דף ביאור
מסכת מכות דף ח׳ עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מכות דף ח׳ עמוד א׳
מסכת מכות דף ח׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־495 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
הא דרב יצחק בר' יוסף בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.):
היינו דקא הדר רבי ואמר ועוד למילפיה בגזירה שוה:
פיסא רגב גוש עפר כלישני"א בלע"ז:
ואתר תמרי והשיר תמרים: באנו למחלוקת דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע:
מהו דתימא הא לרבי ככח כחו דמי ופטור שהרגב היה כח ראשון ונשירת התמרים היה כח שני קמ"ל שהרגב כגרזן והתמרים כקיסם הניתז:
לגרמא הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו:
ומחיה לכובסא הוא אשכול התמרים המקובצים יחד:
מתני' ר"א בן יעקב מפרש טעמא בגמרא:
ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Makkot 8a · Sefaria · CC0
תוספות
היינו דקאמר להו ועוד פירוש משמע דמעיקרא ה"א טעמא משום אם למסורת ובתר הכי קאמר ועוד כלומר אע"ג דס"ל שאם למקרא מ"מ הכא איכא למשמע מגזירה שוה ותימה דמעיקרא נמי לא תלי טעמא במסורת אלא משום דלא כתיב מעצו ואמר ה"ר יוסף בכור שור דהיא היא וה"ק וכי נאמר ונשל הברזל מעצו דאי כתיב כן אז הוי מיושב לומר יש אם למקרא לקרות ונשל כדקרי וכדאמרי רבנן והלא לא נאמר אלא מן העץ וא"כ אין לשון המקרא דקרינן ונשל מיושב על זה אלא ודאי מן העץ מוכיח דיש אם למסורת שהוא ונישל כמו והשיל וזה הלשון מיושב על מן העץ דמן העץ המתבקע והשתא ניחא הא דקאמר ועוד וכן. פירש בסנהדרין גבי יראה יראה דמשמע שפיר. מן המסורת דהיינו יראה משום דפשטיה דקרא משמע דכתיב בתריה את פני האדון וגו' א"כ משמע יראה זכורך פני האדון והיינו לפי המסורת אבל לפי המקרא דקרינן יראה הל"ל לפני האדון:
מהו דתימא ככח כחו דמי ולא דמי לעץ המתבקע דהתם נגע במה שבידו בשעת התזת העץ אבל הכא שכבר יצא מידו בשעת התזת תמרים דמי שפיר לכח כחו אימא לא ליחייב קמ"ל:
לא צריכא אלא כו' פירוש דמהשתא לא צריך לאוקומא בסותר דהוא הדין בזורק ממש:
באשפה העשויה וכו' והשתא מיירי ביום ובזורק לאשפה ולא בסותר כותלו וא"ת ולינקוט באינה עשויה ליפנות כלל וגם בלילה איכא דמקרי ויתיב וכדקאמר השתא וי"ל דא"כ אנוס הוא דלית ליה לאסוקי אדעתיה הוא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל אבל השתא בעשויה ליפנות בלילה אית ליה לאסוקי גם ביום הוא דמקרי ויתיב:
אף ע"ג דגמיר מצוה קא עביד כו' וא"ת מ"מ קשה משליח ב"ד דכיון דאילו לקה כבר לאו מצוה קא עביד וכו' וי"ל דמ"מ איכא מצוה מתחילה מה שאין כן בחטיבת עצים דסוכה ואם מצאן חטובות לא היה שם חטיבת מצוה מעולם שהרי לא נחטבו לכך וליכא למימר נמי כיון דאילו לא חטא לאו מצוה היא וכו' דההיא לאו שליח ב"ד מיקרי ולא דמי לרבו ואביו דלעולם שמו זה על בנו וזה על תלמידו:
Tosafot on Makkot 8a · Sefaria
רבנו חננאל
כלומר מכח הכאתו בעץ לבקעו נשמט והלך והרג ואם יש לומר והלא מפורש בתחלת סנהדרין כי רבי יש אם למקרא סבירא ליה. אמר לך כתב למעלה לחטוב עצים וכתב למטה ונשל הברזל מן העץ מה העצים הכתובים למעלה העצים המתבקעין הן אף עץ הכתוב למטה מן העץ המתבקע. וחכ"א גולה מאי טעמא ונשל כתיב מכל מקום אמר רב פפא האי דשדא פיסא. פי' טיט שיבש ונעשה כאבן לדיקלא ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול לרבי דמחייב בהתזת בקעת חייב דתמרי במקום בקעת עומדין לרבנן כח כחו הוא ופטור. אלא לרבי כח כחו היכי הוי.
כגון דשדא פיסא ומחייה לגדמא ואזל גדמא ומחייה לכבסא פירוש סנסני (של) תמרים ואתר תמרי אזול תמרי וקטול היינו כח כחו ופטור:
הזורק אבן ברשות הרבים והרג הא ודאי מזיד הוא והאי דתנן גולה אוקימנא בסותר את כותלו. ירושלמי כגון שהיה כותלו גוהה והיה סותרו לאשפה העשויה להיפנות בה בלילה ואינה עשויה להיפנות בה ביום ואיכא דמיקרי יתיב ומיפנה בה פושע לא הוי דהא אינה עשויה להיפנות בה ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב לפיכך גולה. ת"ר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו מיכן א"ר אליעזר בן יעקב אם משיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור. ואסיק'. האי ומצא מידי דהוה מעיקרא משמע דומיא דיער והאי דכתב ומצא כדי גאולתו מידי דלא הוה מעיקרא אלא השתא איזדמן ליה דומיא דהשיגה ידו: הזורק אבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה כו'.
אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד. ומקשו עליה וממאי דהאי דכתב לחטוב עצים דרשות הן דלמא חטבת עצים למערכה או עצים לעשות סוכה דאינון מצוה ואפילו הכי גולה. ודחי רבא כיון דאי מצא עצים חטובים למערכה ולסוכה [אינו חוטב] חטבת עצים דהשתא לאו מצוה היא. ואקשינן עליה אי הכי הני נמי האב לבנו והרב לתלמידו כיון דאילו גמירי לאו מצוה קא עביד בהכאתן אף בדלא גמירי אינה מצוה. ופרקינן הני אע"ג דגמירי מצוה קא עביד דכתב יסר בנך ויניחך וגו'.
והדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דאפילו חטבת מצוה היא ומשום דאי מצא חטובין לאו מצוה היא למחטב השתא נמי לאו מצוה קא עביד אלא חטבת רשות היא מדכתב ואשר יבא את רעהו ביער ומשמע ואשר אי בעי עייל אי בעי לא עייל מכלל דחטבת רשות היא אבל חטבת מצוה מי סגי ליה דלא עייל. ואקשינן עליה והכתיב גבי טומאה אשר יטמא הכי נמי דטומאה דרשות היא הא אם נטמא בטומאת מצוה כגון טומאת מת מצוה הכי נמי דפטור מחיטוי וטבילה.
Rabbeinu Chananel on Makkot 8a · Sefaria
ריטב"א
היינו דקא"ל ועוד תמיהא מילתא אם הטעם הראשון אינו אמת דר׳ לית ליה למדר׳ מסור׳ היכי שייך לומר עליה ועוד. וי"ל דר׳ הוה אמר מעיקרא דאע"ג דבכל התורה דרשינן מקרא הכא דרשי׳ מסורת מדלא כתי׳ מעצו ומיהו כשתמצ׳ לומר שאין בו הכרע לחלוק זה משאר כל התור׳ שאנו דורשין מקרא יש לנו אחרת שילמו׳ סתום מן המפור׳ נאמר עץ למט׳ וכו׳:
מהו דתימא לר׳ ככח כמו דמי פי׳ מדלא דמי לעץ המתבקע דהת׳ כשהקסם מתבקע מן העץ בכחו עדיין הברזל המשילו בידו של מכה מה שאין כן בזה שכבר יצא פסא מידו של מכה קמ"ל דסוף סוף בכחו הרג בהו המכה ולא שני לן בינייהו:
אלא כח כמו לר׳ היכי משכחת לה וכו’ פי’ לאו קושי׳ היא דהא לא אשכחן לר׳ בשום דורתא דאמר כלום בכח כחוב ענין זה עד דנפרוך היכי משכחת לה אלא דכיון דאיתיה בעינן לברורי משום דכולי עלמא כח כחו לאו ככחו דמי כדאי׳ בפ"ק דב"ק וכן בפ׳ הנחנקין:
הא דתנן אם יש רשות לניזק ליכנ׳ שם גולה איכא למידק מהא דאמרי׳ בפ׳ המניח (בבא קמא דף לב ע"ב) הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה לו על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב ואמרינן עלה א"ר אסי בר חנינא חייב בד׳ דברים ופטור מגלו׳ משום דהוה ליה שוגג קרוב למזי׳. ותירץ רבי׳ הרמב"ן ז"ל דהאי דהכא מיירי שיש רשות לניזק ליכנס שם בכל עת שירצה והוא נכנס תדיר בכל עת אבל אין זה יודע באיז׳ שעה הוא נכנס הלכך לאו קרוב למזי׳ הוא דלא הוי האי מסיק אדעתיה דליעול השתא אבל התם מיירי שנתן לו רשות ליכנס עתה ונכנס היה לו לשמור ידו שלא יזיקנו ומדלא נשמר הוי ליה שוגג קרוב למזי׳:
כסותר את כותלו לאשפה ואוקימנא דסותר אותה ביום דלא שכיחי בה רבים אלא דאיכא דמיקרי ויתיב ולפ"ז הוא משמע דהמדרינן ממאי דאוקימנ׳ בסותר את כותלו בלילה ולא משמע הכי לישנא דהוה לן למימר אלא לכך י"ל דהשתא אתינן לפרושי דהא דאמרן בסותר את כותלו בלילה לא שסותרה בלילה אלא שסותרה במקום העשוי לתשמיש בלילה:
אי דלא ששכיחי ביה רבים אנוס הוא פי׳ לאו דוקא נקט רבים דהא ודאי אי לא שכיחי בה רבי׳ ושכיחי בה אפי׳ מיעוט לאו אנוס הוא וכדמוכח ממסקנ׳ דאמרי׳ ואיכא דמיקרי ויתיבי לשון ואיכא משמע דמיעוטא הוא ואפ"ה דוקא דמיקרי ויתיבו לא שכיחי אלא ודאי לאו דוקא נקט רבים והכי בעו לומר אי דלא שכיחי בה אינשי אנוס הוא ואגב דנקט מעיקרא דאי שכיחי בה רבים מזי׳ הוא נקט להך גיסא אי דלא שכיח בה רבים ומיירי דלא שכיחי אפי׳ מיעוטא. ואפשר נמי לומר דנקט רבים לומר דלא הוה סמוך לרשו׳ רבים בקרן זויות סמוכה לרה"ר כי היכי דלדחוק חד מן הרבים ולא שכיחי התם:
והא דתנן ר׳ אליעזר בן יעקב אומר לאו פלוגתא היא דהאי מקרא נסבי לה בברייתא דתנו לה רבנן אלא לפי שלרבי אליעזר בן יעקב חידש אותה תלי לה בדידיה וכדתני בברייתא תנו רבנן ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב ומיהו אפילו כשתמצא לומר דפליגי רבנן ההאי דרשא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיין כותיה:
ורמינהו ומצא פרט למצוי פי׳ גבי מוכר שדה אחוזה כתי׳ והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וכדדרשינן ומצא השתא שאם הית׳ גאולתו זו מצויה אצלו כשמסרה אין כופין את הלוקח למחזירה לו. והא דאמרינן שלא ימכר ברחוק ויגאל בקרו׳ ברעה ויגאל ביפה לרבותא נקטינן לה דאפילו להא דאורחא דאינשי למיטב׳ הכי משום דאית ביה הרוחה לא מיהדר ביה וכ"ש למכור בקרו׳ או יפה בשביל רחוק או רע ואפי׳ שוה בשוה:
ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.
Ritva on Makkot 8a · Sefaria
מאירי
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:
הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו התמרים על התינוק והרגוהו פטור מגלות שאין זה אלא כח כחו והרי הוא כאנוס וכל שכן אם הכה את הענף באבן והכאת הענף הפילה את התמרים והרגו וכן כל כיוצא בזה הא אם נפלה האבן על התינוק והרגה חייב:
המשנה השלישית והיא גם כן מענין החלק הראשון הזורק את האבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה ר' אליעזר בן יעקב אומר אם משיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור אמר הר"ם יעלה על הדעת שזה קרוב למזיד לפי שזרק לרשות הרבים ולא יגלה לפיכך הודיענו שהוא גולה ובלבד שזרק למקום שאין דרך בני אדם לשבת שם באותה שעה אלא על דרך זרות במקרה ולפיכך לא נחשבו כמזיד וגולה וראב"י מביא ראיה ממה שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו והלכה כראב"י וכאבא שאול:
אמר המאירי הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה ושאלו עליה בגמ' והלא קרוב למזיד הוא שהיה לו לעיין ברשות הרבים קודם שיזרוק ונשאו ונתנו בה הרבה והיוצא מדבריהם לענין פסק הוא שאם זרק אבן לרשות הרבים או סתר כותלו לרשות הרבים בין ביום בין בלילה ונפלה אבן והרגה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט שהיה לו לעיין אם יש שם עוברי דרכים ואח"כ יסתור או יזרוק ומתוך כך יעמוד במקומו וישמור עצמו מגואל הדם כמו שביארנו בכל קרוב למזיד:
סתר כותלו לאשפה או שזרק אבן לשם אם אינה עשויה ליכנס שם שום אדם כלל הרי זה אנוס ואינו גולה ואם עשויה ליכנס שם אדם ליפנות הרי זה קרוב למזיד ואינו גולה גם כן היתה עשויה ליכנס שם אדם ליפנות בלילה אבל לא ביום וזרק זה לתוכה ביום או סתר כותלו לשם ביום הרי זה גולה שמאחר שאינה עשויה ליפנות ביום אין זה קרוב למזיד ומאחר שהיא עשויה ליפנות בלילה אין זה אונס שכל שעשוי ליפנות בלילה דרך קצת בני אדם ליכנס שם ביום במקרה ודרך זרות ר' אליעזר בן יעקב אומר אם משיצתה אבן מתחת ידו של זה והוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:
יתבאר במקומו שהמוכר שדה אחוזה יש רשות ביד המוכר לגאלה בתוך זמן על פי השנים הנותרות לחשבון מה שמכר ר"ל שאם מכרה לעשר שנים בעשר מנים מנה לכל שנה ועמדה ביד הלוקח שש שנים נותן לו ארבעה מנים על ארבע שנים הנשארות וחוזרת לו מ"מ אם לא היו מעות בידו ובא ללות כדי לגאול אין שומעין לו שנאמר והשיגה ידו אפילו השיגה ידו לקצתה ובא לגאול אותו קצת שמספיק לפדותו אין שומעין לו שאינו גואל לחצאין שנאמר כדי גאלתו לא היה בידו לפדות אבל היו לו שדות אחרות ורוצה למכרן כדי לגאול את זו אין שומעין לו שנאמר ומצא פרט למצוי בידו כגון אלו שהיו מצויים בידו בשעה שמכר אלא שהיה חס שלא למכור ורצה למשכן את זה עד שיזדמנו לו מעות ועכשיו שרואה שאין פרוטה מזדמנת לו רוצה למכור ברחוק ולגאול את זו או ברעה ולגאול את זו שהיא יפה אין שומעין לו עד שיזדמן לו מה שלא היה מצוי לו בשעה שמכר ויראה שאם באו לו אחר כן ורצה למכרם מוכר וגואל:
המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק הראשון הזורק את האבן ברשותו ר"ל ברשות של עצמו ונזדמן לו לשם אדם אחד והרגו באותה האבן בשגגה אם היה לו רשות ליכנס לשם כגון שהרשהו זה ליכנס לשם הרי זה גולה ואם לאו אינו גולה שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש רשות לניזק ליכנס לשם אף כל וכו' ומה שאמר לניזק ולמזיק דרך שיטפא היא שנויה ולא בא אלא למעט חצר המזיק שאין רשות לניזק ליכנס לשם ומ"מ כל שכן אם לא היה רשות למזיק ליכנס:
ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Makkot 8a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
במשנה ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק להכניס לשם יצא חצר בעה"ב שאין רשות לניזק ליכנס כו' מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא אב כו' ובגמרא אמר רב פפא לא צריכא אלא לאשפה כו' התם מעניניה דקרא ומצא דומיא דוהשיגה כו' הכא מעניניה דקרא ומצא דומיא דיער כו' מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי כו' את רעהו ביער דאי בעי כו' כצ"ל:
בפרש"י בד"ה ומצא פרט כו' אחוזתו כתיב והשיגה כו' עכ"ל כצ"ל:
תוס' בד"ה היינו דקאמר כו' וכן בפ"ק דסנהדרין גבי יראה יראה משמע שפיר נמי המסורת כו' משום דפשטיה דקרא כו' עכ"ל כצ"ל והוא כפי' התוס' שם וברפ"ק דחגיגה בשם ר"ת ועיין בחידושינו שם וליכא לאקשויי דהתם אע"ג דפשטיה דקרא משמע המסורת מ"מ דרשינן נמי המקרא והכא לא דריש רבי אלא המסורת יש לומר דהיינו משום דהג"ש מפקא ליה מהמקרא כלל לפטור נשמט הברזל מקתו ודו"ק:
בד"ה מהו דתימא ככח כחו כו' קמ"ל עכ"ל כצ"ל ואח"כ מ"ה באשפה העשויה וכו' ואינה עשויה ליפנות כלל כו' וגם בלילה איכא דמקרי כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה אע"ג דגמיר כו' ויש לומר דמ"מ איכא מצוה בתחלה משא"כ כו' עכ"ל ודקאמר כיון דאילו גמיר כו' ולא קאמר נמי הכי דמ"מ איכא מצוה בתחלה יש לומר דהכא בלקייה גופה איכא מצוה בתחלה משא"כ התם דאפשר דהוה גמיר מתחלה ולא הוה מכה אותו ודו"ק:
בא"ד דאילו לא חטא לאו כו' לאו שליח ב"ד מקרי ולא דמי לרבו כו' עכ"ל כצ"ל וק"ק ומאי קושיא מרבו ואביו באילו גמיר שפיר מקרי רבו ואביו ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה בלא איבה כו' במשנה תורה והוא לא שונא כו' בשביל דבר שנתחדש מיער כו' עכ"ל תרתי קראי והוא לא שונא כתיב במשנה תורה חד בפ' ואתחנן וחד בפרשת שופטים בהך דפ' שופטים כתבו שפיר שנתחדש הך דרשא דמיער בשמעתי' וצ"ל דהך דפ' ואתחנן נמי איכא דבר שנתחדש דכתיב ביה מבלי דעת יתירא כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:
בא"ד אבל לא קשה מולא אויב דפ' מסעי דאיצטריך ולא אויב לעדים ולדיינים כדאמרי' בפ' זה בורר כך כו' עכ"ל וכצ"ל ודו"ק:
Chidushei Halachot on Makkot 8a · Sefaria
מהר"ם
גמ' הדר אמר רבא לאו מלתא הוא דאמרי ואשר יבא את רעהו ביער דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל כצ"ל והא דכתוב כאן בספרים מה יער וכו' טעות הוא כצ"ל:
תוס' ד"ה היינו דקאמר ליה ועוד וכו' עד וכן פירש בסנהדרין וכו' ר"ל דכל מאן דדריש מסורת צריך ראייה ממשמעות הפסוק הלכך ה"נ רבי שמתחלה עלה בדעתו לדרוש מסורת הביא ראייה מדכתיב מן העץ:
ד"ה בלא איבה פרט לשונא וכו' עד אבל לא קשה מולא אויב לו וכו'. לשון התוס' בדבור כמו שהוא א"א לישבו וראיתי מי שהרבה להוסיף ולגרוע בדברי התוס' והגיה לפי דעתו ול"נ שאין צריך להוסיף שום דבר אלא תיבת לא הכתובה למעלה צ"ל למטה וכך צ"ל אבל קשה מולא אויב לו דבתורת כהנים דההוא לא אצטריך למימר וכו' משום פרשה שנשנית וכו' ודו"ק נ"ל:
Maharam on Makkot 8a · Sefaria
גליון הש"ס
מתני' אם יש רשות לניזק עי' ב"ק דף לב ע"ב תוד"ה דלא סגי:
שם מה היער לעיל ז ע"ב:
גמ' הכא מענייניה עי' סוטה דף מה ע"א:
Gilyon HaShas on Makkot 8a · Sefaria
בן יהוידע
הָתָם, אַף עַל גַּב דְּגָמִיר, מִצְוָה דִּכְתִיב "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כט, יז). קשא דילמא קרא איירי בדלא גמיר? ונראה לי בס"ד דיליף מסופיה דקרא דכתיב 'וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ' והוא מקרא יתר דודאי מעדנים בכלל 'יְנִיחֶךָ' הם, אלא ודאי דקרא איירי בגמיר והכי קאמר אף על גב דזה יתן מעדנים לנפשך משום דגמיר והרי הוא נותן מעדנים מתורה ומצות וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל.
Ben Yehoyada on Makkot 8a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מכות, דף ח׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־495 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 129 מילים
נפתחת ב״וְהָאָמַר רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי…״
- קטע 225 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: מַאן דִּשְׁדָא פִּיסָּא לְדִיקְלָא…״
- קטע 321 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא כֹּחַ כֹּחוֹ לְרַבִּי הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?…״
- קטע 428 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג –…״
- קטע 549 מילים
נפתחת ב״זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג, אִם יֵשׁ…״
- קטע 622 מילים
נפתחת ב״אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מָה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת,…״
- קטע 725 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מֵזִיד הוּא! אָמַר רַב…״
- קטע 823 מילים
נפתחת ב״בְּסוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ לְאַשְׁפָּה. הַאי אַשְׁפָּה הֵיכִי…״
- קטע 937 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְאַשְׁפָּה…״
- קטע 1030 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר וְכוּ׳. תָּנוּ…״
- קטע 1117 מילים
נפתחת ב״לְמֵימְרָא דְּ״מָצָא״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע? וּרְמִינְהִי: ״וּמָצָא״ –…״
- קטע 1240 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: הָכָא מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא וְהָתָם מֵעִנְיָינֵיהּ…״
- קטע 1340 מילים
נפתחת ב״הַזּוֹרֵק אֶת הָאֶבֶן וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא…״
- קטע 1438 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת…״
- קטע 1529 מילים
נפתחת ב״הֲדַר אָמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי.…״
- קטע 1638 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא:…״
- קטע 174 מילים
נפתחת ב״שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא:…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי אליעזר בן יעקב [השני] · דור שני לתנאים
מקור: מסכת מכות דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 4 — “…הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִם…”
- רב שמואל בר יצחק · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
אביו רבי יצחק היה חסיד גדול, שמפאת הספק צם את צום יום הכיפורים יומיים תשיעי ועשירי וסיכן את עצמו.
מקור: מסכת מכות דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 7 — “…מֵזִיד הוּא! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: בְּסוֹתֵר אֶת…”
- רב אדא בר אהבה [הראשון] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
דור ראשון לאמוראים ותלמידו הגדול של רב, היה אומר שמועות בשם רבו רב.
מקור: מסכת מכות דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 16 — “אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: כֹּל הֵיכָא…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת מכות דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 14 — “אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת מכות דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 7 — “…הוּא! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: בְּסוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ.…”
לשון המקור
וְהָאָמַר רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי, וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רוֹעֵץ, וּבֵית שַׁמַּאי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי עֲקִיבָא, כּוּלְּהוּ סְבִירִי לְהוּ יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא! הַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ ״וְעוֹד״.
אָמַר רַב פָּפָּא: מַאן דִּשְׁדָא פִּיסָּא לְדִיקְלָא וְאַתַּר תַּמְרֵי, וַאֲזוּל תַּמְרֵי וּקְטוּל, בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת דְּרַבִּי וְרַבָּנַן. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כְּכֹחַ כֹּחוֹ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
אֶלָּא כֹּחַ כֹּחוֹ לְרַבִּי הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן דִּשְׁדָא פִּיסָּא וּמַחֲיֵהּ לְגִרְמָא, וַאֲזַל גִּרְמָא וּמַחֲיֵהּ לִכְבָאסָא וְאַתַּר תַּמְרֵי, וַאֲזוּל תַּמְרֵי וּקְטוּל.
מַתְנִי׳ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִם מִכְּשֶׁיָּצָאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג, אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּיזָּק לִיכָּנֵס לְשָׁם – גּוֹלֶה, וְאִם לָאו – אֵינוֹ גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״ – מָה הַיַּעַר רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם, אַף כֹּל רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לְהִכָּנֵס לְשָׁם. יָצָא חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מָה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת, אַף כֹּל רְשׁוּת, יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין.
גְּמָ׳ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מֵזִיד הוּא! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: בְּסוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ. אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי! בְּסוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ בַּלַּיְלָה. בַּלַּיְלָה נָמֵי אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי!
בְּסוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ לְאַשְׁפָּה. הַאי אַשְׁפָּה הֵיכִי דָמֵי? אִי שְׁכִיחִי בַּהּ רַבִּים – פּוֹשֵׁעַ הוּא, אִי לָא שְׁכִיחִי בַּהּ רַבִּים – אָנוּס הוּא!
אָמַר רַב פָּפָּא: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְאַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת בָּהּ בַּלַּיְלָה, וְאֵין עֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת בָּהּ בַּיּוֹם, וְאִיכָּא דְּמִקְּרֵי וְיָתֵיב. פּוֹשֵׁעַ לָא הָוֵי – דְּהָא אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת בָּהּ בַּיּוֹם, אוֹנֶס נָמֵי לָא הָוֵי, דְּהָא אִיכָּא דְּמִקְּרֵי וְיָתֵיב.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּמָצָא״ – פְּרָט לְמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ. מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אִם מִשֶּׁיָּצָתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ, פָּטוּר.
לְמֵימְרָא דְּ״מָצָא״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע? וּרְמִינְהִי: ״וּמָצָא״ – פְּרָט לְמָצוּי, שֶׁלֹּא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְיִגְאוֹל בְּקָרוֹב, בְּרָעָה וְיִגְאוֹל בְּיָפָה!
אָמַר רָבָא: הָכָא מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא וְהָתָם מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא. הָתָם מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא, ״וּמָצָא״ דּוּמְיָא דִּ״וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ״, מָה ״הִשִּׂיגָה יָדוֹ״ מֵהַשְׁתָּא, אַף ״מָצָא״ נָמֵי מֵהַשְׁתָּא. הָכָא מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא, ״וּמָצָא״ דּוּמְיָא דְּיַעַר, מָה יַעַר מִידֵּי דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא, אַף ״וּמָצָא״ נָמֵי מִידֵּי דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא.
הַזּוֹרֵק אֶת הָאֶבֶן וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: מִמַּאי דְּמַחֲטָבַת עֵצִים דִּרְשׁוּת? דִּלְמָא מֵחֲטָבַת עֵצִים דְּסוּכָּה, וּמֵחֲטָבַת עֵצִים דְּמַעֲרָכָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא לִיגְלֵי! אֲמַר לֵיהּ כֵּיוָן דְּאִם מָצָא חָטוּב אֵינוֹ חוֹטֵב, לָאו מִצְוָה, הַשְׁתָּא נָמֵי – לָאו מִצְוָה.
אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. לֵימָא: כֵּיוָן דְּאִילּוּ גְּמִיר לָאו מִצְוָה, הַשְׁתָּא נָמֵי, לָאו מִצְוָה! הָתָם אַף עַל גַּב דִּגְמִיר מִצְוָה, דִּכְתִיב: ״יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ״.
הֲדַר אָמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי. ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״, מָה יַעַר דְּאִי בָּעֵי עָיֵיל וְאִי בָּעֵי לָא עָיֵיל, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִצְוָה, מִי סַגִּיא דְּלָא עָיֵיל?
אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: כֹּל הֵיכָא דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר״, דְּאִי בָּעֵי הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא״ – אִי בָּעֵי מִיטַּמֵּא אִי בָּעֵי לָא מִיטַּמֵּא. מֵת מִצְוָה, דְּלָא סַגִּי דְּלָא מִיטַּמֵּא, הָכִי נָמֵי דְּפָטוּר?
שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: