מסכת סנהדרין דף כ״ט עמוד ב׳

לא היו דברים לא הודיתי לך והרי עדים ששמעו:

הוחזק כפרן ואינו נאמן עליו בשבועה:

כל מילי דכדי לא דכירי אינשי דברים של חנם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח היו שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה:

כילתא יריעה הפרוסה סביבות המטה:

עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי רוצה אתה שיהו כל השומעין מעידין בין ניעורין בין ישינים שהיה מכיר זה בו שלא יודה בפני עדים אמר בלבו שמא יהא סבור שכולם ישינים ויאמר הן:

קב רשו מלא קב שטרות יש עליו:

מאן מסיק בי למי אני חייב כלום:

אדם עשוי לומר לבריות חייב אני מעות לפלוני להתרחק מעין הרע:

כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו והא דאמר בגט פשוט (ב"ב דף קעה. ושם) שכיב מרע שהודה אצ"ל אתם עדיי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן כדאמר הכא שלא להשביע את בניו וי"ל דהתם מיירי שתבעוהו והודה דלא שייך טענה שלא להשביע אלא טענת משטה ואע"ג דאמרינן לעיל דטענת משטה לא טענינן ליה לבניו טענינן כדמשמע התם דאי לאו דאין אדם משטה בשעת מיתה טענינן ליה וטענת שלא להשביע אפי' לדידיה טענינן כמו שטען רב נחמן לההוא גברא:

הודה בפני ב' וקנו מידו כותבין ואע"ג דלא אמר כתבו משום דסתם קנין לכתיבה עומד כדפ"ה מיהו אם רצה לחזור חוזר כדאמר בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עז. ושם) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא דאמר בפ' אע"פ (כתובות דף נה.) אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי לאו דוקא כתובו דה"ה אע"ג דלא אמר כתובו והאי דקאמר כתובו משום סיפא נקטי' דהיכא דלא קנו מיניה אף ע"ג דאמר כתובו צריך לאימלוכי והא דקאמר קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לאו משום שאינו יכול לחזור בשטר אלא מסתמא כל כמה דלא הדר ביה רוצה הוא שיכתבו תדע דהא לא קנו מיניה פשיטא דמצי הדר ביה ואיכא למ"ד א"צ לאימלוכי ביה וא"ת כיון דאינו חוזר בשדה מ"ט חוזר בשטר אי שטר מתנה הוא מאי נ"מ ואי שטר מכר הוא ומשום משעבדי הא אמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף מא:) המוכר את שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וי"ל דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עילויה דקלא אית בהו וזיילי נכסיה כסבורים שהן שטרי חוב והא דאמר בהגוזל קמא (ב"ק דף צח.) גבי השורף שטרו של חבירו דאי איכא סהדי דידעי מאי כתב ביה ליכתוב שטרא אחריני התם שאני שכבר היה לו שטר דאין לו להפסיד כחו:

מר בר רב אשי אמר כו' בשבועות (דף מא. ושם) פירש הריב"ן בשם רש"י ובשם רבינו גרשון דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא. אודיתא הך דהכא מיפך שבועה דפרק שבועת הדיינים (שם) דאפילו בדאורייתא מהפכינן וכן רב האי פסק כמותו במיפך שבועה והביא ראיה מדאמר התם האי מאן דמפיק שטרא על חבריה ואמר ליה אידך אישתבע לי דלא פרעתיך דאמרי' ליה אישתבע ליה ולא דמי כלל דהתם לא רמיא עליה שבועה דאורייתא ובסדר תנאים ואמוראים [סימן ל"ח] כתוב דבכולי הש"ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא וכן פסק בה"ג דאין הלכה כמותו במיפך שבועה ובערוך פסק וכן בתשובת הגאונים דלא מהפכינן בשבועה דאורייתא ור"ח פסק כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי דפרק בהמה המקשה (חולין דף עו: ושם) ונתן עליו סימן כולו הפך לבן:

חהוא דאכמין סהדי בכילתא א"ל מנה לי בידך א"ל אין עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי א"ל לאו אמר רב כהנא האמר לאו. ההוא דאכמין סהדי בקברא א"ל מנה לי בידך א"ל אין חיי ומיתו ליהוו עלך סהדי א"ל לא אמר ריש לקיש האמר ליה לאו. אמר רבינא הא דק"ל וצריך שיאמר אתם עדי לא שנא אמר (מלוה) [לוה] ול"ש אמר (לוה) [מלוה] ושתיק ליה שפיר דמי וסהדותא מעלייתא היא דהני משום דאמרו ליה לאו אמרינן אינה עדות שהרי חזר בו הא אשתיק שפיר דמי:

ירושלמי חד בר נש אצווח לחבריה בסעודתא גו אריסטון א"ל הב לי כך וכך דאת חייב לי א"ל [אין] בתר דקמון א"ל לינא חייב לך כלום והא אית לי סהדי דאודית לי א"ל לא אודיתי לך אלא בגין דלא מיערבב מגיסתך. אתא קומי ר' אמי אמר הדא היא דאמר ר' יוחנן המכמין עדים אחורי הגדר לא עשה כלום:

ההוא דהוה קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני תבעוה קמי דרב נחמן אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו:

ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלוני ופלוני מסקו בי תבעו ליורשין קמי ר' ישמעאל אמר להו זילו פרעוהו דלא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו לאחר מיתה. פרעו פלגא. אתו קמי ר' חייא אמר כשם שאדם עשוי שלא להשביע עצמו בחייו אף כך לאחר מיתה אמרו ליה נהדר אמר להו כבר הורה זקן שמעינן מינה דכל מלתא דליתא בהדיא כי האי גוונא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות מה שעשה עשוי:

הודה לו בפני שנים וקנו מידו כותבין דסתם קנין לכתיבה עומד ולא צריכין לאימלוכי ביה הודה בפני ג' ולא קנו מידו. רב אמר כותבין רב אסי אמר אין כותבין הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ולא כתבי עד דממלכי ביה וקיי"ל כוותיה. אמר רב הא אודיתא הוו כניפי ויתבי ואתא ואודי ליה קמייהו לא כתבי אבל אי כניף ואייתי איהו לסהדי כתבי. רבא אמר אפילו כניף אייתי להו לא כתבי עד דאמר להו הוו עלי דייני. מר בר רב אשי אמר לעולם לא כתבי עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה וקיי"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי בהא. מטלטלי אע"ג דהודה אי אמר להו כתובו כותבין ואם לאו אין כותבין והלכתא מקרקעי כותבין אע"ג דלא אמר כתובו אלא הודה לו בלבד. מטלטלי ואיתנהו בעינייהו מאי (רבינא) [רב אשי] אמר כיון דמחסרי גוביינא לא. וקיי"ל כרב אשי דרבינא לגבי דרב אשי תלמיד הוא:

ההוא אודיתא דלא כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו כשרה היא דהיינו דריש לקיש דאמר בפרק מי שמת ובפ' האשה שנתאלמנה חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול המקנה. הכא נמי אילו לא אמר להו כתובו לא הוו כתבי. שאלו לספרי דאביי ורבא והוו ידעי

מי שהיו קורין אותו מגולגל בחובות והוא אומר האיך קורין אותי מגולגל כל כך ואיני חייב אלא לפלוני מנה ובא אותו פלוני ותבעו אותו מנה בעדות דבור זה אין זה כלום אדם עשוי לומר מה שאינו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ואע"פ שאמרה כאדם המוציא עצמו מחזקת גלגול מ"מ מכוין הוא להזכיר את החוב כדי שלא יחזיקוהו בדבורו כעשיר אפילו אמר לבניו בשעת מיתתו שלא כמצוה את בניו אלא כאדם המזהיר את בניו שיהו משתדלים להרויח שכך וכך אני חייב לפלוני ופלוני או שהוא מעני את עצמו אין זה כלום ואין מגבין אותם לא ממנו ולא מן היורשים שכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ושלא להשביע את בניו ר"ל שלא להעמידם בחזקת שבעים ועשירים ומ"מ אם כמוסר דברים או כמצוה מחמת מיתה דבריו קיימין כמו שכתבנו באחרון של בתרא:

ראוי לך שתשאל מה בין טעם משטה אני בך לטעם אדם עשוי שלא להשביע את עצמו תדע שטענת משטה אני בך אמורה במודה בפני התובע אם על ידי טענתו שיאמר לו אתה היית משטה ותובע דבר שאינו ועניתי לפי דבריך אם אפילו שלא על ידי תביעתו הואיל ומודה בפניו על הדרך שביארנוה במסכת כתובות פרק הנושא ק"א ב' שאף הוא אומר כונתי היתה להתלוצץ בך ואלו אמר שלא להשביע את עצמי הודיתי אינו כלום שאין אדם מודה בתביעה מצד זה וכן אין אדם מודה בפני האחר מצד זה ומ"מ י"מ שכל שלא על ידי תביעה הוא מודה אין בו דין תורת השטאה ואותה של פרק הנושא הם מפרשים אותה על ידי תביעה וכל שעל ידי תביעה יש בו טענת השטאה אבל המודה מעצמו שלא בפני המלוה אין כאן דין משטה אני בך אלא שאפשר לו לפטור עצמו באדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואף בזו אם אמר לא היו דברים מעולם אין מוחזק כפרן ומ"מ גדולי המחברים כתבו דוקא כשאמרה דרך שיחה וכמערים אבל אם אמרה דרך הודאה ואחר אמר לא היו דברים מעולם אין שומעין לו אא"כ יאמר אח"כ שלא להשביע את עצמי נתכוונתי:

שמא תאמר מה למדנו משמועה זו ר"ל מטענת אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכבר למדנוה ממשנתינו שאמרה הוא אמר לי אינו כלום וכמו שפירשנו במשנה יש אומרים שלמדנו בה שאע"פ שבטענת משטה אני בך אין פותחין לו מ"מ בטענה זו הואיל וההודאה היתה לפי תומו ושלא בפניו ועכשיו אינו יודע מה לומר אלא שאינו חייב פותחין לו וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו ודברים של טעם הם ואף גדולי המחברין נראין מסכימים עליה כמו שנבאר למטה וי"א שלמדנו בה שאפילו אמר המודה לפי תומו לשני עדים שיהיו עדים על כך אינו כלום והכל עשה שלא להשביע ואין הדברים נראין שכל המזמין עדים על דבריו אין דעתו לחזור ומ"מ הם מביאין ראייה ממה שאמרו בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים במה דברים אמורים בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו ופירשו בה בזמן שתבעו והודה ובאתם עדי וכמו שכתבנו ואף בזו אם הודה מעצמו יכול לחזור אלא שאחרים פירשו בה בזמן שתבעו והודה שאם לא טען משטה אני בך אין טוענין לו אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור ואע"פ שלא טען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי טוענין לו או שאפשר לפרשה בשכיב מרע שאם הודה דרך תביעה אין בו דין משטה אני בך שאין אדם משטה בשעת מיתה אבל הודה מעצמו ושלא בפניו יכול לחזור מטעם אדם עשוי וכו' ומ"מ גדולי המפרשים מכריעין בה שאם הודה מעצמו ואמר להם אתם עדי ושתק יכול לחזור שהרי ראש התוספתא שתבעו והודה ודאי בשאמר להם אתם עדי ואעפ"כ אמרו בסופה שיכול לחזור:

כל שכתבנו בהודאה שצריכים אנו בה לאתם עדי כתבו גדולי המפרשים דוקא בשלא הוזמנו לעדות אבל אם הוזמנו לעדות הרי זה כמי שאמר אתם עדי וכן הדברים נראין אלא שיש מפקפקין בדבר בלא טעם:

מי שהודה בפני עד אחד ואמר לו אתה עדי וכשתבעו הוא אומר משטה אני בך או שכפר ואמר לא היו דברים מעולם י"א שאין בזה כלום לא לתשלומין אע"פ שהודה הואיל ואמר משטה אני בך ולא לשבועה אם כפר כשאר הלכות עד אחד ואע"פ שכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייב שבועה דווקא כשכפר במה שאם היה מודה היה מתחייב אבל בזו הואיל ואף אם הודה עכשיו שהודה לו יכול לומר משטה הייתי בך אין כפירתו כלום כך כתבוה גדולי הראשונים שבקטלונייה והקשו לעצמם ממה שאמרו למטה הודאה אחר הודאה מצטרפין כלומר שאם אמר אחד ביום ראשון הודה לו בפני מנה והשני אמר ביום שני הודה לו בפני מנה מצטרפין ואם הודאה בעד אחד השטאה היא האיך מצטרפין ומ"מ הם משיבים לעצמם שמאחר שנצטרף לו עד שני יצא לו מכלל השטאה ואע"פ שקשה לומר אחר שבראשון היתה השטאה האיך חוזר וניעור בעדות האחר שמא אף יש כאן הוכח הואיל והודה שני פעמים בזה אחר זה ויש נמשכים להסכים לדעת זה אלא שמפרשים הודאה אחר הודאה מצטרפין בשכל אחד אומר ביום א' הודית בפני ובפני אחר שהלך לו למדינת הים ואע"פ שאמרו למטה באמר ליה בהאי מנה דאודויי קמך אודויי נמי קמי פלניא שהדבר מוכיח שאין שם אלא אחד לאו דוקא פלניא אלא קמי פלניא שישנו עכשיו בכאן ובפני אחר שהלך לו אבל כל שאמר בפני לבד הודיה אינו כלום ואין מצטרפין ואין שיטה זו השניה נראית כלל ומ"מ יש לשאול לשטה ראשונה הלואה אחר הודאה האיך מצטרפין שאם בהודאה אחר הודאה מצטרפין והדין נותן שמאחר שהודה שני פעמים יש כאן הוכח שאין כאן השטאה אבל בהלואה אחר הודאה אין לומר כן ומ"מ הם נסעדים במה שתירצו תחלה שכל שנצטרף אחד עם הראשון יצא מכלל השטאה ומ"מ חכמי הדורות חולקין לומר שכל שאמר אפילו לאחד אתה עדי הודאה היא ואם מודה בהודאה ר"ל שהודה בפניו חייב ואין יכול לומר משטה אני בך ואם כפר בהודאתו חייב בשבועה וכן עיקר שכל שמזמין אדם לעדות וכל שכן כשאומר לו שיהא עד בדבר אין כאן השטאה וכן כתבוה גדולי המחברים לפי תמם:

זה שאמרנו במודה מפי עצמו שיכול הוא לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי אם נאמרו הדברים כמוסר דבריו וכמצוה ומודיע להסיר תקלה ומכשול מביתו יראה שדבריו קיימין ומ"מ גדולי המחברים כתבו אף בזו שכך הוא לענין שאין טוענין לו אבל אם טען שומעין לו ויראה מדבריהם שכל שאמרה דרך שיחה וכמערים טוענין לו וכן כתבו שכל שהודה בפני שנים דרך הודאה אינו יכול לומר משטה אני בך שכל האומר דרך הודאה כאומר אתם עדי הוא ונראה לפרש דבריו שאמר להם דעו שאני חייב לפלוני וכו' שאם לא כן הרי סתר את דבריו ודברי כל השמועות או שמא הכל תלוי לפי סגנון הדברים והכל לפי ראות עיני הדיין וכבר כתבנו מזה באחרון של בתרא והוא שכתבו במקום אחר בדיני עדות שכל המודה בפני שנים דרך הודאה יש לזה אצלי כך וכך או שאמר אתם עדי או היו עלי עדים בין שאמר לוה בין שאמר מלוה ושתק לוה כמאמין לדבריו הרי אלו עדים ואין צריך לומר אם קנו מידו או שצוה להם לכתוב שטר וחכמי פורווינצאה כתבו שאם אמר מלוה כתבו לי שטר ושתק לוה שכותבין:

כל שאנו מצריכין אתם עדי דווקא בהודאה אבל בראיית מעשה אין אנו צריכין לאתם עדי אלא כל שראו הרי הם מעידים והוא שאמרו בהדיא בשני של קדושין מ"ג א' אלא מעתה קדש את האשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושין אלמא כל שבראיית מעשה אין צורך לאתם עדי ולא להזמנת עדות:

מי שהודה לחברו מנה ונתן לו משכון אין דין השטאה כלל ויראה לי אע"פ שאין המשכון שוה כנגד ההודאה ואפילו לשעתו אינו חוזר וכן כתבו הגאונים וכן כתבו שכל שמודה בבית דין אין צריך לאתם עדי וכן כתבו שלא נאמר דין אתם עדי אלא במודה לחייב את עצמו אבל מודה לפטור את חבירו כיון שהודה בפני עדים נפטר ואין בה דין השטאה והם דברים הנראין ואי אתה צריך לומר שאם הודה בכתב ידו אינו צריך לומר אתם עדי אחר שהזקיק עצמו למעשה הודה בלא שום מעשה אפילו הודה שבשטר הוא חייב לו יכול לומר משטה אני בך וכל שכן הוא שהרי יכול לומר לו אם כך הוא אחוי שטרך וכן כתבנוה בכתובות פרק נושא:

בד"ה הודה בפני ב' כו' והא דאמר בפרק אע"פ כו' כתבו וחתמו והבו כו' לאו דוקא כתבו דהוא הדין כו' עכ"ל ובהך דפרק הספינה דנקט זכו בשדה כו' וכתבו את השטר כו' לא קשיא להו דנקט כתבו דלרבותא נקט לה דאעפ"כ חוזר בשטר וק"ל:

בד"ה מר בר רב אשי כו' והביא ראיה מדאמר התם כו' אישתבע לי דלא פרעתיך דאמר ליה אישתבע כו' עכ"ל לכאורה אין ראייתו מבוררת דמה היפוך שבועה איכא התם דמדינא התובע נשבע כיון דשטרא בידו גם קשה דקארי ליה מאי קארי ליה להביא ראיה מהתם על היפוך שבועה דאורייתא דהא ודאי לא משתבע התם רק מתקנתא דרבנן אבל תבא על אמיתות דבריהם וראייתו שם בתוס' פרק שבועת הדיינים ע"ש וק"ל: