מסכת סנהדרין דף כ״ט עמוד א׳

קרובים ונתרחקו הוו שמתה אחותם אשת מר עוקבא:

בקבא דקירא אידבקי בכו בקב של שעוה נדבקתי בכם בתמיה כלומר איני דבוק בכם כלל אלא אתון לא צייתיתון דינא:

מיום ראשון ואילך בטלה שושבינות וכשר להעיד:

והוא לא אויב לו יעידנו דהאי והוא אעד קאי דמעיד שהוא חייב גלות והעד לא אויב לו לרוצח דאי ברוצח הא כתיב (דברים ד) והוא לא שונא לו וקראי אחריני טובא:

ולא מבקש רעתו ידיננו דסמיך ליה ושפטו העדה וקאמר ר' יהודה דהאי לא מבקש רעתו אשופטים קאי ולשון זה מצאתי בברייתא דסיפרי ולא בסיפרי שלנו והוא לא אויב לו העד ולא מבקש רעתו השופט:

חד לדיין דבדיין מודו רבנן דשונא לא ידון דלא מצי חזי ליה זכותא:

ואידך לפסול בדין אחד שני דיינין ששונאין זה את זה:

מתני' מאיימין עליהם מפרש בגמרא:

דברי הרב ודברי התלמיד וא"ת אם כן כל מסית יפטר עצמו באותה טענה ויש לומר דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר:

כל המוסיף גורע עשתי עשרה אוסיף ע' ופחת אמה:

המשנה החמישית והכוונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר כיצד היו בודקין את העדים כלומר שאע"פ שאין דיני ממונות בדין דרישה וחקירה מ"מ בודקין אותם לכוין עדותם ואמר שמכניסין אותם ר"ל שניהם או כמה שהם ומאיימין עליהם בעון עדות שקר שגורם לבא רעב ודבר בעולם והאיך עדים שקרים מזדלזלין אף בעיני אותו שמעידין בשבילו ונמצא העובר רע לשמים ורע לבריות וכיוצא בדברים אלו ואח"כ מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין גדול שבהם עם הדיינין ואומרין לו כיצד אתה יודע שפלוני חייב לפלוני ואם אמר הוא אמר לי כלומר הלוה אמר לי שהוא חייב לו אין זה כלום שכמה פעמים אדם עשוי לומר פלוני הלוני או אני חייב לפלוני כדי שלא יחזיקוהו בעשיר וכן אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו שנמצא עד מפי עד או אני ראיתי שהוא מונה לו מעות וכסבור אני שהלואה היתה וכן כל כיוצא בזה אינו כלום עד שיאמר בפנינו הודה כלומר שהודה לו בפנינו שחייב לו כך וכך וממה שאמר בפנינו ר"ל שהוא כיון להיותנו עדים בדבר כלומר שאמר לנו הוא בעצמו ר"ל הלווה אתם עדי כמו שיתבאר ואח"כ מכניסין את השני ובודקין אותו על הדרך הנזכר ומפרש עדותו גם כן ואין די לו באני כמוהו כמו שיתבאר אם נמצאו דבריהם מכוונים עד שלא נמצאת הכחשה ביניהם בעיקר הענין ר"ל בדרישות וחקירות שאע"פ שאין דיני ממונות בדרישה וחקירה אם מ"מ נמצאו מוכחשים מתוך דבריהם בדרישה וחקירה כגון ביום ההלואה או במקומה ר"ל שזה אומר בניסן וזה אומר באייר או זה אומר בכזיב וזה אומר בפומבדיתא וההכחשה גמורה על הדרך שיתבאר עדותן בטלה אבל אם נמצאו דבריהם מכוונים בחקירות אפילו נמצאו מוכחשים בבדיקות כגון מנה ישן ומנה חדש נושאין ונותנין בדבר מתוך עדותם וגומרין את הדין על פי רוב הדיינין שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הרי הוא זכאי שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי הרי הוא חייב אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע יוסיפו בדיינין ולא עוד אלא אפילו שנים אומרים זכאי ושלישי אומר איני יודע יוסיפו בדיינין ואע"פ שאלו חלק עמהם היה בטל במיעוטו כשאמר איני יודע נעשה כמי שלא ישב בדין ונמצא הדין בשנים ואנו לשלשה אנו צריכין ומ"מ כשהוסיפו שנים ונמצאו חמשה לא סוף דבר אם הסכימו הארבעה לדעת אחת והחמישי אמר כבתחלה איני יודע שדנין על פי הארבעה אלא אפילו שלשה מזכין ואחד מחייב ואחד אומר איני יודע או אפילו שלשה מזכים או מחייבים והשנים אומרים אין אנו יודעים אע"פ שנמצא תוספת האחד כמי שאינו דנין על פי השלשה הואיל ואפשר לגמור הדין על פי שלשה וכן כתבוה חכמי הדורות אלא שאני מפקפק בה ממה שאמרו בתלמוד המערב בפרק חמישי למה אמרו מוסיפין בדיינין שאם היו שנים מזכין ואחד מן האחרונים שיגמר הדין בשלשה אמר ר' הילא מכיון שנראה הדין ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בשלשה ומ"מ היו מחצה על מחצה ואחד אמר איני יודע מוסיפין שנים וכן עד שבעים ואחד ומשם ואילך אם אין שם רוב נושאים ונותנין עד שיחזור אחד מהם ואם לא חזר מעמידין את הממון בחזקתו ויש חולקים לומר שלא נאמר כן אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות כל שאמר איני יודע מסלקין אותו ומושיבין אחר במקומו ואין נראה כך שהרי משנתינו בדיני ממונות נאמרה:

גמרו את הדבר להיות רוב מזכים או מחייבים על הדרך שבארנו מכניסין את בעלי הדין שלא היו שם והוא שהיה מנהגם שבתחלת הדין היו מכניסין בעלי הדין ושומעין את דבריהם ואח"כ מוציאין אותם ומכניסין את העדים זה שלא בפני זה ושומעין את דבריהם ר"ל של תובע תחלה ואחריו של נתבע וכן כתבוה בתלמוד המערב ממה שנאמר מי בעל דברים יגש אליכם ומוציאין כל אדם לחוץ ונושאין ונותנין בדבר וגומרין את הדבר על פי עדותם אע"פ שלא העידו כאחד שאין צריך שיעידו שניהם כאחד אלא אף שומעין דבריו של זה היום ודברי האחד למחר כמו שיתבאר בגמ' ולכשגמרו את הדבר ביניהם מכניסים את בעלי הדין וגדול שבדיינין אומר לנתבע איש פלוני אתה זכאי או איש פלוני אתה חייב ולכשיצא לא יאמר אחד מהם אני מזכה ומה אעשה וחברי המחייבין רבו עלי על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד אלא יאמר שכלם הסכימו לדעת אחת אם לחייב אם לזכות:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשמאיימין את העדים מאיימין אותם לפי מה שאנו רואים בעניני תכונותיהם מודיעים להם תחלה דרכי העונשים בפרט לעוברי העבירות ומודיעים להם שבעון זה גשמים נעצרים ודבר בא לעולם ואם אנו רואים אותם קשי לב ועזי מצח לדברי כבושין נשענים על משלי הדיוטות לומר שב שני הוה כפנא ואבבא דאומנא לא חליף וכן שב שני הוה מותנא ואינש בלא זמניה לא אזל מודיעים אותם זלזול הענין והאיך הבריות מזלזלות בעלי מדות אלו ואף אותם שמשתדלים עמהם להעיד כך וכמו שאומר משל הדיוט סהדי שקרי אאוגרייהו זילו שהרי אשת אחאב אמרה על נבות והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו לאמר ברך נבות אלהים וכו' וכן כיוצא בדברים אלו כפי מה שיראה להם:

כבר ביארנו במשנה שההודאה אינה הודאה לחייב עליה אא"כ הוא מכוין בהודאתו שיהו אלו שהוא מודה בפניהם עדים בדבר ושיאמר להם אתם עדי מעתה אמר לחברו בפני עדים מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור ולא עוד אלא אפילו הכמין לו עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך אמר לו הן אמר לו הודה לי בפני פלוני ופלוני או הודה לי בפני עדים והוא אומר לו לאו שמתירא אני שמא תכפיני בדין ולמחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור ואומר לו משטה הייתי בך באותה הודאה או לסבה פלונית הודיתי ולא עוד אלא אפילו אמר בבית דין לא היו דברים מעולם ובאו עדים אין דנין אותו במוכחש ואין מחזיקין אותו בכפרן שדברים אלו דברים של תהו הן ואדם עשוי שלא לזכרם ויכול לומר אח"כ משטה הייתי בו ומ"מ אם ראוהו שמנה לו מעות ואמר לו תן לי מעות שמניתי לך בפני פלוני ופלוני וכן שתבעתיך והודית ואמר לו משטה הייתי בהודאתי ומה שמנית מתנה נאמן אבל אם אמר לא היו דברים מעולם שמנית לי ועדים מעידים שמנה הוחזק כפרן אם כפר בבית דין שאין המנין דבר העשוי לישכח וכן כתבו גדולי המחברים ומ"מ טענה זו אם אינו טוען אותה לעצמו אין טוענין לו ר"ל שאם אמר אמת הוא שהודיתי ולא אתן אלא הבא עדים על ההלואה אומרין לו שישלם ואין פותחין לו שיכול הוא לומר משטה אני בך ואע"פ שטוענין בדיני נפשות חוץ מן המסית שאין טוענין עליו כמו שיתבאר בדיני ממונות מיהא אין טוענין לו אם לא טען אבל כל שטען מקבלין ממנו אפילו שמעו עדים מאחורי הגדר כמו שכתבנו:

כל שאמר אתם עדי הודאתו הודאה ולא סוף דבר שאמר הלוה אתם עדי שאני מודה לו מנה אלא אפילו אמר מלוה בפני הלוה אתם עדי ולא סוף דבר שהודה הלוה ואמר הן אלא אפילו שתק ומ"מ דוקא בשהודה ההלואה שאמר לו מנה לי בידך והוא אומר הן ואמר המלוה אח"כ אתם עדי ושתק הלווה שמאחר שהודה בהלואה ושתק לאתם עדי הודאה גמורה היא אבל אם שתק להלואה ולאתם עדי אין זה כלום ואין זה דומה לעד אחד אומר אכלת חלב והלה שותק שבזו אין העד מתכוין אלא להעיד ולא להנאת עצמו אבל זה שהוא תובעו בחנם אין לו להשגיח עליו כלל:

הכמין לו עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן ואמר לו תרצה שכל השומע לקולנו יהיו עדים בדבר והוא אומר הן או שאמר מלוה במוחלט כל השומע יהא עד בדבר והוא שתק ואין צריך לומר אם אמר הן וכן אם הכניסן בחדר והכמין שם עדים ואמר לו תרצה שכל מי שבחדר יהא עד בדבר בין ער בין ישן והוא אומר הן או שאמר במוחלט כל שבכאן יהא עד בדבר בין ער בין ישן והוא שותק ואין צריך לומר אם אמר הן או שהכמינם בבית הקברות ואמר תרצה שכל אלו שבכאן יהיו עדים בדבר בין מתים בין חיים ואמר לו הן או שאמר במוחלט כל שבכאן יהיו עדים בין מתים בין חיים והוא שתק ואין צריך לומר אם אמר הן בכל אלו הואיל והודה בהלואה הודאה גמורה היא ודנין עליה הן ששתק בהלואה ואמר הן בעדות זו הן שאמר בהלואה הן ושתק בעדות זו ר"ל כשאמר במוחלט יהיו עדים אלו על הדרך שכתבנו הא אם שתק בהלואה ובעדות או אמר הן בהלואה ושתק בעדות שלא נאמר לו במוחלט כגון שאמר לו תרצה שיעידו לנו פלוני ופלוני אינו כלום וזה שאמרו למעלה הודה לי בפני פלוני ופלוני ואמר לו לאו שמא תכפיני בדין וכו' שנראה שאלמלא שאמר לאו היה מועיל אפשר כשאמר הודה לי בפני פלוני ופלוני פירושו אתה תודה לי כן בפני פלוני ופלוני וכו' או שמא בזו דוקא כן הואיל והוא השיב לאו שמא תכפיני שמאחר שתלה טעמו בכך נראה שמדקדק הוא בהודאתו והייתי סבור לומר שאף באומר לאו תהא הודאתו הודאה וכן יש שאין גורסין בזו לאו אלא מתירא אני שמא תכפיני בדין וכו' וכן עיקר:

סַהֲדֵי שַׁקְרֵי, אַאוּגְרַיְהוּ זִילֵי (מלכים א כא, י) הקשה הגאון חיד"א דברישא קאמר מאיימין אותם ברעב ובדבר ודחי דלא יפחדו מזה ואיך נחה דעתו דרב אשי באיום זה דאאגרייהו זילי ומה איכפת להו? ותירץ דרצונו לומר נחקור מהם ויגידו האמת ונעשה בכם משפט עיין שם. וקשא והלא המשכירים אותם גם כן חייבים ואיך יגלו על עונם? ונראה לי בס"ד הכונה כיון דאאגרייהו זילי ודאי השוכרים אותם ידברו בגנותם לפני בני חברתם דאין בושין מהם ואז יגיעו הדברים לנו כי חברך חברא אית ליה ויתגלגלו הדברים ויגיעו לנו ונעשה בכם משפט ולכן טוב שתודו עתה כדי שתהיו ניצולים.

מִנַּיִן שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ? רַב מְשַׁרְשִׁיָּא אָמַר, מֵהָכָא "אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ" (שמות כה, י). נראה כונת רב משרשיא בדרש זה הוא לעשות המצאה בתיבת מָאתַיִם האמורה בדברים שבין אדם לחבירו והביא פסוק זה של 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' אין כונתו לדרוש בגוף הפסוק הזה עצמו ללמוד ממנו דהמוסיף גורע אלא הוא כל כונתו לעשות דרשה בתיבת מָאתַיִם האמורה בדברים שבין אדם לחבירו שימצא בה ענין זה דמוסיף גורע והואיל דתיבת מָאתַיִם שנזכרה בפסוק זה היא תיבה הראשונה שבתורה וקודם זה לא נזכר מאתים בתורה לכך הביא פסוק זה וכאשר כתב מהרש"א שהביא פסוק 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי' לסימן בעלמא מפני דכאן הוא תיבת מָאתַיִם ראשונה הכתובה בתורה ומוכרח לומר כן גם לפירוש רש"י ז"ל. וכונת רב משרשיא לדרוש בתיבת מָאתַיִם ענין זה דהמוסיף גורע הוא כך דאם היה לאדם אחד כמה חתיכות בגדים מונחים לפניו ואמר לחבירו 'אתן לך מתים מאלו הבגדים' דהיינו מאתים חתיכות וזה המדבר היה כבד פה וכבד לשון וגמגם בדבריו שלא הוציא מפיו מילין ברורין ושלמים באותיותיהן ולכן נשמע מהברת המבטא של שפתיו אות א' יתירה על תיבת מתים שנשמע כאלו אמר 'אַמָּתַיִם' ובטעות זו של תוספת א' נעשה גרעון שהבינו השומעין שרצונו לתת לו שתי אמות ששמע אַמָּתַיִם כמשמעות הכתוב 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' דהכונה הוא שתי אמות אך באמת רצה לתת לו שני מאות שהוא אמר 'מתים' שהוא רצונו לומר שני מאות הרי המוסיף הוא גורע דהוספה זו של אות א' דנשמעה בדברו עשתה גרעון. וזהו דוגמת ענין עץ הדעת שהתוספת שהוסיף בטעות שחשב לעשות בה גדר וסייג גרם גרעון דעל ידי כך נלכדה חוה ברשת הנחש. ברם הא קשיא לי אמאי לא הביא רב משרשיא דבר זה על תיבת שלישי הכתובה ראשונה בתורה בפסוק וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי (בראשית א, יג) דאם ראובן חייב לשמעון מעות לפרעו ביום ראשון והרחיב לו הזמן עד יום שישי וגמגם בלשונו? ונראה לו תוספת למ"ד ונשמע ממנו יום שלישי הרי מוסיף אות גורע וכן לנקיט תיבת שלש דכתיב בפסוק שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה (בראשית ו, טו) וכן תיבת 'שְׁלֹשִׁים' הכתובה שם שאם נדר ראובן לתת לשמעון שש מאות דינרים וגמגם בלשונו שנראה בו תוספת למ"ד ונשמע שלש מאות כי שש מאות נעשו שלש מאות הרי התוספת גורע. וכן אם נדר לתת ששים דינרים ונשמע תוספת למ"ד שלשים דינרים ואמאי הביא רב משרשיא דוגמה זו במאתים הכתובה בספר שמות ולא הביא הדוגמה בתיבות אלו הכתובים בריש ספר בראשית? ונראה לי בס"ד הוא הביא דוגמה שהתוספת בראש התיבה שאמר 'מתים' ונשמע בתוספת א' אַמָּתַיִם שזה קרוב להיות כך למי שהוא כבד פה וכבד לשון שמחמת כבדותו נשמע אות יתירה בתחילת מבטא התיבה אך באמצע לא יזדמן כך כי אחר שהוציא תחילת התיבה כראוי יגמרנה כראוי וזה ברור למשכילין. ובזה מובן הטעם שלא הביא תיבת נְגָעִים דכתוב וַיְנַגַּע הֳ' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים (בראשית יב, יז) שהוא אשה מתפללת שיזמין לה בעל נעים ואם יש לה כבדות פה נשמע מפיה תוספת אות גימ"ל שנשמע בעל נגעים נמצא מוסיף גורע דגם זה יתיישב על דרך שאמרנו דלא יזדמן כך באות הנוסף בחצי התיבה. מיהו יש לדקדק דהוה ליה למימר תיבת פַת הנזכרת בפסוק וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (בראשית יח, ה) דאם נשמע תוספת זי"ן בראש נשמע זֶפֶת והוא דאם אומר לחבירו 'תן לי פת' ובתוספת אות ז' נשמע 'תן לי זפת' הרי גורע מפת לזפת. וכן הוה ליה למימר תיבת אָבִי הכתוב בפסוק וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי (בראשית כח, כא) דאם נשמע בתוספת אות ד' בתחילת התיבה נשמע 'דאבי' שהוא ענין דאבון וגם בזה התוספת גורע. ונראה לי בס"ד דרב משרשיא לא רצה להביא דוגמה מצד שינוי שיהיה במשמעות התיבה כזה דפת הוא ענין אחר וזפת הוא ענין אחר וכן אבי ענין אחר ודאבי ענין אחר, אלא בחר להביא השינוי שיהיה בענין אחד דהיינו מתים הוא ענין מספר ואמתים ענין מספר אלא זה הוא שתי מאות אמה וזה הוא שתי אמות נמצא התוספת גורע במספר משתי מאות לשני אחדים והענין אחד מה שאין כן פת וזפת הוא בשינוי התיבות שזה אומר פת ונשמע ממנו זפת וכיון שהענין משתנה אין התוספת גורע שהדבר מובן שזה בקש פת ולא זפת, כי מי שהוא רעב ובא לבית חבירו ואומר תנו לי פת לאכול אף על פי שנשמע ממנו תיבת זפת היתכן שנחשוב שמבקש זפת לאכול? ודאי השומע מאליו יבין שאמר פת ולא זפת! וכן אם אמר אלך לשלום לבית אבי או אומר למשרתו או חבירו תלך לבית אבי להביא לו דבר אחד או לומר להם איזה דבר אף על פי שהשומע שמע דאבי היתכן שיחשוב שאמר בית דאבי שהוא לשון דאבון? אם כן אין טעות זו מתיישבת על הלב כדי שנאמר גורע, מה שאין כן בענין מתים ואמתים אין בתוספת אות א' שנשמע אמתים איזה שבוש בשמיעת מתים ואין תיבת מתים מתקבלת על לב השומע יותר מתיבת אמתים ונמצא זה התוספת גורע הסך ממש שהשומע יחשוב שאמר אמתים ולא יתקשה לו דבר זה. ועוד נראה לי בס"ד לתרץ כל הקושיות הנזכר לעיל דידוע עיקר הרגשת מבטא האות הוא על ידי הנקודות שהמדבר עושה לכל אות ואות נקוד במבטא שלו ולכן ודאי לא יהיה נשמע תוספת אות להשומע מכח ההברה של המדבר אלא דוקא אות שהוא שוה בנקוד שלו עם אות האמיתי שהוא בוטה בשפתיו כי באמת זה הבוטה אינו מתכוין להוסיף האות אלא רק מכח כובד פיו שהיא מאריך בהברתו יהיה נולד לאוזן השומע מן ההברה שלו אות אחר נוסף על האות האמיתי שביטה בשפתיו וכיון דעיקר הרגשת האות הוא בניקוד לכך יוולד אות חדש שדומה בנקוד לאות העקרי האמיתי שבוטה בפיו ולא יוולד אות בנקוד אחר חדש דזה נקוד החדש מהיכן יבא לאוזן השומע בטעות ולכן חפש רב משרשיא תיבת אמתים כי הברת אות מ"ם של מתים והברת אות אל"ף של אַמָּתַיִם הוא שוה בנקוד ולכן אפשר דמזה האומר מתים נולד לאוזן השומע תוספת אות א' כאלו אומר אַמָּתַיִם אבל בתיבת שש אין אות למ"ד של שלש שוה עם אות ש' כי למ"ד דשלש נקוד שלה חול"ם. וכן הענין בתיבת פת אין אות זי"ן הנוסף בה שוה בנקוד שלו עם נקוד של אות פ"ה דפת ואין שוה הברת הנקוד שלה עם הברת הנקוד של אות זי"ן דזפת כדי שתאמר מחמת כובד פיו של זה המדבר נראה כאלו הוסיף על פ' של פת אות ז' ונשמע שאמר זפת כי זה הבוטה כשרצה לומר פת היה בוטה אות פ' של פת בהברת נקוד פתח ואיך מחמת כובד פיו נשמע תוספת ז' שהברת נקוד שלו בתיבת זפת הוא סגו"ל, וכן הענין בשאר תיבות שזכרתי ולכן הביא רב משרשיא תיבת אַמָּתַיִם כי הברת א' הנוסף על מתים היא שוה עם הברת מ"ם של מתים שזה נקודו פת"ח וזה נקודו פת"ח ולכן בכבדות פיו כשהאריך להוציא מתים מפיו נשמע אמתים. והנה בספר עין יעקב הביא המגיה מפי השמועה ביאור אחד בדברי רב משרשיא דכונתו היא לעשות הדרש הזה של המוסיף גורע על אות וא"ו של 'וָחֵצִי' וכתב עליו שהוא נופך. ובאמת הרואה יראה שאין זה נופך אלא אינו מקובל ומרוצה כלל דודאי אין דרך בני אדם להיות שגור בלשונם לדבר כך 'אמתים חצי ארכו ואמה חצי רחבו' אלא יאמר 'ארבע אמות ארכו ושני אמות רחבו' ואם כונת רב משרשייא בהכי היה לו למנקט דבר זה על תיבת חמש ותיבת ששים דכתיב בפרשת בראשית קודם פסוק זה של 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' שהוא בספר שמות דכתיב וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה (בראשית ה, כא) והוא דאם תסיר אות וא"ו של וְשִׁשִּׁים יהיה נשמע שאומר חמש פעמים ששים שהם שלש מאות ובאמת אין זה ענין המוסיף גורע אלא הוא ענין הגורע מוסיף, ועל זה נחת רב משרשיא ללמד ובעל כרחו כונת המבאר לומר שלשון זה של'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' נקטיה לדוגמה וכונתו של רב משרשיא הוא על בני אדם המדברים זה בזה שאומר לו 'אמתים חצי ארכו ואמה חצי רחבו' שהם ארבעה אורך ושנים רוחב ואם תוסיף וא"ו לומר 'וָחֵצִי', וחצי זה גורע דמשמע שתי אמות וחצי אורך ואמה וחצי רוחב ועל זה כתבתי דאין דרך בני אדם לתפוס לשון כזה כדי שיביאנו לדוגמה, ואם נח לו בדוגמה זו היה לו להביא חמש וששים שאומר 'תנו לזה חמש ששים דנרים' דרצונו לומר חמש פעמים ששים שהם שלש מאות ואם תוסיף וא"ו על ששים לומר חמש וששים נמצא גורע דאינם אלא ס"ה דנרים ולמה הביא רב משרשיא זה על פסוק 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי' יביא זה על פסוק חמש וששים שנה בריש בראשית.

רַב אַשִׁי אָמַר "עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת" (שמות כו, ז). פירש רש"י ז"ל בלא אות ע' הוא שתי עשרה ועל ידי תוספת ע' משמע אחד עשר דגרע. יש להקשות מה מצא רב אשי חסרון בדברי רב משרשיא שעזב פסוק שלו והביא פסוק אחר הסמוך לו? ועוד הטעות הזה ניכר ונרגש מחמת הניקוד. מיהו רבינו האר"י ז"ל פירש סוד בדברי רב אשי באופן נוגע לסוד והוא כי הטעם שהיו י"א יריעות נבלע בתוכם ולכן מספרם עשר ולא אחד עשר אבל מפני כי בעשר ספירות דקדושה אור הפנימי שהוא הקדושה שלהם העשר ספירות דקליפה אין הקדושה שהוא חיות שלהם מובלע בתוכם דאין קודש מתערב בחול אלא אור הקדושה עומד על ראשם ומשם מאיר להם ולכן נחשב לאחד עשר ועל זה רומזים עשתי עשרה יריעות עזים ולכן אמרו רבותינו ז"ל בזה דכל המוסיף גורע עד כאן לשונו.