בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ברכות דף ז׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף ז׳ עמוד א׳

    מסכת ברכות דף ז׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 36 קטעים ממוספרים, כ־887 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ונענע לי בראשו כמודה בברכתי ועונה אמן:

    דעת בהמתו לא הוה ידע במסכת ע"א מפרש לה בפ"ק:

    מאי קרא דאף הוי כרגע דכתיב כי רגע באפו חיים ברצונו:

    בתלת שעי קמייתא באחד מרגעי תלת שעות ראשונות:

    שורייקי טיי"ש בלעז:

    לצדיק לא טוב לענוש את הבריות:

    מרדות אחת לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאליו:

    ורדפה את מאהביה וגו' וכשתראה שאין עוזר תשים על לבה לאמר אשובה אל אישי הראשון:

    ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 7a · Sefaria

    תוספות

    שאלמלי כעסתי לא נשתייר וכו' ואם תאמר מה היה יכול לומר בשעת רגע. יש לומר כלם. אי נמי מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר כן:

    ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דריב"ל כו' לאו אורח ארעא אף על גב דהצדוקים וכו' מורידין ולא מעלין. היינו בידי אדם אבל בידי שמים לאו אורח ארעא להענישם ולהטריחם ולהורגם בידי שמים שלא כדרך בני אדם. ואי גרסינן הכא עובד כוכבים ניחא דקאמר התם העובד כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין:

    Tosafot on Berakhot 7a · Sefaria · CC0

    רב נסים גאון

    טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מק' מלקיות שנא' (משלי י״ז:י׳) תחת גערה במבין. מכלל שהמבין הוא הלב וכי הגערה מהניא ביה טפי ממה דמהניא המלקות לגוף ובפרק הרואה (ברכות דף סא) אמרי' תנו רבנן לב מבין כליות יועצות: והא כתי' פוקד עון אבות על בנים וכתיב לא יומתו אבות על בנים ורמינן קראי אהדדי ומשנינן כאן שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכאן שאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם עיקרה דהא רמיא ודהא שינוייה במס' סנהדרין (דף כז) בפרק דיני ממונות בגמרא זה בורר לו אחד:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 7a · Sefaria

    ריטב"א

    אכתריאל שמו של הקב"ה:

    Ritva on Berakhot 7a · Sefaria

    מאירי

    קבלת התוכחות מבוא גדול לתשובה, וכבר ידעת ששנאת התוכחות הוא מהדברים המעכבים את התשובה כמו שיתבאר במקומו, מכל מקום מי שמתעורר מעצמו עליה ומכיר בעצמו רוע הנהגתו וחוזר ממנה מאליו הרי הוא תכלית היראה ובחירת התשובה, אמרו ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות שנאצר תחת גערה במבין וגו':

    צריך אדם להזהר שלא לפקפק ולהרהר אחר מדותיו ית' ממה שיראה לו העדר הסדור בין בני אדם, בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו שהכל במשפטי ישרו ית', ואף אם אופני המשפט נעלמים ממנו, וכבר ביארנו העניין בביאור מרווח בחבור התשובה:

    Meiri on Berakhot 7a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    אכתריאל שמו של הקב"ה:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 7a · Sefaria

    פני יהושע

    גמרא אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מנין שהקב"ה מתפלל כו' מאי מצלי כו'. ונראה שענין נוסח תפלה זו נלמד מהפסוק עצמו דכתיב בית תפלתי ומסיים בה עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי משמע שענין התפלה הוא בזה הענין עצמו שיקבל עולותיהם וזבחיהם לרצון וענין זה שהקרבנות מתקבלין לרצון מהם לריח ניחוח לה' אינו נעשית אלא ע"י כבישת רחמים את כעסו ונכנס עמהם לפנים משורת הדין כדמצינו בנח דכתיב וירח ה' את ריח הניחח ויאמר לא אוסיף עוד לקלל ומסיים בה כי יצר לב האדם רע מנעוריו ומתוך כך נכנס עמהם לפנים משורת הדין כיון שאנוסים הם שיצה"ר מעבירם על דעת קונם ומדאשכחן נמי בהך ברייתא דמייתי עלה מעשה דר' ישמעאל בן אלישע שהתפלל תפלה זו ונענע לו הקב"ה בראשו אלמא דתפלה זו חביבה להקב"ה ביותר וכיון בה רבי ישמעאל ברוח הקודש א"כ מסתמא הקב"ה מתפלל אותה תפלה עצמה ולפ"ז א"ש הא דמסיק וקמ"ל שאל תהא ברכת הדיוט קלה היינו כיון שהקב"ה מתפלל תפלה זו אפ"ה חביבא ליה יותר ע"י ברכת הדיוט כנ"ל:

    שם ומי איכא ריתחא קמי' קב"ה אין דתניא אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע כו' עד סוף הברייתא. ולכאורה יש לתמוה טובא חדא אמאי דמקשי ומי איכא ריתחא קמי' קב"ה דהא ודאי מצינו הרבה מקראות בתורה ובנביאים ובכתובים שכעס הקב"ה. ועוד דהא בהאי מעשה דעגל גופ' כתיב למה ה' יחרה אפך בעמך. ועוד מי לא הוי ידע האי קרא גופא דמייתי דכתיב ואל זועם בכל יום. ועל התרצן קשה יותר בהא דקאמר אין דתניא אמאי הוצרך להביא כל הברייתא באריכות בקצרה הו"ל לשנויי אין דכתיב ואל זועם בכל יום. ועוד דאדרבה ממאי דתניא בהך ברייתא וכמה זעמו רגע לא שייך שפיר הך דרשא דפני ילכו היינו שימתין עד שיעברו הפנים של זעם דהא במאמר זה שהקב"ה אמר פני ילכו והניחותי לך יש הרבה יותר מרגע כמימרא ואם באותו עת עדיין לא הגיע הרגע של כעס א"כ באותו העת עצמו הי' יכול למלאות בקשת משה ועוד הרבה דקדוקים כאלה. ונלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי הוי ידע המקשה שכעס הקב"ה כמה פעמים ע"י עונות ושינוי מעשה התחתונים והוי ידע נמי האי קרא דכתיב ואל זועם בכל יום אלא דאכתי לא הוי ידע אם יש עת קבוע להכעיס אפי' בלא שינוי מעשה א"נ אפשר דנהי דהוי ידע שיש עת קבוע לזעם אכתי לא הוי ידע שהזעם הוא אף בישראל דהא בפ"ק דע"ז רמי קראי אהדדי דכתיב ואל זועם בכל יום וכתיב ולפני זעמו מי יעמד ומשני התם ורמי נמי קרא דחימה אין לי וכתיב נוקם ה' ובעל חימה ומשני כאן בישראל כו' ולפ"ז לענין זעם נמי הוי שייך לשנויי בכה"ג לסברת המקשה. א"כ דנהי דהוי ידע דאל זועם שייך אף בישראל ושיש עת קבוע לאותו כעס אכתי הוי ס"ד דמסתמא היה יודע משה לכוין אותה שעה וא"כ בודאי לא הי' משה מתפלל באותה שעה של כעס והשתא א"ש טובא הא דמקשי ומי איכא ריתחא קמיה קב"ה דממ"נ לא שייך כלל הך דרשא דפני ילכו שאמר לו הקב"ה המתן עד שיעבור שהרי מאותו הזעם שעל מעשה העגל כבר כתיב וינחם ה' והך קרא דפני ילכו לא כתיב אלא במ' יום האמצעים וכיון שבודאי לא הי' משה מתפלל באותו שעה של זעם אלא בפעם אחר' א"כ מקשה שפיר ומי איכא ריתחא קמי קב"ה על ישראל שלא בשעת הזעם וע"ז משני שפיר אין דתני' ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע ואין אדם יודע לכוין אותו שעה חוץ מבלעם ומסיק נמי שצדקה עשה הקב"ה שלא כעס וא"כ לפ"ז הברייתא מתיישב הכל דשמעינן מינה טובא חדא בשעת הזעם כועס הקב"ה אף על ישראל ושמעינן נמי שאפי' משה לא היה יודע לכוין אותו שעה ונהי דהוי ידע משה קרא דאל זועם שכועס הקב"ה בג' שעות ראשונות בשעה שמשתחוים לחמה אכתי לא הוי ידע הרגע והיה סובר שהקב"ה כועס בשעה ראשונה או בשניה ולפ"ז מצינן למימר שפיר שלפיכך היה ממתין משה מלהתפלל עד סוף שעה שלישית שסבר שכבר עבר הזעם ולפי שהקב"ה היה יודע שעיקר בקשת משה הי' שתשרה שכינה על ישראל ולידע דרכיו של הקב"ה כדדרשינן בסמוך מהנך קראי דכתיבי מיד בתר האי קרא דפני ילכו נמצא שאם היה מתפלל משה אותה תפלה בעצמו בלי הפסק היה מתפלל ממש בשעת הזעם ולא היתה מתמלאת בקשתו לכך ראה הקב"ה להפסיקו בתפלתו ואמר לו המתן שעדיין לא עבר פנים של זעם ולכן המתין משה באמת עד שידע באמת שכבר עבר' לגמרי הג' שעות שהקב"ה כועס בהן הרגע ונתקבלה תפלתו והודיעו דרכיו ולימדו י"ג מידות והבטיחו להשרות שכינתו בתוכם כנ"ל נכון בעה"י ודוק היטב:

    שם אמר לפניו רבש"ע מ"מ יש צדיק וטוב לו כו' נראה דלא הוקשה לו למשה על יסורי הצדיקים ושלות הרשעים בעה"ז אלא על ענין השנוי בין הצדיקים עצמן ובין הרשעים עצמן בעה"ז. אלא הא דמסיים א"ל הקב"ה צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק כו'. יש לדקדק היכא רמיזא תשובת הקב"ה בפסוק וליכא למימר דמסברא ידעינן לה דמי איכא מידי דמשה לא הוי ידע ואנן ידעינן מסברא. ונראה דודאי רמיזא בפסוק במה שהשיב לו הקב"ה וקראתי בשם ה' לפניך והיינו שלמדו סדר הי"ג מדות ושם נאמר פוקד עון אבות על בנים ועושה חסד לאלפים נמצא שכל עניני שכר ועונש בעה"ז הכל תלוי במעשה אבותיו ולמאי דמסיק נמי הכא שהשינוי בין צדיק גמור לשאינו גמור יש לומר דהכי מפרש לי' לקרא דכתיב וחנותי את אשר אחון שחונן במי שרגיל לחון עליו והיינו צדיק גמור שראוי ליתן לו מתנת חנם כמו שפרש"י בתחלת פ' ואתחנן. והחילוק שבין הרשעים עצמן לגמור ושאינו גמור היינו מה שאמר בי"ג מדות ארך אפים כן נראה לי וק"ל:

    שם ואמר ר' יוחנן משום ר' יוסי כל דבור כו' מנלן ממשה רבינו שנאמר הרף ממנו ואשמידם כו'. הא דמייתי מהאי קרא דפ' עקב שהם דברי משה ולא מייתי מקרא דפ' כי תשא שנאמר ועתה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול שהם דברי הקב"ה בעצמו אלא משום דהתם לא כתיב ועצום ממנו מש"ה ניחא ליה לאתויי מקרא דפ' עקב דכתיב עצום ורב ממנו ואף זה נתקיים כדדרש רב יוסף שבני רחביה רבו למעלה מס' ריבוא כן כתב מהרש"א ז"ל אלא דאכתי קשיא לי דהו"ל לאתויי קרא דפ' שלח לך דכתיב אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו עוד יש להקשות למה שינה משה באמת בפ' עקב לומר עצום ורב ממנו כיון שהקב"ה לא אמר לו בזה הלשון אלא ואעשה אותך לגוי גדול בפ' כי תשא באותו מעשה עצמו. ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דהא דלא מייתי מפ' שלח לך היינו משום דהתם לא נאמר בלשון תנאי כלל אלא כמו שפרש"י שם שהיא כתשובת שאלה וא"ת מה אעשה לשבועות האבות ואעשה אותך לגוי גדול ועצום משא"כ בהאי דמעשה עגל שאמר הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי עצום היינו לשון תנאי שאם ירף משה מלהתפלל בעדם יעשה אותו לגוי עצום כענין מאמר הקב"ה עצמו בפ' כי תשא שאמר ועתה הניחה לי וגו' ואעשה אותך לגוי גדול והתם ע"כ בלשון תנאי נאמר אם יניח משה מלהתפלל דאין לפרש שהוא ג"כ כתשובת שאלה על קיום שבועת האבות דהא ודאי פשיטא דממילא יתקיים שבועת האבות ע"י משה כיון שמעולם לא הוי שום מקום לומר שמשה בכלל אותו גזירה הי' כיון שהיה במרום בשעה שחטאו ישראל ונהי דשבט לוי אע"ג שלא חטאו אפ"ה אפשר שהיו נכללין באותה גזירה כיון שלא היו מוסרין נפשם על כך שהיה להם לחגור חרבם על יריכם כמו שעשו בסוף משא"כ במשה שבודאי ממילא היה ראוי שיקוים שבועת האבות ע"י זרעו וע"כ שלא הוצרך הקב"ה לומר לו ואעשך לגוי גדול אלא שיהיה גדול יותר מישראל ושבועת האבות והיינו בשביל התנאי שאמר לו הקב"ה ועתה הניחה לי שיניח מלהתפלל בעדם ולפ"ז אין בכאן שינוי בין מאמר הקב"ה בפ' כי תשא ובין מאמר משה בפ' עקב שאמר לגוי גדול ועצום כיון שהקב"ה ג"כ לכך נתכוין ומש"ה מסיק הכא שפיר דאע"ג דבעי משה רחמי עלה דמלתא וא"כ לא נתקיים התנאי של ועתה הניחה לי או הרף ממני אפ"ה נתקיים התנאי אף במאמר עצום ממנו כנ"ל ודוק היטב:

    Penei Yehoshua on Berakhot 7a · Sefaria

    בן יהוידע

    מַאי מַצְלִי? אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיָגוֹלוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי. יש להקשות מה צורך בתפלה זו והלא לעצמו אומר כן ומאחר שרצונו בכך יעשה כרצונו בכל עת ומי יאמר לו מה תעשה? ונראה לי בס"ד שהוא יתברך צופה עתידות ויודע ישראל עתידין לחטוא, שנא' (דברים לא, טז) הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה וכו' ובעת ההיא תתגבר מדת הדין לעשות כליה, ואין פתחון פה למליצי יושר להמליץ בעד ישראל, לכך השם יתברך מקדים תפלה זו שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי וכו', ואז לעת הצורך יהיה פתחון פה למליצי יושר להמליץ טוב לומר לפניו יתברך כן תעשה כאשר דברת, כי (במדבר כג, יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, ומצינו שכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו ובזה יהיו ישראל מוצלים מן כליה של קטרוג מדת הדין. ובזה יובן בס"ד הכתוב מ"ש חזקיה המלך ע"ה לישעיהו הנביא ע"ה (ישעיה לז, ד) וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה, וק"ל לשון וְנָשָׂאתָ, ובזה יובן היטב דרצונו לומר תשא בפיך טענה של תפלה מה שהקב"ה מתפלל בכל יום כאמור וזה תסתום פי המקטרגים, ובזה יובן בס"ד (תהלים מב, ט) יוֹמָם יְצַוֶּה הֳ' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי, רצונו לומר ביום שולט החסד ואין קטרוג אך בלילה ששולט הדין יש פחד מן הקטרוג. לכן שִׁירֹה עִמִּי, פירוש אתם עמי תשירו בטענה זו, והיא תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי, כלומר יש לנו סנגורייא מן התפלה שהיא לְאֵל חַיָּי, והא דנקט בתפלה הנזכר ד' דברים, נראה לי בס"ד שהם כנגד ד' חלוקי כפרה דדריש ר' מתיא בן חרש וכנגד החלק הד' החמור אמר יִּכְבְּשׁוּ וכו', וכנגד הב' שעוברים על כריתות ומיתות ב"ד אמר יָגוֹלוּ וכו', וכנגד העוברים על מלקיות אמר וְאֶתְנַהֵג וכו', וכנגד ביטול מ"ע אמר וְאֶכָּנֵס וכו'. אי נמי טעם לארבעה דברים הנזכר כנגד ד' דברים סקילה שריפה הרג חנק, שנעשים ע"י ד' אותיות שם אדנ"י כנודע, או יובן אומרו יכבשו וכו' להסיר הפרענות מהם, ושלשה חלוקות של יגולו ואתנהג ואכנס להשפיע להם טובה כללית של אושר עוה"ז שהוא בני חיי ומזוני. ונראה לפרש בס"ד אומרו וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין דידוע כל שפע טובה וברכה ישתלשל מחיבור הוי"ה אדנ"י שהם בסוד 'סוכה' 'כ"ו ה"ס' כנודע והנה נמצא כי אותיות כ"ו ה"ס הם רמוזים אחר אותיות הַדִּין, וזה שאמר וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, כלומר אשפיע להם משני שמות 'הוי"ה אדנ"י' שהם 'כ"ו ה"ס' הרמוזים לפנים משורת אותיות הדין ודוק. ועל דרך הסוד נראה לי בס"ד אומרו יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי כי ידוע זעיר אנפין מלביש את אריך אנפין ונמצא פנימיות זעיר אנפין הוא אריך אנפין וכנזכר באדרא רבא על הפסוק (בראשית כב, טז) בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם הֳ', שז"א אומר בא"א שהוא בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, וידוע כי בחינת הרצון הוא בא"א, ולכן כאן אומר ז"א יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי שהוא א"א על דרך מ"ש בִּי נִשְׁבַּעְתִּי והמשכיל יבין והשם הטוב יכפר בעדו.

    תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים. הנה ודאי אגדה זו יש בה סוד נסתר וכמוס, ונראה לי בס"ד על פי מ"ש בזוה"ק תרומה דף קמ"ו רב משריין דקשיר כתרין למאריה הוא אכתריא"ל וכו', ופירש רבינו האר"י ז"ל אהבה זו עולה מן עולם היצירה אל היכל אהבה אשר בבריאה וכו', והנה ג' ראשונות של יצירה הם סוד נשמות הנזכר באופן זה, כי הכתר נקרא אכתריא"ל, והחכמה נקרא י"ה, והבינה נקראת ה' צבאו' וכו' עיין שם. וידוע שהיצירה מלבשת הבריאה, והבריאה מלבשת האצילות, וצריך לקשר כל העולמות ביחד כדי להמשיך השפע מזה לזה, והנה האדם המיחד יחודים ומתקן תיקונים צריך תחלת הכל לעשות כונה להעלות נפשו מן העשיה אל גדר היצירה וכמו שכתב כונה זו בשער רוה"ק דף נ"ב בכונה ששית יעויין שם, יען כי האדם המיחד הוא זכר וצריך להעלות נפשו אל גדר יצירה ששם סוד הזכר, ואז יצליח בכל מעשה המצות שלו ובכל יחודים שמיחד. והנה ר' ישמעאל בן אלישע ע"ה היה עושה יחודים וכונות לקשר העולמות יחד להמשיך שפע מזה לזה, וז"ש פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי במחשבה וכונה קדושה לְהַקְטִיר קְטֹרֶת כלומר לקשר העולמות וליחד יחודים ובזה עלה מן העשיה אל היצירה והוא ראוי לכך, כי הוא היפה אשר זכה ליופי הגדול בסוד חנוך שהוא ביצירה וכנזכר בשער הגלגולים, ונמצא שהיה עומד ביצירה להקטיר קטורת לפני ולפנים, פירוש לקשר היצירה שעומד בה עם לפני ולפנים שהם הבריאה והאצילות, כי הבריאה נקראת לפני לגבי היצירה, שהם אכתריא"ל כתר י"ה חכמה, ה' צבאות בינה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל וכנזכר לעיל. ואמר עוד עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, רמז שהשיג כל המראה הגדול הזה בסוד הבריאה שהיא סוד כִּסֵּא, ואז ברוח הקודש ששרתה עליו שמע את הקול מדבר אליו יִשְׁמָעֵאל בְּנִי בָּרְכֵנִי, וגם הוא ענה ואמר רבונו של עולם יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ וכו'. ואומרו וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. רמז לירידת השפע מן ג' ראשונות שהם בסוד רֹאשׁ שתפילתו עשתה פירות תיכף והוריד הקב"ה שפע לכל העולמות על ידי ג' ספירות ראשונות וקראם ראשו, על דרך מה שאמר הכתוב וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי שהוא רצונו לומר מלך שלי אשר אני הכינותי והצגתיו בארץ ודוק היטב וההי"ב. והנה אומרו יִשְׁמָעֵאל בְּנִי בָּרְכֵנִי, לפי פשוטן של דברים הוא על דרך מה שאמר הכתוב (משלי יט, יז) מַלְוֵה הֳ' חוֹנֵן דָּל, דחונן דל נחשב כאלו מלוה ה' כביכול, וכן המבקש בקשה בעבור טובת ישראל נחשב כאלו מבקש הטובה להקב"ה כביכול, ולכן אמר לו בלשון זה בָּרְכֵנִי, כי בבקשה שאתה מבקש בעבור טובת ישראל מעלה אני עליך כאלו אתה מברך אותי. ובספר נפש החיים להגאון מהר"ח ואלוזין ז"ל האריך בענין הברכה מה עניינה. והמורם מכל דבריו הוא שהברכה היא ענין תוספת ורבוי בספירות הקודש אשר הם רמוזים באותיות שמותיו יתברך, והמברך גורם להריק שפע אור מעצמותו יתברך לספירותיו הקדושים ולעולמות הקדושים אשר הם רמוזים בשמו יתברך, ומאחר שהספירות הם דבוקים וקשורים ואחוזים בו יתברך אשר הוא האצילם ובראם ויצרם ועשאם לכבודו, על כן הברכה שהיא ענין תוספת ורבוי הנעשה בהם תתייחס אליו יתברך ולכן גם הוא אמר לר' ישמעאל בָּרְכֵנִי שייחס הברכה לו, הגם כי פעולת הברכה היא תוספת ורבוי בספירות הקודש ועולמות העליונים.

    לְעוֹלָם אַל תְּהִי בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ יש להקשות מאי מרבה בתיבת לְעוֹלָם? ונראה לי בס"ד לא מבעיא אם הזמן הוא עת רצון למעלה דודאי גם ברכת הדיוט תעשה פירות מכח הזמן, וכמו שכתב אין טעם כרצון אלא גם בעת דין וצרה נמי אַל תְּהִי קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, כי לפעמים פועלת ברכתו של הדיוט גם בעידן רתחא ועקתא, דהרי ברכת אֲרַוְנָה היתה בעידן רתחא שהיה מגפה אותו זמן, וכן ברכת דָרְיָוֶשׁ היתה בעת צרה שישראל היו בגולה ודניאל היה עומד בצרה גדולה ע"פ חוקי פרס ומדי, וגם אותה שעה היתה עת ערב ולילה שהוא זמן שליטת הדין, כי עד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה ולא יכול, ולעת ערב הפילו לגוב בע"כ.

    שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, בֵּרְכוּם שְׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת, וְנִתְקַיְּמָה בָּהֶם בִּרְכָתָם. מקשים מנא לן דנתקיימה ברכתם? והלא דוד הע"ה, הנביא אמר לו בדבר ה' שיקריב בגורן ארונה ותתבטל המגפה, וגבי דניאל נמי מפורש שניצול בזכותו, שכן אמר בפירוש אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי כָּל קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי? ונראה לי בס"ד שאף על גב שידע דוד המלך ע"ה מפי הנביא שבהקריבו בגורן אֲרַוְנָה תתבטל המגפה מעל ישראל, עם כל זה לא נודע מזה על דוד המלך ע"ה בעצמו שיהי' פליט מן העונש, דהא על כל פנים מסיבתו נעשית המגפה על אשר מנה את ישראל, וכמו שאמר הוא עצמו בראותו את המלאך המכה, (שמואל ב' כד, יז) הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי, ואם כן אם המזבח הגון להסיר הפרענות מעל ישראל לא נודע מדברי הנביא שיהיה ניצול דוד המלך ע"ה, לכך למדו רבותינו ז"ל שברכת ארונה שברכו לעצמו ה' אלהיך ירצך הגינה עליו שניצול, וילפי לה ממה שמצינו שנכתבו דברי ארונה אלה במקרא. וכן גבי דניאל ע"ה מצינו שנעשה לו שני נסים, וכמו שכתב רש"י ז"ל בפסוק (דניאל ו, יח) וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא, כי אכן גדולה לא היתה בבבל כי אם רק לבנים היה, ולפי שעה הביאו המלאכים מארץ ישראל כדי לחתום הבאר שהושלך בו דניאל שלא יזיקוהו האויבים בידים וכו' עיין שם, נמצא מלבד הנס שעשה לו השי"ת לסגור פיהם של אריות, עוד עשה לו נס ששלח מלאכים והביאו אבן גדולה מארץ ישראל לסתום פי הגוב שהיה רחב מאד ואי אפשר לסתמו בלבנים ולחתום אותו, ולולי זאת היה אויביו מזיקין אותו בזריקת אבנים עליו מפי הגוב, וכיון דשני נסים נעשו לו, והוא לא תלה בזכותו אלא רק נס אחד של הסגר פיהם של אריות, לכך דרשו רבותינו ז"ל שברכת דריוש הועילה שיעשה לו הקב"ה נס האחד בהבאת האבן לשמירתו, ולמדו זה ממה שמצינו שנכתבה ברכתו של דריוש במקרא ואם לא יצא ממנה תועלת לא היתה נזכרת במקרא, ונכתבה ללמדך דאל תהא ברכת הדיוט קלה, ואף על גב דשניהם היו מלכים קרי להו הדיוטות בשביל שלא היו ישראלים.

    וּמִי אִיכָּא רִיתְחָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? יש להקשות הוה ליה למימר ומי רתח קב"ה?! ועוד מקשים מאי קא מתמה והלא כתיב (דברים לא, כט) לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, (שם לב, טז) בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ (שם) כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם, וכן יש לשון זעם בכמה מקראות? ונראה לי בס"ד דודאי כל מ"ש כעס וחרון וזעם וחימה במקרא אין הדבר כפשוטו ח"ו שהוא כמו כעס וחימה של בשר ודם חלילה, אך הוא לשון מליצה על מניעת השפע מן המדה המשפעת, והענין הוא כי השי"ת ברא שני מדות למעלה להשפיע על ידם לעולמות עד עולם התחתון הזה, והם ספירות החסד אשר מכנים אותה בדרך משל יד ימין, וספירות הגבורה אשר מכנים אותה יד שמאל, ובשניהם הקב"ה משלשל השפע לעולם, כמו שנאמר (תהלים קמה, טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וכו', ששני ספירות אלו הם מכונים בשם ידים של הגוף חלילה, אלא שם זה הוא דרך כינוי להם על שם פעולתם וכאשר יש חטא בתחתונים שאז הספירה מונעת השפע מלהריק לתחתונים, הנה זאת המניעה נקראת בשם כעס או חימה או זעם שכל תוארים אלו הם אמורים כפי מדרגות המניעה ועכבת השפע, כי באמת אין המניעה מעכבת השפע שוה בכל עת אלא תהיה כפי ערך החטא, לכן יש בזה מדרגות הרבה ויש לכל מדרגה כינוי בפ"ע. זו מכונית בשם זעם וזו בשם כעס וזו בשם חימה וכן על זה הדרך. מיהו מניעת השפע מן המדה לא תהיה אלא רק במדת הגבורה, אבל מדת החסד לא ימצא בה מניעה אלא היא משפעת בתמידות, שאם ימצא בה מניעה לא יתקיימו העולמות העליונים שהם צריכים תמיד אל השפע לקיומם וחיותם, ואם יסתם הצינור הזה של מדת החסד ח"ו איך יתקיימו השמים והארץ, ולכן שפע אשר ישתלשל מאיתו יתברך בצינור הזה של מדת החסד לא יפסיק ולא יסתם כלל, כי הוא לצורך קיום וחיות העולמות כולם עד עולם התחתון הזה. והנה ידוע כי ספירות החסד מכונית בשם פנים, וספירות הגבורה בשם אחור, ויש כמה טעמים בדבר ואין כאן מקום לפרש ולבאר דבר זה, והנה בעת שבא משה רבינו ע"ה להתפלל על ישראל בעבור העגל להצילם מפרענות וכליה, אמר לו השם יתברך המתין לי עד שיעברו פנים של זעם, ולא אמר עד שיעבור הזעם, אלא פנים של זעם, והיינו כי בעת ההיא גם במדת החסד שמכונה בשם פנים היה מניעת השפע אשר מניעה זו מכונית בשם זעם, והיה עת סכנה מאד לישראל, אך זעם זה שהוא מניעת השפע במדת החסד הנקרא פנים לא יאריך הרבה, שאם יאריך לא יתקיימו העולמות השמים והארץ כולם, ואם תאמר אפילו זמן מועט איך יתקיימו, הנה זה הקיום יהיה עתה תלוי בנס ואחוז ברצון השי"ת הפשוט וכמו שנאמר (תהלים ל, ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ. והשתא אחר שאמר ר"י שאמר לו הקב"ה המתן עד שיעבור פנים של זעם, שזכר פנים שהוא כנוי למדת החסד, תמה המקשן וּמִי אִיכָּא רִיתְחָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, 'קמי' דייקא רוצה לומר בבחינת החסד הנקרא פנים אי אפשר להיות מניעת השפע שהוא זעם, שאם כן איך יתקיימו העולמות, ולכך לא הקשא ומי רתח קב"ה שדבר זה ידוע למקשן שיש רתחא למעלה שהוא במדת הגבורה בלבד, והוא קא מתמה על זעם שיש מצד מדת החסד, והשיב לו התרצן אִין, דְּתַנְיָא וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם וכו' והוא ששם 'אל' כינוי לחסד שנקרא אל בסוד חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, ומוכח מפסוק זה שגם במדת חסד הנקרא אל יהיה בחי' זעם שהוא מניעת השפע. ולכן לא הביא לו הוכחה משאר פסוקים שבתורה שהוזכר בהם לשון אף וחימה וכעס, דיש לפרשם על מניעת השפע במדת הגבורה, כי בכל ספירה יש שם הוי"ה וכן הוא במדת הגבורה ורק הביא מפסוק אֵל זֹעֵם ששם אל לא נאמר במדת הגבורה אלא בחסד דוקא, והא דהביא לו דברי הברייתא ולא הביא לו דברי הפסוק בלבד דאמר וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, היינו ללמדנו לפי דרכו טעמו של דבר, שאל תחשוב שזה הזעם שהוא מניעת השפע בבחינת הפנים שהוא החסד הנקרא אל מאריך, ולכך תתמה איך יתקיימו העולמות השמים והארץ, לזה הביא דברי הברייתא שמפורש בה זמן הזעם הזה הוא רֶגַע אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וכו', ובזמן מועט כזה יתקיימו בנס, והנה הגאון חיד"א ז"ל תירץ שהוצרך להביא הברייתא משום דהפסוק היינו מפרשים אותו כפירוש זוה"ק שפירש אֵל זֹעֵם בכוחות הדינין וגם זה התירוץ יבא נכון לפי דברינו בס"ד.

    וְכַמָּה 'רֶגַע'? הנה זוהר הקדוש פירש אֵל שהוא חסד זֹעֵם בכוחות הדינין וכמו שכתב בפתח עינים ונראה לי דליכא פלוגתא בנייהו, והיינו כי הקב"ה זֹעֵם בכוחות הדין בכל יום כדי שלא יתרבו ויוסיפו כח, ובזה הזעם שזועם בם יחלש כוחם אך אחר שזועם בם יתעורר קטרוג על ישראל שכל כך טובה עושה להם והם אינם שבים בתשובה גמורה ומחמת קטרוג זה יהיה זעם 'רגע אחד' על העולם, ולפ"ז יש שני רגעים של זעם הא', מה שזועם בכוחות הדין והוא אחד מחמשת וכו' דנקיט בברייתא, והב' זעם על העולם אשר יתהווה מצד הזעם שזועם בבעל הדין, ושיעור זעם זה הוא רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ, שהוא קטן בשיעורו מאותו הזעם של הברייתא, ובזה שכתבתי נתרצו בס"ד כל קושיות של הרב יערת דבש חלק א' דף ס"ה עיין שם, ובזה יובן בס"ד מ"ש (מיכה ו' ה') לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת הֳ' תרתי משמע, כי שתים צדקות עשה ה' בימי בלעם, הא' זעם של כוחות הדין אשר נעשה, והב' זעם על העולם הנולד מאותו הזעם לא נעשה.

    וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכַוֵּן אוֹתָהּ הַשָּׁעָה, חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע מקשים הוה ליה למימר 'אוֹתָהּ הָרֶגַע'? ונראה לי בס"ד דאף על גב דאותו הרגע היה קשה מאד והמקלל בו תחול בלי ספק, הנה גם אותה השעה אשר בה יהיה הרגע ההוא הנה היא קשה, דשדי תכלא בכולה, אך אינה קשה כמו נקודת אותו הרגע, ובלעם היה יודע אותה השעה שיהיה בה אותו הרגע, שהוא יהיה בתלת שעי קמייתא, לפעמים בראשונה, ולפעמים בשניה, ולפעמים בשלישית, ואל תחשוב כי עד שתגיע נקודת הרגע יכיר בו, אלא הוא מתחלת היום מכיר ויודע באיזה שעה יהיה אותו הרגע ביום ההוא, וכיון שנכנסה השעה הוא מקלל בה, כי אף על פי שלא תחול הקללה בבירור כמו אותו הרגע תזיק היא על כל פנים. ובזה יתורץ קושיא אחרת שמקשים העולם במ"ש הקב"ה למשה רבינו ע"ה המתן עד שיעבור פנים של זעם, וקשא והלא שיעור הרגע הוא כממרא ואם כן במשך מלה אחת נגמר הרגע ואיך יאמר לו המתן, ובזה מתורץ שפיר כי הן אמת נקודת הרגע היא קשה מאד, מכל מקום כל אותם רגעים הבאים אחריו של אותו הרגע עד גמר השעה ההיא כולה גם כן הם קשים, ואיכא בהו בזריה דההוא זעם של אותו הרגע העיקרי ולכך א"ל המתן. והנה בתוספות הקשו מה היה יכול לומר בשיעור רגע, ותירצו שיאמר כלם, ובזה פירשתי בסה"ר אדרת אליהו (תהלים לד, כ') רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ הֳ', אך הגאון מהר"י ז"ל בי"ד כתב תירוץ התוס' דחוק, דלאיזה אומה יכלם כי אין זמן שיזכיר שם האומה עיין שם, ונראה לי בס"ד דבתירוץ הא' כונתם לומר לעולם צריך לזכור שם המקולל, אך אין צריך להזכירו באותו הרגע, ורק הקללה צריך לזכור באותו רגע, ושמו יסיים אחר הרגע שיאמר כלם לשונאי ישראל, או יקדים השם קודם הרגע, ובתירוץ הב' תירצו שגם שאר דברי הקללה יוכל לסיים אחר אותו רגע, ורק צריך שיתחיל בקללה באותו רגע. ובזה יתורץ שפיר קושית הגאון הצל"ח ז"ל בעובדא דר' יהושע בן לוי שפירש מהרש"א לפי תירוץ הא' של התוס' שהיה רוצה לומר ימות, והקשא הצל"ח בשלמא בלעם היה רואה את ישראל, אבל ר' יהושע בן לוי לא היה עומד לפניו אותו השונא, ואם יאמר סתם, מי ימות כי לא פורש יעויין שם, ולפי האמור ניחא, דגם לתירוץ הא' של התוספות צריך לזכור שמו אלא שאין צריך להזכירו באותו רגע.

    אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל רְאוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע. נראה לי בס"ד כי בלעם היה רוצה לקללם באותו הרגע בראייתו אותם, שאם לא יראה אותם על מי יאמר תיבת כלם, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים ויליף לה מפסוק (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, דלא מדכר שמה דמרים מפני שהיתה לפניו, ולפי זה די שיבטל הזעם של הרגע באותו היום שבא בלעם וראה את ישראל, אבל הימים שהיה בלעם מהלך בדרך ולא היה רואה ישראל בעיניו לא היה בלעם מקללם ולמה יבטל אותו הזעם, אך עם כל זה הקב"ה ביטל הזעם כל אותם הימים בעבור אהבת ישראל, ונמצא דיש רבוי צדקות בזה עם ישראל.

    ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

    Ben Yehoyada on Berakhot 7a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף ז׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־887 מילים ב־36 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 36 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 129 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן…״

    2. קטע 22 מילים

      נפתחת ב״מַאי מְצַלֵּי?…״

    3. קטע 328 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב:…״

    4. קטע 463 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: פַּעַם…״

    5. קטע 533 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן…״

    6. קטע 67 מילים

      נפתחת ב״וּמִי אִיכָּא רִתְחָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא?…״

    7. קטע 76 מילים

      נפתחת ב״אִין, דְּתַנְיָא ״וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם״.…״

    8. קטע 835 מילים

      נפתחת ב״וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע —…״

    9. קטע 910 מילים

      נפתחת ב״הַשְׁתָּא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לֹא הֲוָה יָדַע, דַּעַת…״

    10. קטע 1012 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה…״

    11. קטע 1119 מילים

      נפתחת ב״וְהַיְינוּ דְּאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: ״עַמִּי זְכָר…״

    12. קטע 1229 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ…״

    13. קטע 1321 מילים

      נפתחת ב״וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב…״

    14. קטע 1414 מילים

      נפתחת ב״וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אָמַר…״

    15. קטע 1521 מילים

      נפתחת ב״וּמְנָא לָן דְּרֶגַע רָתַח? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי…״

    16. קטע 1615 מילים

      נפתחת ב״וְאֵימַת רָתַח? אָמַר אַבַּיֵי: בְּהָנָךְ תְּלָת שָׁעֵי…״

    17. קטע 176 מילים

      נפתחת ב״כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא נָמֵי קָאֵי הָכִי?…״

    18. קטע 1813 מילים

      נפתחת ב״כֹּל שַׁעְתָּא — אִית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי,…״

    19. קטע 1949 מילים

      נפתחת ב״הַהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן…״

    20. קטע 206 מילים

      נפתחת ב״וּכְתִיב: ״גַּם עָנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״.…״

    21. קטע 2121 מילים

      נפתחת ב״תָּנָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת,…״

    22. קטע 2244 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: טוֹבָה…״

    23. קטע 2327 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: שְׁלֹשָׁה…״

    24. קטע 2413 מילים

      נפתחת ב״בִּקֵּשׁ שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים,…״

    25. קטע 2568 מילים

      נפתחת ב״בִּקֵּשׁ לְהוֹדִיעוֹ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,…״

    26. קטע 2633 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק…״

    27. קטע 2716 מילים

      נפתחת ב״וּמְשַׁנֵּינַן: לָא קַשְׁיָא, הָא — כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה…״

    28. קטע 2830 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ…״

    29. קטע 2934 מילים

      נפתחת ב״וּפְלִיגָא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: שְׁתַּיִם…״

    30. קטע 3029 מילים

      נפתחת ב״״וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאוֹת אֶת פָּנָי״, תָּנָא…״

    31. קטע 3120 מילים

      נפתחת ב״וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…״

    32. קטע 3223 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׂכַר ״וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו״ — זָכָה לִקְלַסְתֵּר…״

    33. קטע 3324 מילים

      נפתחת ב״״וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי״. אָמַר…״

    34. קטע 3422 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: כָּל…״

    35. קטע 3544 מילים

      נפתחת ב״מְנָא לָן — מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֶרֶף…״

    36. קטע 3621 מילים

      נפתחת ב״וְתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״לְמַעְלָה״ — מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רבי ישמעאל · דור שני לתנאים

      סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.

      מקור: מסכת ברכות דף ז׳ עמוד א׳ · קטע 4 — “תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: פַּעַם אַחַת, נִכְנַסְתִּי…

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת ברכות דף ז׳ עמוד א׳ · קטע 36 — “וְתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״לְמַעְלָה״ — מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, אַתְיָא ״רְבִיָּה״…

    • שמואל · דור ראשון לאמוראים

      שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.

      מקור: מסכת ברכות דף ז׳ עמוד א׳ · קטע 31 — “וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, דְּאָמַר…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת ברכות דף ז׳ עמוד א׳ · קטע 16 — “וְאֵימַת רָתַח? אָמַר אַבַּיֵי: בְּהָנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא כִּי…

    לשון המקור

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי״, ״תְּפִלָּתָם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״תְּפִלָּתִי״, מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל.

    מַאי מְצַלֵּי?

    אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״.

    תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: פַּעַם אַחַת, נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטוֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ ה׳ צְבָאוֹת, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְאָמַר לִי: ״יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי!״ אָמַרְתִּי לוֹ: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. וְקָמַשְׁמַע לַן, שֶׁלֹּא תְּהֵא בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ, דִּכְתִיב: ״פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם וְאָנִיחַ לְךָ.

    וּמִי אִיכָּא רִתְחָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא?

    אִין, דְּתַנְיָא ״וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם״.

    וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע — אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים וּשְׁמֹנָה בְּשָׁעָה, וְזוֹ הִיא רֶגַע. וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה, חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״.

    הַשְׁתָּא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לֹא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע?

    אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ.

    וְהַיְינוּ דְּאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: ״עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וְגוֹ׳״. מַאי ״לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״?

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי — לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט.

    וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳״, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא זָעַם.

    וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אָמַר רַבִּי אָבִין וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא: רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ.

    וּמְנָא לָן דְּרֶגַע רָתַח? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״חֲבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זָעַם״.

    וְאֵימַת רָתַח? אָמַר אַבַּיֵי: בְּהָנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא כִּי חִיוָּרָא כַּרְבַּלְתָּא דְתַרְנְגוֹלָא וְקָאֵי אַחַד כַּרְעָא.

    כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא נָמֵי קָאֵי הָכִי?

    כֹּל שַׁעְתָּא — אִית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא לֵית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי.

    הַהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲוָה קָא מְצַעֵר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי. יוֹמָא חַד שְׁקַל תַּרְנְגוֹלָא, וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא, וְעַיֵּין בֵּיהּ, סְבַר: כִּי מָטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, אֶלְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא — נָיֵים. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ, לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעְבַּד הָכִי. ״וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו״ כְּתִיב.

    וּכְתִיב: ״גַּם עָנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״.

    תָּנָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: טוֹבָה מַרְדּוּת אַחַת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִכַּמָּה מַלְקֻיוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְגוֹ׳ וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, יוֹתֵר מִמֵּאָה מַלְקֻיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה״.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ. בִּקֵּשׁ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ״.

    בִּקֵּשׁ שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ״.

    בִּקֵּשׁ לְהוֹדִיעוֹ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶיךָ״, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה יֵשׁ צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, וְיֵשׁ צַדִּיק וְרַע לוֹ, יֵשׁ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע וְרַע לוֹ? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק בֶּן צַדִּיק. צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק בֶּן רָשָׁע. רָשָׁע וְטוֹב לוֹ — רָשָׁע בֶּן צַדִּיק. רָשָׁע וְרַע לוֹ — רָשָׁע בֶּן רָשָׁע.

    אָמַר מָר: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק בֶּן רָשָׁע. אִינִּי? וְהָא כְּתִיב: ״פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים״, וּכְתִיב: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״, וְרָמֵינַן קְרָאֵי אַהֲדָדֵי,

    וּמְשַׁנֵּינַן: לָא קַשְׁיָא, הָא — כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, הָא — כְּשֶׁאֵין אוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם.

    אֶלָּא, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ — רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, רָשָׁע וְרַע לוֹ — רָשָׁע גָּמוּר.

    וּפְלִיגָא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: שְׁתַּיִם נָתְנוּ לוֹ וְאַחַת לֹא נָתְנוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחוֹן״ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, ״וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם״ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן.

    ״וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאוֹת אֶת פָּנָי״, תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: כְּשֶׁרָצִיתִי — לֹא רָצִיתָ, עַכְשָׁיו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה — אֵינִי רוֹצֶה.

    וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ זָכָה לְשָׁלֹשׁ.

    בִּשְׂכַר ״וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו״ — זָכָה לִקְלַסְתֵּר פָּנִים. בִּשְׂכַר ״כִּי יָרֵא״ — זָכָה לְ״וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו״. בִּשְׂכַר ״מֵהַבִּיט״ — זָכָה לְ״וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״.

    ״וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי״. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטוֹבָה, אֲפִילּוּ עַל תְּנַאי — לֹא חָזַר בּוֹ.

    מְנָא לָן — מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְגוֹ׳ וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם״. אַף עַל גַּב דִּבְעָא מֹשֶׁה רַחֲמֵי עֲלַהּ דְּמִלְּתָא וּבַטְּלַהּ, אֲפִילּוּ הָכִי — אוֹקְמַהּ בְּזַרְעֵיהּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר. וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְגוֹ׳ וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה וְגוֹ׳״.

    וְתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״לְמַעְלָה״ — מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, אַתְיָא ״רְבִיָּה״ ״רְבִיָּה״. כְּתִיב הָכָא: ״רָבוּ לְמַעְלָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ״.