Talmud Builders

    Megillah 10b

    Back to index

    English translation — Megillah 10b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Now, didn’t they say later in the same baraita that it is not necessary to consecrate them? Rather, this is what the baraita means to say: It is due to the fact that when the exiles ascended from Babylonia they discovered these and enumerated them.

    2The baraita continues. And not only these, but in any city with regard to which you receive a tradition from your ancestors that it was surrounded by a wall from the days of Joshua, son of Nun, all these mitzvot are observed in it, due to the fact that the initial consecration sanctified Eretz Yisrael for its time and sanctified Eretz Yisrael forever. This is difficult, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yishmael and another statement of Rabbi Yishmael.

    3The Gemara answers: This is a dispute between two later tanna’im , who hold according to the opinion of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei. Each transmitted Rabbi Yishmael’s opinion in a different manner. And if you wish, say instead that one of the traditions is mistaken, as with regard to this statement, Rabbi Elazar bar Yosei said it, as it is taught in a baraita : Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, said that the verse states: “Which has [ lo ] a wall” (Leviticus 25:30). The word lo is written with an alef , meaning no, that it does not have a wall, but its vocalization is in the sense of its homonym, lo with a vav , meaning that it has a wall. This indicates that even though it does not presently have a wall, as it was destroyed, but it had a wall previously, it retains its status as a walled city. It is Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, who maintains that the first consecration sanctified Jerusalem forever.

    4§ The Gemara returns to the primary topic of this chapter, the book of Esther. The Gemara cites various aggadic interpretations of the verses of the Megilla. The opening verse of the Megilla states: “And it came to pass [ vayhi ] in the days of Ahasuerus” (Esther 1:1). Rabbi Levi said, and some say that it was Rabbi Yonatan who said: This matter is a tradition that we received from the members of the Great Assembly. Anywhere that the word vayhi is stated, it is an ominous term indicating nothing other than impending grief, as if the word were a contraction of the words vai and hi , meaning woe and mourning.

    5The Gemara cites several proofs corroborating this interpretation. “And it came to pass [ vayhi ] in the days of Ahasuerus” led to grief, as there was Haman. “And it came to pass [ vayhi ] in the days when the judges ruled” (Ruth 1:1) introduces a period when there was famine. “And it came to pass [ vayhi ], when men began to multiply” (Genesis 6:1) is immediately followed by the verse: “And the Lord saw that the wickedness of man was great in the earth” (Genesis 6:5).

    6“And it came to pass [ vayhi ] as they journeyed from the east” (Genesis 11:2) is followed by: “Come, let us build us a city” (Genesis 11:4), which led to the sin of the Tower of Babel. The Gemara cites further examples: “And it came to pass in the days of Amraphel” (Genesis 14:1), about whom it is stated: “These made war” (Genesis 14:2). Another verse states: “And it came to pass, when Joshua was by Jericho” (Joshua 5:13), it was there that he saw an angel “with his sword drawn in his hand” as a warning. It is written: “And the Lord was [ vayhi ] with Joshua” (Joshua 6:27), and immediately afterward: “But the children of Israel committed a trespass” (Joshua 7:1). It states: “And it came to pass that there was a certain man of Ramathaim” (I Samuel 1:1), and it mentions shortly afterward Hannah’s inability to conceive: “For he loved Hannah, but the Lord had closed up her womb” (I Samuel 1:5).

    7Similarly, the verse states: “And it came to pass, when Samuel was old” (I Samuel 8:1), and then it is written: “And his sons did not walk in his ways” (I Samuel 8:3). Also, it states: “And it came to pass that David was successful in all his ways, and the Lord was with him” (I Samuel 18:14), and only a few verses prior it is written: “And Saul viewed David with suspicion” (I Samuel 18:9). In another instance, the verse states: “And it came to pass, when the king dwelt in his house” (II Samuel 7:1). Here King David mentioned his desire to build a temple for God, but it is written elsewhere that he was told: “Yet you shall not build the house” (II Chronicles 6:9).

    8After citing several verses where vayhi portends grief, the Gemara mentions a number of verses that seem to indicate otherwise. But isn’t it written: “And it came to pass [ vayhi ] on the eighth day” (Leviticus 9:1), which was the day of the dedication of the Tabernacle? And it is taught in a baraita with regard to that day: On that day there was joy before the Holy One, Blessed be He, similar to the joy that existed on the day on which the heavens and earth were created. The Gemara cites a verbal analogy in support of this statement. It is written here, with regard to the dedication of the Tabernacle: “And it came to pass [ vayhi ] on the eighth day,” and it is written there, in the Creation story: “And it was [ vayhi ] evening, and it was morning, one day” (Genesis 1:5). This indicates that there was joy on the eighth day, when the Tabernacle was dedicated, similar to the joy that existed on the day the world was created. Apparently, the term vayhi is not necessarily a portent of grief.

    9The Gemara answers: This verse does not contradict the principle. On the day of the dedication of the Tabernacle, a calamity also befell the people, as Nadav and Avihu died.

    10The Gemara cites additional verses where vayhi is not indicative of impending grief: But isn’t it written: “And it came to pass [ vayhi ] in the four hundred and eightieth year” (I Kings 6:1), which discusses the joyous occasion of the building of the Temple? And furthermore, isn’t it written: “And it came to pass [ vayhi ] when Jacob saw Rachel” (Genesis 29:10), which was a momentous occasion? And isn’t it written: “And it was [ vayhi ] evening, and it was [ vayhi ] morning, one day” (Genesis 1:5)? And isn’t there the second day of Creation, and isn’t there the third day, where the term vayhi is used? And aren’t there many verses in the Bible in which the term vayhi appears and no grief ensues? Apparently, the proposed principle is incorrect.

    11Rather, Rav Ashi said: With regard to every instance of vayhi alone, there are some that mean this, grief, and there are some that mean that, joy. However, wherever the phrase “and it came to pass in the days of [ vayhi bimei ]” is used in the Bible, it is nothing other than a term of impending grief.

    12The Gemara states that there are five instances of vayhi bimei in the Bible. “And it came to pass in the days of [ vayhi bimei ] Ahasuerus”; “And it came to pass in the days [ vayhi bimei ] when the judges ruled”; “And it came to pass in the days of [ vayhi bimei ] Amraphel”; “And it came to pass in the days of [ vayhi bimei ] Ahaz” (Isaiah 7:1); “And it came to pass in the days of [ vayhi bimei ] Jehoiakim” (Jeremiah 1:3). In all those incidents, grief ensued.

    13§ Apropos the tradition cited by Rabbi Levi above, the Gemara cites additional traditions that he transmitted. Rabbi Levi said: This matter is a tradition that we received from our ancestors: Amoz, father of Isaiah, and Amaziah, king of Judea, were brothers. The Gemara questions: What novel element is this statement teaching us?

    14The Gemara responds: It is in accordance with that which Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Any bride who is modest in the house of her father-in-law merits that kings and prophets will emerge from her. From where do we derive this? From Tamar, as it is written: “When Judah saw her, he thought her to be a prostitute; for she had covered her face” (Genesis 38:15). Can it be that because Tamar covered her face he thought her to be a prostitute? On the contrary, a harlot tends to uncover her face.

    15Rather, because she covered her face in the house of her father-in-law and he was not familiar with her appearance, Judah didn’t recognize Tamar, thought she was a harlot, and sought to have sexual relations with her. Ultimately, she merited that kings and prophets emerged from her. Kings emerged from her through David, who was a descendant of Tamar’s son, Peretz. However, there is no explicit mention that she was the forebear of prophets. This is derived from that which Rabbi Levi said: This matter is a tradition that we received from our ancestors. Amoz, father of Isaiah, and Amaziah, king of Judea, were brothers, and it is written: “The vision of Isaiah the son of Amoz” (Isaiah 1:1). Amoz was a member of the Davidic dynasty, and his son, the prophet Isaiah, was also a descendant of Tamar.

    16And Rabbi Levi said: This matter is a tradition that we received from our ancestors: The place of the Ark of the Covenant is not included in the measurement of the Holy of Holies in which it rested.

    17The Gemara comments: This is also taught in a baraita : The Ark crafted by Moses had ten cubits of empty space on each side. And it is written in the description of Solomon’s Temple: “And before the Sanctuary, which was twenty cubits in length, and twenty cubits in breadth” (I Kings 6:20). The place “before the Sanctuary” is referring to the Holy of Holies. It was twenty by twenty cubits. If there were ten cubits of empty space on either side of the Ark, apparently the Ark itself occupied no space. And it is written: And the wing of one of the cherubs was ten cubits and the wing of the other cherub was ten cubits; the wings of the cherubs occupied the entire area. If so, where was the Ark itself standing? Rather, must one not conclude from it that the Ark stood by means of a miracle and occupied no space?

    18§ The Gemara cites prologues utilized by various Sages to introduce study of the Megilla: Rabbi Yonatan introduced this passage, the book of Esther, with an introduction from here: “For I will rise up against them, says the Lord of hosts, and cut off from Babylonia name, and remnant, and offspring [ nin ], and posterity, says the Lord” (Isaiah 14:22). This verse may be interpreted homiletically: “Name,” this is the writing of ancient Babylonia that will disappear from the world. “Remnant,” this is the language of ancient Babylonia. “Offspring,” this is their kingdom. And “posterity,” this is Vashti, who according to tradition was Nebuchadnezzar’s granddaughter, and the book of Esther relates how she too was removed from the throne.

    19Rabbi Shmuel bar Naḥmani introduced this passage with an introduction from here: “Instead of the thorn shall the cypress come up, and instead of the nettle shall the myrtle come up; and it shall be to the Lord for a name, for an everlasting sign that shall not be cut off” (Isaiah 55:13). Rabbi Shmuel bar Naḥmani interpreted the verse homiletically as referring to the righteous individuals who superseded the wicked ones in the book of Esther.

    20“Instead of the thorn”; this means instead of the wicked Haman. He is referred to as a thorn because he turned himself into an object of idol worship, as he decreed that all must prostrate themselves before him. The Gemara cites proof that the term thorn is used in connection with idol worship, as it is written: “And upon all thorns, and upon all brambles” (Isaiah 7:19), which is understood to be a reference to idol worship.

    21The next section of the verse discusses what will replace the thorns, i.e., Haman: “Shall the cypress [ berosh ] come up”; this is Mordecai. Why is he called a cypress [ berosh ]? Because he was called the chief [ rosh ] of all the spices, as it is stated: “Take you also to yourself the chief spices, of pure myrrh [ mar deror ]” (Exodus 30:23), and we translate “pure myrrh,” into Aramaic as mari dakhei . Mordecai was like mari dakhi , the chief [ rosh ] of spices, and therefore he is called berosh .

    22The verse continues: “And instead of the nettle [ sirpad ],” this means instead of the wicked Vashti. Why is she called a nettle [ sirpad ]? Because she was the daughter of the son of the wicked Nebuchadnezzar, who burned the ceiling [ saraf refidat ] of the House of God, as it is written: “Its top [ refidato ] of gold” (Song of Songs 3:10).

    23The next section of the verse states: “Shall the myrtle [ hadas ] come up”; this is the righteous Esther, who was called Hadassah in the Megilla, as it is stated: “And he had brought up Hadassah; that is, Esther” (Esther 2:7). The concluding section of the verse states: “And it shall be to the Lord for a name”; this is the reading of the Megilla. “For an everlasting sign that shall not be cut off”; these are the days of Purim.

    24Rabbi Yehoshua ben Levi introduced this passage with an introduction from here: “And it shall come to pass, that as the Lord rejoiced over you to do you good, and to multiply you; so the Lord will rejoice over you to cause you to perish, and to destroy you” (Deuteronomy 28:63). The verse indicates that just as the Lord rejoiced in the good he did on behalf of Israel, so too, the Lord will rejoice to cause you harm.

    25Rabbi Yehoshua ben Levi asked: Does the Holy One, Blessed be He, in fact rejoice over the downfall of the wicked? But it is written: “As they went out before the army, and say: Give thanks to the Lord, for His kindness endures forever” (II Chronicles 20:21), and Rabbi Yoḥanan said: For what reason were the words: “for He is good” not stated in this statement of thanksgiving, as the classic formulation is: “Give thanks to the Lord; for He is good; for His kindness endures forever” (I Chronicles 16:34)? Because the Holy One, Blessed be He, does not rejoice over the downfall of the wicked. Since this song was sung in the aftermath of a military victory, which involved the downfall of the wicked, the name of God was not mentioned for the good.

    26And similarly, Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “And the one came not near the other all the night” (Exodus 14:20)? The ministering angels wanted to sing their song, for the angels would sing songs to each other, as it states: “And they called out to each other and said” (Isaiah 6:3), but the Holy One, Blessed be He, said: The work of My hands, the Egyptians, are drowning at sea, and you wish to say songs? This indicates that God does not rejoice over the downfall of the wicked.

    27Rabbi Elazar said that this is how the matter is to be understood: Indeed, God Himself does not rejoice over the downfall of the wicked, but He causes others to rejoice. The Gemara comments: One can learn from the language of the verse as well, as it is written: “So the Lord will rejoice [ ken yasis ]” (Deuteronomy 28:63). And it is not written yasus , the grammatical form of the verb meaning: He will rejoice. Rather, it is written yasis . The grammatical form of this verb indicates that one causes another to rejoice. Consequently, these words are understood to mean that God will cause others to rejoice. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is the case.

    28Rabbi Abba bar Kahana introduced this passage with an introduction from here. The verse states with regard to God’s reward to the righteous: “He gives to a man that is good in His sight wisdom, and knowledge, and joy” (Ecclesiastes 2:26). The Gemara explains that this verse is referring to the righteous Mordecai. With regard to the next part of the verse: “But to the sinner He gives the task of gathering and heaping up,” this is referring to Haman. The conclusion of the verse states: “That he may give it to one who is good before God” (Ecclesiastes 2:26). This is Mordecai and Esther, as it is written: “And Esther set Mordecai over the house of Haman” (Esther 8:2).

    29Rabba bar Oferan introduced this passage with an introduction from here: “And I will set my throne in Elam, and destroy from there the king and the princes, says the Lord” (Jeremiah 49:38). “The king” who was destroyed; this is referring to Vashti. “And the princes”; this is referring to Haman and his ten sons.

    30Rav Dimi bar Yitzḥak introduced this passage with an introduction from here:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הא אמרילקמן בסיפא דהא מתני' גופה דלא צריכי לקדושי דקא מסיים ואזיל בה וכל שתעלה בידך מסורת מאבותיך:

    כל המצות הללוהנוהגות בערי חומה שילוח מצורע וקריאת מגילה בחמשה עשר והבית חלוט בה לסוף שנה:

    אע"פ שאין כו'אלמא סבירא ליה קדושה קמייתא לא בטלה מחמת חורבן והיינו תנאי:

    וחרבו שלופה וגו'וציערו שהוכיחו על ביטול תורה ותמיד של בין הערבים כדאמר לעיל בפירקין (מגילה ג.):

    ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמווכתיב התם ויהי שאול עוין את דוד בשביל הצלחתו:

    אמוץ ואמציהאמוץ אביו של ישעיה ואמציה מלך יהודה:

    מלמד שכיסתה פניה בבית חמיהלפיכך לא הכירה עכשיו שאף בביתו לא ראה פניה שיהא מכירה:

    אינו מן המדהאינו אוחז למעט מדת קרקע לכל צדדיו כלום כדקתני יש לו עשר אמות לכל רוח באמצע בית קדש הקדשים היה יושב ויש ריוח בינו לבין הכתלים עשר אמות לכל צד וכל הבית אינו אלא כ' על כ' נמצא שאינו ממעט כלום:

    לפני הדבירחלל בית קדש הקדשים שהוא לפנים הדביר היא המחיצה המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים:

    פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכאכשהיה רוצה לדרוש בענין איגרת פורים היה מתחיל לדרוש מקרא זה:

    וקמתי עליהםבפורענות בבל כתיב:

    זה הכתבאין להן כתב אלא מאומה אחרת:

    ניןלשון ממשלה וכן ינון שמו (תהילים ע״ב:י״ז) ימשול ויגדל:

    בצאת לפני החלוץביהושפט כתיב בדברי הימים כשיצא להלחם על העמונים והגבעונים שבאו עליו:

    הודו לה' כי טובמשמע טוב שיקלסו לפניו על זאת:

    אחרים משישוכשנתחייבו כלייה בימי המן היו אויביהן שמחין להן:

    ושמתי כסאי בעילםשושן הבירה היתה בעילם דכתיב בספר דניאל בשושן הבירה אשר בעילם המדינה:

    מגילה י עמוד ב

    1השתא [הא] אמרי לא צריכא לקדושי! אלא: מצאו את אלו ומנאום.

    2ולא אלו בלבד, אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל המצות הללו נוהגין בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. קשיא דר' ישמעאל אדר' ישמעאל.

    3תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל בר' יוסי ואיבעית אימא הא ר' אלעזר: בר יוסי אמרה דתניא ר' אלעזר בר' יוסי אמר אשר לוא חומה (ויקרא כה, ל) אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן:

    4ויהי בימי אחשורוש אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ״ויהי אינו אלא לשון צער״׃

    5ויהי בימי אחשורוש (אסתר א, א) הוה המן ויהי בימי שפוט השופטים (רות א, א) הוה רעב ויהי כי החל האדם לרוב (בראשית ו, א) וירא ה' כי רבה רעת האדם (בראשית ו, ה)׃

    6ויהי בנסעם מקדם (בראשית יא, ב) הבה נבנה לנו עיר (בראשית יא, ד) ויהי בימי אמרפל (בראשית יד, א) עשו מלחמה (בראשית יד, ב) ויהי בהיות יהושע ביריחו (יהושע ה, יג) וחרבו שלופה בידו ויהי ה' את יהושע (יהושע ו, כז) וימעלו בני ישראל (יהושע ז, א) ויהי איש אחד מן הרמתים (שמואל א א, א) כי את חנה אהב וה' סגר רחמה (שמואל א א, ה)׃

    7ויהי (כי) זקן שמואל ולא הלכו בניו. בדרכיו (שמואל א ח, ג) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל [וה' עמו] (שמואל א יח, יד) ויהי שאול עוין את דוד (שמואל א יח, ט) ויהי כי ישב המלך בביתו (שמואל ב ז, א) רק אתה לא תבנה הבית (מלכים א ח יט)׃

    8והכתיב ״(ויקרא ט״, א) ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ כתיב ״הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם (בראשית א״, ה) ויהי (בקר) יום אחד׃

    9הא שכיב נדב ואביהוא׃

    10והכתיב ״(מלכים א ו״, א) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה והכתיב ״(בראשית כט״, י) ויהי כאשר ראה יעקב את רחל והכתיב ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד והאיכא שני והאיכא שלישי והאיכא טובא״׃

    11אמר רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי ויהי בימי אינו אלא לשון צער׃

    12חמשה ויהי בימי הוו ויהי בימי אחשורוש ויהי בימי שפוט השופטים ויהי בימי אמרפל (ישעיהו ז, א) ויהי בימי אחז (ירמיהו א, ג) ויהי בימי יהויקים׃

    13(א"ר) לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה אחים הוו מאי קמ"ל׃

    14כי הא דא"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים מנלן מתמר דכתיב ״(בראשית לח״, טו) ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה׃

    15אלא משום דכסתה פניה בבית חמיה ולא הוה ידע לה זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים מלכים מדוד נביאים דא"ר לוי מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה אחים היו וכתיב ״(ישעיהו א״, א) חזון ישעיהו בן אמוץ׃

    16וא"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה׃

    Baraita

    17תניא נמי הכי ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח וכתיב ״(מלכים א ו״, כ) ולפני הדביר עשרים אמה אורך וכתיב ״כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות ארון גופיה היכא הוה קאי אלא לאו שמע מינה בנס היה עומד״׃

    18ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, (ישעיהו יד, כב) וקמתי עליהם וגו' והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה' שם זה הכתב שאר זה לשון נין זה מלכות ונכד זו ושתי׃

    19רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (ישעיהו נה, יג) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס׃

    20תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו ע"ז דכתיב ״(ישעיהו ז״, יט) ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים׃

    21יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר ״(שמות ל״, כג) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכי׃

    22תחת הסרפד תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה' דכתיב ״(שיר השירים ג״, י) רפידתו זהב׃

    23יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה שנאמר ״(אסתר ב״, ז) ויהי אומן את הדסה והיה לה' לשם זו מקרא מגילה לאות עולם לא יכרת אלו ימי פורים׃

    24ר' יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (דברים כח, סג) והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם׃

    25ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים והא כתיב ״(דברי הימים ב כ״, כא) בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו וא"ר יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים׃

    26ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב ״(שמות יד״, כ) ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה׃

    27אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב ״כן ישיש ולא כתיב ישוש ש״מ׃

    28רבי אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (קהלת ב, כו) לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי הצדיק ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי ואסתר דכתיב ״ותשם אסתר את מרדכי על בית המן״׃

    29רבה בר עופרן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (ירמיהו מט, לח) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים מלך זו ושתי ושרים זה המן ועשרת בניו׃

    30רב דימי בר יצחק פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא׃

    Tosafot

    שאר זה לשוןקשה שעדיין הם מספרין [בבבל] בלשון ארמית ונראה דרוצה לומר [לשון מלכות] שהמלכים משתמשין בו שאין שאר [העם] מכירין בו:

    רבה בר עופרןגרסינן ולא גרסינן עפרון דשם רשעים ירקב ולא מסקו בשמייהו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץאיני והתניא בסוף ערכין א"ר ישמעאל ב"ר יוסי וכי אלו בלבד הי' והלא כתיב ששים עיר כל חבל ארגוב. וכתיב כל אלו ערים בצורות וגו'. אלא מצאו את אלו ומנאום.

    ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה מסורת מאבותיך שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון. כל המצות האלו נוהגות בה. מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה היא וקדושה לעתיד לבוא. קשיא דר' ישמעאל אדר' ישמעאל.

    ופרקינן תרי תנאי אליבא דר' ישמעאלאיבעי תימא הא בתרייתא ר' אלעזר בר' יוסי אמרה. דתניא ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו חומה לצמיתות כו'. אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. כלומר אע"פ שחרבה חומתה בקדושתה קיימא:

    מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל ויהי לשון צער הואה' ויהי בימי הוו. ועוד מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה אמוץ ואמציה אחים הוו ואסיקנא כל כלה שצנועה בבית חמיה זוכה לצאת ממנה מלכים ונביאים מנא לן מתמר.

    ועוד מסורת בידינו מקום ארון [אינו] מן המדהדתניא ארון שעשה משה יש לו י' אמות ריוח לכל רוח. וכתיב ולפני הדביר עשרים וגו':

    Babylonian Talmud · folio map

    Megillah 10b

    Megillah 10b. The full printed text of this folio side — 30 numbered segments, about 846 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    הא אמרי לקמן בסיפא דהא מתני' גופה דלא צריכי לקדושי דקא מסיים ואזיל בה וכל שתעלה בידך מסורת מאבותיך:

    כל המצות הללו הנוהגות בערי חומה שילוח מצורע וקריאת מגילה בחמשה עשר והבית חלוט בה לסוף שנה:

    אע"פ שאין כו' אלמא סבירא ליה קדושה קמייתא לא בטלה מחמת חורבן והיינו תנאי:

    וחרבו שלופה וגו' וציערו שהוכיחו על ביטול תורה ותמיד של בין הערבים כדאמר לעיל בפירקין (מגילה ג.):

    ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וכתיב התם ויהי שאול עוין את דוד בשביל הצלחתו:

    אמוץ ואמציה אמוץ אביו של ישעיה ואמציה מלך יהודה:

    מלמד שכיסתה פניה בבית חמיה לפיכך לא הכירה עכשיו שאף בביתו לא ראה פניה שיהא מכירה:

    אינו מן המדה אינו אוחז למעט מדת קרקע לכל צדדיו כלום כדקתני יש לו עשר אמות לכל רוח באמצע בית קדש הקדשים היה יושב ויש ריוח בינו לבין הכתלים עשר אמות לכל צד וכל הבית אינו אלא כ' על כ' נמצא שאינו ממעט כלום:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Megillah 10b · Sefaria

    Tosafot

    שאר זה לשון קשה שעדיין הם מספרין [בבבל] בלשון ארמית ונראה דרוצה לומר [לשון מלכות] שהמלכים משתמשין בו שאין שאר [העם] מכירין בו:

    רבה בר עופרן גרסינן ולא גרסינן עפרון דשם רשעים ירקב ולא מסקו בשמייהו:

    Tosafot on Megillah 10b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ איני והתניא בסוף ערכין א"ר ישמעאל ב"ר יוסי וכי אלו בלבד הי' והלא כתיב ששים עיר כל חבל ארגוב. וכתיב כל אלו ערים בצורות וגו'. אלא מצאו את אלו ומנאום.

    ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה מסורת מאבותיך שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון. כל המצות האלו נוהגות בה. מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה היא וקדושה לעתיד לבוא. קשיא דר' ישמעאל אדר' ישמעאל.

    ופרקינן תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל איבעי תימא הא בתרייתא ר' אלעזר בר' יוסי אמרה. דתניא ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו חומה לצמיתות כו'. אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. כלומר אע"פ שחרבה חומתה בקדושתה קיימא:

    מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל ויהי לשון צער הוא ה' ויהי בימי הוו. ועוד מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה אמוץ ואמציה אחים הוו ואסיקנא כל כלה שצנועה בבית חמיה זוכה לצאת ממנה מלכים ונביאים מנא לן מתמר.

    ועוד מסורת בידינו מקום ארון [אינו] מן המדה דתניא ארון שעשה משה יש לו י' אמות ריוח לכל רוח. וכתיב ולפני הדביר עשרים וגו':

    Rabbeinu Chananel on Megillah 10b · Sefaria

    Ritva

    ואי בעית אימא חדא מינייהו ברייתי' דרבי אלעזר בר' יוסי היא דתנא ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו חומה אעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן פי' לאו דלהוי קרא הכרחה דא"כ תיקשי למאן דסבר לא קדשה לעתיד לבא אלא קרא ה"ק ועל זמנו של יהושע אמור כל שהיה לו חומה בימיו ואע"פ שחרבה אח"כ ואיתא למימר דלא מיירי אלא בזמן הבית דכל שהוקף ביב"ן אע"פ שחרב בימי שלמה אלא מדלא נקט הכי ר' אלעזר בר' יוסי דרשא דקרא ונקט לישנא דכל שאין לו עכשיו משמע עכשיו ממש ס"ל דאי לא לישבוק קרא בפשטיה ולי' כל שהיה באות' שעה אעפ"י שלא היה לו לאחר מכאן אלא ודאי להכי הפוך ליה והיינו ראיה דמייתי תלמודא ראיה גמורה היא כנ"ל. ולענין פסק הלכה קי"ל לענין אסור כסתם מתניתין וכזבחי' וכאותה דר' יוחנן דהתם דאמר המעלה בחוץ בזמן הזה חייב אבל לענין קדושת הארץ איכא מאן דפסק נמי דקדושה א' קדשה לעתיד לבא כפשטה דשמעתין דתלי להו אתדירה וכדסבר רב הונא. ואיכא מאן דפסק כרב נחמן דהתם דלא קדשה לעתיד לבא וכדחזינן לר' שהתיר כל בית שאין מאסהדותיה דר' חייא וקסבר ר' פנחס בן יאיר דקדושה א' לא קדשה לעתיד וקדושת הבית שאני לגבי איסור במות משום דכתיב ביה נחלה והיינו דסתם לן הכא ר' דלא כרבי יצחק והתם עבד דלאו קדשא לעתיד לבא ואע"ג דמשמע בסוגיין דכי הדדי נינהו לרווחא דמילתא נקטי ליה לסיועה לר"י ולאו דהוי הכרחה דר' ישמעאל סבר בקדושת הבית ואין למחלוקת זה הכרח גמור:

    Ritva on Megillah 10b · Sefaria

    Meiri

    ומקשינן בה ממה שראינו לר' ישמעאל עצמו בברייתא אחרת שקדשה לעתיד וכדקאמר קדשום הא אמרת לא צריך קדושי וכדקא מסיים למילתא לא אלו בלבד אלא כל שיעלה בידך שהיא מוקפת מימות יהושע כל הדרכים האלו בה ר"ל שלוח מצורע וחליטת הבית לסוף שנה וקריאת מגלה בט"ו והעמיד' אתרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל אי נמי דחדא מינייהו ר' אליעזר בר' יוסי אמרה דאמר אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן שלא בטלה קדושתם מחמת החורבן שקדושה ראשונה קדשה לעתיד והיינו תנאי לענין דברים אחרים אמ' במקום אחר בכלל ארץ ישראל שקדושה ראשונה שבימי שלמה לא קדשה לעתיד ומותר לזרעה בשביעית ופטורה מן המעשרות וכן שהוצרכה להתקדש בימי עזרא וקדוש האמור בארץ אינו בתודות ושיר שאין קדוש תודות ושיר אלא בתוספת העיר והעזרות אלא קדוש במאמר ובחזקה שמחזיקין בה בתורת ארץ ישראל אבל קדושה שבימי עזרא קדשה לעתיד לענין שאין צריכה עוד קדוש וגדולי המחברים כתבוה אף לענין זריעה בשביעית וחיוב מעשרות והוא שאמרו קדושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם:

    הרבה סוגיות מתחלפות בתלמוד בענין קדושה ראשונה קצתן נראה מהם שלא נתקדשה לעתיד וקצתם נראה מהם שנתקדשה לעתיד ונתחבטו בפירושם הרבה מפרשים מהם שכתבו שירושלם והמקדש נתקדשו לעתיד אבל שאר הארץ לא וכן כתבוה גדולי המחברים ויש להקשות עליהם ממה שאמרו בסוגיא זו למה מנו חכמים את אלו וכו' ונמנית ירושלם בכלל אלו במסכת ערכין ואע"פ שאמרו שם תרי ירושלם הוו אין ראוי לסמוך בכך שאף הוא לא אמרה דרך ידיעה אלא דרך ספק וכדקאמר מי לא אמר רב יוסף תרי קדש הוו הכא נמי תרי ירושלם הוו אלא שמ"מ חזרו ותרצו שם דלאו ירושלם ממש קאמר אלא כל שהיא כעין ירושלם ר"ל שמוקפת חומה מימות יהושע ולפי מה שכתבנו נתרץ הקושיות לענין חלוק דברים ר"ל שיש דברים שאצלם נתקדשה כל הארץ לעתיד כגון איסור במות ויש דברים שלא נתקדשה בהם לעתיד כגון זריעה בשביעית ושאר דברים על הדרך שכתבנו הרי קדושה שניה נתקדשה לכל על דעת גדולי המחברים או שמא הם סוברים בברייתא שניה שנאמר בה מצאו את אלו ומנאום ולא נאמר בה וקדשום מאחר שכתבנו לדעת גדולי המחברים שירושלם ומקדש נתקדשו לעתיד לכל דבר מקריבין במקום בית המקדש אע"פ שאין שם בית בנוי ולא פתח אהל מועד ואוכלין קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת מחיצה ואין שם קלעים וכן אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אע"פ שאין שם חומה שקדושה ראשונה קדשה לעתיד במקום ירושלים ומקדש וכן כתבוה הם בפירוש לענין בתי ערי חומה הולכין אחר היקף חומה שמימות יהושע בשעת כבוש הארץ וכל שלא הוקפה באותה שעה אע"פ שהוקפה אח"כ הרי הוא כבתי החצרים וכן אם הוקפה בימות יהושע אע"פ שאין לה עכשו הרי היא כמוקפת כמו שבארנו למעלה ולאחר שגלו בטלה קדושת הארץ לענין זה שלא [נתקדשה לעתיד אבל קדושה שניה נתקדשה] לעתיד לענין בתי ערי חומה ולענין כל הדברים כמו שביארנו:

    כבר בארנו לדעת שאר מפרשים שאין חלוק בין ירושלם ומקדש לשאר ארץ ישראל ואף ירושלם ומקדש לא נתקדשה אלא לענין אסור במות ומעתה אין מקריבין כשאין בית וכו' וגדולי המפרשים כתבו שאף בקדושה שניה לא נאמרה אלא לשאר ארץ ישראל אבל ירושלם ומקדש יודע היה עזרא שעתידין הם להשתנות ולהתקדש בכבוד עולמי והנכנס עכשו לשם אין בו כרת וכן יראה שלא לאכול מעשר שני במקום שאין חומות ממה שכתבנו בב"מ פרק הזהב נ"ג ב' בסוגית מחיצה לאכול ומחיצה לקלוט:

    ונשלם ביאור המשניות שבאו הנה על ידי גלגול אדר ראשון ואדר שני וחזרה הגמרא לאכסניא שלה לדרוש באגדת אחשורוש ונאמרו בה קצת דברים שאנו צריכין לכתבן ואלו הן מדת הצניעות משובחת עד למאד ובנשים משובחת ביותר כלל גדול אמרו כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה בנים הגונים ותלמידי חכמים ראויים להיות מלכים או נביאים מנא לן מתמר דכתיב ויחשבה לזונה כי כסתה פניה משום דכסתה פניה חשבה לזונה אלא משום דכסתה פניה בבית חמיה רצונו לומר שהיתה מתנהגת בצניעות יתירה לא הכירה עכשו ויצאו ממנה אמוץ ואמציה ומסורת בידינו אמוץ ואמציה אחין הוו ושניהם מזרע דוד אמציה מלך ואמוץ נביא ודרך צחות אמרו בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר:

    Meiri on Megillah 10b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    ויהי בימי אחשורוש אמר ר' לוי ואיתימא ר' יוחנן וכו' כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צער ויהי בימי אחשורוש הוי המן וכו'. לכאורה ההיא דויהי בימי אחשורוש לא דמי לכל הנך ויהי בימי דמייתי בסמוך דבהנך קראי נמצא בכל אחד צרתו בצדו דבהאי ענינא גופא דכתיב ויהי או ויהי בימי מצינו באותו ענין עצמו מבואר במקרא מה צרה היתה שם שנמשך ע"י אותו ענין באותו זמן משא"כ האי דהכא דעיקר הפרשה של ויהי בימי אחשורוש לא איירי אלא בענין המשתה ממעשה ושתי שהיה בשנת שלש למלכו ומעשה המן לא נזכר אלא לאחר כמה פרשיות ולאחר שנים רבות למלכותו. והנלענ"ד בזה ע"פ מאי דאיתא לקמן דשאלו תלמידיו לר"ש ב"י מפני מה נתחייבו ישראל של אותו הדור כליה והשיב להם מפני שנהנו מסעודה של אותו רשע נמצא לפ"ז א"ש דע"י אותו המשתה שכתוב בתחלת הפרשה נתהוה מעשה המן שנגזר על ידו כלייה על ישראל ואע"ג דר"ש ב"י השיב לתלמידיו א"כ של שושן יהרגו ושל כל העולם כולו לא יהרגו ומש"ה אמר רשב"י מפני שהשתחוו לצורת עכו"ם ופירש"י בימי נ"נ מ"מ משמע דהא והא גרמו דע"י שנהנו מסעודתו של אותו רשע מצא ב"ח מקום לגבות חובו לפקוד עליהם עוון הצורת עכו"ם שהיה בימי נ"נ ועד עכשיו לא נתמלא סאתם וע"ש בחידושי אגדות למהרש"א ולהרי"ף ז"ל:

    וע"ד זה נראה לפ' ג"כ בכל הנך אגדתא דהנך אמוראי דפתחו פיתחא להאי פרשתא דמגילה כל חד כדאית ליה מה שלא נמצא כיוצא בזה בכל הש"ס כי אם במדרשים. והנראה בזה דהיינו מהא דאמרינן לעיל דף ח' ששלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות ושלחו לה הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים וכתבתי לעיל דהאי שלישים היינו תורה נביאים וכתובים שאלו לבד ניתנו ליכתוב משא"כ שאר דברים שלא נאמרו בנבואה או ברוח הקודש הוי דברים שבע"פ שאין רשאין לאומרן בכתב עד שמצאו מקרא כתוב בתורה כתוב זאת זכרון בספר וכדפרישית בטוב טעם בשם הירושלמי אלא דלפ"ז לא היה ראוי ליכתוב מגילה זו אלא מאחר הדברים האלה ואילך דאיירי בענין המן שבא מזרעו של עמלק וא"כ לא היה רשות לכותבי המגילה ליכתוב מתחילת המגילה עד לאחר הדברים האלה דלא איירי מענין זה כלל מש"ה הוצרכו הנך אמוראי לפתוח פיתחא להאי פרשתא דתחלת הספר כל חד כדאית ליה. וכבר כתבתי דענין המשתה הוא ג"כ מענין זה שעי"כ נתחייבו ישראל כלייה ואינך אמוראי רובן ככולם פתחו פיתחא מענין מפלתו של נ"נ הרשע לפי שע"י שכפה אותם להשתחוות לצורת עכו"ם נתחייבו כלייה ע"י המן מש"ה ניתן לכתב ג"כ מפלתו של נ"נ כאן במגילה זו לפי שהכל אחד וכדי למרק חזיון הנביאים שנתנבאו על מפלתו ועל מפלת ושתי שהיתה נין ונכד לאותו רשע כדמייתי מקרא וכיוצא בזה הך דרשא דקרא דבאנו באש ובמים ותוציאנו לרווייה דאיירי בימי נ"נ והמן. והמדקדק עוד יראה דכל הנך דרשות איירי או מתוקפו של אחשורוש או מתוקפה של ושתי או מתוקפו של המן או מתוקפן של מרדכי ואסתר שכולן הם מענין לענין באותו ענין וכדאשכחן לקמן בפ"ב דף י"ט בפלוגתא דר"י ור' יוסי כנ"ל:

    Penei Yehoshua on Megillah 10b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְהִי' אֵינוֹ אֶלָּא לָשׁוֹן צַעַר. 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ' (רות א, א). הקשה הרב טורי אבן למה הקדים האי קרא דדברי קבלה לקראי של תורה טובא דמייתי בתר הכי? עיין שם. ונראה לי בס"ד משום דתחילת דבריו נקיט להו על פסוק מגילת אסתר שהיה דורש בה, לכך הביא אחר פסוק זה דמגילת אסתר פסוק מן חמש מגילות. ועוד נראה לי בס"ד שסמך פסוק 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים' לפסוק (אסתר א, א) 'וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' דדמיין להדדי ממש, חדא תרווייהו כתיב בהו וַיְהִי בִּימֵי. ועוד תרווייהו הם בראש המגילה, ועוד תרווייהו היה הצער סיבה לטובה שהיה אחריתו טוב שנהפך לטוב, כי לולי הרעב איך היתה באה רות אצל בועז שיצא ממנה דוד המלך ע"ה שרווהו להקב"ה בשירות ותשבחות ויצא ממנה מלך המשיח? וכן אמרו בגמרא (בבא בתרא יד:) רות יש לה אחרית טוב, ודומה לזה צער של ימי אחשורוש דלולי ענין הגזרה של המן איך היו זוכים ליום טוב זה בכל שנה ושנה? ואיך היה מתגדל מרדכי הצדיק ע"ה? ואיך היו העמלקים נהרגים? ואף על גב דחנה גם כן היה לה אחרית טוב, עם כל זה לא היה הצער סיבה של הטובה דאם לא היתה עקרה מעיקרא גם כן היתה מולדת את שמואל הנביא ע"ה.

    וְהָכְתִיב (מלכים א' ו, א) 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'. קשה למה נקיט פסוק זה שהוא מהנביאים קודם פסוקי תורה, ועוד גם פסוקי תורה לא נקיט להו כסדרן דהקשה מפסוק (בראשית כט, י) 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב' קודם הנך קראי דששת ימי בראשית? ונראה לי בס"ד דקושיא שיש להקשות מן פסוק 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה' היא חזקה ואלימא מכל קושיות אחרים דשאר קראי, יען כי פסוק 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל' יש להקשות דגם בזה הוה צער כי על ידי שראה יעקב את רחל תחלה ואהב אותה עשה תנאי העבודה על רחל, וכיון דלבן אין רצונו בכך אלא רוצה שיתן את לאה הוצרך לרמות ומכח המרמה ההיא נתגלגל ענין מכירת יוסף הצדיק ע"ה, וירידת יעקב אבינו ע"ה והשבטים למצרים, וכאשר פירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (דברים כו, ה) 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה', ועל כן אין מזה הכתוב קושיא חזקה דיש לתרץ בהכי, אך המקשן אף על פי שידע שיש לתרץ בהכי עם כל זה הקשה משום דגלגול הצער שנתגלגל מזה היה בזמן רחוק. וכן פסוקים של ששת ימי בראשית ליכא קושיא חזקה מנייהו דיש להקשות התם הוכרח לכתיב 'וַיְהִי' ולא כתב 'וְהָיָה' כדי שלא יטעו לומר עולם קדמון ח"ו כי וְהָיָה לשון עבר אבל וַיְהִי לשון עתיד, ועם כל זה המקשן אחר כך הקשה מזה כדי לידע מה ישיב התרצן אם ישיב תירוץ זה או יש לו תירוץ אחר, אך מפסוק 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה' היה קושיא גדולה לפי דעת המקשן לכך הקדים להקשות מזה תחלה.

    כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, זוֹכֶה וְיוֹצְאִין מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. קשא בשלמא נביאים אפשר שיהיו בדור אחד אלף נביאים אם ירבו הצנועות, אבל מלכים אם ירבו הצנועות לא אפשר שירבו המלכים כי אין מלך אלא אחד או שנים אחר שנחלקו עשרת השבטים? ונראה לי בס"ד כל ראש ישיבה נקרא בשם מלך כמו שאמרו מלך רב אפס, מלך רבה, מלך רב יוסף וכיוצא בזה הרבה. אי נמי תזכה לחכמים גדולים שנקראים בשם מלכים, וכמו שאמרו (גיטין סב:) מאן מלכי רבנן, שנאמר (משלי ח, טו) 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ'. והא דנקט 'כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה' ולא אמר 'כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא צְנוּעָה' לרבותא, שתהיה צנועה מתחלת ימי חופתה דאז אותו זמן נקראת בשם כַּלָּה והוי רבותא טפי משום דהדרך הכל מסתכלים בכלה כדי לחבבה על בעלה, ועם כל זה תסתיר עצמה מעיני הכל שלא יסתכלו בה אז זו ראויה לזכות זה. והא דנקט 'כָּל' נראה לי בס"ד לרבות אפילו גדמת וכיוצא דאז דרכה להיות צנועה בשביל המום שלה, וכמו שאמרו בשבת דף נ"ג מעשה באדם אחד שנשא אשה גדמת וכו' יעוין שם, עם כל זה אם היא צנועה לשם שמים ולא בשביל להסתיר המום יועיל לה זכות הצניעות לדבר זה. וצריך להבין מה מדה כנגד מדה יש בזה לזכות לבנים מלכים ונביאים בשביל הצניעות? ונראה לי בס"ד שהנביאים דרכן להסתתר ולשבת בהצנע ובמסתרים להתבודד לבדם כדי שתשרה עליהם רוח הנבואה, וגם המלכים אין דרכן לשבת עם בני אדם כל כך משום כבוד מלכות וגם כל מעשיהם נעשים בהצנע. ועוד נראה לי שיש בזה מדה כנגד מדה, היא צנועה בבית חמיה כדי שלא יהיה בה מכשול לפני אדם להרהר בה, לכן יצאו ממנה מלכים המסירים המכשולות שבין אדם לחבירו כמו שאמרו (משנה אבות ג, ב) 'אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ' וכן יצאו נביאים המסירים המכשולות שבין אדם למקום דכתיב (ישעיה נז, יד) 'וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי'.

    מְלָכִים מִדָּוִד נמצא דוד המלך ע"ה, לקח מלוכה בשכר הצניעות, ובזה יובן בס"ד הטעם שחס על שאול המלך ע"ה שלא הרגו בשביל הצניעות, וכמו שאמרו בגמרא דברכות (ברכות סב:) על פסוק (שמואל א' כד, י) 'וַתָּחָס עָלֶיךָ' וקשה וכי לא מצא בו מדה טובה יותר מזו? ובזה ניחא כיון דהוא זכה למלוכה בשכר הצניעות לכך חביבה ליה מדת הצניעות טפי משאר מידות טובות! מעשה בעני אחד שהיה דולה מים מן בור עמוק שיש לו בחצרו ועל ידי כך נפלה הטבעת מידו לתוך הבור, והיא אינה שוה יותר מעשרה דנרים, אך מחמת שהיה עני היתה חשובה בעיניו וחס עליה וירד בחבלים לתוך הבור לחפש אחריה בקרקעית הבור ולא מצאה, ומדי חיפשו מצא ראש כלי יוצא בקרקעית הבור ויחפור סביב הכלי בידו עד שהוציאו מן הקרקע שהיה טמון שם וימצאהו מלא דינרי זהב, ועודנו מחפש וממשמש בידיו בקרקע הבור וימצא עוד כלי אחד טמון שם ויוציאו והוא מלא דינרי זהב, עד שמצא חמשה כלים, אז ראה הטבעת ולקחה, ואחר כך אף על פי שהוא נתעשר הרבה ויש לו יכולת ללבוש באצבעו טבעת אבן טובה ששוה שני אלפים דנרי זהב, עם כל זה לא היה לובש אלא רק אותה טבעת ששוה עשרה דנרי כסף, דחביבה ליה מפני שעל ידה נתעשר עושר גדול. כן דוד המלך ע"ה היתה חביבה אצלו הצניעות שבעבורה זכה למלוכה לכך לא חס על שאול לבלתי יהרגהו, אלא בשביל הצניעות שמצא בו.

    (ישעיה יד, כב) וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם הֳ' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם הֳ': 'שֵׁם' זֶה הַכְּתָב, 'שְׁאָר' זֶה לָשׁוֹן. פירש רש"י אין להם כתב אלא מאומה אחרת. ונראה לי הטעם נעשה כן בהשגחה מן השמים כדי שאחר חרבן מלכותם לא ישאר להם זכר מצד הכתיבה שנקראת על שמם. גם דריש 'שֵׁם' [340] גימטריא 'סֵפֶר' [340] זה הכתב. ומה שאמר 'שְׁאָר' זֶה הַלָּשׁוֹן אף על גב דהיה לשונם ארמית וגם אחר חרבן מלכותם נשאר לשון ארמי, הנה זה הלשון לא היה שלהם אלא הוה של מלכות ארם נהרים ולכך נקרא ארמי ולא נקרא בבלי.

    'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' (ישעיה נה, יג) תַּחַת הָמָן הָרָשָׁע שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ'. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה פרשה ז, ח) שהיה המן תולה עבודה זרה כנגד לבו כדי להכשיל בני אדם כשיבואו להשתחות לו משורת דרך ארץ, נמצא הם משתחוים לעבודה זרה שלו ולכן (אסתר ג, ב) מָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה לו אף על פי שכן צוה המלך להשתחות להמן, דחש אם ישתחוה להמן נמצא משתחוה לעבודה זרה. וידוע כי עבודה זרה נקראת צו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נו:) אין צו אלא עבודה זרה שנאמר (הושע ה, יא) 'הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו', וזה נרמז בתיבת 'נעצוץ' חלק התיבה לשתים וקרי ביה 'נעץ צו' זה המן הרשע שנעץ בבגדו עבודה זרה כדי להכשיל אחרים. והנה 'נעצוץ' [306] גימטריא ש"ו שהיה המן מסטרא דשו של עשו שאמרו רבותינו ז"ל שנקרא עֵשָׂו 'ע' שו' שהיו בו ע' כוחות של שו וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (בראשית כה, כה) 'וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו', ולכן נעצוץ גימטריא 'שו' הוא המן הרשע שהוא מסטרא דשו אבל מרדכי הצדיק ע"ה נתגבר על שו, ולכן נקרא בְרוֹשׁ שנוסף על אותיות 'שו' אותיות 'רב' בסוד 'כל רב מבבל' שהוא ע"ב ק"ל [=רב 202] ובזה נעשה בְרוֹשׁ ולזה אמר 'בְרוֹשׁ' זֶה מָרְדֳּכַי הַצַּדִּיק זָכוּר לְטוֹב. ודע דכל פתיחות אלו דנקטי תנאי ואמוראי הכא הוא כדי לתרץ כל אחד בפתיחה שלו הטעם שאותו הדור ניצולו אחר שכבר נגזרה עליהם גזרה זו מן השמים ואף על פי שהשתחוו לצלם, וכמו שאמרו בגמרא בשאלה ששאלו לרשב"י וכי משוא פנים יש בדבר (מגילה יב.), ורבי יונתן לתרץ קושיא זו מייתי קרא וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל וכו' דנמצא שנענש נבוכדנצר הרשע שנכרת זרעו שאפילו ושתי לא נתקיימה, ובעל כרחו לקה בזה העונש בשביל שאנס את ישראל להשתחוות לצלם, דאם בעבור חרבן בית המקדש וגלות ישראל הא ניתן לו רשות על פי הנבואה לכך, וכיון דנענש בשביל שאנס את ישראל לעבודה זרה אם כן נתרצה הקושיא דלכך ניצולו בשביל שהיו אנוסים. ומה שהביא פסוק 'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' דשמע מינה מהאי דרשה דמרדכי מסר עצמו להריגה כדי שלא ישתחוה לעבודה זרה של המן הרשע, ולכן כדאי הוא זכות מרדכי שיש לו בדבר זה להציל את ישראל מקטרוג שיש עליהם מצד שהשתחוו לצלם, וגם מדרשה זו שמע מינה שגם אסתר מסרה עצמה כדי לאבד את המן שהיה הוא עצמו עבודה זרה, לכך הגין גם זכותה להציל את ישראל מקטרוג של הצלם. ורבי יהושע בן לוי הביא פסוק (דברים כח, סג) 'כֵּן יָשִׂישׂ' שיש לומר צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שתהיה הגזרה קשה על זמן רחוק ולא תהיה פתאומית, שעל ידי כך היו ששים אויבי ישראל במפלתם וזו היתה סיבה להצלת ישראל דכתיב (משלי כד, יז) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וכו' והשיב מעליו אפו, נמצא בזו הפתיחה ביאר הטעם של ביטול הגזרה מפני שהמן וסיעתו שמחו במפלתם ובזה היתה ארוכה למכתם: ומה שאמר הפתיחה בפסוק (קהלת ב כו) 'כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה' זה מרדכי הצדיק וכו', והענין הוא כי ידוע שהמלך שלח את מרדכי ואת המן שרים על חיילותיו ששלח להלחם בעיר אחת ונתן להם מזון החיל לכל אחד מהם, וארכה המלחמה ומרדכי היה לו חכמה לכלכל במשפט את המסור לו בשביל חיילותיו, והמן טפש היה שלא שמר את המזון ונשלם, ובקשו החייל להרגו בשביל רעבונם, ובא אצל מרדכי ללוות לו ולא קבל בשום אופן אלא רק בזאת שימכור את עצמו עבד למרדכי ואם יסרב אחר כך יתנסח עא מן ביתיה וזקיף יתמחי עלוהי, ונכתב השטר בכתובת קעקע על ירכו של המן, וכמו שכתוב בספר מנות הלוי. ובאמת דבר זה שעשה מרדכי שלא יתן המזון אלא רק שימכור המן את עצמו עבד למרדכי יצא ממנו תועלת לישראל, שנמצא בעת שקנה המן את ישראל לא זכה הוא בהם אלא נעשו קנויים למרדכי, כי כל מה שקנה עבד קנה רבו, וגם הכסף ששקל המן למלך בעדם לא היה משלו אלא משל מרדכי, ולא עוד אלא נתחכם מרדכי לכתוב השטר על ירך המן בכתב שאינו נמחק, ופירש בו שיתלה המן על העץ שלו וברית כרותה לשפתים שכך נתקיים בו, ועל ידי כך גברו ישראל וניצולו שלא שלט בהם קטרוג המקטרגים. וזהו שנאמר ' לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו ' זה מרדכי נָתַן חָכְמָה שלא קבל למכור המזון אלא רק במכירת המן לעבד לו שבזה לקח כל כוחו של המן שכל מה שקונה העבד הוא של רבו, ועוד נתן לו דַעַת שיכתוב השטר על יריכו ויכתוב בו הצליבה של המן בפירוש וברית כרותה לשפתים ואחר כך נתן הקב"ה לחוטא זה המן ענין לאסוף ולכנוס כדי שיטרח ויכין למרדכי, כדי לתת לטוב זה מרדכי לפני האלקים, כי מרדכי שהיה טוב לפני האלקים זכה בטוב הרמוז לפני אותיות 'אֱלֹקִים' שהם אותיות 'בְּמוּכָן' ועל ידי כך סוף דבר (אסתר ח, ב) 'וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן', כי נעשה הכל שלו מדין מה שקנה עבד קנה רבו וגם נצלב המן כאשר כתוב ומפורש על יריכו, ונמצא דבר זה היה סיוע לישראל שניצולו משליטת המן ולא הועיל קטרוג המקטרגים. ורבה בר עופרן פתח לתת טעם להצלת ישראל, מקטרוג שנהנו מסעודת אחשורוש, בזכות דניאל ע"ה אשר מסר עצמו לבלתי יתגאל במאכלות אסורות ויין נסך, ולזה אמר (ירמיהו מט לח) 'וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם' זה דניאל ע"ה שהיה בעילם שהיה שם מרכבה לשכינה, ובזכותו אבדו 'מֶלֶךְ' זו ושתי 'וְשָׂרִים' זה המן, ובניו שרצו להתגבר על ישראל בגזרה זו משום קטרוג הנאת ישראל מסעודת אחשורוש. ואותיות 'מֶלֶךְ' נהפכו על ושתי לאותיות 'כַּלֵּם' ואותיות 'שָׂרִים' נהפכו להמן ובניו לאותיות 'רָשִׁים'. ורב דימי בר יצחק פתח (עזרא ט, ט) 'כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹקֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס' הנה בזה נתן טעם להצלת ישראל מקטרוג הצלם, לומר כיון שהיו עבדים אם כן אנוסים היו בענין הצלם של נבוכדנצר, ולכן בימי מרדכי שנתעורר קטרוג עון הצלם, וגזרו כליה הטה עלינו חסד לפני מלכי פרס ששב אחשורוש ובטל גזרתו כי נצולו ישראל מקטרוג עון הצלם בטענה זו דאנוסים היו. ופסוק (תהלים סו, יב) 'הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ' גם כן בא להגיד ביטול קטרוג עון הצלם מחמת אונס שגזר נבוכדנצר מי שלא ישתחוה יפילו בכבשן האש ואין לך אונס גדול מזה! ועוד תירץ באומרו 'בָּאנוּ בָאֵשׁ' שנפלו חנניה מישאל ועזריה באש וזכותם זה הגין בעד כל ישראל שהם כהנים לוים ישראלים כי שלשה צדיקים היו. ובפסוק (תהלים צח, ג) 'זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ' בא להגיד טעם ההצלה כמו שטען משה רבינו ע"ה להצילם בעון העגל (שמות לב, יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וכו', וכן עתה זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ של הבטחה שהבטיח לאבות. ופסוק (משלי כח, טו) 'אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל' בא להגיד טעם ההצלה מקטרוג עון הצלם משום דארי זה נבוכדנצר נוהם, ואם כן אנוסים היו מן הארי ומצד קטרוג עון הסעודה, דוב זה אחשורוש שוקק שעשה להם המצאות לפתותם. ובפסוק (קהלת י, יח) 'בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה' בא לומר כי הכליה לא היתה בעבור עון הצלם, אלא היתה בעבור עצלותם בעסק התורה, ולכך כאשר נתקן הדבר הזה שחזרו וקבעו לימודם בתורה בימים ובלילות והדור קבלוה בימי אחשורוש לכך בטלה הגזרה. ופסוק (תהלים קכד, ב) 'בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם' ולא מלך בא להגיד טעם ההצלה כי ישראל נתייאשו מעצמן בשביל שראו שקם עליהם המן בעל בחירה ולא מלך אשר לבו מסור ביד השם יתברך, ולכן כיון שנתייאשו מעצמן סבלו צער גדול כאלו נהרגו ממש כי חשבו דבר זה לודאי הגמור, ולכך הספיק להם זה הצער העצום במקום כליה ממש על דרך שאמרו (ברכות נה.) 'חלמא בישא עציבותיה מסתייה'. ופסוק (משלי כט, ב) 'בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם' בא להגיד כי השם יתברך גילה ההארה הגדולה אשר ממנה היתה נשמת מרדכי שהאירה בשורש אסתר, ובזה נסתם פה המקטרגים וניצולו ישראל, וזהו בִּרְבוֹת צַדִּיקִים זה מרדכי ואסתר יִשְׂמַח הָעָם. ופסוק (דברים ד, ז) 'אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו' בא לרמוז על הצלת ישראל מפני ששם ישראל כלול בשם אֱלֹקִים כמו שכתבתי בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרת מסעי בפסוק (ירמיה ב, ה) 'כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי' עיין שם.

    (ישעיה נה, יג) 'וְתַחַת הַסִּרְפַּד' זוּ וַשְׁתִּי הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה למימר 'תַּחַת הַסִּרְפַּד' קודם 'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ' כי ענין ושתי קדים לצליבת המן! יעוין שם. ונראה לי בס"ד כי הפתילה של צליבת המן הודלקה מגחלת האש של הריגת ושתי, כי על ידי שהיתה בוערת בלב אחשורוש לכך צוה לתלות את המן תיכף ומיד, ואם היה מעכב הדבר היה מוצא המן מקום להציל עצמו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז.) על פסוק (אסתר ז, י) 'וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה', היינו חימה שהיתה בלבו על המן בעבור הריגת ושתי, נמצא לפי זה יפה נקיט הכתוב מי גרם ש'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ' זה המן 'יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' זה מרדכי שנצלב המן ועמד מרדכי במקומו? מפני ש'תַחַת הַסִּרְפַּד' זו ושתי 'יַעֲלֶה הֲדַס' זו אסתר שנהרגה ושתי ובאה אסתר במקומה. ומה שדרש 'סִּרְפַּד' זו ושתי בת בנו של נבוכדנצר הרשע, היינו דדריש סִּרְפַּד על אביה נבוכדנצר שהוא 'סר פד' והענין מובן בס"ד כי ידוע כשישראל הם מולכין על אדמתם בזמן שלמה המלך ע"ה אז הם בתואר נקודת החול"ם שהוא למעלה מן האות, וכשהם על אדמתן אלא כפופין לשאר מלכים אז הם דוגמת השור"ק שהוא באמצע האות, וכשהם גולים מארצם והם עבדים אצל מלכי אומות העולם אז הם דוגמת החיר"ק שהוא למטה מן האות, ולכן נקראו בשלשה שמות ישראל יעקב ישורון שראשם שלשה יודי"ן כנגד שלשה יודי"ן של חול"ם ושור"ק וחיר"ק. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קכו, א) 'בְּשׁוּב הֳ' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים' שנהיה תמיד דוגמת החול"ם שהוא למעלה, וכמפורש בברכה (דברים כח, א) 'וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ'. והנה מספר החול"ם הוא פ"ד ולכן נבוכדנצר שהגלה את ישראל ומשל בהם שעשאם דוגמת החיר"ק נקרא סִּרְפַּד, שהוא סר פ"ד, רוצה לומר הסיר דוגמת החול"ם שהוא מספר פ"ד מישראל, ולזה אמר חורק עליו שיניו זו היא חריקתו עליו לעשותו דוגמת החיר"ק שהוא למטה, ולכן כתיב (יחזקאל טז, יא) וָאֶעְדֵּךְ 'עֶדִי' במספר חול"ם.

    Ben Yehoyada on Megillah 10b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Megillah, daf 10, Amud Bet, about 846 words in 30 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 30 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 111 words

      Opens “השתא [הא] אמרי לא צריכא לקדושי! אלא:…”

    2. Segment 234 words

      Opens “ולא אלו בלבד, אלא כל שתעלה לך…”

    3. Segment 335 words

      Opens “תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל בר' יוסי…”

    4. Segment 424 words

      Opens “ויהי בימי אחשורוש אמר רבי לוי ואיתימא…”

      Named: רבי לוי, רבי יונתן.

    5. Segment 534 words

      Opens “ויהי בימי אחשורוש (אסתר א, א) הוה…”

      Named: רבה.

    6. Segment 667 words

      Opens “ויהי בנסעם מקדם (בראשית יא, ב) הבה…”

      Named: שמואל.

    7. Segment 750 words

      Opens “ויהי (כי) זקן שמואל ולא הלכו בניו.…”

      Named: שמואל.

    8. Segment 835 words

      Opens “והכתיב (ויקרא ט, א) ויהי ביום השמיני…”

    9. Segment 94 words

      Opens “הא שכיב נדב ואביהוא…”

    10. Segment 1034 words

      Opens “והכתיב (מלכים א ו, א) ויהי בשמונים…”

      Named: רב ויהי.

    11. Segment 1115 words

      Opens “אמר רב אשי כל ויהי איכא הכי…”

      Named: רב אשי.

    12. Segment 1226 words

      Opens “חמשה ויהי בימי הוו ויהי בימי אחשורוש…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “(א"ר) לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו…”

    14. Segment 1438 words

      Opens “כי הא דא"ר שמואל בר נחמני אמר…”

      Named: רבי יונתן, שמואל.

    15. Segment 1535 words

      Opens “אלא משום דכסתה פניה בבית חמיה ולא…”

    16. Segment 1612 words

      Opens “וא"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו…”

    17. Segment 1745 words

      Opens “תניא נמי הכי ארון שעשה משה יש…”

    18. Segment 1834 words

      Opens “ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא…”

    19. Segment 1921 words

      Opens “רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא…”

      Named: רבי שמואל בר נחמני, שמואל.

    20. Segment 2016 words

      Opens “תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו…”

    21. Segment 2122 words

      Opens “יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל…”

    22. Segment 2221 words

      Opens “תחת הסרפד תחת ושתי הרשעה בת בנו…”

    23. Segment 2328 words

      Opens “יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה…”

    24. Segment 2424 words

      Opens “ר' יהושע בן לוי פתח לה פיתחא…”

    25. Segment 2539 words

      Opens “ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים והא…”

    26. Segment 2629 words

      Opens “ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב (שמות יד,…”

      Named: רבי יוחנן, רב זה.

    27. Segment 2718 words

      Opens “אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל…”

      Named: רבי אלעזר.

    28. Segment 2845 words

      Opens “רבי אבא בר כהנא פתח לה פיתחא…”

      Named: רבי אבא בר כהנא, אבא.

    29. Segment 2927 words

      Opens “רבה בר עופרן פתח לה פיתחא להאי…”

      Named: רבה.

    30. Segment 3010 words

      Opens “רב דימי בר יצחק פתח לה פיתחא…”

      Named: רב דימי בר יצחק.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Megillah 10b · Segment 25 — “ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים והא כתיב (דברי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Megillah 10b · Segment 6 — “…אחד מן הרמתים (שמואל א א, א) כי את…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Megillah 10b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026