דף ביאור
מסכת בבא מציעא דף פ״ז עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא מציעא דף פ״ז עמוד א׳
מסכת בבא מציעא דף פ״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־590 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
קנטרי משקל גדול שקורין צנטינ"ר מאה מנה:
עובר לסוחר מלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר תיקלא:
סולת עדיף מקמח:
מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין היא אמרה קמח והוא סולת:
פירסה נדה חזר להיות לה אורח כנשים:
כדי לחבבה על בעלה להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה:
על איו שבאליו (נקוד) איו שלו נקוד והלמ"ד אינה נקודה:
לימדה תורה וכו' והיינו נקודת איו דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודרוש מינה דרך ארץ:
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Metzia 87a · Sefaria
תוספות
למה נקוד על איו שבאליו בבראשית רבה אי"ו נקוד למ"ד אינו נקוד א"ר שמעון כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב וכאן שהנקודה רבה אתה דורש את הנקודה איו אברהם אמר רבי עזריה כשם שאמרו לו לאברהם איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם וה"נ הוי פי' הכא אבל לפ"ה דפירש דמשום הכי נקוד דעל חנם שאלו לו קשה דהיה לו לנקד על איה שרה דהיא עיקר השאלה ששאלו עליה:
על ידי בעלה היינו דוקא לשאול איה פלונית אבל לשאול בשלומה אפילו ע"י בעלה אסור כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע: ושם ד"ה אין ע"ש צ"ע קצת):
פת קטנית תנן הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית ולא פת של קטנית אלא הכי מיבעיא ליה פת קטנית תנן ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם הקטנית ולא משמע פת של קטנית וטעמא משום דאין רגילין לעשות פת של קטנית ונ"מ לאדם שאמר ליתן לפועליו פת קטנית שצריך ליתן להם פת וקטנית או דלמא פת וקטנית תנן אבל אם אמר לו פת קטנית בלא ו' הוי משמע פת של קטנית:
ואלו אוכלין מן התורה משום דאיירי מעיקרא בפועלים שאוכלים ע"י שפסקו להם מזונות או ע"י מנהג המדינה להכי נקט ואלו אוכלין מן התורה בלא פסק ובלא מנהג:
במחובר בשעת גמר מלאכה פי' שאין צריכין עוד לקרקע כגון הקוצר והבוצר יצא המנכש והעודר ומפיק ליה בגמרא מואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית ובתלוש קודם גמר מלאכה היינו גמר מלאכה למעשר ובגמרא מפיק ליה מדיש:
Tosafot on Bava Metzia 87a · Sefaria
רשב"א
משמנין ביניהן וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכן הדין בכיוצא בזה במי שאמר כדשיימי בי תלתא (עי' ע"ז עב, א) א"נ בפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכל כיוצא בזה, בכולן משמנין ביניהן. ושנו בתוספתא (פ ) לענין הפוסק על הפירות, הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן, חייב להעמיד לו כשער הבינוני, איזהו שער בינוני היו מהלכות משמונה מתשע מעשר נותן לו מתשע ע"כ. [מ"מ פ"ט ה"ב משכירות].
Rashba on Bava Metzia 87a · Sefaria
מאירי
לעולם מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול שהרי לאברהם אמרו לו מיד כן תעשה ובלוט נאמר ויפצר בם מאד:
מדת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה שנא' ואקחה פת לחם ואח"כ ואל בן הבקר רץ אברהם ורשעים מדתם לומר הרבה ואפילו מעט אין עושין שהרי נאמר בעפרון ביני ובינך מה היא ואח"כ וישקול אברהם לעפרון:
אע"פ שאין שואלין בשלום אשה על ידי בעלה שואלין ומדה הגונה ומעלה לשאול באכסניא שלו שנאמר ויאמרו אליו איה שרה אשתך:
ואע"פ שאין ראוי לתלמיד חכם לשנות במה ששמע ולומר דבר שאינו בדבר השלום מיהא מותר לשנות דרך צחות אמרו גדול השלום שאף הקב"ה שנה בו שנאמר ואדני זקן וכתוב אחריו ואני זקנתי:
המשנה השניה והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני וביאר במשנה זו באיזו עבודה הותרו פועלים לאכול ממין שעסוקין בו ובאיזו נאסרו ואמר על זה אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכה ובדבר שגדולו מן הארץ אלו שאין אוכלין העושה במחובר לקרקע בשעה שאינו גמר מלאכה בתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכה ובדבר שאין גדולו מן הארץ אמר הר"ם אמרה תורה בשכיר שהתירה לו לאכול ואל כליך לא תתן וקבלנו בפירוש זה הפסוק בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אינך אוכל ולפיכך אינך אוכל עד גמר מלאכה וכשיהיה הדבר שהוא עוסק בו תלוש מן הקרקע יש לו לאכול בשעת מלאכתו ולמדנו זה מדאמ' רחמנא לא תחסום שור בדישו וכמו שיאכל שור בתלוש כן יאכל הפועל והראיה על זה ממה שאמ' לא תחסום שור בדישו ולא אמר לא תדוש בשור חסום ר"ל שלא תהא חסימה בשום פנים לא לשור ולא לאדם:
אמר המאירי אלו פועלים שהם אוכלים מן התורה במין העסוקים בו וכדכתוב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וכן כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידיך ולמדו מפי השמועה שלא נאמרו דברים אלו אלא בשכיר ופועל שאם לא כן מהיכן הותר לו ליכנס שהוא אומר כי תבא אלא שכך הוא הענין כשתבא ברשות בעלים מצד שנשכרת להם לעבוד שם תהא רשות בידך לאכול וביאר עכשו על איזה צד והוא שאם עשה במחובר לקרקע אוכל בשעת גמר מלאכה ר"ל אוכל כשהוא עוסק באותה מלאכה שאין שם עוד מלאכה במחובר והוא כשתולש או קוצר או בוצר וכיוצא באלו והוא שאמרו ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ואם עוסק בתלוש מן הקרקע אוכל כשהוא עוסק במלאכה שעדין לא נגמרה למעשר ליאסר באכילת עראי או לחלה אם הוא בר חלה כגון דש וזורה וחמר הממלא את הקפות ונושאן והדורך וכיוצא באלו ודוקא בדבר שגדולו מן הארץ כגון פירות אלו וכיוצא בהן אבל החולב והמגבן והמחבץ אין בו אכילה מן התורה ודברים אלו אין מנהג מבטלן שהרי מצות עשה להניחן בכך:
ואלו הן שאין אוכלין מן התורה אלא שאם המנהג באותה העיר לאכול אף באלו או אם התנו אוכלין מן המנהג או מן התנאי אבל כל שאין בו מנהג ידוע ושכרן בסתם או שהיה שם מנהג ידוע ושכרן על דין תורה אין אוכלין העושה במחבר לקרקע במלאכה שאין זו גמר מלאכה במחובר כגון המנכש בבצלים ושומים וכיוצא באלו ופירשוה בגמ' אע"פ שתולש הקטנים והוא שעובדי אדמה נוהגים כן בבצלים קטנים שאין להם גידול ועוקרין אותן להרחיב מקום לגדולות ואע"פ שנגמרה מלאכתן של אלו הואיל ולא לצורך עצמן בא להם גמר מלאכתם אינו אוכל ובתלוש מן הקרקע אחר שנגמרה מלאכתו למעשר או אף לחלה אם הוא בר חלה כגון הלש והמקטף והאופה שכבר נגמרה מלאכתן לחלה הא אם נגמרה מלאכתו למעשר ולא לחלה אוכל וכגון שאחר שנמרחה התבואה ונגמרה למעשר שכרו לנשאו קודם שיעשר או לבור צרורות או לנפות ואם שכרו לאלו אחר שעשר אוכלין הואיל ובא לידי חיוב אחר ולא הגיע לכך כגון אלו שנפקעו מחיוב מעשר ולא נגמרו לחלה וכן כל כיוצא בזה כך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בה שמאחר שנגמרה מלאכתו למעשר אינה חוזרת להיתרה וכן אינו אוכל בכל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון חולב והמחבץ כמו שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה אלו הן:
Meiri on Bava Metzia 87a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה פת קטנית תנן הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית כו' ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם קטנית כו' ונ"מ לאדם כו' עכ"ל אבל אי לא הוה קמבעיא בדרבי יוחנן אלא אי אמר פת קטנית דהיינו של קטנית או פת וקטנית א"כ לא הוה לן נ"מ לענין דינא מידי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 87a · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה ואלו אוכלין וכו' משום דאיירי וכו' לפום ריהטא משמע דקשה לתוס' למה קתני מן התורה יותר מבכל מקומות במשנה ותירץ משום דאיירי לעיל וכו' אבל א"א לומר כן דהא לקמן בגמרא (בבא מציעא דף צ"ג) מישבה הגמרא לישנא דמן התורה שאינו מיותר דאתא לאשמועי' דיש אוכלין מהלכות מדינה כגון שומרי פירות ע"ש ע"כ צריך לומר דקשה לתוס' עטיפת הוי"ו דואלו אוכלין אמאי קאי דמשמע ואלו אוכלין מן התורה משא"כ אותן דקתני לעיל ממנו ואין להקשות א"כ מנא לה להגמרא דאתא לאשמועינן דיוקא דשומרי פירות שאוכלין מהלכות מדינה דלמא אגב דנקט לעיל שהפועלים אוכלין ע"י שפסקו להם מזונות או ע"י מנהג נקט הכא מן התורה כמו שכתבו התוס' הכא משום דא"כ הוה קשה התנא מאי אתא לאשמועינן מאי דקתני לעיל מזה כבר דקתני בשביל זה יתורא דמן התורה דבשלמא עטיפת הוי"ו שכתבו התוס' דתני אגב לעיל משום דדרך הלשון לשנות כן להוסיף וי"ו אגב דברים השנוים מקודם זה אבל יתורא אין דרך לשנות בשביל כך אלא דינא אתא לאשמועינן מדיוקא דשומרי פירות אוכלין בשעת שמירתן מהלכות מדינה:
ה"ה במחובר בשעת גמר מלאכה פירוש שאין צריכין לקרקע וכו' ר"ל לאפוקי מפירוש רש"י דמשמע מלשונו שכל זמן שתולשן אפי' צריך עדיין לקרקע אוכל:
Maharam on Bava Metzia 87a · Sefaria
שיטה מקובצת
פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן פירוש דנפקא מינה לענין דאי אמרת פת וקטנית תנן (אין) מערבין בה דלא איקרי פת. הריטב"א.
הא דאמרי רבנן בשוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר משמנין ביניהם שמעינן מינה דכל כהאי גוונא לא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה אלא כל היכא דתרווייהו היה להם לפרש אי נמי תרווייהו לא היה להם לפרש משמנים ביניהם וכן במוכר כדשיימי בי תלתא וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף. הרמב"ן ז"ל. לאתויי הא דתנו רבנן השוכר את הפועל והיינו דקאמרי במתניתין הכל כמנהג המדינה כלומר לוקחים השני מנהגים והולכים אחר המנהג הגדול ואחר המנהג הקטן וזה פירוש הירושלמי שהביא הריא"ף מנהג מבטל הלכה אף על פי שהלכה רווחת היא המוציא מחברו עליו הראיה וכן השוכר טוען בפחות שבשכירות רצית לומר הבינותי מדבריך והפועל אומר לא נתכוונתי אלא על הגדול שבשכירות היה לנו לומר המוציא מחברו עליו הראיה ולא יתן לו אלא כפי הפחות לפיכך בא המנהג שבדרך בעלי בתים לפעמים לשכור ביוקר ועל כן היה לו לבעל הבית לפרש דבריו ולא עשה יפסיד חצי טענתו וכל פועל שמנהגו לפרקים להשכיר עצמו בפחות משאר פועלים ולא פירש דבריו יפסיד הוא חצי טענתו כיון ששניהם היו יודעים המנהג. אי נמי יש לפרש זה הירושלמי על משנתנו שאומרת מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב כלומר שאין יוצאין הפועלים למלאכתן אלא עד אמר חצי שעה לזריחת השמש ושיוצאין ממלאכתן קודם שעה אחת לשקיעת החמה עושין ואף על פי שפועל הכתוב בתורה הוא מזריחת השמש עד שקיעת החמה דמנהג מבטל הלכה. ה"ר יהונתן. וזה לשון הרמ"ך: ירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה שבכל מקום המוציא מחברו עליו הראיה חוץ מזו שמשמנים ביניהם מפני המנהג ולא אמרינן דדעתו דבעל הבית אתרעא זילא אף על גב דאמר להו הרי אני שוכר אתכם כשנים ושלשה מפועלי העיר ואין הכי נמי אי תפסו טפי מממונו דבעל הבית אית לאהדורי ניהליה ההוא טופיאנא וצריך עיון. עד כאן.
וחכמים אומרים משמנין ביניהם פירוש מחשבין הגדול שבשכירות והפחות שבשכירות וכולל זה עם זה ונותן לו חציו של שניהם וזהו בינוני. רבינו חננאל ז"ל. והריטב"א פירש בענין אחר וזה לשונו: משמנין ביניהם כלומר שנותן שכר הבינונים ואי איכא תרי בינונים או תלתא נותן מן האמצע. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד משמנים ביניהם. כלומר מן הבינונים ולא מן היתרים ולא מן הפחותים וזהו הכל כמנהג המדינה כלומר שתופסין המנהג השוה שבמדינה. עד כאן. וכתב הרא"ש די וידש וזה לשונו: כן נראה מסברא שאם נוהגים במדינה קצתם בבינונים וקצתם למעלה או למטה שראוי לידבק בצד השוה שבהם אבל אין זה הוראת לשון הכל כמנהג אבל מצד שעוזב אותו למנהג יש לנו להתנהג על דרך זה במקום שיהיה המנהג על דרכים שונים. עד כאן. ויש מפרשים שמין ביניהם את המלאכה אי שויא ביותר שבשכירות. הראב"ד. בירושלמי אמרו לענין הפוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לגורן חייב להעמיד לו שער בינוני איזהו שער בינוני היו לו פירות משמונה מתשעה מעשרה נותן לו מתשעה. עד כאן. ודוקא בהא אבל המוכר שור או בית סתם ויש לו שוורים ובתים הרבה מראהו גרוע שבהם וכדאמר התם בית בביתי אני מוכר לך שור בשוורי אני מוכר לך מראהו מת מראהו נפול ולאו דוקא באומר בית בביתי ושור בשוורי אלא אפילו באומר שור או בית סתם וכדמשמע במסכת נדרים. ומיהו הא דאמרינן פרדס אני מוכר לך אף על מי שאין בו רמונים הגיעו ההיא משום דקאי בגווה כדאיתא בפרק המקבל. ובשכירות פועלים נמי דוקא לפי שאמר כאחד וכשנים הא לאו הכי אין לו לתת לו כפחות שבהן כדכתיבנא בריש פירקין. הריטב"א. מתניתין: אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה פירוש בשעת לקיטת הפירות שהוא נותן לכליו של בעל הבית ולאפוקי עודר ומנכש וכל שאר המלאכות שהם קודם לקיטת הפירות. והעושה בתלוש בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כלומר שלא נגמרה מלאכתו לקבעו לתרומה ומעשר דלבתר הכי לא זכי ליה רחמנא וטעמא מוכח בגמרא וזו לא נצרכה אלא היכא שהיה רוצה לעשר ולאכול או בזמן שאין המעשר נוהג דאי לא פשיטא דאפילו בעל הבית אינו אוכל עד שיעשר. הריטב"א.
כתוב בתוספות משום דאיירי מעיקרא בפועלים וכו' ומיהו בסוף פרקין משמע דנקט הכא מן התורה משום דקתני סיפא שומרי גנות ופרדסין אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה גיליון תוספות.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 87a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' עד יעקב לא הוה חולשא עיין ב"ב דף ט"ז ע"ב תוס' ד"ה שכל. ועיין רש"י בחומש בראשית (כ"א) בפסוק ומת הילד וישלחה ובחזקוני שם:
Gilyon HaShas on Bava Metzia 87a · Sefaria
בן יהוידע
מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל (בראשית יט, ג) הקשו המפרשים ז"ל דהוה ליה למימר 'מִכָּאן דְּאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל אֲבָל מְסָרְבִין לְקָטָן' כפי סדר המקראות דיליף הני תרי מילי דהא קרא ד'כֵּן תַּעֲשֶׂה' (בראשית יח, ה) קדים לקרא של 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד' (בראשית יט, ג). ונראה לי בס"ד הא דנקיט הכי משום דההוא קרא של וְכֵן תַּעֲשֶׂה לחודיה לאו משמע מיניה דאין מסרבין לגדול דלעולם יכול אדם לסרב לגדול ולא עביד בזה שלא כהוגן והא דלא סרבו המלאכים אלא אמרו 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' זה היה מצד ענוה יתירה דהוה בהו אף על גב דשורת דרך ארץ יכולין לסרב לגדול אבל מכח פסוק של 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד' דמצינו דסרבו שמעינן דמסרבין לקטן והא דלא סרבו גבי אברהם אבינו ע"ה משום דאין מסרבין לגדול דאי משום דהיו נוהגין בענוה גם ללוט לא היו מסרבין דאף על גב דהוה קטן מאברהם אבינו ע"ה עם כל זה העניו אינו מפריש בין גדול לקטן ולגבי כולי עלמא מתנהג בענוה וכמו שאומרים וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה וכן אתמר בענוה מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם. ועוד נראה לי בס"ד דילפותא דמסרבין לקטן דנפקא מן פסוק 'וַיִּפְצַר בָּם' אלימא דקרא מפורש הוא 'וַיִּפְצַר בָּם' אך מה שאמר אין מסרבין לגדול מן פסוק 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' אינה ילפותה חזקה דיש לומר אין הכי נמי בתחלה סרבו והכתוב קיצר ולא פירש להדיה מה שסירבו בתחלה שכן דרכו של מקרא בכמה מקומות לקצר ואינו מפרש כל הדברים להדיה ולכן הקדים האי ילפותא דמסרבין לקטן דהיא אלימא טפי.
מִכָּאן, שֶׁצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה (בראשית יח, ה) אין להקשות אמאי עבד אברהם אבינו ע"ה הכי ולא חש דילמא הם נחפזים לילך ורק משום דאמר לו 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם' שאין צריך להתעכב בזה לא סירבו לגדול ואמרו 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' ואיך הוא יעשה עסק הרבה של שחיטה ובישול שצריך להתעכב אצלו זמן הרבה? והיינו כי הוא היה חכם ומבין וידע מדבריהם דאין נחפזים לילך דאם כן היה להם להודיעו בפירוש שהם נחפזים כדי שימהר להביא. ומה שאמר רְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים צריך להבין מהו זה המעט שהיה לו לעפרון לעשות ולא עשה? ונראה לי חדא שבקש קנטרין ולא עוד אלא לא רצה שישקול לו הקנטרין הכל בפעם אחת אלא רצה שישקלם ארבעה מאות פעמים כדי להרוויח ההכרעות (בראשית כג, טו).
מִכָּאן, שֶׁהָאִשָּׁה צָרָה עֵינֶיהָ בָּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאִישׁ (בראשית יח, ו) מקשים פשט הכתוב מורה הוא אמר 'קֶמַח' והיא אמרה 'סֹלֶת' ואם כן היה לה עין יפה? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי קשא כיון דאברהם אבינו היה לו עין טובה אמאי לא אמר 'סֹלֶת'? ויש לתרץ קושיא זו שידע דשרה יש לה עין טובה ואין עיניה צרה באורחים לכן אמר 'קֶמַח' כדי שתאמר 'סֹלֶת' ובזה תתברר עין טובה שלה ולפי זה מוכרח לומר דאשה דעלמא עיניה צרה דאם כל אשה יש לה עין טובה מה חידוש יש במדתה של שרה כדי שבא לברר אברהם אבינו אותה בדבר זה מאחר דאיכא עין טובה בכמה וכמה נשים דעלמא. ונראה לי לפרש הטעם בנשי דעלמא דעיניהם צרה באורחין משום דנשים דברניות ולכן יש לה תאוה לדבר עם בעלה הרבה וקשה לה הכנסת אורחין לביתה דאז אינה יכולה להרבות בדברים עם בעלה כרצונה ועל כן עיניה צרה באורחין כדי שלא ירגילו לבוא לביתה.
אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכֵל חֻלָיו בְּטָהֳרָה הָיָה, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם פֵּרְסָה נִדָּה (בראשית יח, ט). הנה בזה נראה לי בס"ד הטעם שאמר לה לושי ועשי עוגות דהכונה שתהיה מתחילת הלישה עד גמר האפיה על ידה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל היינו כי אף על גב שהוא רוצה במהירות ואם כן ודאי יותר טוב שיסייעו השפחות בעסק זה עמה כדי שיהיה מהירות טפי אך הוא אוכל חולין בטהרה וחשש פן השפחות יפרסו נדה ויטמאו העיסה אבל משרה לא חש כי יודעה שלא פרסה נדה עדיין מילדותה לכך רצה שיהיה כל העסק בידה דוקא.
אֶלָּא מַאי 'בָאֹהֶל'? כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ (בראשית יח, ט) הקשה הרב פתח עינים דהוה ליה למימר אֶלָּא מַאי 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ'? ונראה לי בס"ד דתלמודא מקשה על תשובת אברהם אבינו ע"ה שאמר 'הִנֵּה בָאֹהֶל' מה השיב בזה על שאלת 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' כי השואל יודע שהיא באהל ואינה עומדת בחוץ דְּכָל כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה ורק שואל באיזה אהל היא אם בזה שלפניהם או בשני או באהל בני אדם אחרים, כי אותו זמן לא היה להם בתים אלא כולם יושבי אוהלים הם ועל כן תשובה של 'הִנֵּה בָאֹהֶל' נראית קרה כשלג שהיה צריך לסיים המקום לומר באיזה אהל היא דעל זה היתה כונת השואל שהוא יודע שהיא באהל ואינה עומדת בחוץ ברשות הרבים. ותירץ תלמודא כי אברהם אבינו הבין שאין השואל רצונו לידע באיזה אהל היא יושבת דמה לו לידע זאת ולא היתה השאלה לצורך כלל אלא שאל כן כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ ואין השואל רוצה תשובה על שאלתו אך משום דרך ארץ השיב תשובה זו לשואל לכך לא הוצרך להאריך לפרש באיזה אוהל יושבת אלא השיב בקצרה 'הִנֵּה בָאֹהֶל' מאחר שהבין שהשואל לא שאל כן כדי לקבל תשובה ורק שאל כן כדי לחבב את שרה על אברהם אבינו.
לָמָּה נָקוּד עַל 'אַיוֹ' שֶׁבְּ'אֵֹלָיֹוֹ'? לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בְּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ (בראשית יח, ט). קשה הדרך ארץ הוא שישאל על בעל הבית וכאן שאלו באשתו! ועוד איך ידענו זה מן נקודות שיש על 'אַיוֹ'? ונראה לי בס"ד אף על גב דהדרך ארץ הוא שישאל בבעל הבית לומר 'אַיוֹ' והיכא דבעל הבית יושב לפני אורח דלא שייך לומר 'אַיוֹ' אז ישאל באשתו לומר לו 'אַיֵּה אִשְׁתֶּךָ' וזהו כבודו וכאלו שאל בו ואמר 'אַיוֹ' וכן כאן אברהם אבינו ע"ה היה יושב לפניהם ולא שייך לומר 'אַיוֹ' והוכרחו לומר 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' דאז כאלו אמרו 'אַיוֹ' נמצא אמרו 'אַיֵּה' במקום 'אַיוֹ' לכך נָקוּד עַל 'אַיוֹ' שֶׁבְּ'אֵֹלָיֹוֹ' לרמוז דאמרו אַיֵּה כאלו אמרו אַיוֹ.
אַחַר שֶׁנִּתְבַּלָּה הַבָּשָׂר וְרַבּוּ הַקְּמָטִין, נִתְעַדֵּן הַבָּשָׂר וְנִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִין וְחָזַר יֹפִי לִמְקוֹמוֹ. קשה מה טעם יש בתלונה זו ומה שייכות לזה מה שאמרה וַאדֹנִי זָקֵן (בראשית יח, יב)? ונראה לי בס"ד כי כפי הטבע איש זקן שבשרו כחוש ויש לו אשה יפה מאד ובחורה, תתגאה עליו וגם הוא יבוש ממנה ועל זה התלוננה שרה אמנו ע"ה שהיא חזרה לילדותה ויופיה והוא נשאר זקן הנה עתה חוששת שמא יחשוב בלבו שאני לבי גס ומתגאה עליו וכבודו קל בעיני והיה מן הראוי שגם הוא יחזור לבחרותו ולכן אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה וכו' כדי שיוכיח את שרה ובודאי תכחיש מפני כבודו ואז יבין אברהם אבינו שלא נתגאית עליו דהראיה כיחשה מפני כי יראה ממנו. ונראה לומר בס"ד שרצה הקדוש ברוך הוא לעשות סימן ורמז לישראל באמנו הראשנה היא שרה הצדקת זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן] על הנהגתם בעולם הזה כי סוף הכבוד לבא ותחזור עטרה ליושנה ולא יתיאשו מאורך הגלות המר אשר בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ כי כן היה בשרה אמנו ע"ה אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטים באופן שאי אפשר להיות כפי הטבע והשערת השכל שתחזר עטרה ליושנה להיות אשה בחורה ועם כל זה אחר הזקנה הגמורה נתעדן הבשר ורבו הקמטים וחזר היופי למקומו כן יהיה לעתיד בב"א [במהרה בימינו אמן] אצל אומה הישראלית בניה של שרה שאחר עוצם הגלות המר תחזור עטרה ליושנה ויתקיים בנו מאמר הכתוב וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה (יחזקאל טז, יג).
וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ, וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת, וְהֵנִיקָה אֶת כֻּלָּם. יש לדקדק למאי אצטריך למימר 'וְנִפְתַּח וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁתֵּי מַעְיָנוֹת' די לומר 'וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָהּ וְהֵנִיקָה אֶת כֻּלָּם'? ונראה לי בס"ד בא ללמדנו אל תתמה איך פה הילדים הטמאים ינק מדד הקדוש של שרה אמנו ע"ה ואיך יכנס בשר קודש בתוך חלל פה הטמא של אלו? ועוד יקשה לך דאכתי עדיין יש פתחון פה לליצים לומר דאין חלב בדדים ואין התנוק יונק כלום אף על פי שהדד בפיו ועושה בשפתיו תנועה של יניקה דכן דרכו של תנוק אם יניחו בפיו דד ריקן גם כן יעשה תנועה של יניקה שאפילו אם אדם מניח אצבעו בפיו גם כן ימצוץ ויעשה תנועה של יניקה ויאמרו גם זה כך הוא! על כן אמר הנס היה גלוי בכהאי גונא שנעשה בדדים שתי מעיינות אשר בתוכם מים רבים וכאשר תניח הילד בחיקה ותשים פיו נגד הדד שהוא למעלה והפה של התינוק למטה דנמצא המעיין מקלח מלמעלה למטה לתוך פיו של התינוק הנה כל היושבים רואים קלוח החלב שיוצא מן הדד ויורד לתוך פיו של תינוק ונמצא אין בשר קודש נכנס בפה הטמא והכל רואין החלב יוצא מן הדד לעיניהם ואפילו הנשים היושבים מרחוק רואין הקלוח יוצא ואז בטל הלעז.
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Ben Yehoyada on Bava Metzia 87a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף פ״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־590 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 112 מילים
נפתחת ב״״וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן…״
- קטע 225 מילים
נפתחת ב״כְּתִיב: ״וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם״, וּכְתִיב: ״וְאֶל הַבָּקָר…״
- קטע 342 מילים
נפתחת ב״מְנָלַן, מֵעֶפְרוֹן. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת…״
- קטע 415 מילים
נפתחת ב״כְּתִיב ״קֶמַח״ וּכְתִיב ״סֹלֶת״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק:…״
- קטע 515 מילים
נפתחת ב״כְּתִיב ״לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת״, וּכְתִיב ״וַיִּקַּח חֶמְאָה…״
- קטע 622 מילים
נפתחת ב״אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר…״
- קטע 737 מילים
נפתחת ב״״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה…״
- קטע 840 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כְּדֵי לְשַׁגֵּר…״
- קטע 921 מילים
נפתחת ב״״אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה״, אָמַר רַב…״
- קטע 1014 מילים
נפתחת ב״כְּתִיב ״וַאדֹנִי זָקֵן״, וּכְתִיב ״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״ –…״
- קטע 1127 מילים
נפתחת ב״תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁאֲפִילּוּ…״
- קטע 1248 מילים
נפתחת ב״״וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה״,…״
- קטע 1365 מילים
נפתחת ב״מָה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ – הָלַךְ וְזִימֵּן…״
- קטע 1432 מילים
נפתחת ב״עַד אַבְרָהָם לֹא הָיָה זִקְנָה. מַאן דַּהֲוָה…״
- קטע 1542 מילים
נפתחת ב״עַד יַעֲקֹב לָא הֲוָה חוּלְשָׁא. אֲתָא יַעֲקֹב…״
- קטע 1627 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה חֳלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע –…״
- קטע 1741 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה צֵא וֶאֱמוֹר…״
- קטע 1837 מילים
נפתחת ב״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ,…״
- קטע 1928 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה: הָעוֹשֶׂה בִּמְחוּבָּר…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבן שמעון בן גמליאל [השלישי] · דור שלישי לתנאים
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת בבא מציעא דף פ״ז עמוד א׳ · קטע 18 — “רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הַכֹּל כְּמִנְהַג…”
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת בבא מציעא דף פ״ז עמוד א׳ · קטע 11 — “תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁאֲפִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ…”
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת בבא מציעא דף פ״ז עמוד א׳ · קטע 17 — “…כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת בבא מציעא דף פ״ז עמוד א׳ · קטע 8 — “…בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל!…”
לשון המקור
״וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן, וְאֵין מְסָרְבִין לַגָּדוֹל.
כְּתִיב: ״וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם״, וּכְתִיב: ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה, רְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה, וַאֲפִילּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים.
מְנָלַן, מֵעֶפְרוֹן. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר״, דְּלָא שְׁקַל מִינֵּיהּ אֶלָּא קִנְטְרֵי, דְּאִיכָּא דּוּכְתָּא דְּקָרֵי לֵיהּ לְתִיקְלָא ״קִנְטֵירָא״.
כְּתִיב ״קֶמַח״ וּכְתִיב ״סֹלֶת״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה צָרָה עֵינֶיהָ בְּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאִישׁ.
כְּתִיב ״לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת״, וּכְתִיב ״וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר״, וְאִילּוּ לֶחֶם לָא אַיְיתִי לְקַמַּיְיהוּ!
אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכֵל חוּלִּין בְּטׇהֳרָה הָיָה, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם פֵּירְסָה נִדָּה.
״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל״, לְהוֹדִיעַ שֶׁשָּׂרָה אִמֵּנוּ צְנוּעָה הָיְתָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק: יוֹדְעִים הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁשָּׂרָה אִמֵּנוּ בָּאֹהֶל הָיְתָה, אֶלָּא מַאי ״בָּאֹהֶל״ – כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ.
רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כְּדֵי לְשַׁגֵּר לָהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. תָּנֵי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד עַל אַיּוֹ שֶׁבְּ״אֵלָיו״ – לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל! עַל יְדֵי בַּעְלָהּ שָׁאנֵי.
״אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה״, אָמַר רַב חִסְדָּא: אַחַר שֶׁנִּתְבַּלָּה הַבָּשָׂר וְרַבּוּ הַקְּמָטִין – נִתְעַדֵּן הַבָּשָׂר וְנִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִין, וְחָזַר הַיּוֹפִי לִמְקוֹמוֹ.
כְּתִיב ״וַאדֹנִי זָקֵן״, וּכְתִיב ״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״ – דְּלָא מוֹתֵיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּדְקָאָמְרָה אִיהִי.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁאֲפִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁינָּה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ וְגוֹ׳ וַאדֹנִי זָקֵן״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָהָם וְגוֹ׳ וַאֲנִי זָקַנְתִּי״.
״וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה״, כַּמָּה בָּנִים הֵנִיקָה שָׂרָה? אָמַר רַבִּי לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁגָּמַל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה סְעוּדָה גְּדוֹלָה. הָיוּ כׇּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים: בְּנֵינוּ הוּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂין מִשְׁתֶּה גָּדוֹל לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם!
מָה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ – הָלַךְ וְזִימֵּן כׇּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ זִימְּנָה אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. וְכׇל אַחַת וְאַחַת הֵבִיאָה בְּנָהּ עִמָּהּ, וּמְנִיקָתָהּ לֹא הֵבִיאָה, וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעֲיָינוֹת, וְהֵנִיקָה אֶת כּוּלָּן. וַעֲדַיִין הָיוּ מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: ״אִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד, אַבְרָהָם בֶּן מֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד״? מִיָּד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמָה לְאַבְרָהָם, פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: ״אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק״.
עַד אַבְרָהָם לֹא הָיָה זִקְנָה. מַאן דַּהֲוָה בָּעֵי (לְמִשְׁתַּעֵי) [לְאִישְׁתַּעוֹיֵי] בַּהֲדֵי אַבְרָהָם – מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵי יִצְחָק. בַּהֲדֵי יִצְחָק מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵי אַבְרָהָם. אֲתָא אַבְרָהָם בְּעָא רַחֲמֵי וַהֲוָה זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים״.
עַד יַעֲקֹב לָא הֲוָה חוּלְשָׁא. אֲתָא יַעֲקֹב בְּעָא רַחֲמֵי וַהֲוָה חוּלְשָׁא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה״. עַד דַּאֲתָא אֱלִישָׁע לָא הֲוָה דְּחָלֵישׁ וְאִתְּפַח. אֲתָא אֱלִישָׁע בְּעָא רַחֲמֵי וְאִתְּפַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״ – מִכְּלָל דְּחָלָה חֹלִי אַחֲרִיתִי.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה חֳלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע – אֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵיחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְאֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּין בַּתִּינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״.
אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה צֵא וֶאֱמוֹר לָהֶם עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב חִסְדָּא: פַּת קִטְנִית תְּנַן, אוֹ פַּת וְקִטְנִית תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ הָאֱלֹהִים! צְרִיכָה וָיו כִּי מוּרְדְּיָא דְלִבְרוּת.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַכֹּל לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דִּתְנַן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְאָמַר לוֹ כְּאֶחָד וְכִשְׁנַיִם מִבְּנֵי הָעִיר – נוֹתֵן לוֹ כַּפָּחוּת שֶׁבַּשְּׂכִירוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶם.
מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה: הָעוֹשֶׂה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּבְדָבָר שֶׁגִּידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִים: הָעוֹשֶׂה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע