יושבי ביתך. כת רביעית מי יגור גו'. כת חמישית מי ישכן גו'. כת ששית מי יעלה גו'. כת שביעית מי יקום גו'. רשב״י אומר לשבע שמחות פניהם של צדיקים דומים לעתיד לבא. לחמה. ללבנה. שנ' יפה כלבנה ברה כחמה. לרקיע. לכוכבים שנ' והמשכילים יזהירו גו'. לברקים שנ' כברקים ירוצצו. לשושנים שנאמר למנצח על שושנים גו'. למנורת בית המקדש. שנ' ושנים זיתים עליה א' מימין הגלה וא' משמאלה:

ככוכבי השמים לרב גו' - פי' שלענין רוב אתם ככוכבי שמיה אבל לענין מנין שיהיו ככוכבים א״א שהכוכבים הם רבים מאוד אלא לענין רוב בלבד כמו שהכוכבים רבים כן אתם רבים אבל בספרי דרש הרבה אתכם והגדיל אתכם והרים אתכם כו' כמ״ש רש״י:

והנכם היום - הנכם קיימים כיום כחמה וכו' מכאן אמרו ז' כתות של צדיקים וכו' וזה ידוע שהכל נכללין בשבע וכן בג״ע כמ״ש שובע שמחות ואמרו א״ת שובע אלא שבע. וז' היכלין המתוקנין לצדיקים וכן הארץ נכללת בז'. וכן א״י נכלל בז' כמבואר. וכן הטובה נחלק לז' כמ״ש ארץ חטה גו'. ונחלקים שם לה' ולב' כמ״ש ארץ חטה גו' ארץ זית גו' והוא סוד הזהב כלל ופרט. וכן בהטבת הנרות היו ה' לבד וב' לבד. וההדלקה היה ביחד וכן ברקיע חמשה נכללין בשמי השמים. וב' בכלל השמים שהם בכלל הארץ. וכן כאן ה' שמחות בשמי' וב' בארץ והששית מחבר' בין שביעי' לחמשית כמו הרקיע בין שמי השמים לשמים. וזית שמן. אוכל ומשקה. וכן כאן מנורת בהמ״ק נגד זית שמן והוא ג״כ מחבר שמי' וארץ. כמ״ש (כתובות ה' ע״א) גדולי' מעשה צדיקי' יותר משמי' וארץ שנ' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ובמקדש נאמר מקדש ה' כוננו ידיך פי' שהכל מה שכוננו ידיך שנראה' שהיו הם עושים ולא היו עושין כלל כמ״ש בארון וכן בבהמ״ק אבן שלמה מסע נבנה שהם מרימים את האבן אבל לא היו המה מרימים אלא שנתן הש״י כח והרים את ידם. וזהו שאמר ידיך כוננו אותם. והז' נרות הם נגד ז' כוכבי הרקיע. ושושנים הם בארץ עצמה לפי שהם היפים שבארץ לכן המשיל כנסת ישראל לשושנה וכמ״ש כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (ש״ה א') והגדיל כבודם בזה מן האומות מאוד שאין גרוע מן החוחים ואין יפה משושני' וז״ש כאן הרבה וגו' והנה אמרו במדרש יכול שיש בהן פסולת ת״ל מנורת זהב כולה וכה״א כלך יפה רעיתי וגו' וז״ש כאן אתכם ר״ל כלל ישראל ודומה אותם לברקי' בזריזותם שזה מעלת העליונים שהם זריזים במשלחתם מאוד. כמ״ש (איוב ל״ח ל״ה) התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו וזהו והנכם. ודומין לחמה כמ״ש היום. ודומין לככבים כמ״ש ככוכבי. ולרקיע כמ״ש השמים. וללבנה כי עיקר מעלת הלבנה כשהיא הולכת ורבה כמו שנמשלה מלכות בית דוד לה כידוע שהולכין ומרבין עד שלמה. וז״ש כאן לרב:

והנה יש בישראל ז' כתות - א' בעלי מצות. ב' היושבים בבתי מדרשות כל ימיהם. ג' היושבים בבתי כנסיות ועוסקים בתפלה כמ״ש מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל. ד' הקובעים דירתן בא״י. ה' היושבים בירושלים כמ״ש חז״ל (סוף כתובות) הכל מעלין כו'. ו' היושבים בהר הבית ובחיל שהוא מחנה לויה. הז' הם אותם שבמחנה שכינה דהיינו מעזרה ולפנים. והג' מחנות נגד כהנים ולוים וישראלים וז״ש בספרי כת הראשונה אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים כו' ואמר צדיקים וישרים לשמים ולבריות כמ״ש אמרו צדיק כי טוב כו' ב' אשרי יושבי ביתך הם היושבים בבתי מדרשות. ג' אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך הם היושבים בבתי כנסיות שנקראו חצרים. ובתי מדרשות נקראו בתים כמ״ש ברעיא מהימנא פ' בהר. ד' מי יגור באהלך הוא בא״י. ה' מי ישכון בהר קדשך זה ירושלים כמ״ש ההר הטוב הזה והלבנון. ו' מי יעלה בהר ה' זה הר הבית כמ״ש לכו ונעלה אל הר ה'. ז' זה מחנה שכינה שזה מקום מקדשו וז״ש מי יקום במקום קדשו וששה הם קבועים בבתים וא״י וכמשחז״ל (ברכות ח' ע״א) אמרו לר״י איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה הוא דכתיב כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להון. ר״ל שקדושת בהכ״נ ובהמ״ד הוא כקדושת א״י וכאחז״ל (מגלה כ״ט ע״א) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בא״י שנאמר ואהי להם למקדש מעט. והשביעית הם אותם שבחוץ ומשוטטין בארץ ורודפין אחר המצות תמיד והן נגד הארץ לכן נקר' עם הארץ כמ״ש חז״ל שבשבילם הארץ עומד' ועתידין לירש הארץ. והכת הב' הם ת״ח המחברי' שמים וארץ כמ״ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכתיב ונתתי שלום בארץ וז״ש ת״ח מרבים שלום בעולם שהשלום הוא בשמים כמ״ש עושה שלום במרומיו אבל לע״ל יהיה שלום בארץ וז״ש לא ירעו ולא ישחיתו גו' וגר זאב עם כבש וזהו הברכה ונתתי שלום בארץ וז״ש חז״ל ששלום הוא כלל הכל כמ״ש כי כל בשמים ובארץ כללא דכולא. ואח״כ חצריך בתי כנסיות והוא אש גבה כמ״ש (ברעיא מהימנא פ' כי תצא) והם ז' דרגין מלמטה כסדר ות״ת הוא כלל הכל כמ״ש ות״ת כנגד כולם כו' כמו שכתבתי למעלה:

ה' אלהיכם כו' ערש״י - משל למלך שהיה לו נכסים הרבה והיה לו בן קטן והיה צריך לצאת למדינת הים. אמר אם מניח אני את הנכסיה לבני הקטן ילך ויבזבז. העמיד אפטרופוס עד שיגדיל. משהגדיל. אמר הבן תן לי הנכסים עמד ונתן לו משלו כדי פרנסתו. אמר לו כל מה שנתתי לך לא נתתי אלא משלי. ומה שהניח לך אביך הרי הוא שמור. כך אמר משה וכו' עיין רש״י:

יסף עליכם ככם אלף פעמים - הוא ברכה שאין עוד אחריה כמ״ש דבגינה קיימין שיתין רבוא על טורין סגיאין ואמר שאילו זכו היו בימיהן ימות המשיח. וזהו א' זעירא דויקרא שנטלה ולא נשתיירו אלא א' מני אלף:

ככם - שיהיו צדיקים כולם כמותם דור דעה כמ״ש בספרי. וזהו השלמות האחרון. ואמרו בספרי זו משלי. והוא ענין נפלא כמ״ש אשה אל אחותה וגו' בגינה קיימין כו' דעליה אתמר דור הולך כו' ועליה אתמר כו' דאתפשטותא כו' ואילו זכו היה בימיהן ימות המשיח שלימות האחרון והיה בהמ״ק מן השמים וכל שלימות האחרון שאין אחריה עוד כמ״ש אתה החלות להראות את עבדך שבימיו היתה התחלה כמ״ש בזוהר. וביקש שיהיה בימיו גם ההשלמה וזהו אעברה נא ואראה כו' אבל ישראל לא היו ראויין לכך וז״ש ויתעבר ה' בי למענכם כו'. וזהו הברכה בכמות. ששם דרגא שזכה למדת בינה שמשם הוא המסכר כמ״ש מי מנה עפר יעקב ומספר גו' וזה שארז״ל זהו משלי. אבל ויברך אתכם הוא בדרגא דחכמה כמ״ש ברכה זו חכמה וכמ״ש מאן אתר עיקר ברכה ממלך דבעי כו' מאתר דכל ברכאין כנישין אמר ר' אבהו הכל נתן אבל שמו הגדול לא נתן ולא אוזיף לאחרן דכתיב אני ה' לבדי. מלמד דשם זה לא נתן לשום נברא וז״ש ויברך אתכם הוא לבדו שע״כ הוא משלי. והב' פסוקין הן ה' דרגין כסדר מלמטה למעלה שהם כלל העולמו' שהק״בה מנהיג כולם וכמ״ש אצל אליהו ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים לתתא ה' הוא האלהים לעילא מפני שהיו יודעין שהשם הוא האלהים לעילא. אבל בזה לא היו יודעים שה' הוא האלהים לתתא שהיו סוברים שהם ככל האומות והם לא ידעו שלכך נקרא אלהי ישראל מפני שהוא על ישראל ביחוד וז״ש ואתכם לקח גו' ולכך נקרא אלהי ישראל אף שהוא שליט בכל העולם ונקרא אלהי אבות מלמעלה וכמ״ש האבות הן הן המרכבה כו' וז״ש זה אלי ואנוהו אלהי אבי כו'. וכנגדן אמר ד' דברים הרבה אתכם. בארץ. ככוכבי השמים. בשמים. יסף עליכם. דרגא דמשה. ויברך כו'. לכן הוא בפסוק א' ט' תיבות ובפסוק ב' י״ג שלמטה הוא ט' תקונים ולמעלה הוא י״ג סוד טעמים ונקודו' וכד אתנהרא עלאי בתתאי הם כ״ב נגד כ״ב אתוון והם כלל כל הברכות:

כאשר דבר לכם - כחול ימים. וכצמח אדמה. וכדגי הים. וככוכבי השמים לרב:

כאשר דבר לכם - והיכן דבר ע״י ג' אבות שלכל אחד בירך את זרעם. וז' פעמים נתברכו פ' בחקתי פ' כי תבוא ופ' נשא ופ' בלק ושם נאמרו הברכות כולן עד כל השבעה ברכות מפורשות בלשון ברכה שהיא השביעית הכוללת כולם. והם זיי״ן ברכות נגד שובע שמחות דלעיל. ועוד יש ברכה א' בפ' נצבים והיא לימות המשיח וכמ״ש והיה באחרית הימים. והוא תוספת ברכה על הגלות אשר סבלו. וזהו שאחז״ל כינור של בהמ״ק היה של שבע נימין ושל משיח של שמנה נימין שנאמר למנצח על השמינית. והוא נגד שמיני עצרת כמ״ש עצרת תהיה לכם מכל השבעים אומות והוא פר אחד כו' משל למלך כו' שאז יהיו ישראל גוי א' בארץ שנא' הן עם לבדד ישכן וגו':

וריבכם - היה א' מוציא סלע בשביל ליטול שתים. שתים בשביל ליטול שלוש:

איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם - הנה מקודם אבאר פרשה א' והוא בפרשת יתרו. מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב. הקשה לו ג' דברים. א' מדוע אתה יושב לבדך. ואין איש אתך לסייעך. ב' שכל העם נצבים. והג' שעומדים מן בקר עד ערב. שהם ג' דברים קשים והשיב לו ג' דברים ושדרכי ה' הם נחלקין לג'. א' התורה ומצות. ב' בין אדם לחבירו. ג' דרכי עבודת השם והמוסר כמ״ש בזוהר כל פולחנא דלית בה דחילו ורחימא כו' וכל אורייתא דלית בה דחילו ורחימא כו' אע״פ שהתורה והמצות עצמם אהובים וטובים לפני ה' מאוד כמ״ש לעולם יעסוק אדם כו' מ״מ שלמות העבודה בדרכי ה' הוא בדחילו ורחימו כמ״ש חז״ל (פסחים נו״ן ע״ב) רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים וגו'. ואמרו אורך ימים בימינה וגו' וכמ״ש כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים כו' והן נכללין בה' דברים שהם כלל כולם נגד ה' חומשי תורה. ופרטים הם רבים מאוד וע״ז נאמר קדשים תהיו עיין ברמב״ן שם וגם שצריך לכל א' וא' פרטים רבים וז״ש משה לחותנו ג' דברים. א' כי יבא אלי העם לדרש אלהים. שידעו כל א' הכללים ופרטים ופרטי פרטיהם של כל אחד וא'. ונגד הב' שבין אדם לחבירו. אמר כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי וגו'. וכנגד הג' אמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו. ודרכי העבודה והמוסר של כל א' וא' לא נגלה אלא למשה מפי הש״י. מפני שזה תלוי בלב וה' יראה לבב. וז״ש לדרש אלהים שהיא חושב את האלהים בדברו עם כל א' וא' לתקן דרכיו. וכן בכללם ע״פ ה' יחנו וע״פ ה' יסעו. את משמרת ה' שמרו ע״פ ה' ביד משה. ולכן נקראו דור דעה שהיו יודעין ה'. ושלמה היה משיג בחכמתו ג״כ כמשה כמ״ש כי חכמת אלהים בקרבו. (תנחומא) יודע היה שלמה למתק את התורמסין שהוא הדרך הרע ומר מכולן כמ״ש ויעבדו את אלהים אחרים כו' ואמרו (ביצה כ״ה ע״ב) הלואי שיעשוני בני כתורמוס הזה כו'. לפי שעה״ז נכלל בשבע הבלים שהם ז' מדות שהעולם מתנהג בהן והעולם להוטים אחריהם וז״ש כתורמוס הזה כו' וכן ז' כוכבים שא״ה עובדין אותם. ולפי שהתורה הוא יתד שהכל תלוי בה לפיכך אמר משה והודעתי באחרונה וכמ״ש אז תתענג והרכבתיך והאכלתיך וגו'. ויאמר חתן משה אליו וגו'. השיבו על כל הג' דברים. על המשפטים. אמר נבל תבל גם אתה וגו' שלא תוכל לשפוט לכל אחד. גם העם. שלא יוכלו להמתין אחד על משפט חבירו. ואמר גם כמו שאמרו במכילתא אעפ״י שתטול עמך אהרן וחור כו':

ועל מה שאמר שצריך לדרוש אלהים אמר כי כבד ממך הדבר - פי' כי לדרוש אלהים אי אפשר זולתך. וזהו כי כבד ממך לדרוש מה' על כל א' וא'. ע״כ תראה שיהיו שופטים בלתך. כי כבר יש לך דבר כבד מאוד שא״א בלתך. ועל והודעתי את חקי אלהים אמר לא תוכל עשהו לבדך אלא תקח לך מסייעין כמ״ש חז״ל (עירובין נ״ד ע״ב) נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו כו'. ואמר עוד ג' דברים. על המשפטים שאפשר בלתך תחזה שופטים אחרים. ועל דרך עבודת השם שא״א בלתך הקל מעליך כי כבד ממך הדבר. ועל התורה והמצות אמר שלא תעשה לבדך אלא כמ״ש חז״ל (שם) נכנס אהרן כו'. והוא אומרו. היה אתה לעם מול האלהי'. פי' מה שהם צריכין לאלהים וזה א״א מבלעדיך היה אתה בעצמך. ועל התורה אמר והודעת להם התורה והמצות. ועל המשפטי' אמר ואתה תחזה ושפטו בכל עת. ומאמר יתרו היה אתה לעם וגו' את החקים וגו' והודעת שהם ג' דברים כולן נכללין בדברי משה. שהוא והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו. את פי' עם. שהם חב״ד. וכולן נכללין בדעת וז״ש והודעתי אבל יתרו אמר בפרטות ועוד נכלל ג״כ ב' דברים שהן חו״ג את ואת (כמ״ש בזוהר פ' בא) את ימינא ואת שמאלא והן א'. וכל ג״ד נחשבים כאחת ואתה תחזה וגו'. את החקים סוד חכמה לכן הם נעלמים מאוד. והתורת. הוא בינה. כמ״ש ואל תטוש תורת אמך אימא דאורייתא. והודעת להם. זה הדעת שכולל י״ב דברים. י״ב שבטי יה. י״ב תחומין. ב' חולקין ב' אחסנתין שכל א' כולל חמשה. וחו״ב כנגד ב' חולקין שאמר את החקים ואת התורת. וכנגד עשרה דלעיל אמר כאן עשרה דברים הכלולין בחמשה. והודעת להם את וגו' כמ״ש בגמרא והודעת להם. זה בית חייהם. את הדרך. זו גמילות חסדים. ילכו. זה ביקור חולים. בה. זו קבורה. ואת המעשה. זה הדין. אשר יעשון. לפנים משורת הדין ופרש״י (בב״ק ק' ע״א) בית חייהם זו ת״ת והקשו עליו שכבר נאמר את החקים ואת התורת (ובב״מ ל' ע״ב) פי' זו אומנות וגם זה קשה להולמו והאיך אפשר שיהיה זה קודם לכל אבל עיקר הוא על חיים האמתיים כמ״ש ודרך חיים תוכחת מוסר על הפרטי פרטים. ואמר כי יהיה להם דבר בא אלי כל אשר ידע נגע לבבו. אבל כללי דרכי חייהם הודיעם לכל ישראל. את החקים נגד נר מצוה. ואת התורת נגד תורה אור. כמ״ש ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. וכנגד דרך חיים אמר והודעת להם זה בית חייהם. את הדרך וגו' ואת המעשה וגו' הם חו״ב. כמ״ש למעלה לכן אמרו את הדרך כו' זה ג״ח. ואת המעשה זה משפטים. את הדרך כמ״ש והלכת בדרכיו מה הוא רחום וחנון כו' וזהו ג״ח. ילכו זה ביקור חולים מפני שבכל המצות ההליכה אינה תכלית המצוה. אבל כאן ההליכה בעצמה היא המצוה. בה. זו קבורה כמ״ש (כתובות מ״ב ע״א מ״ק כ״ח ע״ב) באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו דידל ידלוני' כו':

את המעשה זה הדין - אשר יעשון זה לפנים משורת הדין. לפי שהמשפט תלוי בדיין לפי מה שעיניו רואות. אבל לפנים משורת הדין אינו תלוי בדיין אלא בבעלי דינים אם ירצו. לזה אמר אשר יעשון. ואע״פ שהם חמשה הם עשרה שכל א' כולל ב' דברים. חו״ג. כי הדרך חיים הם ב' דברים אעפ״י שהם דרכי ה'. כלול בהן ג״כ איך להתנהג עם הבריות. כמ״ש ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם והוא הדעת כמ״ש (ירמיה כ״ב י״ו) הלא היא הדעת אותי. את הדרך זו ג״ח לעניים ולעשירים כמו הדרך שהוא לעניים ואף לעשירים. ילכו זה בקור חולים. בה זו קבורה וזהו ג״ח לחיים ולמתים. את הדרך ילכו בה הוא בין בגופו בין בממונו כי את הדרך הוא בממונו. ילכו בה. בגופו וז״ש (סוכה מ״ט ע״ב) גדולה ג״ח מן הצדקה בג' דברים. שזה בממונו וזה בין בגופו ובין בממונו. וצדקה לעניים וג״ח בין לעניים ובין לעשירים. וצדקה לחיים וג״ח בין לחיים ובין למתים והן כללים של ג״ח. ואת המעשה זה הדין. שני דינין הן. א' דיני ממונות. ב' דיני קנסות. וזהו ואת המעשה. אשר יעשון לפנים משורת הדין הוא ג״כ שנים. א' מה שעושין רוב העולם. וא' מה שביחידי סגולה צדיקים שבדור. וז״ש בגמרא (ב״מ פ״ג ע״א) רבה בב״ח חברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקול גלימייהו אתו לרב א״ל הב להו גלימייהו א״ל דינא הכי א״ל אין למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו א״ל עניי אנן וטרחינן כולא יומא וכפינן ולית לן מידי למיכל. א״ל זיל הב להו אגרייהו א״ל דינא הכי א״ל אין וארחות צדיקים תשמור. שדרך ראשון היה רק דרך טובים שמחל להם הזיקו אבל ליתן להם שכר על שהפסידו לו זהו לצדיקים יחידי סגולה. ולזה אמר תחלה דרך וגבי צדיקים אמר ארח שלשון ארח הוא ליחידי סגולה כמ״ש בזוהר ע״פ ואורח צדיקים כאור נגה (משלי ד' י״ח) ואלו הב' את הדרך ואת וגו' הם חו״ג. כי הדעת סובב לעשות צדקה ומשפט וכמ״ש לעשות צדקה ומשפט. וכ״כ באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. כי ידעתיו פי' שנתתי לו דעת כמ״ש והודעת להם. כדי לעשות צדקה ומשפט וזהו את ואת האמור כאן. וזהו דרך ה'. ואמר ואתה תחזה ושפטו בכל עת כו' זהו פעולה למשפטים. ולהודיעם את התורות. אמר והקל מעליך שהוא טורח מרובה ללמוד עם כל העם וז״ש והקל כדלעיל. ועל השלישית שהוא צריך להביא את הדברים לאלהים אמר ונשאו אתך וז״ש כאן איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם הם ג' דברי' דלעיל טרחכ' הוא מ״ש והקל מעליך לטרוח לבדו ללמוד עם כולם. ומשאכם. הוא ונשאו אתך והם הדברים אשר צריך להביא לפני האלהים. וריבכם. הם המשפטים כמ״ש לא תוכל עשהו לבדך:

ואמר אשא - הוא כוס של ברכה דאתיהיבא בימינא כדלעיל:

הבו לכם - אין הבו אלא לשון עצה שנא' הבה נתחכמה לו:

אנשים כו' - עיין רש״י:

הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים - אלה הג' הם כלל העולם שהם חב״ד ובשלשתן נברא העולם כמ״ש (משלי ג' י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' ובהו נעשה המשכן כמ״ש ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה וגו' וכן המקדש כמ״ש (מ״א ז' י״ד) וימלא את החכמה וגו' ושלשתן נתן ליוסף כמ״ש אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם וגו' וכן לשלמה (מ״א ה' ט') ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד וגו' ורוחב לב הוא הדעת. לסבול את רוב הדעת כמ״ש (משלי כ״ה ג') שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר וכן כתיב (בדניאל א' ד'). ילדים וגו' ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע. ואנשים הוא מעלה בפ״ע שהם צדיקים כמ״ש בספרי אנשים כסופים ר״ל צדיקים גדולים והם נקראים בעלי מעשה וז״ש בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ואמרו שאלה הד' הם כוללין כל מעשה מרכבה ומעשה בראשית. מעשה בראשי' כמ״ש ויכל אלהים וגו' מכל מלאכתו אשר עשה וזהו ובכל מלאכה בחכמה ובתבונה ובדעת. וזהו מעשה מרכבה כמ״ש ולא במעשה מרכבה ביחיד אא״כ היה חכם ומבין מדעתו. וכן כל איש הוא צדיק גדול כמ״ש בז״ח כ״מ שנאמר איש הוא צדיק גדול בדורו. וכן אמר דוד לאבנר (ש״א כ״ו ט״ו) הלא איש אתה ומי כמוך בישראל. וכה״א (משלי ח' ד') אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם. ואלה הד' דרגין אמר אגור בן יקא בענוותנותו שהוא נעדר מכולם כמ״ש (משלי ל' ב') כי בער אנכי מאיש. ולא בינת אדם לי. ולא למדתי חכמה. ודעת קדושים אדע. ואמרו במדרש כי בער אנכי מאיש זה נח. דכתיב נח איש צדיק תמים וגו'. וכנגד ד' אלה אמר ד' פעמים מי עלה כו' שעל אלה הד' קיימין ד' יסודות העולם כמ״ש בס״י שמים נברא מאש כו' ר״ל מי מושל בכולם וכו'. וכן אמרו בזוהר פ' יתרו שהם ד' קטורי עלמא ואף על פי כן אלה הד' נכללין בג' כמ״ש תחלת המחשבה סוף המעשה חכמות בחוץ תרנה ב' דאינון חד. וזהו שאמרו במדרש אלו זיי״ן מדות שאמרו במשה כו' ג' כאן וד' בפ' יתרו אנשי חיל וגו'. שהמעשה כולל ד' דברים תורה. ועבודה. ואהבה. ויראה (וכמ״ש בפ' נשא בר״מ) אנשי חיל הם בעלי אהבה וכמ״ש בתקונים כמ״ש ימין ה' עושה חיל. ואהבת עולם אהבתיך ע״כ משכתיך חסד. אהבו את ה' כל חסידיו. וכן איש ואשת חיל. יראי אלהים הם בעלי יראה. אנשי אמת אלו בעלי תורה כמ״ש (משלי כ״ג כ״ג) אמת קנה ואל תמכר. תורת אמת היתה בפיהו (מלאכי ב' ו'). שנאי בצע אילין הנאן דעלמא והם בעלי העבודה. וכמ״ש שהעבודה לא יתכן אלא אחר שהמית תאוות והנאות דעלמא. ובצע הוא הנאה כמ״ש מה בצע וכמ״ש חסדו כציץ השדה דכל דעבדין לגרמייהו עבדין וכנגד אהבה ויראה הן מצות עשה ומצות ל״ת. וכללא דכולא הוא מעשה. וכלל כאן הד' דרגין. הכל במלת אנשים שאנשי' הם צדיקי' וכסופים והם כלל כולם. כי הג' שמנאן כאן הם במחשבה. והד' הוא במעשה כמ״ש ובכל מלאכה וגו'. ומ״ש רש״י כאן על חכמים כסופים ט״ס הוא וצ״ל על אנשי' צדיקי' כסופים וכן הוא בספרי. אנשי' וכי תעלה על דעתך נשים אלא מה ת״ל אנשי' ותיקים כסופים:

חכמי' - זה ששאל אריוס את ר״י כו' איזהו חכם זה המקיים תלמודו ומה בין חכמי' לנבוני' כו'. ואלו ז' דברים שאמרו בספרי בפרטן הם ח' ד' כאן וד' בפ' יתרו כדלעיל וכנגדן אמר ואשימם בראשיכם ד' ראשים והם שרי אלפים כו'. כנגד שם של י״ב ג' פעמים ד':

וידעים - הם ב' כמ״ש אל דעות ה'. והם י״ג ונכללין בעשרה כי הדעת מתפשט בנו״ה כידוע וד' ראשים הם בכ״ע כתר מלכות ד' בתים שבתפילין שכולל ד' מוחין עילאין חב״ד עילאי והם חרות על הלוחות. לכן הן ב' שיני״ן בתפילין וכל השיני״ן שבפסוק צדקתך כהררי אל הם תורה ומצות. והוא אל דעות ה'. וזהו וצדקתך אלהו' עד מרום כ״ע. והם עשר דרגין שבריש תקונים מלכי' צדיקים כו' ראשי אלפי ישראל:

לשבטיכם - לא קאי אידועים בלבד אלא על כל הד' דברים שיהא מכל שבט ושבט וכנגד ג' אלו אמר הבו לכם שהם נגד ג' הבו כמ״ש מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים. ומנין שאומרים גבורות שנאמר הבו לה' כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושת השם שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו כו'. וידוע שהג' ברכות ראשונות הם כנגד ג״ר. והם כנגד י״ג פעמים י״ג תקונים דאדרא י״ג חיוורי וי״ג קוצי בשערא כו' ואעפ״י שהן למעלה באתכסיא הן למטה באתגליא כי הנסתרת הוא לה' אלהינו כי ביה ה' צור עולמים כמ״ש בתיקונים כ״ב:

הבו לכם - אין הבו אלא לשון עצה שנא' הבה נתחכמה:

אנשים וגו' - ערש״י:

טוב הדבר - הוא במחשבה. אשר דברת. הוא בדיבור. לעשות. הוא במעשה. והוא כנגד ג' שמות שאמרו (בתיקונים בתיקון ע') והוא דיבור ומחשבה ומעשה. והוא כלל התורה כמ״ש בפיך ובלבבך לעשתו:

ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם - ולא אמר נבונים מפני שהם נכללים בכלל חכמים כמ״ש בזוהר שהם ריעים דלא מתפרשין. וכן אמר בפ' יתרו ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל וגו' כללם בימינא שימין כללא דכולהו. וכללא דמלתא כי כל דבר שחוזר ושונה אותו. בפעם שניה אומר אותו בכלל ולא בפרט וכמ״ש וירדו בדגת הים וגו'. ורדו בדגת הים ובכל חיה וגו' וכן הוא בהרבה מקומות ובספרי ובגמ' אמרו (עירובין ק' ע״ב נדרים כ' ע״ב) שנבונים לא מצא כדאמרינן דאילו בדורו של משה כתיב הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וגו' וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וגו' ואלו גבי לאה כתיב ותצא לאה כי שכר שכרתיך וגו' וכתיב ומבני יששכר כו' והוא תמוה וכי מבני יששכר לא היו בדורו של משה. אבל הפירוש הוא כך שכל המעלות היו בכולם שהם ע״ח אלף ושש מאות ראשים והיה בכל א' וא' כל המעלות חוץ מנבונים שבמעט ממקצתם לא היה נבונים ובבני יששכר כתיב ראשיכם כו' שכולם היו יודעי בינה וזהו שאמרו אפילו בדורו של משה שהיו דור דעה ואין כמותן בכל הדורות חסר מעט מן המעט בנבונים:

ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות ושטרים לשבטיכ'. ושטרים לשבטיכם. לא קאי על השרים אלא על הראשים. ראשים ושטרים לשבטיכם. שג' ראשונים היו ראשים. ושרי עשרות היו שוטרים ודיינים. אבל העיקר שהם היו לשוטרים וכמ״ש בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם אעפ״י שהגמרא חושב אותן כולם לדייני ישראל כמ״ש ושפטו בכל עת מ״מ כל אחד היה לו עיקר התמנות לבדו. ויש לתמוה כאן בפסוק למה היו צריכין שרי חמשים ב' למאה. והענין שד' מנהיגים היו לישראל. שופטים. ושוטרים. שופטים הן שדנין והשוטרים הם הרודים בעם לקיים הפסק ועוד היו עליהם ראשים שהם היו מנהיגים את ישראל בכל דבר לצאת ולבוא. ועוד היה זקנים הלומדים תורה. וזה הסדר שרי האלפים. היו מנהיגים את העם והיו ראשים ממש. ושרי המאות. הם היו השופטי' ממש. ושרי עשרת. הם היו השוטרו' הרודים לקיים את הפסק. ושרי חמשי'. הם הלומדי' תורה לישראל והם הזקני'. כמ״ש (ישעיה ג' י״ד) ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו. זקני הם שרי חמשים. ושריו. הם היו שרי המאות שהם השופטים. כמ״ש לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו [סנהדרין ה' ע״א] שבט אלו ראשי גליות הרודין כו' ומחקק אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ולפי שהמשפט אינו נוהג אלא ביום ואין דנין בלילה אבל תורה כתיב והגית בו יומם ולילה לכן צריכין הזקנים להיות כפל כנגד השופטים שהשופטים אין צריכין אלא ביום והם צריכין ביום ובלילה. ושרי החמשים היו נגד אנשי אמת שאמרנו. והוא מעולה שבכולם ולכן בקללות שקלל ישעיה את ישראל קלל בהם שנ' (ישעיה ג' א') הנה ה' מסיר מירושלים ומיהודה שר חמשים ואחז״ל (חגיגה י״ד ע״א) שיודע לישא וליתן בה' חומשי תורה שיש בה חמשים פרשיות כמ״ש בפי' ישעיה ואלו הג' הם היו ראשים. ושרי העשרו' היו שוטרים. וכן הג' היו מנהיגין את העם וכן במלחמה היו אלו מנהיגים כמ״ש ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות וגו' וכן ויקרבו אל משה הפקדים אשר לאלפי הצבא שרי האלפי' ושרי המאות וז״ש בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל וגו'. ראשיכם. שהיו ראשים על כולם והם שרי האלפים. שבטיכם. הם שרי המאות שהם שופטים כמ״ש לא יסור שבט מיהודה. זקניכם. הם שרי החמשים. ושטריכם. שרי העשרות שהם השוטרים ואח״כ כל איש ישראל. וזה שהוכיח ישעיה את ישראל מכף רגל ועד ראש אין בו מתם וגו'. שהם ראשים ועיינין ופומא ולבא וגופא ורגלא כמ״ש בתיקונים לפי ששרי החמשים כפולים לשנים כדלעיל והם כנגד פומא ולבא תורה שבכתב ובע״פ נסתרות ונגלות כמ״ש שם. וזה שאמרו לבא לפומא לא גליא:

לשבטיכם - קאי על כל הד' שרים שהיו מכל שבט ושבט כדלעיל ואלו הג' ראשים היו כנגד ג״ר והם בראש. והשוטרים כנגד בחינה אחרונה שהיא איומה כנדגלות. והוא מרומז בשם המלכות שממנה המלוכה והממשלה והמתנשא לכל לראש. עי״ן ודלי״ת וד' נתחלף בקו״ף לפי שצריך להחליף האותיות כמ״ש בזוהר בסוד וע״ד וכמ״ש בזוהר שיר השירים בסוד ד״ע וכן בסוד המתנות מעשר אחד מעשרה. תרומת מעשר א' ממאה. ותרומה א' מחמשים. ובכורים א' מאלף. וכמש״א חז״ל ראה תאנה שבכרה קושר עליה גמי ואין השדה מתבכרת פחות מאלף. ולא נגלה בתורה זה השיעור. והוא עלמא דאתכסיא תעלומת חכמה והוא כ״ע. וכן הוא בשם. כ״ע כל א' כלול מעשר. וב' ההין שבו הוא נגד תרומה שהוא תרי ממאה. וכמ״ש בזוהר מאי תרומה תרי ממאה והוא נגד שרי החמשים ולכן הוא כפול והוי״ו כנגד הבכורי' שהוא נעלם בשם כתרין דכתרין טמיר וגניז לא אתידע ולא אתגליא כו' והוא סוד ואת האלף כידוע. ואמרו בספרי המקובלי' שכנגד אלה הד' שרים הם ד' קרבנות קדשי קדשים. שהן עולה חטאת ואשם ומנחה. וכנגדן ד' שהושלכו לכבשן האש כמ״ש כל הנהרגו' על קדוש השם הם קדשים קלים. והנשרפים הם קדשי קדשים שהם כליל לאישים. והם ד' אברהם וחנניה ומישאל ועזריה שנתקדש השם על ידם. והם בב' תיבות הראשונה ואחרונה ב' אותיות של שמע וב' אותיות של אחד. מפני שצריך למסור א״ע על קדוש השם וש״ד הם כנגד שאר הנהרגין שהם דניאל ודורו של שמד. והן כנגד קדשים קלים שהם שלמים וד' לחמי תודה והן מגינים מד' משריין דיצה״ר כמ״ש בזוהר פ' בא ונכללין בפסוק והוא רחום וגו'. והם כנגד ד' כתות. מלאכים שרפים ואופנים וחיות. ושרפים כלול בשנים כמ״ש תרין הוי וחד אתחזי והן עבדים ומלאכים כמ״ש (איוב ד׳:י״ח) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו וגו':

שמע בין אחיכם - כך היה מדתו של רבי ישמעאל כשהיו באים ישראל וגוי לדון לפניו ראה באיזה דין יכול לזכות הישראל אם בדיני ישראל היה הישראל זכאי היה דן כדיני ישראל ואם לאו כו':

ושפטתם צדק - צדיק תובע ומביא ראיתו (פי' המוציא מחבירו עליו הראיה ולא המוחזק) זה עוטף בטליתו זה אומר שלי הוא וזה אומר כו'. לכך נאמר ושפטתם צדק:

בין איש ובין אחיו - להוציא את הקטן מכאן אמרו אין דנין יתומים ד״א בין גרו זה שכנו או שושבינו או תושבו:

ואצוה את שפטיכם וגו - ' לשון אזהרה שמזהי' אותם להנהיג את ישראל בנחת וברחמים כאשר ישא האמן את הינק:

בעת ההוא לאמר - פי' לאמר להם שבעת ההיא אינו כמו שהיה כבר שעד הזמן ההוא היו בני חורין ובעת ההיא הם משועבדים לישראל להיות שופטים:

שמע - שיתנו לב לשמוע דברי בעלי דינין והוו מתונים בדין:

בין אחיכם - שיהיו שניהם יחדו ולא ישמע את דברי הא' קודם שיבא חבירו:

ושפטתם צדק - פי' צדק הוא שיראה לתקן הדבר שלא יבא לידי מכשול. ומשפט הוא מתקן את המכשול שכבר היה. וז״ש מלאתי משפט צדק ילין בה. פי' מלאתי משפט כל היום היתה מלאה משפט לתקן את המעוות שהיה כבר. צדק ילין בה. פי' ובלילה היו בה שומרים שלא יבא לידי מכשול:

בין איש ובין אחיו - פי' כי ושפטתם צדק דווקא בין איש ובין אחיו דהיינו בין ב' ישראלים אבל בין ישראל ונכרי אין צריך לשפוט בקו הצדק. אלא אם היה זכות לישראל בדיניהם אז מותר לדון בדיניהם:

בין איש ובין אחיו - בין בעל הבית ובעל העלייה:

ובין גרו - בין שכנו שגר עמו. וז״ש בין אחיו וגו'. לפי שהדבר קרוב שביניהן מצוי הריב:

ואצוה אתכ' וגו' - פי' שהזהרתי ג״כ אתכם שתנהגו כבוד בדייניכם:

בעת ההוא - פי' שאותו זמן הוא לא כמו שהיה עד הזמן ההוא כי עד הזמן ההוא היה עוש' איש כל הישר בעיניו אבל בעת ההיא אתם מחוייבים לשמוע אל השופט:

את כל הדברי' וגו' - היינו י' דברי' שבין דיני נפשות לדיני ממונות המפורשי' במשנה והיינו משום דכתיב כאן את כל הדברי' וכתיב בי' הדברות את כל הדברי' מה להלן י' אף כאן י':

ונסע מחרב וגו' - והלא דברי' ק״ו דברי' שהן חמורים כבשתים לפניהם דהיינו הנחשי' והעקרבים. דברים כו':

ואמר אלכם - אמר משה לא מפי עצמי אלא מפי הקב״ה אני אומר לכם:

באתם עד הר האמרי - משל למלך שמסר את בנו לפדגוג א' והיה מחזירו ומראה אותו ואומר לו כל הגפנים שלך הם וכל הכרמי' וכל הזתים שלך הם כשהגיע לראותם אמר כל מה שאתה רואה שלך הוא כך ישראל כשהיו במדבר ארבעים שנה הי' משה אומר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. כיון שבאו לארץ אמר באתם וגו'. וא״ת עדיין לא הגיע זמן ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ. לא מאומד ולא משמועה אלא מה שאתם רואים בעיניכם:

עלה רש - מיד. כאשר דבר וגו':

ותקרבון אלי וגו' - עיין רש״י. נשלחה אנשים. אר״ש עלובים ב״א שכך בקשו להם א״ל אם הייתם בארץ ערבה ושוחה לא בקשתם כו' עכשיו אתם נכנסים לארץ טובה עאכ״ו שאזון ואפרנס אתכם:

את הדרך - עיין רש״י אין לך דרך שאין בה וכו' ואין לך דרך שאין בה פרשות:

ואת הערים וגו' - לידע באיזה דרך אנו באים עליהם:

ויפנו ויעלו ההרה - מגיד הכתוב שהליכת המרגלים בהר וכן רחב אמר' לשלוחי יהושע. ההרה לכו וגו' מלמד ששרת' עליה רוח הקודש:

יקחו בידם מפרי וגו' - אר״ש עלובים ב״א שכך נטלו בידם כאדם שנוטל באיסר תאנים וענבים כך נטלו בידם:

ותרגנו באהליכ' וגו' - מלמד שהיו יושבים במשכנותיהם ואומרים דברים כמתלהמים שנאמר דברי נרגן כמתלהמים אבל סכין ירדה מן השמים ובקעה את כריסן שנא' (משלי כ״ו) והם ירדו חדרי בטן ד״א שהם יושבים בתוך משכניהם ובוכין ונוטלין את בניה' ואומרי' להם אי לכם סגופים. למחר יהיו הורגי' מכם כו':

אנה אנחנו עלים וגו' - א״ל למשה אלו מבני אדם אחרים היינו שומעין דברו' הללו לא היינו מאמינין אלא מב״א שבנינו בניהם ובנותינו בנותיהם האיך לא נהי' מאמינין אותם:

עם גדול - מלמד שהם גבוהים בקומה:

ורב - מלמד שהם מרובים באוכלוסין וכו' אבל מ״ש הקב״ה לאברה' והרביתי את זרעך וגו' אינו דבר הבאי:

וגם בני ענקים ראינו שם - מלמד שראו ענקים ע״ג ענקים כענין שנ' לכן ענקתמו גאוה:

ואמר אלכם - לא מעצמי אלא מפי הקב״ה:

לא תערצון - מפני מה כי ה' אלהיכם ההלך גו'. מי שעשה לכם ניסים במצרים וכל הניסים הללו. עתיד לעשות לכם ניסים כשאתם נכנסים לארץ:

ככל אשר עשה אתכם וגו' - אם אין אתם מאמינים להבא האמינו לשעבר: