מסכת סנהדרין דף ט״ו עמוד א׳

האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו כמו שהוא שוה דיודע הוא שאין לומר לשון ערך לכלי ואין ערכו קצוב וגמר ואמר לשם דמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:

ערכין המטלטלין משמע שהערכין מיטלטלין:

במתפיס מטלטלין לערכו שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך ג' להוציאן מיד הקדש:

ר' אבהו אומר באומר ערכי עלי ואינו פורע ובא כהן למשכנו ומצא לו מטלטלין והכי קאמר הערכין דהיינו ערך אדם ובא ליתן מטלטלין נגבין בשלשה שמאין:

בשלמא לאפוקי מהקדש כגון דרב גידל ורב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשויו:

אלא לעיולי כגון דר' אבהו:

עיולי נמי דילמא טעו ויקחנו להקדש ביותר משויו:

חד לגופיה דניבעי כהן:

האומר ערך כלי עלי נותן דמיו בפ"ק דערכין (דף ה.) מוקי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותימה דבפרק השולח (גיטין דף לח: ושם) אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש כו' משמע התם דהיינו דלא כר"מ דלדידי' קדוש לדמיו ונראה דההיא דערכין אליבא דר' מאיר קאמר רב וליה לא סבירא ליה וכן משמע התם (ערכין דף ה.) דפריך לר"מ פשיטא ואי אתא למימר דסבר כר' מאיר מאי פריך פשיטא אלא משמע דלא סבר כרבי מאיר אלא קאמר דלר"מ נותן דמיו א"נ איכא ב' לישני דרב בגיטין (דף לח:) חד במקדיש וחד במפקיר:

אדם מי קדוש וא"ת ולוקמא בעבד דקדוש כדאמרינן בסמוך דמועלין בשערו ואמר בהשולח (שם) המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאין להוציאם לחירות וי"ל דאדם לא משמע ליה דקאי אעבד אי נמי הכא פריך אליבא דרב דאמר (שם) המקדיש עבדו יצא לחירות:

שער העומד ליגזוז אף על גב דמעילה ילפינן מתרומה ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי דלענין האי לא ילפינן מתרומה דתמעול מעל ריבה כדדרשינן במעילה (דף יח:) לגבי כמה דברים:

אין מועלין כאן משמע דאין מעילה במחובר ובהדיא אמרי' הכי במסכת מעילה (דף יד:) וקשה לפי' רשב"ם דבפ' המוכר את הספינה (ב"ב דף עט. ושם) גבי מקדיש דקתני מועלין בבור ופי' כגון שהצניע חפצים בבור ולא יתכן דהיינו מחובר אלא שעקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה:

בענבים העומדים ליבצר תימה דבפרק נערה (כתובות דף נא: ושם) פריך גבי זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכי לדיקלא קאמינא ומאי פריך והא רבנן דהכא לית להו הך סברא וי"ל דגבי בעל חוב מודה דלא גבי מדבר העומד לגזוז דלא סמכא דעתיה ועוד פר"ח דהתם פריך משום דבפרק הכונס (ב"ק דף נט:) פסיק רב כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים ואין שמין אותן אגב שדה משמע דכבצורות דמיין:

אם אינו ענין לשוכב כו' ומהכא נמי בפ' ד' מיתות (לקמן סנהדרין דף נד:) ילפינן אזהרה לנשכב מה שוכב ענש והזהיר כו' ותימה ר' אבהו דפליג עלה התם כ"ג מנא לן וכן רבי שמעון דדריש מיניה התם (ד' ס.) דבני נח מוזהרים על כישוף מדאיתקש לשוכב עם בהמה וכן לבן עזאי דגמר מיניה דמכשף בסקילה בההוא פירקא (דף סז:) וי"ל דאי משום הקיש הל"ל קרא דאיש כי יתן את שכבתו בבהמה גבי מכשפה הלכך קרא דכל שוכב מיותר לנשכב כדדרשינן:

בקרקעות לפיכך צריך עשרה בני אדם בפדיונם הקדישות נמי דמשלים בהו מנין ששה כהנים ליבעו ששה ועלתה בקושיא. הערכין המטלטלין בג' אוקמה רב גידל משמא דרב באומר ערך כלי עלי שצריך ג' לשומם וליתן דמיהן. ומתרץ ערכין של מטלטלין. ורב חסדא מתרץ לה מטלטלין של ערכין ובמתפיס לערכו מטלטלין. ור' אבהו מוקים לה באומר ערכי עלי בא כהן לגבות הימנו מטלטלין בג' קרקעות בעשרה. אסקנה דלרבנן דתנן בג' לית להו כהן כמו שאמרנו. הקרקעות תשעה וכהן מנא לן אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה בזו שאמרנו למעלה חד לגופיה. אידך הוי מיעוט אחר מיעוט כלומר כהן ולא ישראל כהן ולא ישראל מיעוט ישראל עשרה פעמים בזו הפרשה. וקי"ל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. כלומר אלו רצה הכתוב למעט ישראל היה כותב כהן פעם אחת ודיו. למה כתב עשרה פעמים לרבות אפילו כולן ישראל ואחד כהן. ואקשו אימא חמשה ישראל וחמשה כהנים ועלתה בקושיא:

ואדם כיוצא בהן אוקימנא באדם האומר דמי עלי שצריך עשרה לשומו כעבד כנעני וליתן דמיו ועבד הוא כקרקע דכתי' בהן בכנענים לרשת אחוזה וזה הואיל וצריך שומת דמים כעבד כנעני צריך עשרה. בעי ר' אבין שערו העומד ליגזז כגזוז דמי ונפדה על פי ג' או דילמא כיון דמחובר בגופו כגופו דמי וצריך עשרה. ופשטי לה מהא המקדיש עבדו אין מועלין בו רבן [שמעון בן] גמליאל אומר מועלין בשערו. וקי"ל בשערו העומד ליגזז פליגי תנא קמא סבר הואיל וליגזז עומד לא מיקדש עמו כי כגזוז דמי לפיכך הנהנה ממנו אין מועל. ורשב"ג סבר לאו כגזוז דמי לימא כי הני תנאי דתנן בפרק שבועות הדיינין ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע כו' ר' מאיר כת"ק ורשב"ג כחכמים ואמרינן אפי' תימא ר"מ כרשב"ג אימור דאמר ר"מ בענבים דכיון דעבדי ליבצר כל מה דמשתהו בקרקע כחשי ויבשי אבל הכא בשערו דכמה דשביק ליה שבח הרי הוא כגופו. תני (בתוספתא פ"א) רשב"ג ור' אלעזר בר' צדוק אומרים אין מעברין השנה ואין עושין כל צרכי צבור אלא על תנאי כדי שיקבלו רוב צבור עליהן ומפורש (בגמ' בע"ז פ"ב) [בפירקין הל' ב']:

ירושלמי רב הונא הוה ידע שהדותא לההוא גברא אתו בעי מידון קמיה וכפר ביה ושרא רב הונא גרמיה מההוא דינא ואזל ואסהיד עליה קומי ב"ד חורין. א"ר יונתן ראה לשון שלימדני בן הנפח אלו אמר הרי השנה בעיבורה הייתי אומר אילו י"א יום שהחמה עודפת על הלבנה אלא הרי השנה מקודשת בעיבורה העיבור שהוסיפו לה חכמים ל' יום רב כהנא מדבית עלי קאתי והוו מאריך בצלותיה סגיא אמר כתיב אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. אבל מתכפר בתפלה. מעשה ועיברו השנה מג' רועי בקר. א"ר חלבו וב"ד הסכים עליהן. א"ר אלעזר והיתה ידי על הנביאים החוזים שוא והקוסמים כזב בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל. ר' אלעזר כד סליק לארץ ישראל אמר האי גבי חדא. כד מניניה בישיבה אמר הא תרתי.

הערכין המטלטלין בשלשה פירשוה בגמ' במי שאמר ערכי עלי ובאו למשכנו עליו לבדק הבית שהערכים והדמים סתמם לבדק הבית ולמד שאם גבו ממנו מטלטלים שמין אותם בשלשה שכמו שצריך שומא בהוצאה מן ההקדש כן צריך שומא בהכנסה להקדש שלא ליטלן ביתר מדמיהן וכן אם התפיס הוא מעצמו מטלטלין לערכו ר"ל שכבר אמר ערכי עלי והיו לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי שנדרתי שחלה עליהם קדושה ועכשיו הוא בא לפדותן צריך שלשה לשומן ולהוציאן מיד ההקדש ור' יהודה אומר אחד מהם כהן ואין הלכה כדבריו והקרקעות תשעה וכהן ר"ל שאם הוזקקו לגבות ערכו מן הקרקע שלו אין מעריכין את הקרקע אלא בעשרה וכן בכל צד שאנו זקוקים להעריך קרקע כגון שהקדיש שדה מקנה ורוצה לפדותה אין מעריכין אותו אלא בעשרה ואחד מהן כהן ואדם כיוצא בהם שאם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו אין שמין אלא בעשרה ואחד מהן כהן וכן הדין במקדיש עבדו ושמא תאמר א"כ כשהקשו בגמ' אדם מי קדוש היה להם לתרץ בשהקדיש עבדו טעם הדבר מפני שלא היה ברור לו כן שהרי אמרו במסכת ערכין וגיטין שלשון שחרור הוא כלומר שיהיה בכלל עם קדש אלא שאין הלכה כן אלא גופו קדוש ואסור ליהנות בו עד שיפדה כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא בארנוהו במשנה אלו הן:

האומר ערך כלי זה עלי לא אמר כלום שאין ערך לכלי ואין אומרים אדם יודע שאין ערך לכלי ונותן דמיו אלא פטור מכלום הערכין שעורן קצוב בתורה לפי שניו של נערך אבל הדמים ר"ל שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד נמכר בשוק ושומא שלו בעשרה כמו שבארנו וכן הדין בדמי ידי או רגלי אפילו בשערו העומד ליגזז כגון שכבר שלח פרע וראוי להסתפר ואין אומרין בו כגזוז דמי הואיל וכל שעומדין במחובר הם משביחים:

כבר בארנו שהמקדיש את עבדו גופו קדוש ושאסור ליהנות ממנו ומ"מ אם נהנה ממנו בשוגג אין בו קרבן מעילה שאין מעילה אלא בתלוש והעבד הרי הוא כקרקע ומעתה אף בשערו המחובר לו אין מעילה ואפילו עומד ליגזז שאינו כגזוז כמו שבארנו ואף לדעת האומר יש מעילה בגדולים פירושו לאחר (מעילה) [שהקדיש] אע"פ שלא היה שם בשעת ההקדש ואף מה שאמרו המקדיש את הבור מועלין בו ובמה שבתוכו ר"ל המים פירושו כשעקר ממנו חוליא ונהנה בה וי"מ בה מעילת איסור אבל חיוב קרבן לא אף לענין שבועה כשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על המחובר בהן ומ"מ גדולי המחברים כתבו בזו שענבים העומדים ליבצר ותבואה העומדת ליקצר כמטלטלין הן הואיל וכל שמניחן מתקלקלות ואם טענו בהן והודה במקצתן נשבע מעתה עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא מסרת אלא חמש אם עומדות ליבצר חייב שבועה ומה שיש לפקפק בזה מצד טענת הילך כבר בארנוהו בראשון של מציעא ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו אף בזו שדין קרקע יש להן ואע"פ שבמקום אחר אמרו כל העומד לגדור כגדור דמי דוקא שמסרו לו לגדור וכן באלו אם מסרם לו לבצור אבל כל שמסרם לשמירה כקרקע הם וכבר הארכנו בה במציעא פרק השואל:

המשנה החמישית וענינה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה דיני נפשות בעשרים ושלשה ולא בבית דין של שלשה ובכלל זה כל דיני נפשות באיזו מיתה שהיא וזה שאמר אח"כ הרובע והנרבע בעשרים ושלשה פירושו על השור שרבע את האשה ועל הבהמה שנרבעה מאיש שהרי האיש והאשה בכלל דיני נפשות היה ובא ולימד שאף דיני נפשות של בהמה אין נידונין אלא בעשרים ושלשה והיא סנהדרי קטנה שנאמר והרגת את האשה וכו' ואת הבהמה תהרוגו הקיש מיתת הבהמה למיתת האשה וכן שור הנסקל על שהמית אדם שנאמר וגם בעליו וכו' כמיתת בעלים כך מיתת השור וכן הארי והזאב והדוב והנמר והברדלס והוא מין אפעה והנחש אם היו בני תרבות שגדלו בבית האדם וקבלו תרבות ויש להם בעלים והמיתו מיתתן בעשרים ושלשה ואע"פ שלא נתפרשה סקילה אלא בשור אחד שור ואחד כל בהמה במשמע כמו שיתבאר בבבא קמא ט"ו ב' ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה שר' אליעזר סובר שאינן בני תרבות ואין להם בעלים ואפילו ראינו לאחד שמגדלן ברשותו אין משגיחין בכך עד שנסתלק מלהרגו ואין לבעלים שמירת חובה עליהם להתחייב עליהן מתורת ממונם אלא מתורת בור ברשות הרבים שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב בנזקיו וכן בכל שמגדל או עושה דבר המזיק ומעתה אין תורת גמר דין עליהם ליאסר בשרם ועורם בהנאה אפילו המיתו אלא כל הקודם להרגם אפילו אחר זכה בבשרן ועורן וכן אפילו לא המיתו רשאי להרגן כדין הפקר גמור שאין להם בעלים ור' עקיבא אומר בעשרים ושלשה כתנא קמא שיש להם תרבות ויש להן בעלים ואין לאדם להמיתם אא"כ המיתו וכשהמיתו נדונים בעשרים ושלשה ושאלו בגמרא היינו תנא קמא ותירצו נחש איכא ביניהו והוא שלדעת ר' עקיבא נחש מיהא אין לא תרבות ולא בעלים וכל הקודם להרגם בין המית בין לא המית זכה בו והלכה כר' עקיבא ושאר המשנה הלכה כסתמא:

ולענין פירוש מיהא יש לשאול בה שהרי בראשון של בבא קמא אמר ר' אליעזר בעצמו על אלו ר"ל הארי והזאב והנמר והברדלס שבזמן שהם בני תרבות אינם מועדים מתחלתם אלמא שבני תרבות הם ואפשר שמשנה זו נשנית על סתמן ואותה משנה נשנית על אותם שהוחזקו בתרבות או שמא אותה משנה באה לדעת ריש לקיש שפירש דברי ר' אליעזר כאן בשהמיתו אבל לא המיתו לא שיש להם תרבות ויש להם בעלים ולדעת זה בהמיתו מיהא אע"פ שאחד הורגן כגמר דין הוא שהרי לא מתורת הבור הוא הורגן ומעתה בשרם ועורם אסור בהנאה אלא שזכה לעשות מצוה על ידו ולדעת זה הנחש שלא המית אין ממיתין אותו אחר שהוא בן תרבות ויש לו בעלים ואם המית אחד הורג אותו ובשרו ועורו נאסר וזכה לשמים וכן יראה דעת גדולי המחברים והוא עיקר שהרי תניא כותיה כריש לקיש ואין לבא בה מצד מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש שהלכה כר' יוחנן שאין מחלוקת זו להם מצד עצמם אלא שחלוקים בדעת אחרים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

שור שהמית את האדם אם תם הוא נסקל ואין הבעלים משלמין כפר ואם מועד הוא נסקל ובעלים משלמין כפר שנאמר וגם בעליו יומת ופירושו יומת בממון או שבא לדרוש ממנו כמיתת בעלים כך מיתת השור ואי אתה רשאי לומר יומת ממש שנאמר מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

תוס' בד"ה האומר ערך כלי כו' וכן משמע התם דפריך לר"מ פשיטא ואי אתא כו' עכ"ל הסוגיא דהתם לא פריך פשיטא אדרב אלא אהא דקאמר כמאן אזלא הא דאמר רב כו' האומר ערך כלי נותן דמים כר"מ פריך פשיטא דכר"מ אתיא והשתא מצינן למימר שפיר דרב כר"מ ס"ל ואין להם ראיה מהתם ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אם אינו כו' ותימה ר' אבהו דפליג עלה כו' וי"ל דאי משום היקשא כו' עכ"ל הכא לא נחתו התוס' לתרץ תמיהתם אדר' אבהו אבל בפ' ד' מיתות כתבו התוס' דלר' אבהו נמי הא דבעי כ"ג דריש ליה מדאפקי' לנשכב בלשון שוכב כו' ע"ש וק"ל: