דברי הימים א פרק כ״א

ויעמד שטן על ישראל — אע"פ שפרשה זו אינה לכבוד דוד נכתבה כאן משום שנאמר בסוף הפרשה שבנה מזבח וענהו ה' מן השמים וזה כבוד דוד:

מספר מפקד העם — דוגמת וכל פקדיכם לכל מספרכם:

ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף — ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף (ובשמואל ב כ״ד:ט׳) כתיב שמנה מאות אלף ואיש יהודה ה' מאות אלף דמשמע דלא היו מישראל כל כך כאשר נאמר כאן אלא לפי שהקצף היה מאת הקב"ה על דוד לא כתב שם מספר כולם שמנה ואף יואב לא מנה כל השבטים כמו שכתוב כי נתעב דבר המלך את יואב אבל כאן משום כבודו של דוד מזכיר כאן מספר וחשבון שמנה כי זהו כבודו שחיל כבד כזה היה בשבטו וכן מוכיח כמו שפירשתי שאפי' אותו קצת מישראל שמנה לא כתב כל מספרם בשמואל אבל כאן כתב כל אותו מספר שמנה דהא כתיב כאן ויהי כל ישראל ובשמואל לא כתיב כל ובפירוש מוכיח כאן לפנינו כדכתיב יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר כמספר דברי הימים למלך דוד (לקמן כ"ז כ"ד):

ולוי ובנימן לא פקד בתוכם וגו' — יואב היה יודע שיהיה לאשמה לעם לנגף לפיכך אמר יואב יכול אני להציל שבטים הללו מן המנין לוי אם יאמר דוד למה לא מנית את לוי אשיבנו כי לא התפקדו בתוך בני ישראל (במדבר ב׳:ל״ג) וכן אומר לבנימין הלא בפלגש בגבעה נגפו ואם יתנגפו עתה מה ישתייר להם:

ועתה העבר נא את עוון עבדך — עוון זה מלא בשני ווי"ן כלומר העבר נא על העון המלא שעשיתי וד' מלאים הן בקריאה וזה אחד מהם והשני (בתהילים נ״א:ז׳) הן בעוון חוללתי וכמפורש בויקרא רבה באשה כי תזריע (פי"ד ע"ש) אפילו חסיד שבחסידים א"א שלא יהא לו אחד בעבירה בלא נתכוין (אבא) והלא לא נתכוין אלא לצורך עצמו והשלישי עוונותיו ילכדנו את הרשע (משלי ח') עוונותיו המרובים והרביעי (במלכים ב ז׳:ט׳) ומצאנו עוון ועתה לכו ונבואה ונגידה בית המלך שאמרו אם לא נלך ונגיד את בית המלך יהיה עוון גדול כי יבואו עליהם אויבים:

צר לי מאד — אתה אומר בחר לך הקל שבהם קשה לי וצר לי מאוד עליו משל לאדם שאמרו לו הנך מת ובאיזה קבר רצונך שתקבר אצל אביך או אמך אמר להם אוי לאזנים שכך שומעו':

אפלה נא ביד ה' — בדבר ששוה בכל עשירים ועניים:

כי רבים רחמיו — אולי ירחם אבל אויבינו לא ירחמו עלינו:

נטויה על ירושלים — ומה שכתוב (ביהושע ה׳:י״ג) והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וגו' הלנו אתה אם לצרינו יהושע היה עומד ואחוריו כנגד צריו ובא מלאך כנגדו לפיכך תמה ואמר לו הלנו אתה אם לצרינו לעזרינו הואיל ואתה עומד לנגדי או לצרינו לעזור שגם אתה עומד כנגדן אבל כאן כיון שראה החרב של מלאך שהיתה נטויה על ירושלים ידע בעצמו שבא לנגוף את ישראל:

ואלה הצאן מה עשו — שהם כאותן הצאן המובאים לשחיטה שאינן יכולין להנצל משחיטה כי לשחיטה הן עומדים:

מתחבאים — מפני המלאך לקיים הפסוק (ישעיה כ"ז) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ואומר (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר:

וארנן דש חטים — לפי שאמר לפנינו והחטים למנחה שלא תתמה וכי היאך היו לשם חטים:

והמורגים לעצים — נסרים שדשין בהם התבואה כמו ששנינו בע"ג עזיא דקירקסא דדיישא דישתא דומה למורג חרוץ חדש:

שקלי זהב משקל שש מאות — (ובסוף שמואל) כתיב בכסף שקלים חמשים הא כיצד נטל מכל שבט ושבט חמשים שקלים הרי שש מאות שקלים כדי שיהיה חלק לכל ישראל במזבח:

ויאמר ה' למלאך — להשיב חרבו וישב חרבו אל נדנה וכן ויאמר ה', לדג ויקא את יונה וגו':

בעת ההיא בראות דויד כי ענהו ה' — פרשה זו לא נכתבה בשמואל ומשום כבוד דוד נכתבה כאן שעשה מזבח וכל פסוקי דפרשה זו דבוק פסוק אל פסוק כאילו כולו פסוק א':

ומזבח העולה — של משה עדיין בעת ההיא בבמה אשר בגבעון:

ולא יכל דויד — אז כשהיה אותו מעשה שצוה לו הקב"ה להעלות קרבן לא היה דוד יכול ללכת לפניו לדרוש אלהים כלומר לפני המזבח אשר בגבעון:

כי נבעת מפני חרב מלאך ה' — והלך דוד כדברי ה' ובנה מזבח וענהו ה':

ויעמוד שטן — כל פרשה זו נזכרה בשמואל סימן כ"ד, ושם בארתי באורך, מפני שראה שעזבוהו וילכו אחרי שבע בן בכרי לא בטח בהם עוד שיתאספו לפקודתו בעת מלחמה, ורצה למנותם ולכתוב שמות הגברים בספרי הזכרונות, שיהיה כל איש מחויב לצאת לצבא בעת מלחמה, וזה היה הסתה וגירוי, כי באמת היו ישראל שלמים אתו, ושם כתיב למנות את ישראל ואת יהודה, ועזרא באר שעקר הכונה היה בשביל ישראל כי יהודה היו נאמנים אצלו:

לכו ספרו — בארתי שם שעקר כונתו היה הספירה שהוא על חשבון הפרטי, לדעת כל איש ואיש, לא על הפקידה, שהוא החשבון הכולל, כמש"ש באורך, וזה היה החטא, עי"ש:

ויאמר הלא כולם לאדוני לעבדים — א"ל שהם נאמנים למלכם וא"צ לכ"ז, וגם שיהיה לאשמה שהמספר מביא הנגף:

מספר מפקד — בארתי שם, וכן הסתירה שיש בענין המספר בין כאן לשם התבאר שם פסוק ט', עי"ש:

ויך — שכבר התחיל איזה חולי בין העם:

שלש אני נוטה — א"ל דע שנתחייבת להענש בשלש עונשים רעב וחרב ודבר, רק ע"י שתבחר אחת ברצון אעשה לך, בל אענישך רק באחת אשר תבחר, ועז"א גד קבל לך, ור"ל קבל הדין ברצון:

אם שלש שנים רעב — ובשמואל אמר שבע שנים רעב, ואחר שזה היה בסוף ימי דוד באר עזרא שלא היה אפשר שיהיה רק ג' שנים, כי בתוך כך מת ושלמה היתה לו הבטחה שיהיה שלום ושקט בימיו

נספה — כי שם אמר נוסך לפני צריך והוא רודפך, באר שפי' שישיג אותך בחרבו, לא רדיפה לבד. ומ"ש שם שלשה ימים דבר, פי' שלא יהיה כדבר הרגיל, רק חרב ה' ומלאך משחית חוץ מדרך הטבע:

וישלח — הוא פי' מש"ש וישלח ידו המלאך ירושלים, שר"ל שה' שלח ידו והוא המלאך שהוא יד ה' המשחית בעת הדבר

וכהשחית ראה ה' — שצוה לו שירף ידיו שלא ישחית את דוד, כי המשחית לא יבחין בין טוב לרע:

עומד בין הארץ — כי נסתלק מן הארץ אחר שלא נתן לו רשות לנגוף, ולא עלה לשמים שגם ע"ז לא ניתן לו רשות. ויען שתחלה היתה חרבו שלופה נגד הר ציון, כשא"ל ה' הרף ידך הפכה לצד ירושלים שהיה שם תחלה, ועל זה אמר נטויה על ירושלים:

ומלאך ה' — מבאר שמש"ש שאמר גד לדוד להקים מזבח, קבל נבואה זו על ידי מלאך המשחית בעצמו, שאחר שלא עשה שליחותו הקודם היה הוא המגיע הנבואה אל גד, שהנבואה תהיה באמצעות המלאכים, והוא עצמו הכין הרפואה אל הנגף, ע"ד מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט):

וישב — המלאך התראה עתה במקום הגורן ששם מקום הרפואה, וארנן התחבא מפניו, רק שדוד בא עדיו ואז יצא ממחבואו:

שקלי זהב משקל שש מאות — ובשמואל א' שקנה את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ופי' חז"ל שכאשר ראה שירדה האש ורצה ליחד מקום זה לבית המקדש קנה כל המקום סביב, ונתן שקלי זהב. ועוד פי' שגבה חמשים שקלים מכל שבט, עי"ש:

בעת ההיא — זה נמשך אל מה שיאמר בסימן כ"ב (א) שאמר זה הוא בית ה', שזה נודע לו, א] ממה שראה כי ענהו ה', הוא מה שירדה אש מן השמים ונעצרה המגפה. ב] ממה שזבח שם, שזה היה עפ"י ה', הגם שמשכן ה' ומזבח העולה היה בעת ההיא בגבעון, ולא יכול דוד ללכת כי הבטיחו המלאך והוכרח להעלות דוקא שם, ושם לא נבעת מן המלאך, הגם שהתראה שם כנ"ל פסוק כ', מכל זה ידע שהוא מקום המיועד לבית הבחירה, וע"כ ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וכו':