מסכת סנהדרין דף פ״א עמוד ב׳

אמר ליה אדא ברי בתרי קטלי קטלת ליה בתמיהה אמת שחלו שתיהן עליו ועבירה שיש בה שתי מיתות הוא נדון בחמורה והיאך אתה בא לדונו אף באשת איש וכי תהרגנו שתי פעמים וכי חייל אשת איש אחמותו לרבי יוסי לענין שוגג הוא ולהתחייב שתי חטאות:

מתני' מי שלקה ושנה שלקה שתי פעמים על שתי עבירות:

גמ' של כריתות לאו שיש בו כרת והתרו בו למלקות:

דגברא בר קטלא הוא בידי שמים יכרתוהו:

וקרובי הוא דלא מקרב קטלא עדיין לא נתקרבה מיתתו:

דמוותר נפשיה דמפקיר עצמו לעבירות:

של כרת אחת שעבר אותה עבירה עצמה שלש פעמים על השתים לוקה ובשלישית יכנסוהו לכיפה:

דרבן שמעון ביבמות נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא דעד תלתא זימנין לא הויה מוחזקת לקבור את בעליה:

אפילו תימא רבי שמעון בן גמליאל קסבר עבירות מחזקות תימה דבסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות סד: ושם) אמרינן נשואין ומלקיות כרבי משום דסתם לן תנא כוותיה דמי שלקה ושנה וכו' וי"ל דרב יוסף דהתם סבר מלקיות מחזקות ואע"ג דאשכחן תנא דאית ליה עבירות מחזקות בברייתא דבסמוך דקתני התרו בו ושתק התרו בו והרכין ראשו דהתם מלקות ליכא מכל מקום משמע ליה דמתני' סברה מלקיות מחזקות מדקתני מי שלקה אי נמי קסבר כיפה צריכה התראה ועד דמחזק בתרי או בתלת אין מתרין בו לכיפה הלכך אם איתא דבתלת זימני הויא חזקה עד רביעית אין כונסין אותו לכיפה כדמוכח בסמוך וקצת תימה אמאי מתרין בו לכיפה בשניה לר' ובשלישית לרשב"ג שאם יעבור אחר כך יהא מוחזק ויכניסוהו לכיפה ויש לומר דאין מחייבו כיפה עד שיהא מוחזק לעבור בהתראת מלקות הלכך אי מתרינן ביה אכיפה לחודה לא סגי בהכי ואי מתרינן ביה אמלקות ואכיפה הא לא עבדינן ביה תרתי:

ומר סבר מלקיות מחזקות פי' בקונטרס לא הוחזק עד שילקה ג' מלקיות וכיון דלקה על השלישית אע"ג דהשתא איתחזק רשע לא מעיילינן ליה לכיפה דבתרי דיני לא דיינינן ליה ועל חנם דחק לפרש כן דמלקיות מחזיקות היינו שאין מתייסר אע"פ שהלקוהו ב' וג' פעמים ואינו נמנע מלעבור שוב לא יתייסר:

המשנה הששית והיא באה על ידי גלגול מה שהזכיר משתי מיתות מי שלקה ושנה פי' בגמ' שלקה באיסור כרת ולקה פעם שניה על אותו כרת בעצמו כגון שאכל חלב ולקה וחזר ואכל חלב ולקה ואמר שאם אכל חלב פעם שלישית אפילו התרו בו למלקות אין מלקין אותו אלא כונסין אותו לכיפה כבר הוחזק בשני מלקיות על אותה עבירה עד שכשיחזור עליה פעם שלישית כונסין אותו לכיפה אבל בעבירה שניה אין כונסים אותו לכיפה שאין העבירות מחזיקות אלא המלקיות ובתרי זימני הויא חזקה וכיפה זו פי' בגמ' מקום צר שאין בו אלא מלא קומתו והוא צריך לעמוד שם מעומד ומאכילין אותו שעורים וכו' וכן פי' בגמ' שתחלה נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו ואח"כ מאכילין אותו שעורים עד שתבקע כריסו וממה שפירשנו למדת שבשאר הלאוין שאין בהם אלא מלקות גרידא מלקין וחוזרין ומלקין אפילו מאה פעמים ואין דנין בהם בהכנסת כיפה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כשם שבארנו בלאוין שאין בהם אלא מלקות שמלקין וחוזרין ומלקין ואין דנין בהן בהכנסת כיפה כך הדין בחייבי כריתות שהתרו בהם למלקות אם לא שנה ושלש בדבר אחד אלא שהרבה בכריתות חלוקים והתרוהו בכלם למלקות שמלקין אותו בכל פעם ופעם ואין דנין אותו בהכנסת כיפה אפילו בכמה פעמים שכל עבירה ועבירה אינן נגררות זו אחר זו אלא כך היא כונתו לטעום טעם איסורין ואין מחזיקין אותו מזו לזו:

מי שעבר על כרת או מיתת בית דין והתרו בו ושתק או הרכין בראשו שאין הורגין אותו הואיל ולא קבל התראתו כמו שהתבאר וכן אין מלקין אותו שהמלקות גם כן צריך התראה ופטרנוהו וחזר על דרך זה פעם שניה ופטרנוהו אם חזר על דרך זה פעם שלישית מכניסין אותו לכיפה צל הדרך שהתבאר ובראשונות מיהא מכין אותו מכת מרדות אפילו באיסורי סופרים ולמדת שהכיפה אין מכניסין בה לדברים אלו אא"כ הותרה אף בפעם שלישית ומ"מ כל שהותרה אע"פ שלא קבלה מכניסין אותו וכן אין צריך שיתרוהו בהכנסת כיפה שאין כיפה צריכה התראה:

יתבאר במקומו שהאשה שנשאת לאחד ומת וחזרה ונשאת לשני ומת הוחזקה קטלנית ואסורה לינשא לשלישי שבענין זה שני פעמים חזקה ויש דברים אחרים שאין להם חזקה אלא בשלשה כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השביעית והכונה להתחיל בה בבאור החלק הרביעי ההורג נפשות שלא בעדים פי' בגמ' שלא בעדות המספקת אלא בעדות מיוחדת והוא שראוהו שני העדים אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין עדותן עדות לנפשות מכניסין אותו לכיפה ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ פי' בגמ' עד שיוקטן מעיינו ואח"כ מאכילין אותו שעורים עד שתבקע כריסו על הדרך שביארנו ופי' בגמ' שכך הדין במי שהרג בעדים המספיקים אלא שלא היתה שם התראה או שלא היתה שם התראה המספקת או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא בחקירות וי"מ שלא באמר דבר זה אלא בבדיקות שאינן בגוף ההריגה כגון עוקצי תאנים וכלים שחורים ולבנים אבל אותן שבגוף ההריגה כגון סייף וארירן לא ואין צריך בכך שהרי כללנום בפרק בדיקה בחקירות אע"פ שאין הזמה תלויה בהם ודבר זה אין עושין אותו אלא לרצחנים אבל לא לשאר חייבי מיתות בית דין ויש לך רמז בזה בשמועת לעז האמורה בפרק ראשון ומפני ישובו של עולם יש בעבירה זו חומרא גדולה לענינים אלו יותר לשאר עבירות אף של ע"ז וכמו שנאמר באחאב ויצא הרוח זה רוחו של נבות כלומר שעליו נחתם גזר דינו אע"פ שהיה בידו עון ע"ז ואע"פ שלא הרג הוא אלא שסבב וכן יש צדדין אחרים שאין בית דין דנין לא בהרג ולא בהכנסה לכיפה כגון שוכר לסטים להרוג את חבירו או שכופתו לפני ארי שהוא פטור כמו שביארנו או שרצה להרוג את עצמו ומ"מ אם רצה מלך ישראל להרגן בדיניו רשאי או אפילו בית דין בדרך הוראת שעה ואם לא התעסק בו מלכות ואין בית דין רואין שם צורך שעה מ"מ חייבין להכותם מרדות גדולה ולאסרן במצור ובמצוק שלא לגרום תקלה וכן בכל ענין וענין כפי מה שיראה לבית דין שבאותה שעה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית וענינה גם כן בבאור החלק הרביעי ואמר הגונב את הקסוה פי' בגמ' כלי שרת מלשון קשות הנסך ומפני שהוא קרוב לגנבו שהוא כעין שבט קצר תפש בו את הענין והוא הדין לאחרים ואין בזה לאו מיוחד שהרי אין להם בעלים ובגמ' פרשוהו מולא יבואו לראות כבלע את הקדש והוא מענין הסתרה והחבאה אע"פ שעיקרו בא לסבה אחרת והוא ללויים שלא לראות בשעת סלוק מסעות בהכנסת כלים לנרתיק שלהם שהיו אהרן ובניו מכסים הארון והמזבחות וכדכתיב ובא אהרן בנסוע המחנות והורידו את פרכת המסך כמו שיתבאר במקומו וכן המקלל את השם בקוסם ר"ל בע"ז או בעובדיה לדעת קצת המפרשים כן בקוסם אלא שלא יראה כן וכן הבועל ארמית אין בית דין נזקקין באלו אלא קנאין ר"ל בחורים נכבדים המקנאים בקנאתו של הקב"ה פוגעין בהם ופגיעתן זכות להם ואין צריכין להתרות:

גמרא אמר רבינא בכיפה צריכה התראה קמפלגי כו' וה"ה דהוה מצי למימר דכולי עלמא ס"ל כיפה צריכה התראה ומאן דאמר בשלישית כונסין ס"ל כרבי והכי מוקי לה רב יוסף מתני' דהכא בפרק הבא על יבמתו כמ"ש התוס' לעיל לחד תירוצא אלא דרבינא מהדר לאוקמא בכולי שמעתין מתני' דהכא אפילו כרבן שמעון בן גמליאל ואי לא הוה מאן דסבירא ליה דכיפה אינה צריכה התראה לא הוה מצי לאוקמא מתני' כר' שמעון בן גמליאל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ומר סבר כו' אע"ג דאיחזק השתא רשע לא מעיילינן ליה לכיפה דבתרי דיני כו' עכ"ל וה"ה לדברי המקשה דכולי עלמא מלקיות מחזיקות ובפלוגתא דרבי ורשב"ג קמפלגי צ"ל הא דקתני לרבי דבשלישית כונסין אותו לכיפה אע"ג דאתחזק לרבי בתרי לא מעיילינן ליה בתרי לכיפה משום האי טעמא דבתרי דיני לא דיינינן ליה וק"ל:

מַאי כִּפָּה? אָמַר רַב יְהוּדָה מְלֹא קוֹמָתוֹ. וְהֵיכָא רְמִיזָא? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: "תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה" (תהלים לד, כב). עיין פירוש רש"י. וקשא איך נרמז זה בקרא והלא הכתוב לפי פשוטו כך הוא פירושו דהרעה שעושה הרשע היא תמותת אותו כי ההורג יהרג נפש תחת נפש וכן שאר מיתות בית דין סקילה שריפה וחנק בהם ימות הרשע בעבור רעתו כל חד כדינא, ומנא ליה לפרש דקאי הכתוב על מין מיתה זו של כיפה? ונראה בס"ד דאם הכתוב קאי על מיתות בית דין מאי קא משמע לן? פשיטה וזיל קרי בי רב הוא דמפורש בתורה ההורג נפש יהרג והמחלל שבת יסקל, וכן שאר מיתות בכולהו איכא ילפותא מן המקרא ואם לא הרג לא יהרג ואם לא חלל שבת לא יסקל, ומאי קא משמע לן האי קרא ד'תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה'? לכן מוכרח לפרש הכתוב דקאי על מיתה זו דמכניסים אותו לכיפה שהוא דבר חדש שלא נתפרש בכתוב ונעשה העונש דוגמת הרשעה שהוא הרג את חבירו וגרם להכניסו ולהביאו בקבר שהוא מקום צר לכך מכניסים אותו לכיפה והוא עשה מעשה בהמה שאוכלת שעורים לכך מאכילין אותו שעורים והמה יהיו סיבת מיתתו וזו היא כוונת הכתוב 'תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה' שימיתו ויענישו אותו דוגמת הרעה שעשה. ובזה יובן בס"ד הטעם שהביא תלמודא דרשה של לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה מַאי 'מְצוֹדָה רָעָה'? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ חַכָּה, סמוך לדרשה זו ד'תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה' והוא דדריש 'רָעָה' על חַכָּה שנקראת רעה בשביל שגוף הדג נאחז בה ואינה כמצודה שהדג עומד בחלל שלה והוא שט והולך ובא בקרבה וכן יש לפרש רעה זו של פסוק 'תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה' דקאי על כיפה שהיא מקום צר והאדם נדבק ונאחז בו.

הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִים בּוֹ נראה לי בס"ד קַנָּאִין [211] גימטריא רי"א ולפי זה אֲרַמִּית הוא אותיות 'מֵת רי"א' רמז דבועל ארמית מת על ידי רי"א שהם קַנָּאִין.