מסכת סנהדרין דף י״ד עמוד א׳

בטלו דיני קנסות דכיון דליכא סמיכה בטלו:

בין שתי עיירות גדולות ולא בתוך העיר שאם יוודע שלא יחריבו את העיר:

לונביאות חניתות:

ולא קבלו לפי שעדיין היה בחור:

אילימא דלא דיינינן דיני קנסות בחוצה לארץ והכי קאמר אין סמיכה מועלת בחוצה לארץ ואפילו סמכוהו בארץ:

פשיטא סומכין בחוצה לארץ ונסמכין בארץ אם בני בבל נותנין רשות לאחד שבא"י לדון קנסות:

הא אמרן דלא דאין סמיכה בחוצה לארץ וכיון דאי הוה גבן הכא לא מצינו למסמכיה כל שכן היכא דליתיה גבן:

סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ מאי אם הסומך עומד בארץ והנסמך עומד בבבל וליתיה גבי סומך מי מהני כאילו איתיה גביה בשעת סמיכה ומצי למידן בחוצה לארץ כדתנן סנהדרין נוהגין בחוצה לארץ או דילמא כיון דליתיה גבייהו בשעת סמיכה לא מהניא ליה:

לא שרק ולא פירכוס משמע דתרי מילי נינהו ודלא כפי' הקונטרס (פ"ב) דכתובות שפירש דפוקסת היינו מעברת שרק על פניה והתם מוכח דפוקסת היינו פירכוס ואין להאריך:

ועריפת עגלה בג' עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בג' כדתנן בפ' עגלה ערופה (סוטה דף מד:) ג' מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו' והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר ומביאין עגלה ערופה והתם לא קתני ג' וקראי נמי דמייתי בגמרא במדידה כתיבי:

ורבי שמעון לא דריש וי"ו וכן בפ' קמא דסוטה (דף ו:) גבי וטהורה דקאמר ר"ש אין זכות תולה במים המרים וכן בשלהי התכלת (מנחות דף נא:) גבי ומחציתה ותימה דבריש מרובה (ב"ק דף סה:) דריש ר"ש וי"ו ואת אשמו ובפרק (על אלו מומין) האסורים (בכורות כח:) גבי ומן הצאן לרבות הנוגח לקרבן ובריש פ' ד' מיתות לקמן (סנהדרין דף נא:) דריש ר"ע בת ובת אני דורש ורבי שמעון קאי התם כוותיה וכן קשה מרבי יהודה דדריש הכא וי"ו ובפרק אלו מציאות (ב"מ דף כז.) גבי ומצאתה דאתא לידו משמע וקשה דבריש תמורה (דף ב:) גבי ואם המיר ימיר אמרינן ור' יהודה וי"ו לא דריש וכן בשלהי טרף בקלפי (יומא ד' מה.) גבי והאש וי"ל דהא דקאמר לא דריש לא משמע ליה לאו משום דלא דרשי ליה כלל אלא דווקא לההיא דרשה קאמר:

יהודה בן בבא סמך ה' זקנים ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע ורב אויה מוסיף אף רבי נחמיה ושנינן ר' יהודה אחריני הוו בהדיה והאי דלא חשיב להו משום כבודו דר' יהודה בן בבא:

א"ר יהושע בן לוי אין סמיכה בחו"ל מאי היא דלא דייני דיני קנסות בחוצה לארץ והתנן סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ אלא כשהן הסנהדרין בחוצה לארץ לא סמכי אפי' בארץ ומיבעי לן סנהדרין בארץ והנסמכין בחוצה לארץ סומכין או לא סומכין ת"ש דתני ר' יוחנן [הוי קא מצטער] עליה דר' שמן בר אבא דלא הוה גבייהו דליסמכוה ש"מ אין סומכין בחוצה לארץ. רב חנניה ורב הושעיה מדבית עלי קאתו לפיכך לא אסתמיכו דכתיב לא יהיה זקן בביתך. ואין זקן אלא סמוך בישיבה של ארץ ישראל דהא רבה ואביי מדבית עלי קאתי והוו רישי מתיבתא בבבל (ואינו נקרא זקן סמוך אלא בישיבה של ארץ ישראל) א"ר אלעזר לעולם הוי קבל וקיים ואין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו:

ירושלמי תני סמיכות בג' תמן קרו למינוייה סמיכותא א"ר בא בראשונה היה כל אחד ממנה תלמידיו כגון ר' יוחנן בן זכאי מינה לר' אליעזר ור' יהושע ור' יהושע לר' עקיבא ור' עקיבא לר' מאיר ולר' שמעון וכו'. חזרו והתקינו שלא יהיו ב"ד ממנין אלא מדעת הנשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת ב"ד:

עריפת העגלה בג' ת"ר וכו' ויצאו שנים כו' פשוטה היא. ואסיקנא כדתניא ויצאו הם ולא שלוחם. ומדדו שאפי' נמצא בעליל קרוב לעיר מצוה לעסוק במדידה:

כבר ביארנו שכל בתי דינן הן של שבעים ואחד והיא סנהדרי גדולה הן קטנה והיא של עשרים ושלשה הן שלשה לכל הדברים שהזכרנו חוץ מהודאות והלואות צריך שיהיו מומחין והם הנסמכים סמוך מפי סמוך והסמיכה באה מסמוך לסמוך עד משה רבינו שסמך את יהושע ושבעים זקנים ואותם הזקנים סמכו את האחרים ואחרים לאחרים בכל הדורות וכל הנסמך סומך אחרים ואפילו לא היה בסנהדרין מעולם וסמיכה זו אינה אלא בשלשה ואע"פ שמשה רבינו יחיד היה אין כל היחידים שוים וכן אע"פ שמשה רבינו במקום שבעים ואחד הוא שהרי היה ראש לכלן אין מחמירין בכך אלא שלשה סומכין ושלשה אלו אין צריך שיהו כלם סמוכים אלא שיהא אחד מהם סמוך והוא שאמרו על ר' יהודה בן בבא כשסמך חמשה זקנים אחרים הוו בהדיה והאי דלא קא חשיב להו משום כבודו דר' יהודה בן בבא כלומר שלא היו סמוכים והיה הוא עיקר הסמיכה וסמיכה זו אינה סמיכה ביד על הדרך שסמך משה ליהושע אלא סמיכה בדבור והוא שקורין לו רבי ונותנין לו רשות לדון אף דיני קנסות סמיכה זו אינה נעשית אלא בארץ ישראל אפילו היה הסומך בארץ והנסמך בחוצה לארץ או הנסמך בארץ והסומך בחוצה לארץ עד שיהו שניהם בארץ ומ"מ כל ששניהם בארץ סומכין אע"פ שאין הנסמך בפניו של סומך ושאינו באותה העיר אלא שולחין לו ע"י כתבם שהוא נסמך ואם רצו להתנות עליו שלא להרשותו אלא למקצת דברים רשאים כמו שהתבאר כל שנסמכו בארץ יש להם רשות לדון דיני קנסות אף בחוצה לארץ על הצדדין שבארנו למעלה שהסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:

כבר בארנו שר' יהודה בן בבא סמך חמשה זקנים בבת אחת למדת שיש רשות לסומך לסמוך אפילו כמה בפעם אחת אפי' ק' אפי' אלפים ורבבות במקום אחר התבאר שדוד המלך סמך שלשים אלף ביום אחד כל שמתו כל הנסמכים ולא סמכו בטלו דיני קנסות ומ"מ כתבו גדולי המחברים שאם היו כל דייני ארץ ישראל וחכמיה במעמד כללי והסכימו למנות דיינין ולסמכן עושים ויש להם אח"כ לסמוך אחרים ולדון דיני קנסות ולא היו החכמים מצטערים על הסמיכה על שלא יבטלו דיני קנסות אלא מפני שישראל היו מפוזרים ואי אפשר שיסכימו כולם וכל שמסכימים לשאינו הגון אפילו מנהו והרשהו ראש גולה אין הרשות מועלת לו כלום שאין קדושה חלה בבעל מום אף הראוי לכך אין ראוי לו שיחזר הוא בעצמו על כך:

ראוי לאדם להרחיק את הרבנות ושלא לפרסם את עצמו דרך הערה אמרו הוי קבל וקיים כלומר שיהא אפל ר"ל צנוע ונסתר כדרך העומד בחשך שאינו נראה כל כך ובזו יהו חייו בשלוה ומ"מ אם זכה ונסמך יתנהג במדות הראוייות לנסמך דרך הערה אמרו כל העולה לגדולה מוחלין לו כל עוונותיו והוא הערה על התחדשות הנהגותיו ועלוי מדותיו על צד התכלית:

אע"פ שהנסמך סומך התבאר בתלמוד המערב שחכמים חלקו כבוד להלל הזקן והסכימו שלא יהא אדם נסמך אלא ברשות הנשיא ושלא יהא הנשיא סומך אא"כ היה אב בית דין עמו ולא אב בית דין אא"כ היה נשיא עמו ושאר הנסמכין סומכין ברשות הנשיא והוא שאמרו בירושלמי בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו ר' יוחנן בן זכאי מנה את ר' אליעזר ור' יהושע ור' יהושע מנה את ר' עקיבא ור' עקיבא מנה את ר' מאיר ואת ר' שמעון ואמר ישב מאיר תחלה ונתכרכמו פניו של ר' שמעון אמר לו ר' עקיבא דייך שאני ובוראך מכירין כחך חזרו וחלקו כבוד לבית הזה אמרו בית דין שמינה שלא מדעת הנשיא אין מנויו מנוי אבל נשיא שמנה שלא מדעת בית דין מנויו מנוי חזרו והתקינו שלא יהו בית דין ממנין אלא ברשות נשיא ולא נשיא ממנה אלא מדעת בית דין:

גמרא ואי כתיב זקניך ה"א סנהדרי קטנה כתב רחמנא ושופטיך ממיוחדין כו' מתוך סוגיא דשמעתין מוכח דלכ"ע ליכא למילף סנהדרי גדולה מזקניך אלא משופטיך אבל רש"י בחומש פי' ויצאו זקניך מיוחדין שבזקניך סנהדרי גדולה עכ"ל ויש ליישב דסמיך אשופטיך דהשתא דכתיב ושופטיך ע"כ זקניך סנהדרי גדולה וע"כ משופטיך לחוד נמי ליכא למילף מידי דאימא שופטיך סנהדרי קטנה אבל השתא דכתיב זקניך ע"כ ושופטיך אתא לסנהדרי גדולה ודו"ק:

תוס' בד"ה לא שרק כו' דלא כמו שפי' הקונטרס בפ"ק דכתובות שפי' כו' דהתם מוכח דפוקסת כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ור"ש כו' ושופטיך כו' דהא דקאמר לא דריש ליה ולא משמע ליה לאו כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל לישנא דלא דריש ליה דקאמר הכא ולישנא דלא משמע ליה דקאמר בסוטה ובשאר דוכתין דקאמר כה"ג לאו משום דלא כו' וק"ל:

גמ' ר' זירא היה מיטמר למיסמכיה ע' ירושלמי פ"ג דבכורים:

פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַסּוֹמֵךְ יֵהָרֵג הא דגזרו רק על הסמיכה משום דדבר זה חשבו דיכולים לבטלו לגמרי עד עולם כיון דעתה אין סומכין מחדש אז סמוכין הישנים ימותו וממילא תתבטל דיני קנסות דאין דנים אלא הנסמכים וליכא נסמכים אבל שאר דינים אם יגזרו עליהם שלא ידונו אין גזרתם קיימת לעולם כי אחר דור זה ימות הקיסר ותתבטל הגזרה ויחזרו וידונו בהם כי תורה מונחת בקרן זוית ואינם בטלין הדינים שלה.

וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ תֵּחָרֵב קשא בהא דהטילו חימה גם על העיר ואין דרכם בכך כשגוזרין לבטל מצות מענישין את העושה מצוה ואין מחריבין מקום שעשה בו המצוה? ונראה לי בס"ד כי הם חשו פן יעשו הסמיכה בחדרי חדרים ואחר כך יברחו הסומכין והנסמכין למלכות אחרת שאז אין יכולים להרגם אך עתה שגזרו על העיר תחרב יחושו ולא יעשו הסמיכה בסתר דשמא אחר כך יתגלה הדבר ואף על פי שהם בורחים עם כל זה העיר תחרב ועוד גם אנשי העיר לא יניחו אותם לסמוך בסתר כי יאמרו שמא תשמע המלכות ותחריב העיר. ודע הא דלא הלך רבי יהודה בן בבא למלכות אחרת לסמוך שם מפני שהיה זקן וחולני ולא היה לו כח לילך למלכות אחרת וכפי הנראה היה חוק ומשפט הסמיכה כך שהסומך יאמר תחילה לנסמך כל דיני קנסות והלכותיהן ואחר כך יאמר לו 'רבי תתקרי והרשות נתונה בידך לדון דיני קנסות' ומאחר שמסדר לו כל דיני קנסות היה צריך לשהות עמו הרבה ולא סגי לעשות לו הסמיכה בדברים אלו בלבד 'רבי תתקרי ורשאי אתה לדון דיני קנסות'.

מֶה עָשָׂה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים. נראה לי בס"ד חכמת מעשהו זו נרמז באותיות שם הכנוי שלו שנקרא על שם בָּבָא והיינו ב' ראשונה רמז לִשְׁנֵי עֲיָרוֹת וב' שניה רמז לִשְׁנֵי תְּחֻמִּין ואות א' רמז לשם המקום אושא כי דבר זה נעשה בֵּין אוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם וראש אושא הוא אות א'. ודע כי ודאי היו חכמים הרבה באותו הדור שהיו נסמכים לדון דיני קנסות אך לא היה בהם אחד שנסמך שיוכל לסמוך אחרים כי אף על פי שסומכין אותו לדון דיני קנסות אם לא אמר לו 'יש לך רשות לסמוך אחרים' אינו יכול לסמוך אחרים והסומכים לא היו נותנים רשות זה לסמוך אחרים לכל חכם הנסמך ולא נמצא חכם מוסמך שיכול לסמוך אחרים לתת להם רשות לסמוך אחרים גם הם אלא רק רבי יהודה בן בבא.

הֲרֵינִי מֻטָּל לִפְנֵיהֶם כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים נראה לי דימה עצמו לאבן כי אֶבֶן [53] עולה מספר מֵאַהֲבָה [53] לרמוז שהוא מקבל זה מאהבה. ועוד נראה לי אותיות השם של האדם נקראים אבן כנזכר בספר יצירה 'שלשה אבנים בונות תשעה בתים' והוא שמו יהודה ואם תהפך אותיות יְהוּדָה למפרע נקראים הַדָּוָה ורמז להם שאין נפשו דוה על הדבר הזה הנעשה בו אלא היא שמחה וזהו כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים אלא היא בדרך ישרה, יהודה לשון הודאה שהיא מודה ומשבחת להשם יתברך על אשר נעשית מצוה זו על ידה.

לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לוּנְבִיאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וַעֲשָׂאוּהוּ כְּכִבְרָה. נראה לי בס"ד דקדקו על מספר שלש מאות שהוא מספר ה' פעמים אות ס' [60×5=300] דידוע כל מצוה יש לה אחיזה באותיות אלפא ביתא שהוא ראש שמה ולכן מצות הסמיכה שורשה באות סמ"ך שמספרו ששים והוא סמך חמשה חכמים אם כן עשה חמשה מצות בסמיכה שאחוזה באות ס' לכך נָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כמנין ה' פעמים ס' ואף על פי שהם בהמות ואין להם השגה בכל זה הנה עשו כן על פי הקליפה המלמדת אותם לעשות כך והוא שר אדום. או יובן הטעם שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת להוציא ממנו דם מן שלש מאות מקומות כי אותה שנה היתה שנת שמד שנתגברו בה הדינים שהם ד' שמות אלקים שעולה מספרם שמ"ד לכן כל שנה של גזרה קורין אותה 'שנת שמד' והנה על ידי שהוציאו מן רבי יהודה בן בבא דם מן ש' מקומות בגופו בזה הצער נמתקו מספר שמ"ד של ד' שמות אלקים שהם דין והיינו ש' עם אותיות דם הוא שמ"ד. וְהָא דְּהָרְגוּ אוֹתוֹ בַּחֲנִית ולא בסכין או חרב, נראה לי בס"ד כי חֲנִית [468] עולה מספר בַּת־נָדִיב (שיר השירים ז, ב) לרמוז שנפשו נקראת בת נדיב בדבר זה שנדבה לקדש שמו יתברך בעבור מצות הסמיכה שלא תתבטל. וְהָא דְּעֲשָׂאוּהוּ כְּכִבְרָה נראה לי בס"ד כי שר של אדום ידע והרגיש דעל ידי מסירת עצמו לקיים מצות הסמיכה הביא ברכה לעולם לכך חרה אפו עליו והפך לו אותיות בְּרָכָה לאותיות כִּבְרָהּ ולפי מה שכתבתי לעיל דמצות סמיכה אחוזה באות סמך לכך אמר הכתוב יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ (דברים כח, ח) קרי בה 'בא סמך'.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, אַחֲרִינֵי הֲווּ בַּהֲדֵיהּ, וְהַאי דְּלָא חָשִׁיב לְהוּ, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. מקשים לדברי הרמב"ם ז"ל שפסק (בהלכות סנהדרין פרק ד') דאף על גב דסמיכת זקנים בשלשה בחד סמוך סגי אמאי רבי יהודה בן בבא הביא אחריני בהדיה, יניח שנים מן החכמים שבאו להסמך ויצטרפו עמו להיות שלשה? ונראה לי בס"ד דיש שני מיני סמיכה האחד שסומך אותו בכל דבר ונותן לו רשות לסמוך אחרים והשני שסומך אותו לדון דיני קנסות אבל אין לו כח לסמוך אחרים ומה שפסק הרמב"ם ז"ל סמיכת זקנים סגי בחד מנייהו מוסמך, אין הכונה דהשנים לא יהיו סמוכים כלל אלא בעינן דהשנים גם כן סמוכים שנסמכו לדון דיני קנסות ורק אין סמוכין לסמוך אחרים גם כן דסגי באיכא עמהם חד שהוא מוסמך כדי לסמוך אחרים גם כן ולכן כיון דאותם החמשה לא היו סמוכין כלל דלא נסמכו עדיין אפילו בסמיכה דלדון דיני קנסות לא אהני למיתב מנייהו שנים כדי לסמוך ולכך הביא אחריני שהיו מוסמכים לדון דיני קנסות ורק לא היו מוסמכים להסמיך אחרים. ובזה נתרץ בס"ד קושיא אחרת דקאמר על רבי מאיר שסמכו רבי עקיבה ולא קבלו מיניה משום דהוה קטן, דקשה איך סתרו מעשיו של רבי עקיבה ולא קבלו סמיכתו? ובזה ניחא דרבי עקיבה סמך את רבי מאיר לדון דיני קנסות וגם לסמוך אחרים ומשום כבודו של רבי עקיבה קבלו ממנו הסמיכה לענין לדון דיני קנסות אבל לענין לסמוך אחרים לא קבלו מיניה שלא היו מקבלים לעשות דבר זה לכתחילה שיסמוך אחרים והוא עודנו קטן בשנים משום דבזה תהיה סמיכה של אחרים רופפת עד שבא רבי יהודה בן בבא וסמכו להיות סומך אחרים גם כן.

רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, הֲוָה קָא מִשְׁתַּקִּיד רַבִּי יוֹחָנָן לְמִסְמְכִינְהוּ, לָא הֲוָה מִסְתַּיְּעָא מִלְּתָא. מקשים והא לסברת הרמב"ם סגי בחד מילתא שיהיה מוסמך? ולעיל כתבתי דגם להרמב"ם בעי שיהיו גם השנים סמוכים אלא דלא בעינן שיהיו מוסמכים לסמוך אחרים אלא אף על פי שהם מוסמכים רק לדון דיני קנסות ורק חד מוסמך לסמוך אחרים סגי. ועוד נראה לי בס"ד אף על גב דסגי בחד עם כל זה לכתחילה היו נוהגים לעשות הסמיכה ברבים בקבוץ חכמים כדי לפרסם הדבר ורבי יוחנן היה רוצה לעשות הסמיכה שלהם בפומבי ולא אסתייעא מילתא.

לְעוֹלָם הֱוֵי קְבֵל וְקַיָּם פירש רש"י קבל 'אפל' רצונו לומר שפל ויש להקשות למה לא אמר בפרוש שפל? ונראה לי אמר 'קבל' שיש בזה הלשון תרתי לשון קבלה ולשון שפלות לרמוז שהשפלות הוא מקבל אותה ברצונו ולא שהוא מוכרח להיות שפל בשביל איזה פניה שיש לו בזה דמכרחתו לכך. או יובן בס"ד על דרך מה שכתבתי בס"ד במאמר התנא וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ (משנה אבות א, ה) כי הגוף נקרא בית כמו שנאמר בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (קהלת יב, ג) והאדם צריך לראות אברים שלו שהם בני ביתו עניים דלית להו מגרמייהו כלום אלא כל רגע מקבלים כל אחד ואחד כח השייך לו מאת השם יתברך. ובזה פרשתי בס"ד מאמר רבותינו ז"ל (חגיגה ט:) יאה עניותא לישראל כורדא סומקא לסוסייא חוורא, דאין הכונה נאה להם העניות שיהיו עניים באמת אלא הכונה נאה להם להיות רואין עצמן דלית להו מגרמייהו כלום כך יציירו ויחשבו בדעתם תמיד. ובזה פרשתי הטעם שישראל מונין ללבנה ונמשלו ללבנה (סוכה כט.) והיינו כי הלבנה היא גוף חשוך ואין לה אור מצדה כלל אלא היא מקבלת תמיד אור מן השמש וכך נאה לישראל לחשוב על עצמם כך שהם דומין ללבנה שגם הם מצדם גוף חשוך ולכן אמר 'לעולם הוי קבל' שהוא תרגום של 'אפל' רצונו לומר גוף חשוך כמו הירח שהיא גוף חשוך ומקבלת כל אור שלה מן השמש ולית לה מגרמא כלום כן הוא אפל מצד עצמו אך כח הנמצא ונראה בו הוא שקבלו כל רגע מאת השם יתברך, ולזה נקיט 'קבל' שיש בלשון זה שתי משמעויות אחד לשון קבלה ואחד לשון אפילה רצונו לומר אף על פי שרואה עצמו שיש בו כח יחשוב שהוא מצד עצמו אפל אך הוא מקבל הכח והאור מלמעלה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שהחכם נקרא תמיד בשם תלמיד חכם להורות אף על פי שלמד תורה הרבה לא ישבע מן הלימוד ולא יאמר כבר נעשיתי רבי וחכם גמור אלא כל ימיו ישתדל ללמוד מאחרים שיעשה עצמו בסוג 'תלמיד' וזהו שאמר הוי קבל וקיים תהיה בסוג המקבלים שצריך לקבל דברי תורה מאחרים ובזה יהיה למודך קיים בידך שאם תחשוב נשלמת בחכמה ואין צריך אתה לקבל עוד נמצאת מתגאה ואז אין למודך קיים בידך עד כאן דבריו נר"ו.