מסכת סנהדרין דף ע״ו עמוד ב׳

הכי קאמר איזה עני רשע ערום שבשביל עניות מרשיע זה המשהה וכו' והכי אתמר אין לך עני רשע ערום בישראל אלא המשהה בתו בוגרת:

לפי דרכו להנאתו:

למען ספות לחבור כמו ספו שנה על שנה (ישעיהו כ״ט:א׳):

רוה את הצמאה שבע בדבר עם צמא לדבר זקן וילדה זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע וכן גדולה לקטן:

והמחזיר אבידה לכותי השווה וחבר כותי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם:

רוה עובדי כוכבים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם צמאה זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו:

והמכבדה בתכשיטין נאין:

סמוך לפירקן עדיין קטנים הם:

איזהו עני רשע ערום רשע ערום איכא טובא כדמפרש בסוטה בפרק היה נוטל (סוטה דף כ. ושם) אבל עני רשע ערום ליכא אלא האי לחודיה:

סמוך לפירקן משמע הכא דאבנו נמי קאי וקשה דבפרק חרש (יבמות דף קיב:) אמרינן דקטן לא תקינו ליה נישואין ואמר בהאשה רבה (שם דף צו:) דנשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום אלמא בעילת זנות היא וי"ל דלא חשיב מיהא בעילת זנות דהא אמר בפרק הכותב (כתובות דף צ.) דקטן שהשיאו אביו אשה כתובתה קיימת:

והמלוה סלע לעני כו' משמע דמצוה קעביד וקשה דבפ"ק דחגיגה (דף ה. ושם) אמרינן צרות רבות ורעות זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו ומפרש ר"ת דהכא במלוה לצורך מזונות אבל התם מיירי כשהמלכות דוחקת לגבות ממנו מס וגולגוליות וארנוניות ואם לא היה מוצא היו מניחין אותו ועכשיו גורם זה המלוה ודוחקתו המלכות ולימים בא המלוה וטורף ביתו ושדותיו ומפסיד והיינו צרות רבות ורעות והיינו דקאמר התם זוזי לעללא לא שכיח כלומר לקנות תבואה לתליתא שכיח כלומר כשדוחקין אותו למכור או למשכן ביתו ושדותיו כמו תלויה וזבין (ב"ב דף מז:) ובקונטרס פירש שם דקאי אאם טוב ואם רע זה הנותן מעות לעני בפרהסיא וקאמר זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו וזוזי לעללא לא שכיח מפרש להמציא צדקתו לעני בשעת הדחק ולא בשעה שקודם הדחק שיוכל לבקש מזונותיו לקנות תבואה בשעת הזול שהיה מרויח לתליתא שכיח לקנות פת מן הפלטר מדי יום יום שיפסיד והיינו אם טוב ואם רע וקרי תליתא על שם שתולין הפת בסל ומיהו לאו אורחיה למעבד הכי כדאמר בערבי פסחים (דף קיא. ושם) תלאי בביתא קשה לעניותא מיהו יש לפרש דקרי ליה תליתא משום דדרשינן (מנחות דף קג.) והיו חייך תלויים זה הסומך על הפלטר ואית דגרסי איפכא לעללא שכיח כשקונה תבואה ביחד מצוי פת בביתו לתליתא לא שכיח כשלוקח פת מן הפלטר אין הפת מצויה בביתו:

שברזל ממית בכל שהוא פירש בקונטרס שתוחב לו מחט בושט או בלבו וקשה דא"כ אפילו קוץ נמי אלא נראה משום דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלד.) ובפרק בהמה המקשה (חולין דף עז:) ובהערל (יבמות דף עו.) דברזלא מיזרף זריף:

רוצח שלא עשה בו אונס כרצון כי ההיא דפרק המניח (ב"ק דף לב: ושם) הסותר את כותלו לאשפה אי דלא שכיחי רבים אנוס הוא וכן היתה לו אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם לענין נזקין חייב לענין גלות פטור שלהי פרק כיצד (שם דף כו: ושם) ויש ענייני אונס דאפילו נזקין פטור כמו שמחלק בירושלמי בין בא וישן אצל הכלים להיה ישן כבר והביאו כלים אצלו וכגון אפילה וקרן זוית דפרק המניח (בבא קמא דף כז:) ובהגוזל בתרא (שם דף קיב.) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לד:) הניח להן אביהן פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין וכו' מה שנהנו אבל מה שהזיקו לא ובפרק הפרה (ב"ק ד' מז.) גבי נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות שפוטר שם את בעל הבית כשהזיק את הנכנס היכא דלא הוי ידע ביה ועוד בפרק המניח היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ובשלהי השוכר את האומנין (ב"מ דף פב: ושם) המעביר חבית ממקום למקום ושיברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע וכו' מדפטרינן שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס שהוא כעין גניבה ואבידה מיפטר ולכך מחייב שומר שכר וא"ת הא שלהי כיצד הרגל (ב"ק דף כז.) מחייבים נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה אף על גב דרוח שאינה מצויה הוי כעין גניבה ואבידה כדאמר בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מה.) גבי ד' שנכנסו תחת הבעלים הרגו מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייב לשלם דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם ומוקי לה דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה שמירתו והנך אחריני לא כלתה שמירתן ודייק כמאן אי כרבי יהודה דאמר שוכר כנושא שכר ניתני וכולן במועד פטורים מן הכופר פירוש משום דמועד סגי ליה בשמירה פחותה לרבי יהודה והיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה כדמוכח בריש הכונס (בבא קמא דף נה:) ומדמחייבינן נושא שכר ופטרינן שומר חנם ש"מ דרוח שאינה מצויה הוי כעין גניבה ואבידה ואפ"ה מחייבינן ביה אדם המזיק כדפרישית וי"ל דרוח שאינה מצויה הוי כעין אבידה ומחייבין ביה המזיק ונתקל לרבי יהודה הוי כעין גניבה דפטרינן ביה אדם המזיק כדאמר בהשואל (ב"מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה ולענין שומר שכר מיחייבי תרוייהו וכן מוכח בהגוזל קמא (ב"ק דף צט: ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך למאן דפטר בחנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא ס"ד דהאי מקשה אפילו בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר לפיכך בשכר חייב אבל בחנם פטור דהוי כעין גניבה:

לעולם יהא אדם זהיר בזווג בנותיו שיזווגם כראוי להם שמא אם ישיא אותה לזקן המזוהם ולכיוצא בו יגרום לה ליבטל חנו אצלה ותתן עיניה באחרים וכן יזהר להשיאן סמוך לפרקן כדי שלא יבואו לידי זנות אלא שאין ראוי לו להשיא אשה לקטן שביאת הקטן אינה אלא כמו זנות ומ"מ סמוך לפרקו מותר ומעתה כל שנשא אשה מותר להתיחד עמה ואע"פ שביבמות אמרו שלא תקנו נשואין לקטן והיה לנו לומר שבעילתו בעילת זנות עד שיגדיל ויקדש קדושין גמורין לא נאמר כן אלא ליפטר מן החליצה ומן הייבום וכן מן הגט לדעת קצת אבל מ"מ לענין זה יש לו שם נשואין שאין בעילתו בעילת זנות שאם לא כן האיך היה משבח את המשיאן סמוך לפרקן וזהו שאמרו בפרק הכותב צ' א' שהקטן שהשיאו אביו אשה כתובתה קיימת אלמא רגילין היו לעשות כן ואם אינן כלום האיך הכתובה קיימת והרי מוקדמת היא כך כתבוה חכמי התוספות ומ"מ אין לראיה שלהם הכרח אלא בסמוך לפרקן והם כתבוה בסתם ונראה שכך הוא דעתם אף בקטן הרבה ומ"מ לכשיגדיל מתיחד בפני עדים לשם קידושין ורבותי' ז"ל אסרוה על ידי מעשה שמאחר שאם קדשה אחר מקודשת לשני ואסרוה לקטן כדין אשת איש אף קודם הקידושין הרי היא כפנויה דעלמא ובקטנה הוא שנתקנו נשואין שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל בקטן אין נשואין כלל והם פירשו סמוך לפרקן במקום זה למה שאמרו במקום אחר בן שמונה עשרה לחופה שישיאם קרוב לזמן זה או קודם לו הרבה וכענין מה שאמרו אנא נסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשיטנא גירא בעיניה ואע"פ שבקצת מקומות אתה צריך לפרש כן כגון בענין הסימנין לא כל המקומות שוים בו לפירוש אחד אלא כל אחד לפי ענינו ומה שהביאו ממה שנאמר בכתובות שכתובתה קיימת בדיעבד ושמא השיאו אביו והפרישוהו וגדל אצלה ואחר שגדל ביאתו לקדושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא שבביאה ראשונה אחר גדלות צריך עדי ייחוד אם אינו מקדשה בשאר הדרכים וזהו פירוש שעל מנת כן קיימה כלומר שאחר שגדל קיימה על דעת הכתובה שכתב לה כשהוא קטן ואע"פ שבשעת כתיבה אינה כלום שהרי בלא כתובה אינו רשאי לשהות ולבא אליה אא"כ ביאה ראשונה שהוא בא עליה לשם קדושין שלא לעשות בעילתו בעילת זנות וכן ראיה ממה שאמרו במסכת קידושין המקדש בפחות משוה פרוטה אע"פ ששילח סבלונות לאחר מכן אינה מקודשת וכן קטן שקדש אלמא קטן שקדש כקדושין שבפחות משוה פרוטה הם שאינם כלום ולענין כתובה שנכתבה כשהוא קטן יראה לי שלא אמרו קיימת אלא לעיקר כתובה אבל לענין הנדוניא אין הקטן בר הקנאה כלל שהרי תוספות שלו אינו כלום כמו שהתבאר בסוף פרק הכותב:

כל המוסר את בתו שלא לשם אישות עובר בלאו שנאמר אל תחלל את בתך להזנותה וכן היא שמסרה עצמה שלא לשם אישות הרי היא בכלל זה אלא שלאו זה אינו מן המנין לדעת גדולי המחברים:

עובדי האלילים וכיוצא בהם מבעלי האמונות הקדומות אע"פ שהוזהרנו בגזילתם ובגניבתם ובכל מיני רמאות הבאים מצדנו אין אנו מצווים בחזרת אבדתם כלל במקום שאין שם חלול השם וכבר בארנו דבר זה בב"ק:

האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה ומשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וכו':

האוהב את שכניו ומקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וי"י יענה ומ"מ בממציא לעני מעות מצד שנותן עיניו בנכסיו הרי זה רשע ערום ומצותו עבירה אצלו ונעשה סניגורו קטיגורו כמו שכתבנוה במסכת חגיגה:

המשנה השניה והכוונה בה להתחיל בבאור החלק השני ואמר אלו הן הנהרגין ר"ל בסייף רוצח ואנשי עיר הנדחת ר"ל הנדחים אבל לא המדיחים ואח"כ הוא מתחיל בעניני הרציחה על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור ממנה ואמר רוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל חייב ופירוש הדבר באבן שיש בה כדי להמית וכן בברזל אם הכהו בעשת של ברזל אבל אם הוא חד כגון שפוד או סכין והרגו בחודו אין כאן שעור אלא אפילו במחט חייב כבש עליו לתוך המים או לתוך האש ר"ל שנפל זה למים או לאש והיה רוצה לעלות וכבשו זה לשם בידיו עד שמת או עד שלא נשאר בו כח לעלות חייב אע"פ שלא דחפו הוא ופי' בגמ' שאף במצמצם כן ר"ל שאינו כובשו בידיו אלא שעושה איזה מעשה שמונע עלייתו מצד שהוא מצמצם לו מקום עמידתו שלא יוכל לצאת משם וכל שכן אם דחפו לשם שאינו יכול לעלות וכן אם הניח ידו על פיו וחוטמו עד שהניחו מפרפר וכיוצא בזה אבל אם דחפו והיה יכול לעלות ולא עלה ומת פטור אע"פ שהוא דחפו שיסה בו את הכלב שיסה בו נחש פטור שאין זה אלא גרמא השיך בו נחש שהוליכו אצלו והגיע שיני הנחש בבשרו ר' יהודה מחייב שלדעתו ארס נחש בין שיניו הוא עומד והרג בידים הוא והנחש פטור וחכמים פוטרים מפני שלדעתם ארס נחש מעצמו הוא מקיא ולא בין שניו הוא ונמצא שאינו הורג בידים בהגעת שיניו בבשרו ולפיכך משיך בסייף [פטור] והנחש בסקילה ואע"פ שבשור האצטדין אמרו שפטור הואיל ואחרים הגיחוהו טעם הדבר מפני שהקרן הוא כארס בין השנים הא אם השיך בו את הכלב חייב והכלב אינו נסקל והלכה כחכמים ואפילו שיסה אע"פ שפטור ממיתת בית דין חייב הוא בידי שמים ויד המלכות רשאה להרגו בדינא דמלכותא או אפילו בית דין דרך הוראת שעה אם ראו העולם צריך לכך ולענין נזיקין בעלים משלמים.

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו בברזל שכל שהרגו דרך חודו אין בו שיעור דווקא שתחבו במקום שהנקב כדי להמית כגון בושט או בלב וכיוצא באלו ושמא תאמר ואף בעץ כן וכמו שאמרו ששפדו בייחור של תאינה ודאי כך הוא אלא שמ"מ צריך שיעור בעביה מה שאין כן בברזל:

בפירש"י בד"ה ולרבי עקיבא כו' כגון לקח את אשה ואת אמה ואם אמה עכ"ל מפירושו דהכא נראה דפירוש אשה ואמה דקרא איירי באשתו ואמה ממש ואתהן לא קאי עלייהו אלא אאמה ואאם אמה אבל רש"י בחומש לא פירש כן אלא דלפי דרש זה יהיה אשה ואמה דקרא תרוייהו באיסור דהיינו אמה ואם אמה ואתהן עלייהו שפיר קאי וק"ל:

בד"ה לא נאמר יד כו' דבעינן שיעורא אבל בברזל כתיב כו' עכ"ל אבל בחומש פירש רש"י דמפיק הך דרשה מאשר ימות ע"ש והוא ע"פ [הספרי] ועיין ברא"ם:

תוס' בד"ה רוצח כו' אי דלא שכיחי רבים אנוס הוא כו' עכ"ל לכאורה קשה מה הביאו ראייה דלענין חיוב נזקין ליכא ראייה מהתם ולענין רציחה מה צריך ראייה דודאי אונס פטור ממיתה ברוצח ויש לומר דלענין פטור מגלות מייתי ראייה מהתם ואונס כרצון נמי דקאמר הכא דלא עשה כן ברוצח היינו נמי לענין גלות דלענין מיתה כבר אמר דלא עשו בו שוגג כמזיד וק"ל:

גמרא מפני מה לא נאמרה יד בברזל עי' מרדכי פרק הגוזל קמא סימן קלח:

אָמַר רַב כַּהֲנָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אֵיזֶהוּ עָנִי רָשָׁע עָרוּם? זֶה הַמַּשְׁהֶה בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת (ויקרא יט, כט). פירש רש"י שמשהא אותה בשביל מלאכה. ויש להבין מה ערמה עושה בשהייה זו? ונראה לי בס"ד כשבאים לישאנה בחנם דצריך להשיאה בעל כרחו הוא אומר אין אני משיאה אלא עד שתגדל עוד ותהיה שלימה לידע ולהרגיל בעסק הבית כדי שתמצא חן בעיני בעלה ותשמשו תשמיש טוב. או יובן מערים לתת דופי ושם רע באלו הרוצים לישאנה בחנם והוא דופי בשקר כי כונתו להשהותה אצלו כדי שיהנה ממלאכתה ותשמיש שלה.

וְהַמַּחֲזִיר אֲבֵדָה לְעַכּוּ"ם הנה בירושלמי בבא מציעא (בפרק אלו מציאות הלכה ה') אמרו דשמעון בן שטח החזיר אבידה לעכו"ם וכן איתא במדרש רבא פרשת עקב, ועוד הביאו בירושלמי דרבותינו הזקנים קנו כרי חטים מאנשי הצבא ומצאו בו צרור של דינרים והחזירו להם, ועוד מייתי התם עובדא ברבי שמואל שהחזיר אבידה למלכה. ועל זה קשא מאחר דכאן קאמר עליו נאמר לֹא יֹאבֶה הֳ' סְלֹחַ לוֹ (דברים כט, יח) איך הותר להם להחזיר לעכו"ם משום קידוש השם? ונראה לי בס"ד דכאן איירי בהיכא דמתעסק בהשבת אבדה עסק הרבה שעושה בשבילה שמוש בגופו וגם מאבד זמן בעבודה כגון שראה שור נדח בדרך וצריך לו טורח וטיפול גדול עד שיחזרנו לו או ראה ממונו של עכו"ם נפסד וצריך לו טיפול הרבה ואבוד זמן להצלתו ועל זה קאמר 'לֹא יֹאבֶה הֳ' סְלֹחַ לוֹ' שהוא מאבד כמה שעות וגם מאבד כח גופו בשביל זה שהוא עכו"ם דהא כתיב בעכו"ם לֹא תְחָנֵּם (דברים ז, ב) לא תתן להם מתנת חנם (עבודה זרה כ.) והרי זה נותן מתנת חנם מכח גופו וגם כמה שעות מחייו וזמנו. אבל בהיכא דמצא מרגלית כהך דשמעון בן שטח או צרור דינרים בעובדא דרבותינו הזקנים או תכשיט בהך דרבי שמואל שאין בזה איבוד זמן וגם ליכא טורח הגוף וחסרון כח שרי להשיב מפני קידוש השם אף על פי שזה הוא עכו"ם דהא לא נתן לו מתנת חנם בזה וליכא בזה משום 'לֹא תְחָנֵּם'.