דברי הימים ב פרק ל׳

וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה וגו' — כי עדיין לא גלו כי זה היה בשנה ראשונה למלכו והם לא גלו כי אם בשש למלכו כדכתיב (במלכים ב י״ח:י׳) וילכדה בקצה שלש שנים בשנת שש לחזקיה והיא שנת ט' להושע מלך ישראל כאשר תמצא כתוב בסוף הספר:

כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא — בחדש הראשון בניסן:

כי הכהנים לא התקדשו למדי — התקדשו להיות די לישראל בהם להקריב פסחיהם ואין צריך לומר שלא היו יכולים לעשותו בניסן שהרי לא כלו לקדש את הבית עד י"ו בניסן וכן פתרון כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כלומר אפי' אם לא עכבו טהר' הבי' שלא כלו עד י"ו בניסן לא היינו יכולין לעשותו עתה לפי כי הכהנים לא התקדשו למדי:

והעם לא נאספו — עדיין כולם לירושלים:

מבאר שבע ועד דן — זהו תחום עשרת השבטים:

כי לא לרוב — פתרון כי רוב שנים עברו שלא עשהו כהלכתו:

וישוב אל הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור — אע"פ שלא הגלו עדיין קורא להם פליט' כי הי' נחשב בעיניה' כאשר גלו כבר ועוד כי מלכי אשור תפשו הכל בימי אחז ומה שהיה בעיניה' כאילו גלו לפי כי ו' שנים היו ישראל למלך אשור עבדים נושאי מנחה והיה מושל בהם ומוליכן בגולה ועושה בהם כרצונו וזה היה בתוך אותן שש שנים וכבר גלו כמה פעמים בימי מלכי ישראל ואחז והם יודעים מיד כשימרדו ישראל במלך אשור יוליכם בגולה ולהם קורא פליטת אשור לפי שלא משל בהם ולא בכל ארץ יהודה:

ואל תהיו כאבותיכם וכאחיכם — פתרון וא"ת עדיין בוטחים אנו שיעלה מעלינו מלך אשור אל תהיו כאבותיכם כל דור ודור שהיה לפניכם, ומה אירע להם כשעזבו את ה' וימעלו בו מעל ויתנם לשמה כאשר אתם רואים:

עתה אל תקשו ערפכם וגו' — בשובכם על ה' אחיכם ובניכם יהיו לרחמים לפני שוביה' ולשוב לארץ הזאת. אפילו אותן קצת שגלו כבר שהיו נלחמים עם ישראל ויכלו להם ומוליכין את בניה' ואת בנותיהם בשביה ואם תשובו אליו יתנם לרחמים לפני שוביהם לשובם לארץ הזאת כי חנון ורחום ה' אלהיכם:

המקטרות — מקום שהיו בו כהנים ולוים:

והכהנים והלוים נכלמו — שעיכבו להתקדש ולפיכך עכבו כל כך מלבוא עד עתה כי לא יוכלו להאמין בדבר הזה קודם לכן לפי שהזניחן אחז מכהן וכך היו אומרים אפשר אתמול עבד אחז עבודת כוכבים ובנו יחזקיהו לאלתר בשנה ראשונה מיד בחדש הראשון ויאמר לכהנים וללוים לעבוד לאל אחד לבדו ויצטרך לנו ולכך נתעצלו ונתרשלו מלבא וגם שאר יהודה שלפניו הזניח אחז וכשחקרו והבינו בדבר שהכל היה לשם שמים באו ויתקדשו כלם:

הכהנים זורקים — כי מקבלה ואילך מצות כהונה, ואל תתמה למה לא שחטו בעלים עצמם לפי שכתוב בסמוך כי רבת בקהל אשר לא התקדשו והלוים היו על שחיטת פסחיהם:

לכל לא טהור — שהי' לוי במקומו להקדיש לה':

כי אכלו את הפסח בלא ככתוב — שלא כהלכה שאכלוהו בטומאה כי התפלל יחזקיהו עליהם וגו':

כל לבבו הכין — כך מפורש בברייתא דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי המתחלת בכל מקום שאתה מוצא דברי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה עשה אזנך כאפרכסת שנאמר (משלי כ') להקשיב אזנך לתבונה משלשים ושתים מדות האגדה נדרש וזה אחד מהם נחלק הסדר כגון זה ה' הטוב יכפר בעד כל מי שכל לבבו הכין לדרוש האלהים לעשות פסחו להקריב קרבנו אף על פי שלא עשו בטהרת הקדש כי לא טהרו ויהודה כולם נטהרו לפי שהיו קרובים לירושלים והיו יכולים לטהר ולהתקדש ולשוב לירושלים אבל רבת מאפרים ומנשה יששכר זבולן אין להם כל כך פשע בדבר לפי שהי' להם הדבר רחוק על ידי אגרות לא היה להם להמתין ולאחר מלבוא עד שיתקדשו לפיכך באו ולא נטהרו ולפי שלא היתה פשיעתם לפיכך תכפר בעדם וכן (ישעיה ל"ה) ישושו' מדבר וציה וגומר הוא נחלק הסידור:

והכהנים בכלי עוז — בחצוצרות:

המשכילים שכל טוב לה' — לענין שירה נופל לומר לשון שכל כמו שנאמר (לעיל א' כ"ו) ויפל הגורל מזרחה לשלמיהו וזכריהו בנו יועץ בשכל וגומר ודבר חזקיהו על לבם תנחומים ודברים טובים לחזקם ולעזור להם כדי שיחזקו אף הם בשיר שכל טוב לה':

מתודים לה' — על זבח תודה ומודים לה' על הנס שעשה להם שזבח תודה על נס הוא בא:

שבעת ימים אחרים — כמו שמפורש ויעשו שבעת ימים שמחה:

הרים לקהל — מצאנו ומבקרו:

לקהל אלף פרים וגו' — והיו אוכלים ביחד מלך ושרים והעם שמחים:

כי מימי שלמה בן דוד מלך ישראל לא — היתה כזאת בירושלים שמא עם רב יותר היו באין לרגל לירושלים בימי שלמה אבל שמחה גדולה לא היתה בירושלים כזאת מימות שלמה כי ביותר שמחו על מה שאם היו כל רגל ורגל מקובצים בירושלים לפי שלא היה להם חדוש אין להם שמחה אבל עתה שכל ימי אחז ומלכי יהודה הרשעים לא עלו לרגל לירושלים ועתה הורשו לעלות לירושלים שמחו שמחה גדולה ולפי שהיה כמה שנים שלא עלו לירושלים עד עתה הוקטן בעיניהם ז' ימים דחג המצות והוסיפו עוד ז' ימים כדי לשמוח בהם ושמחו שמחה גדולה:

ויברכו את העם — אם תרצה לומר בירכם בזה שבקשו לשוב מארץ שוביהם וישמע ה' בקולם וישיבום אז ד"א וישמע בקולם וכן כתוב למעלה (ב' ל') וישמע ה' אל יחזקיהו וירפא את העם:

ויועץ לעשות הפסח בחדש השני — בסנהדרין יש פלוגתא בזה, שדעת ר"י וחכמים שעבר אז את השנה (שלא מדעת חכמים), ופי' בחדש השני למלכותו, כי הוא עשה ממנו חדש ניסן שהוא חדש ראשון לחדשי השנה, ודעת ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון שפירש בחדש אייר, שהשיאם לעשות פסח שני. ויש לתמוה לפי זה שא"כ הקרבנות שהביאו בששה עשר לחודש הראשון (כנ"ל כט, יז) היה בפסח, א"כ איך אמר (שם פסוק לא) גשו והביאו זבחים ותודות, הא אין מקריבים תודה בפסח מפני החמץ, ואין לומר שקרא השלמים בשם תודה, דהא בזבחים דף ז' אמר תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרוים תודה, וגם שלפי דעתו עשו רוב הצבור פסח ראשון כמ"ש בגמרא שם שהיו רוב עם הנשים עי"ש, והא שם משמע שלא כלו לטהר את המקדש עד יום ששה עשר ואיך הקריבו פסח, וע"כ תאמר שבא הפסח בטומאה ואיך אמר פה שלא יכלו לעשותו כי הכהנים לא התקדשו למדי. ובאמת הרמב"ם תפס להלכה שעבר אז את השנה, ושהיה שלא ע"פ הסנהדרין מפני שעבר ביום שראוי לקבעו ניסן, או שעבר מפני הטומאה ואין מעברין מפני הטומאה, וע"כ כתיב ויועץ המלך ושריו (לא החכמים), וכל הקהל, לא העדה, שכבר בארתי בספר התו"ה ויקרא שבעת שזקני העדה בראשיהם קרוים בשם עדה, ובלא הזקנים קרוים בשם קהל, ופי' שנתיעץ מכבר ביום שלשים של אדר, וע"כ כתוב ויישר הדבר ולא כתיב וייטב, כי לא היה טוב, כי לא הסכימו הסנהדרין לזה:

ויעמידו — להסיר חששת רבא בסנהדרין שם, שיזלזלו בחמץ בפסח, שלחו שלוחים תיכף. ולשון ויעמידו דבר, מפני שחכמים חלקו עליו בזה, העמידוהו בפקודת מלך ושרים

כי לא לרוב עשו — ר"ל שאם לא היו מעברים והיו עושים בראשון בטומאה, היו מתאספים ישראל מועטים, וחשב שיהיה מועט מישראל, והמיעוט אין עושים פסח בטומאה. וחכמים חלקו עליו בזה, כי הדין הוא שמשערים ברוב הנכנסים בעזרה אף שהם מיעוט ישראל, וא"כ לא היה לו לעבר מפני הטומאה:

באגרות — שהיו ביד הרצים אגרות כתובים בם הדברים האלה, וגם היה מצות המלך שיאמרו זאת בפיהם

שובו וכו' וישוב — א] שובו בתשובה כדי שלא ישחית ה' את יתר הפלטה בעונש השגחיי, שעז"א:

ואל תהיו כאבותיכם אשר מעלו ויתנם לשמה — ע"י העונש ההשגחיי, כמו שנאמר (דברים לב, ל) כי צורם מכרם:

עתה אל תקשו ערפכם — ותיראו מיראת העונש

תנו יד לה' — והגם שיהיה מיראת העונש, יספיק כי ישיב מכם חרון אפו, שמעניש אתכם בעונש השגחיי:

כי בשובכם — הוסיף לאמר שאם תשובו בתשובה מאהבה, ועז"א על ה', ר"ל בסבתו מכבוד שמו ורוממותו, אז יוסיף עמכם שלא לבד שלא יענש הפלטה הנשארת בעונש השגחיי, כי אחיכם ובניכם, שהם כבר בשבי ירחם עליהם בשתי פנים, א] שיהיו לרחמים לפני שוביהם, ב] שעוד יעזרם לשוב לארץ הזאת, כי חנון ורחום ה' ויעורר חנינה ורחמים

ולא יסיר פנים — לעזוב אתכם אל הטבע והמקרה, רק ישגיח עליכם לטוב:

משחיקים — כבר בארתי בפי' הושע בכ"מ, שבימי הושע היה להם רשות ללכת לעבוד את ה' בירושלים בענין שלא היו אנוסים ע"י המלך, רק הם עצמם שחקו ולעגו כי היו רעים וחטאים, וע"כ נתחתם אז גז"ד של השבטים לגלות:

אך אנשים — יחידים

נכנעו — מיראת העונש, לא מיראת הרוממות:

גם ביהודה — שכבר סרו מה' בימי אחז, היה עזר אלוה בזכות חזקיה שלא מרו פי מלך בזה:

ואת כל המקטרות — כי המאכיל פסח למומר לע"ז לוקה, ובן נכר לא יאכל בו, ע"כ הקדימו לבער כל מיני ע"ז:

נכלמו — על שלא התקדשו תחלה, כמ"ש בפסוק ג':

כי רבת — מבאר הטעם שהכהנים זרקו הדם מיד הלוים, שהיינו שהלוים שחטו והכהנים קבלו את הדם וזרקו. ולמה לא שחטו הבעלים, מפני שרובם לא היו טהורים, ולכל איש שלא היה טהור היו הלוים במקומו לשחוט פסחו כדי להקדיש לה' שתהיה זריקת הדם בטהרה, הגם שהבעלים אכלו בטומאה. ומפרש איך הביאו ואכלו הפסח בטומאה:

כי מרבית העם רבת — ר"ל שרובם היו טמאים, וכשרוב הקהל טמאים הפסח בא בטומאה

ואכלו את הפסח בלא ככתוב — ר"ל בטומאה

כי התפלל חזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד כל איש אשר הכין לבבו. הגם שהביא הקרבן שלא כטהרת הקדש, כי היה טמא, ישקיף ה' על לבבו המוכן הגם שגופו אינו מוכן בטהרה, ויכפר בעדו על שאוכל הפסח בטומאה, וה' שמע אל חזקיה וירפא את העם ויסלח להם על זה. ומשמע מפשטות הכתוב שהתפלה היה על העם שחטאו במה שלא התקדשו למדי, והוא נגד דברי חז"ל שהתפלל על עצמו על שעבר את השנה שלא כהלכה או על שהשיאן לפסח שני, אך באמת הדברים אחדים, שאם היו מתטהרים כולם, לא היה מתפלל על עצמו על שעבר מפני הטומאה או על שעבר ניסן בניסן, אחר שבדיעבד אם עברוה מפני הטומאה מעוברת, ואם עבר יום למ"ד של אדר מעובר ומקודש כרב נחמן שם, לא היה מקום לתפלה זו, וכמו שמשמע מדברי הברייתא רש"א אם מפני הטומאה עברוה מעוברת, אלא מכל מקום בקש רחמים ע"ע מפני שעבר ניסן בניסן (והרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש כתב שני הטעמים, שבקש רחמים על שעבר מפני הטומאה ועל שעבר ביום למ"ד של אדר, וכמ"ש הכ"מ שם, כי הגם שבדיעבד מעובר, אחר שבאמת לא היו טהורים גם אח"כ נגלה למפרע שעבר שלא כדין, ולא הרויח בעבור זה, וממילא הוצרך להתפלל גם בעד עצמו. וי"ל אריכות בסוגיית הגמ' שם ואכ"מ):

והכהנים בכלי עז — פרש"י בחצוצרות, וכמו שהדין לתקוע בחצוצרות על הקרבן במועדות, והלוים יאמרו שירה (רמב"ם פ"ג מה' כה"מ):

וידבר — הוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' חגיגה הי"ד) שמצוה לשמח את הלוי בשלמי שמחה יותר מן הכל, לפי שאין לו חלק ונחלה ואין לו מתנות בבשר, ועז"א ויאכלו את המועד. ומ"ש ומתודים, פרש"י על זבח תודה וכו', שזבח תודה על נס הוא בא, וזה תמוה איך הקריבו תודה בפסח, וצ"ל שתופס כשטת מ"ד שהיה פסח שני, ובזה יוצדק מ"ש (בפי"ח) שלא ככתוב שאכלוהו בטומאה, כי פסח שני אינו נאכל בטומאה, וצ"ע:

ויועצו — כי ז' הראשונים היו שמחת החג, ואין מערבים שמחה בשמחה, רצו ליחד לשמחה זו ימים מיוחדים:

כי מימי שלמה — ר"ל שרק בימי שלמה היו כל ישראל מתאחדים בירושלים, ואח"כ לא עלו עשרת השבטים לרגל עד עתה:

וישמע בקולם — הוא מאמר מגביל, וישמע בקולם למען קדשו, ותבא תפלתם לשמים, ע"ד (במדבר ו, כז) ושמו את שמי על ב"י, שהכהנים ע"י ברכותיהם ישכינו שם ה' על ישראל שתהיה השכינה קבועה במעון קדשו, ר"ל במקדש, ונשמע בקולם בענין הנוגע למעון קדשו שישכין שכינתו שם וישים שמו על ב"י, ותבא תפלתם לשמים שעי"ז ברך ה' את עמו, כמ"ש ואני אברכם: