דף ביאור
מסכת ברכות דף כ״ג עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת ברכות דף כ״ג עמוד א׳
מסכת ברכות דף כ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־636 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
דמר סבר כל המפסיק בתפלתו אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש. כדאמרינן גבי ק"ש לקמן בפירקין (ברכות דף כד:) ובשהה קא מיפלגי הכא:
האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה במילתא דרב חסדא ורב המנונא מיבעי ליה לאפלוגי בין שהה ללא שהה ומדלא אפליג שמע מינה אפילו בדלא שהה קאמר:
גברא דחויא הוא כשהתחיל להתפלל והיה צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינה תפלה וחוזר לראש:
ומר סבר גברא חזיא אע"פ שאינו יכול להמתין עד שיסיים תפלתו תפלה ראויה היא מה שהתפלל קודם שתיתה:
ועד כמה יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה:
איכא דמתני להאי במה דברים אמורים במתניתא גופא ולא משמעתא דרב זביד ורב יהודה וכי איירי אינהו בשיעורא הוא דאיירי:
שמור עצמך שלא תחטא ותצטרך רגלך ללכת אל בית האלהים להביא חטאת:
הוי קרוב לשמוע תשובה בהבאת קרבנך מתת אותו ככסילים בלא תשובה:
ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Berakhot 23a · Sefaria
תוספות
אלא דכולי עלמא חוזר לראש וה"ה דהו"מ לאוקמי דכולי עלמא אין חוזר לראש ומדלא מוקי הכי ש"מ דהלכה דחוזר לראש וכן לקמן בהדיא אמר ר' אבהו חוזר לראש ותימה דבמסכת ר"ה (דף לד:) א"ר יוחנן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא אלמא תקיעות מצטרפות אע"ג דשהה כדי לעשות כולם וכן במגילה (פ"ב ד' יח:) נמי דאמרינן אמר רב אין הלכה כרבי מונא דאמר אם שהה חוזר לראש דקאמר נקוט דרב ביבי בידך ואומר השר מקוצי דיש לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות וכן לקמן (ברכות ד' כד:) דרבי אבהו אזל במבואות המטונפות דהתם כ"ע מודו דחוזר לראש אבל היכא דגברא חזי כמו מגילה ושופר כולי עלמא מודו דאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ורבינו יהודה פירש דהכא לא מצי למימר דכולי עלמא דאין חוזר לראש ובדשהה קמיפלגי דהא לכ"ע הוי גברא חזי כיון דאינו חוזר לראש אבל ודאי אי הו"מ למימר הכי הוה אמר ליה:
חיישינן שמא יפנה בהן ואסור ודוקא בבית הכסא קבוע חיישינן שמא יפנה בהן אבל בבית הכסא עראי שאין רגילים לפנות שם מותר להשתין בהן ולא חיישינן שמא יפנה בהן והא דתניא לקמן לא ישתין בהן אפילו בבית הכסא עראי היינו דוקא כשאוחזן בידו דחיישינן שמא ישפשף בהן הניצוצות אם יפלו מים על רגליו או יגע באמה:
שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת ועל כרחך מטעם אויר הוא דאי לית בהו אויר כלל לא היו מצילין דהוי כמו אוכלין שגבלן בטיט שמקבלין טומאה באהל המת:
Tosafot on Berakhot 23a · Sefaria · CC-BY
רב נסים גאון
פכין קטנים מצילין באהל המת עיקרה בסיפרי (פרשת חקת) וכל כלי פתוח בכלי חרש הכתוב מדבר מה ת"ל פתוח ואפילו כל שהוא (והואיל והוא) [הוא] טמא באהל המת לפיכך אם יהיה מוקף בצמיד פתיל מציל על מה שבתוכו כדמפרש התם נמי וכל כלי פתוח מיכן אמרו כלים מצילין בצמיד פתיל באהל המת ואמרו עוד טמא הוא אין ת"ל הוא אלא הוא שיציל על עצמו ובשבת בפ' אמר רבי עקיבא (שבת דף פד) ובבבא קמא בפ' כיצד הרגל מועדת (דף כה) גרסי' תניא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת:
Rav Nissim Gaon on Berakhot 23a · Sefaria
רשב"א
אלא דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכא בדלא שהה קא מיפלגי מר סבר גברא דחויא הוא. כלומר מה שהתפלל קודם שתיתת המים בדחוי היה, שלא היה לו להתפלל כיון שהיה מרגיש שצריך לנקביו עד שלא יכול להעמיד על עצמו. ומר סבר מה שהתפלל מיהא קודם לכן גברא חזיא הוא. ובתוספות פירשו גברא דחויא בשעת שתיתת המים, וגברא חזיא הוא אפילו באותה שעה, דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד, אלא רבנן הוא דאחמור כדי שלא להתפלל בשעה שהמים שותתין. ופסק גאון ורבנו אלפסי ז"ל כמאן דאמר גברא חזיא, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואפילו בגברא חזיא נמי, מדאמרינן לא דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, דאלמא הכין הלכתא ואפילו בגברא חזיא, אבל בשאר מילי כגון קריאת שמע והלל ומגילה אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. והא דאמרינן לקמן (ברכות כד, ב) בדרבי אבהו דהוה אזיל בתריה דרבי יוחנן והוי קרא קריאת שמע וכי מטי מבואות המטונפות אשתיק, ואמר ליה רבי יוחנן אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש, ההיא משום דמבואות המטונפות לא חזו למקרי בהו, והלכך כל כי האי גוונא אי שהה מיהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש. נמצא עכשיו פסקן של דברים לפי הסברא הזו דבתפלה החמורה אפילו בגברא חזיא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ובשאר מילי וגברא חזיא אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, ובגברא דחויא בתפלה אפילו לא שהה חוזר לראש, ובשאר מילי אפילו בגברא דחויא חוזר למקום שפסק. ומיהו לדעת הגאון ז"ל שפסק כאן כמאן דאמר גברא חזיא, ליכא הפרש בפוסק בדלא שהה, בין תפלה לשאר מילי דהכא והכא לא משכח חוזר לראש. והראב"ד ז"ל פסק כמאן דאמר הכא גברא דחויא הוא, ולא שנא תפלה לא שנא קריאת שמע והלל ומגילה כל שפסק מחמת דחוי אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש מהא דהכא, ומדההיא דרבי אבהו ורבי יוחנן דמבואות המטונפות דלקמן, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה בתפלה חוזר לראש כמאן דאמר גברא דחויא, ובשאר מילי אינו חוזר אלא למקום שפסק כההיא דרבי אבהו דלקמן, ואם לא פסק מחמת דחויא לא שנא תפלה ולא שנא קריאת שמע והלל ומגילה אפילו שהה אינו חוזר לראש, מדאמר רבי יוחנן (ר"ה לד, ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ואקשינן עלה מדרבי אבהו דפסק קריאת שמע במבואות המטונפות. ואסיקנא דהכי קאמר ליה רבי יוחנן לדידי לא סבירא לי למפסק משום מבואות המטונפות אלא מניח ידו על פיו וקורא, וכיון דאין צריך לפסוק ליכא דחוי, וכל דליכא דחוי אפילו שהה אינו חוזר לראש, אלא לדידך דסבירא לך דאסור ואיכא דחוי, אם שהית חזור לראש. דאלמא הפרש יש בשאר מקומות נמי בין גברא חזיא לדחויא. וכן נמי כתבו בתוס'. והא דאמרינן הכא שהה כדי לגמור את כולה כולי עלמא לא פליגי דחוזר לראש, לאו למימרא דהכין הלכתא, אלא משום דלא מצי למימר דכולי עלמא לא שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ובדשהה קא מפלגי, דאי הוה משני הכין הוה לן למימר דלכולי עלמא גברא חזיא הוה, ולא בעינן למימר הכין, אבל אי הוה מצי למימר הכין טפי הוה משני דלכולי עלמא לא שהה חוזר למקום שפסק, ובדשהה פליגי דאפילו בשהה אינו חוזר לראש לחד מינייהו.
גירסת הספרים מהו שיכנס אדם בתפליו לבית הכסא קבוע להשתין מים. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דשבוש הוא בספרים דהא אפילו לחלצן ברחוק ד' אמות מצרכינן ליה כדאיתא בסמוך, והיכי איבעיא להו ליכנס בתוכו, ורבינא היכי שרי. אלא בית הכסא עראי גרסינן. ומסתברא שאין למחוק הספרים בכך, דההיא דלקמן בנכנס לבית הכסא לגדולים קאמר, וכיון דאיכא תרתי דהוי בית הכסא קבוע ונכנס לפנות איכא למיחש, והלכך חולץ ברחוק ד' אמות, אבל כשנכנס לקטנים אפילו בבית הכסא קבוע אפשר דאינו חולץ, והיינו דקא מבעיא להו והיינו דשרי רבינא. ואפילו בשל עראי כל שנכנס לגדולים ונעשה על ידו קבוע כשהוא מניחן צריך להרחיק ארבע אמות. דכל קבוע ולגדולים בין שהיה קבוע מעיקרא בין שנעשה עכשיו קבוע גזרו עליו בין בחליצה בין בהנחה ובעי הרחקה ארבע אמות.
הא דאמרינן אבל בית הכסא עראי חולץ תפיליו ונפנה לאלתר. קשיא לי היכי נפנה לאלתר, דמכל מקום בעינן והיה מחניך קדוש וליכא בשעה שהוא נפנה.
אמר אביי לא שנו אלא בכלי שהוא כליין, אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח. קשיא לי אי בכלי שהוא כליין כי איכא טפח מאי הוי והא כגופן דמי, וכדתניא בשלהי פרקין (כה, ב) בית שיש בו ספר תורה ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או [עד] שיניחם כלי בתוך כלי, ואמר אביי לא אמרן אלא בכלי שאינו כלין אבל בכלי שהוא כלין אפילו עשרה מני כחד מנא דמי. וניחא לי דככלי אחד מיהא הוי וכדאמרינן ככלי אחד דמיא, והיינו נמי דאמר רבא (שם) גלימא אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי דאלמא קומטרא מהני ככלי אחד ולא בעינן אלא כלי אחד בלחוד. אלא אדרבה קשיא לי אפילו כלי שהוא כלין אמאי אינו מציל בבית הכסא ואפילו בפחות מטפח, דמי גרע כלין מעורן שהוא מחובר עליהן ומהודק ואי לאו שי"ן דכתיב בהו מציל. דאיבעיא להו במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה (שבת סא, ב) גמ' לא יצא האיש בסנדל המסומר, קמיעין יש בהן משום קדושה או דלמא אין בהן משום קדושה, ואמרינן למאי, ואוקימנא ליכנס בהן לבית הכסא. ואתי למפשטה מדתנן ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ודייקינן הא מן המומחה נפיק, ואי אמרת יש בהן משום קדושה זימנין דמצטרך לבית הכסא ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים. ואוקימנא במחופה עור, ואקשינן והרי תפילין דמחופות עור ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, ופריק התם משום שי"ן, דאמר אביי שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני, אלמא אי לאו שי"ן עור מציל. וצריך לי עיון.
Rashba on Berakhot 23a · Sefaria
ריטב"א
אמר רב אשי האי שהה ולא שהה מיבעי ליה פירוש הא דאמר חוזר לראש הוה ליה למימר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק אלא ודאי מדפסקא למלתיה ואמר סתם חוזר לראש ש"מ דאפי' בדלא שהה נמי קאמר ובדלא שהה הוא דפליגי, הא אם שהה דכ"ע חוזר לראש. וליכא לאקשויי למאן דאמר למקום שפסק לימא אם לא שהה כדי לגמור, דכיון דמ"ד קמא חוזר לראש איירי אפי' בלא שהה וכש"כ בדשהה בתרא נמי דהוא בר פלוגתיה בדכותיה איירי מסתמא:
מאי דכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים שמור נקביך בשעה שאתה מתפלל לפני. מלשון רגלך דייק כדאמרינן אך מסיך הוא את רגליו:
ב"ה אומרים אוחזן בידיו ונכנס דקסברי ב"ה דאין דרך קדושתן אלא כשהן בראשו אבל בידו לא ולגבי שינה דאמרינן בהפוך שלא יאחזם בידו אלא בראשו התם הוא טעמא מפני שיפלו מידו כשישן וכשהן בראשו הן שמורין יפה:
ר' עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס משום כבוד:
ביום גוללן כמין ספר בנכנס לבית הכסא מיירי וה"ק כשנכנס ביום וצריך לחלוץ אותם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא גוללן כמין ספר ואין צריך להניחם בכלי אלא אוחזן בימינו משום שמירה כנגד לבו משום כבוד, אבל כשנכנס לבית הכסא בלילה כיון שאין לו להניחן דלילה לאו זמן תפלין הוא אלא א"כ היו בראשו דאינו צריך לחלוץ עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי. ואמרינן עלה לא שנו דביום גוללן כמין ספר וסגי להו בהכי אלא כשיש שהות ביום כדי ללבשן דכיון שהיום גדול ויכול עדיין לקיים המצוה לא הטריחוהו לתתן בכיס אבל אם לאחר שיצא מבית הכסא אין שהות ביום כדי ללבשן עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו ומצניען כמו בלילה:
אמר אביי לא שנו דבעינן כיס טפח אלא בכלי שהוא כליין כלומר בכלי שהוא מיוחד להם דכיון שהוא כליין קרוב הוא להיות בטל אצלם ואם הוא פחות מטפח הרי הן כמגולין אבל בכלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח דאפי' פחות מטפח חשוב כלי:
פכין קטנים מצילין באהל המת פי' בצמיד פתיל אפי' פחות מטפח דחשיבי כלי משום אויר פחות מטפח:
הואיל ושרו רבנן לא ניטרח כלומר לא אטריח לתלמידים שישמרו אותם, ויש ספרים דגרסי ננטרן כלומר ישמרוני מכל נזק, ויש אומרים אשמור אותם אני בעצמי:
Ritva on Berakhot 23a · Sefaria
מאירי
מי שהוצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל אם היה יכול לעמוד על עצמו משעה שהתחיל בתפלתו עד שיעור פרסה תפלתו תפלה ואם לאו אין תפלתו תפלה וחוזר ומתפלל ובמי שהוצרך למי רגלים כבר כתבנו למעלה לדעתנו שאין הדין כן, זה שהוצרך לנקביו ולא יכול לעמוד שפסק ונתנקה כבר ביארנו שאין תפלתו תפלה ואחר שכן אפילו לא שהה חוזר לראש, לא היה צריך לנקביו בשעה שהתחיל להתפלל ובתוך תפלתו נאנס יש אומרים שאינו חוזר לראש שאין לומר בו תפלתו תועבה, אע"פ שאמרנו ביכול לעמוד על עצמו שתפלתו תפלה צריך להזהר שלא יטמא אדם עצמו בשהיית נקביוף אמרו חכמים כל המשהה נקביו עובר משום בל תשקצ את נפשותיכם ולתפלה צריך להשתדל ולטהר עצמו שלא יב לידי טומאה בתפלתו שנא' הכון לקראת אלקיך ישראל וכשנכס לסעודה ראוי לו להשתדל לטהר עצמו קודם אכילה שלא יטרידוהו נקביו בשעת אכילה, ומה שנתגלגל כאן בקצת ספרים לגבל ולתפלה ולנטילת ידים עד ד' מילין כבר ביארנו בפרק שני:
כבר ביארנו שקדושת תפלין יתירה לפיכך צריך אדם שיזהר שלא יקל בהם, מכאן אמרו אסור לאדם להכנס עמהם להשתין מים בבית הכסא קבוע והוא כל בית הכסא שהוכן לבית הכסא ושכבר הותחל להפנות בו, ולא סוף דבר שאסור ליכנס בו כדי להפנות שהרי בכל מקום אסור להפנות בהם ואפילו להפיח בהם שעיקר האסור כל הוצאת ריע רע וקדושה עליו, אלא אפילו להשתין מים אסור ליכנס בבית הכסא קבוע אבל בית הכסא עאי והוא מקום שהוכן לבית הכסא ולא הותחל עדיין להפנות בו מותר להכנס בו ולהשתין ותפליו בראשו ובזרועו וכל שכן במקום שאינו מוכן לבית הכסא כלל, וגדולי המפרשים אוסרים אף בשל עראי ואין גורסין בשאלה זו מהו ליכנס לבית הכסא קבוע שהרי צריך לחלוץ ד' אמות קודם לו, אלא בעראי שאלוה ואסרו, ומכל עיקר הדברים כגרסת הספרים ולא הצריכו לד' אמות אלא כשבר ליפנות שם כמו שיתבאר:
בית הכסא קבוע עצמו מותר לעבור בו לפי דרכו ותפליו בראשו לא אסרו ליכנס בו להשתין מים אלא מגזרה שמא יפנה בהם:
הרוצה להכנס לבית הכסא קבוע יחלוץ תפלין ברחוק ד' אמות ואוחזן בידו וגוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו כרוכים בבגדו וזה שאמרו שאוחזן בימינו אע"פ שהנחת תפלין בשמאל טעם הדבר מפני שהוא צריך לקנח בשמאל כמו שאמרו אין מקנחין אלא בשמאל ולפיכך אוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר שלא יהא ראש הרצועה יוצאת מתחת ידו טפח ואין צריך לומר בקציצת התפלין ובקשריו ואין מניחם לא בחורים הסמוכים לבית הכסא ולא בחורים הסמוכים לרשות הרבים ולא באילנות שמא יאבדו, וכן כשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן, ואם היה בית הכסא עראי חולצן ונפנה לאלתר וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן מפני שעשאו קבוע, ולהשתין מים אע"פ שיכול לעשות כן בעודן בראשו ובזרועו כמו שכתבנו לא יעשה כן ותפליו בידו משום ניצוצות אלא אם כן כרכן בבגדו:
מה שפירשנו שאוחזן בבגדו ובידו ודיו, אין הדברים אמורים אלא ביום ויש שהות ביום כדי ללבשן אחר כן, ואין מטריחים אותו בהצנעה יתרה כל כך אחר שדעתו להחזיר וללבשן אבל בלילה אף ביום אם אין שהות ביום כדי ללבשן מטריחים אותו בהצנעה יתרה ומניחן בכיס שיש בחללו טפח שהוא מיוחד להצנעתן והוא שנקרא כאן כלי שהוא כליין אבל אם כיס זה אין בחללו טפח אין זה כסוי ובטל הוא אגב תפלין הואיל והוא מיוחד להצנעתן אבל אם הצניעו בכלי אחר שאינו מיוחד להם אפילו בפחות מחלל טפח דיו:
כלי חרס המוקף צמיד פתיל שידעת עליו שהוא מציל מה שבתוכו באהל המת תדע שאפילו היה הכלי פחות מטפח מציל ואין אומרים בו טומאה בוקעת ונכנסת:
דברים הללו נאמרו בתפלין מפני שהפלגת קדושתן אינו אלא במקומן ר"ל בראש ובזרוע אבל שאר ספרים שקדושתן בעצמן לא ראש ולא זרוע לא יפנה עמהם כלל אלא צריך להניחן מכל וכל ואפילו ספרי הגדה ומדרש:
Meiri on Berakhot 23a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא האי אם שהה אם לא שהה כו' פרש"י במלתיה דרב חסדא ורב המנונא מיבעי לי' לאפלוגי כו' ומדלא אפליג ש"מ אפילו בדלא שהה קאמר עכ"ל. דלמאי דמסיק בלא שהה פליגי ומשום גברא דלא חזי ניחא דלא איצטריך הכא לאפלוגי בין שהה ללא שהה דבשהה ודאי כ"ע מודו אפילו בלאו שותתין מים על ברכיו והוי גברא חזי חוזר לראש ומטעם הפסקה אבל אם בשהה פליגי הכא ודאי דה"ל לאפלוגי לאשמעי' הכא דבלא שהה אפילו בכה"ג דהכא דשותתין מים על ברכיו לכ"ע אינו חוזר לראש ודו"ק:
תוס' בד"ה חיישינן שמא כו' והא דתנן לקמן לא ישתין בהם אפילו בבית הכסא עראי כו' עכ"ל לכאורה מלת אפילו אינו מדוקדק ואדרבה דוקא בב"ה עראי מסיק לקמן דאסור כשמחזיק בידו ומשום ניצוצות אבל בב"ה קבוע דליכא ניצוצות שרי ויש ליישב דלא שרי לקמן ב"ה קבוע אלא לפנות במיושב דליכא ניצוצות כמ"ש הרא"ש אבל להשתין במעומד ודאי דאסור נמי בב"ה קבוע דלא עדיף מב"ה עראי דשייך ביה ניצוצות ודו"ק:
Chidushei Halachot on Berakhot 23a · Sefaria
שיטה מקובצת
אמר רב אשי האי שהה ולא שהה מיבעי ליה פירוש הא דאמר חוזר לראש הוה ליה למימר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק. אלא ודאי מדפסקא למלתיה ואמר סתם חוזר לראש שמע מינה דאפילו בדלא שהה נמי קאמר ובדלא שהה הוא דפליגי הא אם שהה דכוליה עלמא חוזר לראש. וליכא לאקשויי למאן דאמר למקום שפסק לימא אם לא שהה כדי לגמור דכיון דלמאן דאמר קמא חוזר לראש איירי אפילו בלא שהה וכל שכן בדשהה בתרא נמי דהוא בר פלוגתיה בדכותיה איירי מסתמא:
מאי דכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים שמור נקביך בשעה שאתה מתפלל לפני - מלשון רגלך דייק כדאמרינן אך מסיך הוא את רגליו:
בית הלל אומרים אוחזן בידיו ונכנס דקסברי בית הלל דאין דרך קדושתן אלא כשהן בראשו אבל בידו לא. ולגבי שינה דאמרינן בהפוך שלא יאחזם בידו אלא בראשו התם הוא טעמא מפני שיפלו מידו כשישן וכשהן בראשו הן שמורין יפה:
ר' עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס משום כבוד:
ביום גוללן כמין ספר בנכנס לבית הכסא מיירי והכי קאמר כשנכנס ביום וצריך לחלוץ אותם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא גוללן כמין ספר ואין צריך להניחם בכלי אלא אוחזן בימינו משום שמירה כנגד לבו משום כבוד. אבל כשנכנס לבית הכסא בלילה כיון שאין לו להניחן דלילה לאו זמן תפלין הוא אלא אם כן היו בראשו דאינו צריך לחלוץ עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי. ואמרינן עלה לא שנו דביום גוללן כמין ספר וסגי להו בהכי אלא כשיש שהות ביום כדי ללבשן דכיון שהיום גדול ויכול עדיין לקיים המצוה לא הטריחוהו לתתן בכיס. אבל אם לאחר שיצא מבית הכסא אין שהות ביום כדי ללבשן עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו ומצניען כמו בלילה:
אמר אביי לא שנו דבעינן כיס טפח אלא בכלי שהוא כליין כלומר בכלי שהוא מיוחד להם דכיון שהוא כליין קרוב הוא להיות בטל אצלם ואם הוא פחות מטפח הרי הן כמגולין. אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח דאפילו פחות מטפח חשוב כלי:
פכין קטנים מצילין באהל המת פירוש בצמיד פתיל אפילו פחות מטפח דחשיבי כלי משום אויר פחות מטפח:
הואיל ושרו רבנן לא ניטרח כלומר לא אטריח לתלמידים שישמרו אותם. ויש ספרים דגרסי ננטרן כלומר ישמרוני מכל נזק. ויש אומרים אשמור אותם אני בעצמי:
Shita Mekubetzet on Berakhot 23a · Sefaria
פני יהושע
בגמרא אמר ר"א האי אם שהה אם לא שהה מיבעיא ליה ופרש"י דאדר"ח ורב המנונא קאי דהו"ל לפלוגי בין שהה ללא שהה ולכאורה פירושו תמוה דלאיזה צורך היו צריכין להזכיר אם לא שהה בפלוגתייהו אלא בפשיטות הוי ליה לאקשויי אם שהה מיבעיא ליה ולולי פרש"י היה נראה יותר דאברייתא גופא מקשי שהיה לו לחלק ולומר אם שהה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק והיינו כדפרישית בסמוך דלשני הפירושים בתוס' בד"ה ממתין איכא רבותא אפילו במה שחוזר למקום שפסק ואפשר דלפרש"י נמי מצינו לפרש כן דכיון דלמ"ד למקום שפסק משמע להך רבותא דפרישית א"כ מסתמא דמ"ד חוזר לראש נמי מודה ליה בהא דאיכא רבותא בהך מלתא וא"כ הו"ל לאפלוגי ולומר אם שהה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק כנ"ל ועדיין צ"ע:
בפרש"י בד"ה בה"כ קבוע שיש בו צואה כו' עכ"ל ואע"ג דלקמן ובפ"ק דשבת אמרינן דבה"כ שאמרו אף ע"פ שאין בו צואה מ"מ הא מסקינן דהיינו דוקא לצלויי בגוויה אבל כנגדו לא וא"כ הכא דלענין הרחקת ד' אמות איירי שפיר כתב רש"י דהיינו דוקא שיש בו צואה וק"ל:
בד"ה חולץ ונפנה לאלתר ואוחז תפילין בידו כדאמרינן לקמן כו' עד סוף הדיבור. מבואר מלשון רש"י שאין צריך לאחוז בבגדו ובידו כר"ע בסמוך אלא דבידו לחוד סגי כב"ה וכדפסק רבי מייאשא בסמוך דהלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו משמע דלא בעינן בבגדו כמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י והיינו נמי כב"ה ולא כר"ע ולע"ד בכל סוגיית הש"ס משמע בדוכתא טובא דאשכחן כי האי גוונא דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע וקיי"ל דהלכה כב"ה כדאיתא להדיא בס"פ המפקיד לענין שליחות יד וע"ש בחידושינו וכה"ג נמי במס' מ"ש פ"ב לענין כרשיני מ"ש במשנה ד' ובמשנה ט' בפורט סלע של מ"ש בירושלים ובמס' אהלות פ"ה בענין תנור שעינו קמורה לחוץ שבכל אלו פוסק הרמב"ם ז"ל כב"ה לגבי ר"ע ואף שהט"ז בש"ע א"ח סימן מ"ג כותב בפשיטות דלשיטות כל הפוסקים צריך שיאחז בבגדו ובידו אפילו בלא עשיית צרכיו ולכן תמה על הש"ע שכתב אוחזן בידו לבד וסיים שם שיש בזה מכשול להמעיינים בזה ולא דיקדק בלשון רש"י כאן דמשמע להיפך כדפרישית ובאמת נ"ל דמלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל נמי לא פסיקא לן דמצריכו בבגדו ובידו דנהי שהביאו לשון הברייתא ומסיימו בה באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס אפ"ה אין בזה ראיה כיון שהביאו תיכף ומיד בתר הכי מימרא דרבי מייאשא בריה דריב"ל דהלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בידו בימין א"כ ממילא משמע דבידו לחוד סגיא ומה שכתבו לעיל מיניה בבגדו ובידו לישנא דהאי ברייתא נקטא וכיון שהוצרכו להביא הך ברייתא לאשמעינן דלא יניחם בחורין הסמוכים לר"ה מש"ה סיימו בה לישנא דברייתא וסמכו עצמם בפסק הלכה אמימרא דרבי מייאשא כדפרישית אלא דבלשון הרמב"ם פ"ד מהלכות תפילין מבואר דמצריך בבגדו ובידו וכן כתב רבינו יונה ז"ל מ"מ ממאי דפרישית נקטינן מיהו שאין כאן מכשול כ"כ אם אוחזן בידו לבד כיון שרש"י כ"כ להדיא דלישנא דרבי מייאשא נמי משמע הכי וסוגיית הש"ס מסייע להא דקי"ל בכל דוכתא הלכה כב"ה לגבי ר"ע ועיין מה שכתבתי בזה בפסחים במשנה דר"ח סג"ה ועיין עוד בסמוך ובק"א ודו"ק:
בא"ד ובקבוע נמי אוחזן בידו כו' שבזמן שהן בראשו הן בגלוי וגנאי הדבר עכ"ל. משמע מלשון רש"י דעיקר הטעם בזה שצריך לחולצן ברחוק ד' אמות היינו משום דד' אמות הסמוכין כבה"כ דמי לענין זה ומה שמסיים רש"י בלשונו וגנאי הדבר ומשמע דאיסורא ליכא נראה שהוצרך לפרש כן משום דאמרינן בסמוך איבעיא להו מהו שיכנס אדם לבה"כ קבוע להשתין מים דמשמע מינה דעל הכניסה לבה"כ גרידא ליכא קפידא ליכנס בתפילין ומכ"ש לענין הרחקת ארבע אמות לכך הוצרך רש"י לפרש שאין כאן איסור אלא משום גנאי דלפ"ז מצ"ל שפיר דכשרוצה ליכנס לבה"כ לעשות צרכיו לא החמירו רבנן לחולצן מעל ראשו דא"כ יצטרך לברך אח"כ לכשיניחם והוי כברכה שאינה צריכה ועוד דזמנין שנצרך לנקביו ויבא לידי סכנה בכך ולא גרע נמי מכבוד הבריות שהתירו חכמים אפילו במקום איסורא דרבנן כדאיתא בשבת ס"פ המוציא יין שמותר להכניס אבנים מקורזלות לבה"כ בכרמלית כ"ש הכא שאינו אלא משום גנאי נמצא דכ"ז דוקא כשאינו רוצה לחולצן מראשו אבל כשחולצן מראשו מרחיק ד' אמות מבה"כ קבוע ואוחזן בידו כנ"ל בשיטת רש"י ודלא כמ"ש הרא"ש ז"ל ועיין מה שכתב בעל מג"א בסי' הנ"ל סעיף קטן ט' בשם גליון ש"ע של הגאון הש"ך ודבריו נוטין קצת כמ"ש כאן בשיטת רש"י כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך ובק"א:
בגמ' אמר רבי אחאי בר רב הונא אמר רב ששת ל"ש אלא בה"כ קבוע אבל בה"כ עראי חולץ ונפנה לאלתר עיין בב"י סימן כ"ג שתמה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שהשמיטו הך מימרא דר"ש ולע"ד לא קשה מידי שהרי כתב רש"י בהא דקאמר חולץ ונפנה לאלתר היינו שאוחז התפילין בידו ולפ"ז ע"כ דר"ש לשיטתו דאמר לקמן ע"ב דלית הילכתא כהאי מתני' דאוסר להשתין ותפילין בידו דב"ש היא משא"כ למאי דמסקינן לקמן מילתא דר"ש בתיובתא דקיי"ל דאסור להשתין ותפילין בידו א"כ ממילא אידחי לן נמי הך מימרא דר"ש ממאי דקאמר בבה"כ עראי חולץ ונפנה לאלתר דכיון שאסור להכניסן בידו וצריך לחולצן וממילא צריך לחולצן ברחוק ארבע אמות ואף דלפי מה שכתבתי בסמוך לא יתכן לפרש כן אלא לשיטת רש"י ולא לשיטת הרא"ש מ"מ בלאו הכי צריך ליישב שיטת הרא"ש דלא תקשי עליה הך קושיא דבעל הש"ך ודעתי לבאר אי"ה בק"א. ולע"ד ממקומו הוא מוכרע דטעמא דד' אמות היינו כפירש"י משום דגנאי הדבר ליכנס לארבע אמות של בה"כ אפילו בלא עשיית צרכיו דאי ס"ד דטעם משום עשיית צרכיו דוקא כפירוש הרא"ש א"כ למה החמירו להרחיק ד' אמות כשהוא יוצא ולמה לא התירו להניחם לאלתר אע"כ דטעמא משום ה"ט גופא דארבע אמות של בה"כ כבה"כ דמי כשהן מגולין כיון דבבה"כ בשדות איירי כמ"ש הפוסקים ועדיין צ"ע ודו"ק:
בפרש"י בד"ה ואוחזן בימינו שלא בבגדו כדי שלא יפלו עכ"ל כבר כתבתי בסמוך דלפרש"י בידו לחוד סגיא דא"א לפרש דלא אתא למעוטא דבבגדו לחוד לא סגי דא"כ הו"ל לפרש ולא בבגדו מדכתב שלא בבגדו משמע דאדרבא בידו ובבגדו גרע טפי דאכתי איכא למיחש כדי שלא יפלו ובעיקר פירושו ודאי לכאורה לישנא דרבי מייאשא גופא הכי משמע שלא הזכיר בבגדו כלל ועוד מדקאמר רבי מייאשא הלכה גוללן כו' משמע הלכה מכלל דפליגי והא ודאי דבמאי דקאמר גוללן כמין ספר ובהא דקאמר נמי בימינו כנגד לבו לא אשכחן מאן דפליג אלא רבי מייאשא גופא מסברא דנפשיה קאמר הכי ובכי האי גוונא לא שייך לומר הלכה וא"כ אי ס"ד דרבי מייאשא בידו ובבגדו בעי הו"ל למימר הכי בהדיא ועוד דהו"ל למימר הלכה כר"ע אע"כ דלרבי מייאשא בידו לחוד סגיא אלא דבהא ודאי נמי קשיא לרש"י דא"כ הו"ל למימר הלכה כב"ה אע"כ דרבי מייאשא אתא לאשמעינן הא גופא דלב"ה דוקא בידו לחוד הוא דמהני אבל בידו ובבגדו לא ועוד נ"ל דהא דשייך בכה"ג לשון הלכה היינו משום דתרתי ברייתות דלעיל בהכי קמיפלגי דלברייתא קמייתא בידו ובבגדו בעינן כדקתני להדיא התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ולברייתא בתרייתא הא קתני בהדיא התקינו שיהא אוחזן בידו ומדמייתא תלמודא הך ברייתא בתרייתא בסוף אלמא דהלכתא היא כסוגיית הש"ס בכל מקום ובכמה דוכתי אשכחן דבעי הש"ס הי מינייהו דאחריתא ועוד נלע"ד דע"כ הך ברייתא בתרייתא דאחריתא דהא בברייתא קמייתא קתני דבתחלה היה מניחם בחורין הסמוכין לבה"כ ולא ברשות הרבים משום מעשה שהיה א"כ לפ"ז איכא למימר דמש"ה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ולא הוי חיישי לשמא יפלו כפרש"י כאן היינו משום דלאחר שנכנס לבה"כ לאלתר מניחם בחורין הסמוכים לבה"כ והיינו לפנים מן הגדר דלא הוי שכיחי עכברים כמו שפרש"י בסמוך ומש"ה לשעה מועטת לא חיישינן בכה"ג לשמא יפלו. משא"כ בברייתא בתרייתא דקתני איפכא דבתחלה היו מניחים בחורין הסמוכין לבה"כ וא"כ ע"כ היינו כתקנה דברייתא דלעיל שהיה אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ומניחם בחורין הסמוכין לבה"כ אלא שלאח"כ ראו שמאותן החורין נמי היו באין עכברים ונוטלים אותם מש"ה התקינו שיהא מניחים אותן בחלונות הסמוכין לרשות הרבים והיינו משום דלא הוי חיישי לאותו מעשה דתלמיד א' כיון דלא שכיח ובהכי ניחא להו לחכמים טפי לחוש יותר לתקנת עכברים דשכיחא טובא אבל לאחר שראו דבאים עוברי דרכים ונוטלים אותן דהוי נמי חששא דשכיחא טובא משום הכי תיקנו דלא יניחם כלל לחורין אלא אוחזן בידו אפילו בשעה שנפנה נמצינו למידין מזה דהך ברייתא בתרייתא דאחריתא היא ומדקתני בה שיהא אוחזן בידו ולא קתני בבגדו ובידו כתקנה ראשונה דברייתא קמייתא ע"כ היינו משום דכיון שתיקנו שיהא אוחזן בידו כל הזמן אפילו בשעה שנפנה מש"ה אין לאוחזן בבגדו ובידו דחיישינן לכדי שלא יפלו בשעה שנפנה אלא דוקא בידו לחוד בעינן כנ"ל ברור לפי דקדוק לשון הברייתות ובכוונת רש"י בלשונו הצח ודוק היטב:
בגמ' אמר אביי ל"ש אלא בכלי שהוא כליין כו' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דבשבת פרק במה אשה (שבת דף ס"א) גבי קמיע משמע דאפי' בתפילין כיון שמחופין בעור הוי שרי ליכנס לבית הכסא אי לאו משום דשי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ואם כן אמאי בעינן הכי כיס טפח דהא אפילו בפחות מטפח סגיא כו' ע"ש שהניח בקושיא ולע"ד יש ליישב ולחלק דבעור של תפילין וקמיע שמחופין מכל צד ודבוקין בהן ממש עד שא"א לראות הקלף של התפילין כלל שיהו מגולין לבה"כ מש"ה שרי דאין גנאי בכך לתפילין מה שא"כ בכלי המיוחד לתפילין שהוא עשוי להכניס ולהוציא מהן התפילין ולשמירה בעלמא משום הכי לא מהני כיון דבטל לגבי תפילין וכמאן דליתא דמי כיון דאפשר בנקל ליטלה מתוך הכלי ויהי מגולין לבה"כ השי"ן של תפילין כנ"ל אלא דבלאו הכי לא ידענא מאי קשיא להרשב"א ז""ל מעיקרא דדינא דהתם לענין בזיונא דבה"כ ודאי הוי שרי כשמחופין בעור אי לאו משום שי"ן של תפילין מש"א כן הכא דאיירי לענין בזיונא שלא יניחם על גבי קרקע כמו שפרש"י א"כ שפיר מצינן למימר דאפילו בלא שי"ן של תפילין לא הוי מהני חיפוי עורן להפסיק בינם לבין קרקע כן נראה לי ודו"ק:
Penei Yehoshua on Berakhot 23a · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה שהרי וכו' שמקבלין טומאה באהל המת כדאיתא זבחים דף ג ע"א:
Gilyon HaShas on Berakhot 23a · Sefaria
בן יהוידע
אַל תְּהִי כִּכְסִילִים שֶׁחוֹטְאִין וּמְבִיאִין קָרְבָּן, וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם עַל הַטּוֹבָה הֵם מְבִיאִים אוֹ עַל הָרָעָה הֵם מְבִיאִים. פשט המאמר תמוה, ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל תשובה מאהבה עושה זדונות כזכיות, ותשובה מיראה עושה הזדונות כשגגות, וכתבו המפרשים ז"ל שהעושה תשובה פנימית, דהיינו לבו נשבר כראוי עושה העונות כזכיות, אבל תשובה חיצונית שאין בה שברון לב כראוי עושה העונות כשגגות, וכתבו עוד, טעם הקרבן שהאדם מביא עם התשובה, היינו כדי שעל ידי הקרבן יעשה האדם תשובה פנימית בשברון לב כראוי, בחשבו שכל מה שנעשה בקרבן משחיטה עד זריקה, ראוי מן הדין לעשות בו בעצמו, אלא שהקב"ה חס עליו וצוה שיביא בהמה במקומו ועל ידי כן בודאי יהיה לו שברון לב, ואז תשובה זו מעליא לעשות הזדונות זכיות, מה שאין כן אם האדם יביא קרבן ולא יחשוב כן, אלא יביאנו בתורת דורון בלבד, שחושב שהוא מרצה בו להקב"ה לפטרו מעונש עונותיו בעבור דורון זה, הנה בודאי אינו עושה תשובה פנימית בשברון לב אלא חיצונית, ואם כן העונות שלו יהיה כשגגות דוקא, וזה שאמר אינם יודעים אם הקרבן הזה מביאים על הטובה, רצונו לומר כדי שישיגו על ידו טובה שיהיו העונות זכיות, על ידי שחושבין מעשה הקרבן על עצמם ויהיה להם שברון לב, או אם על העדר הרעה הם מביאין, דהיינו שמביאין אותו בתורת דורון, שיתרצה הקב"ה בו לפטרם מן עונש העונות, שבזה אין משיגים טובה להפוך העונות זכיות, אלא ישארו כשגגות, ולזה אמר הקב"ה בין רע לטוב אינם מבחינים, פירוש אין מבחינים מה הפרש בין אם יביא האדם הקרבן בתורת דורון, שהוא רק בשביל העדר הרעה ובין אם יביאנו כדי לעורר שברון לבבו, שבזה ישיג טובה להפוך העונות לזכיות, האם אלו הם יזכו להביא קרבן לפני בתמיה, כי מה דורון זה נחשב להביאו לפני, וכי זה הוא כבודי חס וחלילה, להביא לי בהמה לדורון.
Ben Yehoyada on Berakhot 23a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף כ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־636 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 115 מילים
נפתחת ב״מָר סָבַר: אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת…״
- קטע 244 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי ״אִם שָׁהָה״, אִם…״
- קטע 333 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו — אַל יִתְפַּלֵּל,…״
- קטע 436 מילים
נפתחת ב״וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּרְסָה.…״
- קטע 521 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…״
- קטע 657 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…״
- קטע 741 מילים
נפתחת ב״״כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע״ אִי הָכִי…״
- קטע 815 מילים
נפתחת ב״רַב אָשֵׁי וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא…״
- קטע 946 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא, חוֹלֵץ תְּפִילָּיו…״
- קטע 1034 מילים
נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם בִּתְפִילִּין לְבֵית…״
- קטע 1139 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא אִידַּךְ: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ חוֹלֵץ…״
- קטע 1213 מילים
נפתחת ב״בְּבִגְדוֹ סָלְקָא דַעְתָּךְ?! זִימְנִין מִישְׁתְּלֵי לְהוּ וְנָפְלִי!…״
- קטע 1319 מילים
נפתחת ב״וּמַנִּיחָם בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לְבֵית הַכִּסֵּא, וְלֹא יַנִּיחֵם…״
- קטע 1441 מילים
נפתחת ב״וּמַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהִנִּיחַ תְּפִילָּיו בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים…״
- קטע 1532 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין תְּפִילִּין בַּחוֹרִין…״
- קטע 1632 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי מְיָאשָׁא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן…״
- קטע 1727 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1823 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1915 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁהוּא…״
- קטע 2013 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: תֵּדַע…״
- קטע 2140 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כִּי הֲוָה…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת ברכות דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 11 — “…אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ, וְנִכְנָס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ, וְנִכְנָס.”
- רב זביד · אמוראים · דור שישי לאמוראים
היה ראש ישיבה בפומבדיתא שבבבל שמונה שנים ובזמנו רב אשי היה ראש הישיבה בסורא.
מקור: מסכת ברכות דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 3 — “…תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: לֹא…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת ברכות דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 16 — “…כְּנֶגֶד לִבּוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב…”
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת ברכות דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 9 — “…אַמּוֹת, וְנִכְנָס. אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת ברכות דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 10 — “…קָבוּעַ לְהַשְׁתִּין מַיִם? רָבִינָא שָׁרֵי, רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת ברכות דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 5 — “אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַנִּצְרָךְ…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת ברכות דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 19 — “אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁהוּא כִּלְיָין, אֲבָל…”
לשון המקור
מָר סָבַר: אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וּמַר סָבַר: לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק.
אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי ״אִם שָׁהָה״, אִם לֹא שָׁהָה מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ, וְהָתָם בִּדְלֹא שָׁהָה קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר גַּבְרָא דְחוּיָא הוּא, וְאֵין רָאוּי, וְאֵין תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. וּמַר סָבַר גַּבְרָא חַזְיָא הוּא, וּתְפִלָּתוֹ תְּפִלָּה.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו — אַל יִתְפַּלֵּל, וְאִם הִתְפַּלֵּל — תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּעַצְמוֹ, אֲבָל אִם יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּעַצְמוֹ — תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה.
וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּרְסָה. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּשֶׁאֵין יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ. אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ — תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב זְבִיד: עַד פַּרְסָה.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו — הֲרֵי זֶה לֹא יִתְפַּלֵּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״.
וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים״? שְׁמוֹר עַצְמְךָ שֶׁלֹּא תֶּחְטָא, וְאִם תֶּחְטָא — הָבֵא קׇרְבָּן לְפָנַי. ״וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים״, אָמַר רָבָא: הֱוֵי קָרוֹב לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁאִם חוֹטְאִים מְבִיאִים קׇרְבָּן וְעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה. ״מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח״ — אַל תְּהִי כַּכְּסִילִים שֶׁחוֹטְאִים וּמְבִיאִים קׇרְבָּן, וְאֵין עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה.
״כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע״ אִי הָכִי צַדִּיקִים נִינְהוּ! אֶלָּא, אַל תְּהִי כַּכְּסִילִים שֶׁחוֹטְאִים וּמְבִיאִים קׇרְבָּן, וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם עַל הַטּוֹבָה הֵם מְבִיאִים, אִם עַל הָרָעָה הֵם מְבִיאִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בֵּין טוֹב לְרַע אֵינָן מַבְחִינִים, וְהֵם מְבִיאִים קׇרְבָּן לְפָנַי?!
רַב אָשֵׁי וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר: שְׁמוֹר נְקָבֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לְפָנַי.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא, חוֹלֵץ תְּפִילָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְנִכְנָס. אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ, אֲבָל בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי — חוֹלֵץ, וְנִפְנֶה לְאַלְתַּר. וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא — מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַנִּיחָן, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוֹ בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם בִּתְפִילִּין לְבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ לְהַשְׁתִּין מַיִם? רָבִינָא שָׁרֵי, רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא אָסַר. אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְרָבָא, אָמַר לְהוּ: אָסוּר — חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יִפָּנֶה בָּהֶן. וְאָמְרִי לַהּ, שֶׁמָּא יָפִיחַ בָּהֶן.
תַּנְיָא אִידַּךְ: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ חוֹלֵץ תְּפִילָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַנִּיחָן בַּחַלּוֹן הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִכְנָס. וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא — מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַנִּיחָן, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ, וְנִכְנָס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ, וְנִכְנָס.
בְּבִגְדוֹ סָלְקָא דַעְתָּךְ?! זִימְנִין מִישְׁתְּלֵי לְהוּ וְנָפְלִי! אֶלָּא אֵימָא: אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ וּבְיָדוֹ, וְנִכְנָס.
וּמַנִּיחָם בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לְבֵית הַכִּסֵּא, וְלֹא יַנִּיחֵם בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁמָּא יִטְּלוּ אוֹתָם עוֹבְרֵי דְרָכִים, וְיָבֹא לִידֵי חֲשָׁד.
וּמַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהִנִּיחַ תְּפִילָּיו בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָאת זוֹנָה אַחַת, וּנְטָלָתַן, וּבָאת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאָמְרָה: רָאוּ מַה נָּתַן לִי פְּלוֹנִי בִּשְׂכָרִי! כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ תַּלְמִיד כָּךְ, עָלָה לְרֹאשׁ הַגָּג וְנָפַל וָמֵת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ וּבְיָדוֹ, וְנִכְנָס.
תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין תְּפִילִּין בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לְבֵית הַכִּסֵּא, וּבָאִין עַכְבָּרִים וְנוֹטְלִין אוֹתָן. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַנִּיחִין אוֹתָן בַּחַלּוֹנוֹת הַסְּמוּכוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים; וּבָאִין עוֹבְרֵי דְרָכִים וְנוֹטְלִין אוֹתָן. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ וְנִכְנָס.
אָמַר רַבִּי מְיָאשָׁא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה, גּוֹלְלָן כְּמִין סֵפֶר, וְאוֹחֲזָן בִּימִינוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצוּעָה יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַבִּי זֵירָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת בְּיוֹם לְלׇבְשָׁן, אֲבָל אֵין שְׁהוּת בְּיוֹם לְלׇבְשָׁן — עוֹשֶׂה לָהֶן כְּמִין כִּיס טֶפַח, וּמַנִּיחָן.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּיּוֹם גּוֹלְלָן כְּמִין סֵפֶר וּמַנִּיחָן בְּיָדוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וּבַלַּיְלָה עוֹשֶׂה לָהֶן כְּמִין כִּיס טֶפַח, וּמַנִּיחָן.
אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁהוּא כִּלְיָין, אֲבָל בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כִּלְיָין, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִטֶּפַח.
אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: תֵּדַע שֶׁהֲרֵי פַּכִּין קְטַנִּים מַצִּילִין בְּאֹהֶל הַמֵּת.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, כִּי הֲוָה בָּעֵי לְמֵיעַל לְבֵית הַכִּסֵּא כִּי הֲוָה נָקֵיט סִפְרָא דְאַגָּדְתָּא — הֲוָה יָהֵיב לַן, כִּי הֲוָה נָקֵיט תְּפִילִּין — לָא הֲוָה יָהֵיב לַן, אָמַר: הוֹאִיל וּשְׁרוֹנְהוּ רַבָּנַן —