מסכת סנהדרין דף צ״ב עמוד א׳

יקבוהו מנקבים אותו לשון (מלכים ב י״ב:י׳) ויקוב חור בדלתו:

אוכלא דקצרי כלי של כובסין שהוא מנוקב ומזלפין בו מים על הבגדים:

ומרוה גם הוא יורה מי שמרווה את תלמידו בדבר הלכה גם הוא יורה לעולם הבא ל"א ומרוה לשון מורה:

ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד וגו' רמז לו שימות ויעמוד לאחר מכן לקץ הימין לקץ שעתיד הקב"ה להחזיר ימינו לפניו שהרי השיב אחור ימינו:

מרחמם בעוה"ז ינהגם לעוה"ב:

שתי אותיות של שם כך שמעתי. ל"א כל שמות על שם דאמרי' בעלמא (חגיגה דף טז.) צבאות אות הוא בצבא שלו קרי להו אותיות לשון מופלא:

גדול מקדש חשוב הוא:

למילתיה הכי נמי דגדולה היא וכדעולא:

פרנס המוטל על הצבור ראוי לו לרחם עליהם בכל מה שיוכל וכבר בארנו עונש המטיל אימה יתירה עליהם שלא לשם שמים ואע"פ שהרחמנות מדה יתרה היא כל שאין בו דעת אין נזקקין לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו וכן אמרו כל הנותן פתו למי שאין לו דעה יסורין באין עליו:

עם הארץ חזקתו שאינו מקיים המצות ואינו בן העולם הבא לפיכך יהא אדם זהיר ללמוד תורה שבה יזכה לכל שלמות ולכל מעלה והעדרה סיבת כל חלי וכל מכה ואבדן הנפש כל בית שאין דברי תורה נשמעין בתוכו סוף אש של גיהנם אוכלתו שנאמר אין שריד במגוריו וכו' תאכלהו אש וגו' וכל שעוסקים בתורה יהו בטוחים מן הגזרות שנאמר כי לא מועף לאשר מוצק לה אין העיף בתורה נמסר ביד מי שמציק לו וכן אמרו וחבל עול מפני שמן חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה וסיעתו:

ולעולם יהא אדם בעל מדות ומשאו ומתנו בנחת ודבורו קיים והן שלו צדק דרך הערה אמרו כל המחליף בדבורו כאלו עובד ע"ז:

אסור לאדם להסתכל בעריות אפילו באצבע קטנה של אשה אפילו להריח בשמים שעליה כל שמתכוין להנות הרי זה אסור ומכין אותו מכת מרדות כמו שתיבאר במקומו:

בית אפל שאין לו אורה בכדי שיהא הכהן יכול לברר את הנגע אם טהור אם טמא אם ראוי להסגיר אינו פותח בו חלונות ולא משתדל כלל שיהא יכול לברר את הענין אלא מניחו בחזקת טהרה והולך לו וכבר כתבנוה במסכת חולין:

גמ' כל בית שאין ד"ת נשמעין עיין עירובין דף יח ע"ב:

כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד. מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה (משלי יא, כו) (מלכים ב יב, י). הא דנקט כִּכְבָרָה נראה לי בס"ד דהמלמד תורה לאחרים זוכה לברכה יען כי כל משפיע נקרא זכר ואמרו רבותינו ז"ל זָכָר [227] גימטריא בְּרָכָה [227] וזה המלמד שהוא משפיע שנקרא זכר זוכה לברכה ועל כן זה המונע הלכה מפי התלמיד אינו רוצה להיות זכר נמצא אינו חפץ בברכה ותרחק ממנו לכך נהפכים לו אותיות בְּרָכָה לאותיות כִּבְרָהּ דהם שוים לכך אמר 'מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה'. והנה מהרש"א ז"ל פירש ענין מנקבים היינו רצונו לומר ששוכח תלמודו עיין שם וצריך להבין ידמהו לכלי שיש בו נקב כמו משפך שקורין בערבי ריח"תי ולמה דימהו לכברה שיש בה נקבים רבים ונקבים קטנים? ונראה הכונה כי הוא יודע בודאי כמה וכמה הלכות ומיני לימוד והוא אינו שוכח הכל לגמרי אלא שוכח מכל דבר ודבר מחציתו או שלישו וזה יקשה עליו יותר שזוכר מה היה בידו ואין מועיל כלום שאם שכח חציו של דבר או שלישו אינו יכול לדבר בו כלום ולכן דימהו לכברה שיש בה נקבים הרבה ואינה נקובה נקב אחד גדול. ומה שאמר ' כִּי אוּכְלָא דְּקַצְרֵי ' הדבר יפלא מה בא אביי לחדש בדמיון כלי זה על כלי של כברה כי ענין אחד הם וזה הכלי גם כן הוא עשוי ככברה, ונראה כי כלי זה הוא של כובסין ומזלפין בו מים על הבגדים כמו שפירש רש"י ז"ל ולפי דברי מהרש"א ז"ל ענין הנקבים הוא כאן על השכחה שתתרוקן תורתו דרך הנקבים שמשכחה לכך בחר לעשות דמיון זה לכלי זה שדרך נקביו יוצאין המים ממנו וכן באדם זה יוצאה התורה שנמשלה למים ממנו.

רַב אַשִׁי אָמַר מֵהָכָא "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ, וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב, יג). פירש רש"י לקץ שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר ימינו וכו'. ועוד נראה לי בס"ד דאותיות העומדין מימין של אותיות השם ברוך הוא הם כוז"ו [39] שהם מספר ט"ל [39] שבהם נרמז טל של תחיית המתים ובשם זה נפתחים הקברות ולזה אמר 'לְקֵץ הַיָּמִין' הוא זמן תחיית המתים שיהיה בו טל של התחיה שרמוז בימין של אותיות השם ברוך הוא.

וְאִם לִמְּדוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רָבָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף (משלי יא, כו) (בראשית מב, ו). נראה לי בס"ד טעם לזה כי יוסף הצדיק ע"ה כל ישראל נקראים בניו אף על פי שהם אינם משבטו דכתיב גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה (תהלים עז, טז) נמצא גם שאר שבטים שאינם בניו וזרעו קראם בני יוסף, כן זה המלמד תורה לתלמידים כל אלו התלמידים נקראים בניו אף על פי שלא ילדם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו לכך אמר זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף. או יובן בס"ד הברכה הגדולה שזכה אליה יוסף הצדיק ע"ה היא עין טובה ולכן לא שלטה עין הרע בו ולא בזרעו וכמו שאמרו בגמרא על פסוק בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) וכן הוא באדרא קדישא. והנה המונע הלכה מתלמיד הוא צר עין שרוצה שתהיה החכמה צרורה אתו ולא תהיה אצל זולתו, ולהפך המלמד חכמתו לאחרים הוא טוב עין ולכן זוכה לברכה של עין טובה שנתברך בה יוסף הצדיק ע"ה לו ולזרעו ולכן אמר ברכות לשון רבים. אי נמי יובן בס"ד יוסף הצדיק ע"ה זוכה לברכה שיהיה עליון על כל השבטים שהוא בסוד הלולב הגבוה מכל שאר מינים וכתיב 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' (תהלים צב, יג) שנמשל הצדיק לתמר שהוא הדקל הגבוה מכל האילנות ואמרתי בס"ד רמז לדבר קודם אותיות יוֹסֵף יש אותיות ' טה נע ' שהם מספר דקל [134] שהוא התמר שנמשל בו יוסף הצדיק ע"ה ודומה לו שהוא גבוה מן הכל וגם זה יזכה לכך ולזה אמר כאן 'וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר' (משלי יא, כו) שיזכה לברכה הרמוזה בראש משביר הוא יוסף הצדיק ע"ה ששם למעלה מראש שמו יש מספר דקל שגם זה יהיה גבוה ועליון על הכל כבודו.

כָּל הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא" (משלי יא, כה). נראה לי בס"ד נרמזה עולם הבא בתיבת הוּא שכל דבר נעלם נקרא 'הוּא' ועולם הבא נעלמת לזה אמר 'גַּם הוּא' זו עולם הבא שהיא נעלמת יורה הוא שם. ומה שנאמר ' כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם ' (ישעיה מט, י) נראה לי בס"ד נרמז עולם הבא באות מ"ם של 'יְנַהֲלֵם' שהיא מ"ם סתומה הרומזת לעולם הבא שמוקפת מארבע רוחות ולא כעולם הזה דצד הצפון פתוח ואמרו 'עַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם' ששם הכל מים כלומר חסדים ואין שם דינים וגבורות. אי נמי 'מַבּוּעֵי מַיִם' אותיות מלוי של מים כזה מ" ם י ו " ד מ" ם שהם אותיות 'דומם' כלומר גם אחר שמת ונעשה דומם בקבר יחזור ויחיה וינהלם בעולם הבא.

גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת (שמואל א ב, ג) יש להקשות למה לא אמר בין שתי שמות שהם א־ל הוי־ה? ויש לומר רמז לפי דרכו עוד מעלה אחרת בדעה אשר יש למעלה ממנה והם שני אותיות 'לי' דהיינו למ"ד של א־ל ויו"ד של שם הוי־ה והם אותיות 'לי' שמורים על הקיום כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי בהעלותך יא, טז) כל מקום שנאמר בו 'לי' קיים לעולם, ונמצא יש כאן שני שמות א־ל הוי־ה ושתי אותיות 'לי' של שתי שמות.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף מִתְעַשֵּׁר (משלי כד, ד) קשה תיבת 'לַסּוֹף' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד על דרך מעשה שהיה בסוחר שיש לו סחורה למכור, והביא לו הסרסור לוקח לקנות ממנו הסחורה ההיא לזמן ששה חדשים בריוח גדול חמשים למאה על הקרן ולא רצה למכור והלך זה וקנה מאחרים. אחר כך הביא לו אותו סרסור לוקח אחר וקנה ממנו אותה הסחורה בריוח עשרה למאה לזמן ששה חדשים ומכר לו. אחר כך אמר לו הסרסור למה ללוקח ראשון שהיה ריוח חמשים למאה לא מכרת ולזה נתרצית למכור בריוח עשרה למאה? אמר לו הראשון שקבל ליקח בריוח חמשים למאה אין זה קונה בשביל להרויח אלא בשביל לאכול הכל! כי איך יתכן שיוכל להרויח בערך זה? ומוכרח שיפסיד ויודע הוא שיפסיד ואיך יקנה? אלא ודאי רוצה לאכול הכל! אך השני קנה בערך שיוכל להרויח בו, נמצא זה קונה כדי להרויח הנה זה ודאי יפרע דמי הסחורה בזמנה וכן היה להם סוף דבר, זה אכל הכל וזה שלם במטבא. ולזה אמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף רצונו לומר שיתבונן על הסוף ולא יהיה נבהל בראותו ריוח גדול להשליך סחורותיו על קוצים וברקנים שיאכלו הכל ממנו הרי זה מִתְעַשֵּׁר. או יובן על פי מה שאמרו אם ראית סחורה בזול רוץ וקנה אותה שסופה להתייקר ומי שהוא בר דעת הוא מתנהג על פי הכלל הזה הנה היא לַסּוֹף רצונו לומר לאחרי זה מִתְעַשֵּׁר שירויח. ונראה לי עוד דַעַת ברבועו 'ד' דע דעת' [552] עולה תקנ"ב ונקודות קמ"ץ ופת"ח עם כולל שלהם מספר כ"ד הרי מספר עוֹשֵׁר [576]. ומה שאמר ' כָּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו ' הכונה על דרך מה שאמר בן סירא (בראשית רבה כב, ח) 'טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך' [אל תעשה טוב לאדם רע, ורעה לא תבוא עליך]. ועל דרך זה הוא שאמר ' כָּל הַנּוֹתֵן פִּתּוֹ לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו ' דהכונה הוא שמפרנס בביתו אדם שאין בו דעה שאין לו לב מבין להכיר בטובת בעל הבית המפרנסו סופו שישלם לבעל הבית רעה תחת טובה וכמו שנאמר גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב (תהלים מא, י) שסופו לעשות רע לאותו אדם שפרנסו ולזה אמר 'יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו' רצונו לומר באין עליו יסורין מזה האדם עצמו שהאכילו פתו שבודאי אחר כך ישלם לו רעה תחת טובה וכאשר נמצא כזאת בנסיון אצל כמה בני אדם.

כָּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף גּוֹלֶה (ישעיה ה, יג) נראה בס"ד כי הדעת רמוז באות אל"ף שציורו וא"ו ושני יודי"ן אחת מכאן ואחת מכאן כן הדעת הוא דוגמת וא"ו של אות אל"ף שעומד בין חכמה ובינה שהם שני יודי"ן של אות אל"ף ולכן מי שאין בו דעת נפרד ממנו אות א' דְּ אָ דָם ונשאר דָּם שעולה מספר גּוֹלָה [44].

כָּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה נִשְׁמָעִין בּוֹ בַּלַּיְלָה, אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ (איוב כ, כו). נראה בס"ד למוד תורה רמוז באות אל"ף לשון אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) וכיון דאין נשמע לימוד תורה בבית, יחסר מספר אות 'אל"ף' [111] שהוא קי"א מן מספר 'בַּיִת' [412] וישאר מספר 'אֵשׁ' [301]. ומה שאמר בַּלַּיְלָה נראה דידוע שני אותיות באלפא ביתא רמוז בהם למוד תורה והם אות אל"ף ואות למ"ד ואמרתי בס"ד לימוד באתגלייא רמוז באות למ"ד שהוא גבוה ועליון על כל אותיות כן לימוד הנגלה כתיב ביה בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא (משלי א, כא) וזה עיקר לימודו ביום אך לימוד באתכסייא שהוא סוד דעליו אמרו רבותינו ז"ל (סוכה מט:) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, זה רמוז באות אל"ף שיש בו רמז לכסוי והעלם כי 'אל"ף' בהפוך אתוון 'פלא' לשון כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר (דברים יז, ח) וכן לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ (דברים ל, יא) וזה ראוי להיות בלילה, ולכן על לימוד זה הרמוז באות אל"ף אמר שֶׁאֵין נִשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה 'בַּלַּיְלָה'..