מסכת סנהדרין דף פ״ב עמוד ב׳

נשען והולך על מקלו על העץ לבדו בלי הברזל שלא יהיו מכירים בו בני שבטו שלהרוג הוא בא:

היכן מצינו כו' כלומר אתם מפקירים עצמכם אחר בנות מואב אני למה לא אעשה כמותכם וכי שבט שלי גדול משלכם שאהיה פרוש וטהור יותר מכולכם כיון ששמעו כן אמרו הניחו לו ליכנס לקובה שאף הוא רוצה כמותינו:

צרכיו תשמיש:

התירו פרושין את הדבר ודאי מותר לעשות כן שהרי פנחס עשה כמותינו כך אמרו העומדים שם כשראו שנכנס:

שהיה לו לפרוש מן האשה ושוב אין ניתן להורגו:

לדבר לזעוק לאנשי שבטו לסייעו:

שכוון בזכרותו ובנקבותה וראו אותם דבוקים זה בזה וידעו שניתן רשות לקנאי לפגוע בו ולא יאמרו שנאה היתה בלבו עליו:

שלא נשמטו לפרוש זה מזה עד שראו שהרגם בדין:

היוצק והבולל הא דלא חשיב מולק משום דפטור מולק נפקא לן בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קז. ושם) מדכתב אשר ישחט על השוחט הוא חייב ולא על המולק אבל כל הני דהכא נפקא לן בפ' בתרא דזבחים (דף קטו: ושם) מדכתב אשר יעלה מה העלאה שהיא גמר עבודה וכו' והולכה לא חשיב משום דאפשר לבטלה לשחוט בצד המזבח ולזרוק ומיהו קשיא ליתני נותן שמן ופתילה במנורה שיש אחריה הדלקה ופטרי' בהו זר בפ' ב' דיומא (ד' כד. ושם) מהאי טעמא דיש אחריהן עבודה ומהדלקה גופה לא קשה דלאו עבודה היא כדאמר התם:

המולח והמניף והמגיש לא דק דתנופה והגשה קודמת למליחה כדתניא הניף והגיש קמץ ומלח והקטיר ועוד אמרינן בהקומץ רבה וכי ס"ד שזר קרב אצל המזבח גבי לא מלח והיינו משום שהיתה המליחה אחר התנופה והגשה:

המשנה התשיעית וענינה בבאור החלק הרביעי גם כן כהן ששימש בטומאה ר"ל שעבד בטומאה שעבודתו פסולה ומחוללת כמו שיתבאר במקומו וחייב מיתה בידי שמים ואזהרתו מוינזרו מקדשי בני ישראל ופירש במשנה זו שאע"פ שהוא בר מלקות לבד שכל לאו שחייבין עליו מיתה וכרת בידי שמים לוקין עליו כמו שיתבאר במקומו ואלו היו מביאין אותו לבית דין היו מלקין אותו ופוטרין אותו אעפ"כ לא היו אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו ואין מוחין בידן:

בד"ה היוצק כו' ומיהו קשה ליתני נותן שמן ופתילה כו' עכ"ל לא דק דנותן פתילה קודם לנותן שמן כדאמרינן התם נותן פתילה ליחייב איכא נתינת שמן גם ה"ל להזכיר גם כן סידר את המנורה כדקאמר התם וק"ל:

בד"ה המולח כו' וכי ס"ד שזר קרב אצל מזבח גבי לא מלח כו' עכ"ל התם קשיא ליה לתלמודא הכי משום דלא איירי באיסור זרות אלא בלא מלח אבל הכא לא קשיא ליה וכי ס"ד שזר קרב כו' דבאיסור זרות קאיירי וק"ל:

רש"י הסליא לשון לא תסולה עי' תוי"ט פ"ז מ"ה דפרה מ"ש בשם הערוך:

הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי גָּדוֹל מִשֶּׁל שִׁמְעוֹן קשא ודאי שבט לוי גדול כי ממנו כהנים ממנו לויים! ונראה לי דקאמר זה לעניין הזנות היכן מצינו שבטו של לוי יש לו גדר בעריות יותר משבטו של שמעון דהלא מצינו ששמעון ולוי נתקנאו על הזנות שניהם ביחד ואם בועל ארמית יש בו איסור לא היה נכשל שבטו של שמעון בכך ובפתח עינים הביא מן מדרש רבותינו ז"ל שאמר לו בפירוש גם אני באתי לעשות צרכי עיין שם. ונראה דכונתו בזה לעשות צורך עצמו לזכות על ידי זה הכהונה כי לא נתכהן פנחס אלא עד שהרג לזמרי (זבחים קא:) ולא דמו דברים אלו לדברי יהוא בן נמשי שאמר יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה (מלכים ב י, יח) ואמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן יח.) ברית כרותה לשפתים שאחר כך עבד עבודה זרה.

שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ לְפִינְחָס (במדבר כה, ו) נראה לי בס"ד טעם לששה נסים בעד ששה כוחות קדושה שהיו בו והוא על פי מה שאמר רבינו (בשער הגלגולים הקדמה לב) פנחס בעת שנולד היה כלול משתי ניצוצות נשמות והם ניצוץ אחד היה משורש נשמת יוסף הצדיק ע"ה וניצוץ שני משורש נשמת יתרו גם ידוע כשנכנס בתוך אוהל זמרי להרגו נכנס בו נשמת נדב ואביהוא, הרי בידו ארבעה וגם עוד נצטרף עמו זכות לוי אשר נתקנא על מעשה שכם כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר הקדוש ברוך הוא עליו 'קַנַּאי בֶּן קַנַּאי' ועוד נצטרף עמו זכות זקינו אהרן שהשיב חמה כמוהו כמו שאמר הקדוש ברוך הוא עליו 'מֵשִׁיב חֵמָה בֶּן מֵשִׁיב חֵמָה' הרי ששה כוחות וכנגדן זכה לששה נסים. נראה לי בס"ד עוד מאחר שעשה מעשהו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שהוא חיבור הוי־ה דאלפין שעולה מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה 45] עם שם אדנ־י [65] שעולה ס"ה שהם סך הכל מספר נֵס [110] לכן זכה לנס. והנה ששה פעמים נס עולה סֵתֶר [110×6=660] וזהו שנאמר יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּ‏־י יִתְלוֹנָן (תהלים צא, א). ונראה לי עוד סֵתֶר ראשי תיבות סוף תוך ראש שפגם הזנות הוא באות א' שהוא יו"ד למעלה יו"ד למטה וא"ו באמצע, וכתבתי בדרשותי על התורה בס"ד כי זהו הטעם שמתו כ"ד אלף דאות א' במלואה אָלֶף ויעלה מספר כ"ד אֶלֶף. כיצד? א' פעמים ל' הוא שלושים גם ל' פעמים פ' פתוחה שהיא מספר ת"ת הרי כ"ד אלף [800×30=24000] הואיל ופגמו באות א' שמספרה כ"ד בחשבון הנזכר לכך לקו כ"ד אלף במגפה.

בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחְפוֹ (תהלים קו, ל) (במדבר כה, ו) קשא, אמאי? והלא דבר גדול עשה לקדש שם שמים! ועוד מאי 'לְדָחְפוֹ' יאמר להרגו או לפגוע בו? ויש לומר שכעסו עליו על שאמר 'רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַל אֵלּוּ הַרְגּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל' דמשמע כמטיח דברים ומתרעם על משפטו יתברך והם רצו 'לְדָחְפוֹ' מן תוספת קדושה ומעלה שזכה בה באותו עת והיא נשמת נדב ואביהוא. או יובן בס"ד שכעסו עליו על אשר המתין ונתעכב הרבה עד שתש כוחו של אותו רשע ולא דקרו ברומח תכף ומיד בבואו לאהל ועל ידי ששהה נתארכה המגפה יותר וגם על ידי כך חטא זמרי יותר בביאות שבא על כזבי ואם היה דוקרו מיד היתה מתבטלת המגפה מיד וגם היה נפסקים איסורי ביאות של זמרי. והשיב להם הקדוש ברוך הוא 'הַנִּיחוּ לוֹ' דאין עליו אשמה בדבר זה שעיכב הדקירה עד שתש כוחו כי הוא 'קַנַּאי בֶּן קַנַּאי' שלמד מזקנו לוי במעשה שכם שהמתין להרגם עד אחר שלשה ימים שתש כחם ולא סמך על הנס להרגם בעוד כחם עליהם תיכף ביום ראשון, ואף על פי שעל ידי כך רבו בעילות שכם לדינה בהיותה בביתו כי הם אחר שהרגו אותם ביום השלישי לקחו את אחותם מביתו של שכם (בראשית לד, כה) ולכן גם הוא לא סמך על נס גדול לדקרו בעוד כחו בו. ועוד אמר לו מֵשִׁיב חֵמָה בֶּן מֵשִׁיב חֵמָה הוּא אהרן הכהן ע"ה דאף על פי שמשחו משה רבינו ע"ה בשמן המשחה היה בוש וירא לגשת אל המזבח לעבוד עד שאמר לו משה רבינו ע"ה למה אתה בוש וירא לכך נבחרת (ספרא הובא ברש"י ויקרא ט, ז), וכל זה היה מצד ענוה יתירה שהיה בו כן הוא מצד ענוה שלו לא סמך על נס גדול לדקרו בעוד כחו בו אלא המתין עד שתש כחו דאז הוי ניסא זוטא.

וּרְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּהֵא מְכַפֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם יש להקשות למה ראויה כך ומה טעם יש בזה ומה סמך יש לדברים אלו דקאמר ראויה וכו' עם הפסוק הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה, יב) דנקיט לה עליה? ונראה לי בס"ד כל צדיק כשהוא בחיים מוכרח שיגן זכותו על הדור ויועיל להם לדחות הפרענות מעליהם יען דכיון שהוא בחיים והם בחיים הרי הם כשותפים זה בזה וכמו שכתב הרב קול יעקב ז"ל ועשה משל נאה על זה, אך אחר שנפטר נפרדו זה מזה ואין להם הגנה מזכותו, אמנם כאן שאמר לו השם יתברך 'הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם' ודרשו רבותינו ז"ל אלו החיים שיהיה חי לעולם כדכתיב 'בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם' (מלאכי ב, ה) דפנחס הוא אליהו שלא מת ועלה חי לשמים ונמצא עודנו יש לו קשר עם החיים עד העולם ולא נפרד מהם ולכן כל שליחות שלמטה נעשים על ידו ועל כן זכותו ישאר להגין עלינו לעולם. ולזה אמר 'רְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּהֵא מְכַפֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם'.

אַרְבַּע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְהִמְתִּין פִּינְחָס לוֹ עַד שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ (משלי ל, לא) (במדבר כה, ח). הנה בודאי אין דבר זה אפשר להיות בטבע אך הקליפה שנקראת 'זַרְזִיר' בסוד מה שאמרו בבא קמא (בבא קמא דף צב:) לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו כי הזרזיר הוא קליפה כמו העורב וזו הקליפה שנקראת 'זַרְזִיר' [424] שמספרה תכ"ד נתנה בו כח תאוה והזרעה שיוכל לבעול תכ"ד בעילות כמנין שמה. ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר אסתר למרדכי וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (אסתר ד, טז) ודרשו רבותינו ז"ל (מגילה טו.) כאשר אָבַדְתִּי מבית אבא אָבָדְתִּי ממך, מפני שעד עתה אין אני אסורה לך דהוי כל בעילותיו של אותו רשע באונס ואין אשה נאסרת על בעלה באונס, אך עתה שהולכת מעצמה הוי ברצון ונאסרת. ואין לומר על הרוב לא יבעול עתה בהליכה זו שהיא ביום לזה אמר אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר 'לוֹ' כַדָּת, אף על גב דכתיב 'לֹא' באלף דרשוהו 'לוֹ' בוא"ו כמו שאמרו בגמרא כזה בכל מקום, כלומר הנה המלך הזה לו תאוה מרובה מקליפת 'זַרְזִיר' שהיא מספר כַדָּת [424] שהיה שטוף בתשמיש וכידוע מעובדא דבגתן ותרש ואם כן בודאי יבעול ותאסר.

וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁמֶּלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ (משלי ל, לא) (במדבר כה, ח) נראה לי בס"ד אַלְקוּם תחלק האותיות לשלש בבות וקרי בה 'אל קם וא"ו' עִמּוֹ רצונו לומר לא ידע שהא־ל יתברך מקים וא"ו נסים עמו. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת בשלח (זהר חלק ב' נח.) בשעתא דעאל משה בגו עננא איערע ביה חד מלאכא רברבא ותאנא קמוא־ל שמיה והוא ממונה על תריסר אלפין ממנן שליחן בעא לאזדווגא ביה במשה פתח משה פומיה בתריסר אתוון גליפן דשמא קדישא ואתרחק מיניה תריסר אלפי פרסין עיין שם. וכתב המבאר בשם רבינו האר"י ז"ל דמלאך קמוא־ל הנזכר הוא בסוד העשיה והוא בסוד תפארת ורוח עיין שם. וידוע כי פנחס הוא בעשיה כי פנחס הוא אליהו [52] שהוא מספר שם ב"ן שמאיר בעשיה ולכן נקרא פינחס [208] גימטריא ר"ח כמנין ד' פעמים ב"ן דהעשיה כלולה מארבע עולמות והרי שם ד' פעמים ב"'ן מספר פנחס [52×4=208] לכך מלאך העוזרו הוא מלאך קמוא־ל הנזכר שהוא סוד העשיה וזהו שנאמר וְלֹא יָדַע כִּי מֶּלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ אַלְקוּם, בהפוך אתוון קמוא־ל.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא שִׁשִּׁים, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כְּבֵיצָה הַמּוּזֶרֶת, וְהִיא הָיְתָה כַּעֲרֵבָה הַמְּלֵאָה מַיִם (משלי ל, לא) (במדבר כה, ח). כתב רש"י ז"ל אין לדבר רמז במקרא. ונראה לי בס"ד בֶּן סָלוּא, תיבת 'סָלוּא' אין אות א' יוצא במבטא ואם כן קרי בה 'ס' לו' כלומר ס' בעילות היה לוֹ בכח תאותו. או יובן נרמז בפסוק וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה (במדבר כה, יד) דתיבת אִישׁ יתיר ותחבר ב' תיבות שֵׁם עם אִישׁ יהיה מזה שִׁשִּׁים א' דהיינו ששים איסורין או ששים אחת.

אָמַר רַב כַּהֲנָא וּמוֹשָׁבָהּ, בֵּית סְאָה (משלי ל, לא) (במדבר כה, ח). אין הדבר כפשוטו דודאי לא היתה מתחילתה כך אלא רק נעשית כך לפי שעה וגם זה אינו ממש כך אלא הוא על דרך ההפלגה כמו עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) וכיוצא בזה וכן כאן נשתנה אותו מקום בגודלו בכמותו שהיה כמותה גדול ומשונה משאר בני אדם וכבר אמרו בגמרא (תמיד כט.) דברה תורה לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי, והיינו הבאי לפי פשוטן של דברים אבל לפי סודן הוא לשון מתוקן ומכוון היטב כאשר תמצא כתוב 'עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם' דהוא לשון הבאי לפי פשוטו ואם לסודו תדרוש הוא לשון מתוקן וברור כמין חומר וכן על זה הדרך בשאר דברים כיוצא באלה וכן הדבר כאן. והנה רבינו האר"י גילה קצת בענין כזבי וזמרי והוא מה שאמר בשער מאמרי רבותינו ז"ל (דף יא) כשהנחש הטיל זוהמא בחוה כל הנשמות נתערבו מטוב ורע וכו' ואף על פי שלאה נתקנה והוסר ממנה הקליפה שהיא חוה א' ונשארה היא קדושה וצדקת לגמרי, עם כל זה לתוקף הסיגים הנדבק בה יצאה ממנה דינה שהיא דינא קשיא ולכן נקראת 'דינא' על שם הדין וגם היא היתה קדושה אלא שעדיין היה בה קצת אחיזה כי לא נתבררה לגמרי וכו'. והנה עשו הוא סוד הנחש והיתה דינה ראוים אליו וכיון שטמנה יעקב נצולה ממנו וכאשר יצאה והיתה יצאנית בסוד 'וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ' (בראשית לד, א) שיצאה אל מקום הקליפה אז נשכה הנחש והוא סוד 'שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי' מלשון חויא שהוא הנחש גם נקרא 'הַחִוִּי' על שם דאתי מחוה הראשונה הנקראת פלונית ובכח זה יכול לקחתה ועל זה נאמר 'וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב' כי בתחילה היתה דבוקה הקליפה הזאת הקדושה ועכשיו בצאתה חזרה להדבק עמה וכו' ואחר כך נשאה שמעון שהיא גבורה וכו' ולהיות דעדיין לא נטהרה וגם הוא אחר שנבעלה לכנעני יצא ממנה 'שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית' (בראשית מו, י וברש״י) כמו שאמרו רבותינו ז"ל בן שנבעלה לכנעני והוא עצמו שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדָּי, והוא עצמו זִמְרִי בֶּן סָלוּא כמו שאמרו בסנהדרין וכו' עיין שם בדברי קדשו ומדבריו שם תבין נפלאות. והנה בזה יובן הטעם שבעל תכ"ד בעילות כי מכח הזוהמה שהיה באמו מן הנחש הוא שכם בן חמור שבעל אותה נדבקה זוהמה בבנה ולכך בעל ת' בעילות כנגד ת' כוחות של הקליפה בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) וגם כ"ד בעילות כנגד כ"ד זיני דמסאבותא כמנין ואיבה [24] בסוד וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה (בראשית ג, טו). ובזה יובן המשל 'בֵּין קָנֵי לְאֻרְבָּנֵי' קָנֵי רמז לצד הטוב של הקדושה וְאֻרְבָּנֵי צד הרע של הטומאה לשון אורבים 'שְׁוִילְנָאִי מַאי בַּעְיָא' רצונו לומר מי הכניסה במקום הזה כדי שתדבק בטומאה. גם אמר 'בַּהֲדֵי קְלִפֵּי דְּקָנֵי' קְלִפֵּי רצונו לומר קליפות של צד הטוב הנקרא קָנֵי 'שְׁוִילְנָאִי גַּיַּפְתָּהּ אִמָּהּ' כי כזבי היתה שיורי הקליפה אשר לדינה ולכן פירש רש"י שקורין אותה זונה בת זונה. ובזה יובן מה שאמר זמרי 'שֶׁנַּעֲשָׂה כְּבֵיצָה הַמּוּזֶרֶת' רצונו לומר שנתערבו חלקים הטוב ברע וכן 'שֶׁהִסְלִיא עֲווֹנוֹת שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ' על דרך מה שאמר שם בשם שִׁמְעוֹן שהוא 'שם עון' וכן שאר דרשות יבואו לנכון על פי דברי רבינו ז"ל הנזכר לעיל שם.